הקבוצה היפואית
הקבוצה היפואית או קבוצת הנשארים[1] הייתה התארגנות של צעירים ארץ-ישראלים ובהם בוגרי הגימנסיה הרצליה שפעלה בימי מלחמת העולם הראשונה ביפו ותל אביב, ועסקה בהגנת השכונות היהודיות מפני התנפלויות ערבים, באיסוף נשק והתכוננות בפני פרעות עתידיות. חברי הקבוצה מילאו תפקידי מפתח בהקמת 'ההגנה' ו'צבא ההגנה לישראל', וחלקם הפכו למנהיגים חשובים בתקופת קום המדינה.
תולדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקבוצה היפואית הוקמה בתחילת המאה ה-20, בתגובה על מעשי אלימות מצד ערביי יפו במטרה להגן על התושבים היהודים, אולם עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה פעילותה הייתה מצומצמת מאד.
לקראת סיום לימודיו של המחזור הראשון של הגימנסיה העברית "הרצליה", הקים אליהו גולומב ארגון בשם 'ההסתדרות המצומצמת', אשר במסגרתו חבריו התחייבו להקדיש את עצמם לטובת הכלל. הארגון הושפע מרעיונותיו של "הקולקטיב" שהוקם בסג'רה על ידי אנשי "פועלי ציון" ו"השומר". במסגרת הארגון חברים רבים נשלחו לעבוד בחקלאות, ואילו אחרים נשלחו להמשך לימודים; למשל משה שרת נסע ללמוד משפטים באיסטנבול, קבוצה זו שהייתה קבוצה מגובשת הצטרפה ברובה עם פרוץ המלחמה לקבוצה היפואית.
במלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה מונה חסן בק להיות המושל הצבאי של יפו. הוא הורה ליישוב היהודי לאסוף ולהעביר לידיו את כל הנשק שבידיו. בעקבות כך התארגנה קבוצה של תושבי העיר וצעירים בוגרי הגימנסיה, להחביא את הנשק שהיה בבעלות יהודית מפני השלטונות. בין חברי הקבוצה נמנו ראשוני ההגנה בעיר: אברהם קריניצי, אברהם אייזנשטיין, סעדיה שושני, שלום פחטר[2], דוד סברדלוב ואחיו אהרון סברדלוב, יצחק הוז. בוגר הגימנסיה הראשון שהצטרף היה דב הוז והוא הביא אל הקבוצה את אליהו גולומב, משה שרת, יקותיאל בהרב ודוד תדהר. פעולתה העיקרית של הקבוצה במהלך המלחמה הייתה איסוף והחבאת נשק. לשם כך הם פרצו לארונות של סוחרי הנשק היהודים ביפו (אשר היו נעולים וחתומים על ידי השלטונות הטורקיים למשך ימי המלחמה). בעקבות פירוק קבוצת ההתיישבות בקלנדיה-עטרות הוברח הנשק של הקבוצה על ידי דוד תדהר ליפו. חברי הקבוצה גם קנו נשק מערבים, וניסו להכין פצצות במו ידיהם, על פי הוראות שקיבלו מהמורה לכימיה בגימנסיה "הרצליה" מאיר ויניק.
פעילות הקבוצה נעשתה בידיעתו (והסכמתו שבשתיקה) של דיזנגוף. הקבוצה הצליחה לשכנע את ועד תל אביב להחליף את השמירה הערבית בשמירה יהודית ואף ליצור תורנות שמירה בין תושבי תל אביב. בנוסף לפעולות איסוף הנשק עסקו חברי הקבוצה באימונים, והיו חברים בתנועת ההתעת'מנות, הקמת תחנות לעזרה ראשונה לשעת חרום, חלוקת הסיוע האמריקאי, והחבאת מסמכים של התנועה הציונית (באותה תקופה הקאימקאם של יפו, בהא אל-דין בך ערך מעצרים נרחבים של פעילים ציוניים וב-1914 אף גירוש המוני של יהודים נתינים זרים למצרים). הקבוצה ראתה את עצמה ככפופה לוועד תל אביב ולמשרד הארצישראלי, ממנו קיבלה תמיכה כספית צנועה.
בשנת 1916 נערך גיוס של תלמידי הגימנסיה לקורס קצינים בצבא הטורקי, ובכללם גם חברים רבים ב'קבוצה היפואית'. חלק מאנשי הקבוצה השתמטו מהצבא וחזרו לארץ, אחרים שירתו בצבא עד לשלבים המאוחרים של המערכה. הם הוצבו בחזית ארץ ישראל, ויכלו להמשיך לסייע לקבוצה היפואית מתוך שורות הצבא הטורקי. כך לדוגמה אברהם קריניצי, שהיה מנהל עבודה בבית חרושת לנשק בדמשק, השתמש בתפקידו לשלוח לקבוצה משלוחי נשק קטנים. נחום פפר שעסק בסלילת כבישים הצליח להבריח לחברי הקבוצה חומרי נפץ. הנשק והתחמושת הוחבאו במרתף ביתם של האחים אהרון ודוד סברדלוב.
חברי הקבוצה שנחשבו לנוער איכותי חוזרו על ידי אנשי "השומר" וניל"י אשר שאפו לצרף אותם לארגוניהם. עם ארגון 'השומר' נערכו מגעים לאיחוד; אך הרצון של הקבוצה להישאר כיחידה 'אוטונומית' לעומת רצון אנשי השומר" לגייס אותם לארגונם, מנע את האיחוד. ואולם 'השומר' הסכים להכיר בקבוצה כיחידת הגנה לאזור יפו ותל אביב - ולא לפעול באזור זה. עם זאת היו רבים בקבוצה היפואית אשר הצטרפו לארגון "השומר". המגעים עם ניל"י לא הבשילו מעבר לגישורים ראשוניים כי חברי הקבוצה האמינו שיש לקבל את מרותם של מוסדות היישוב וחלקם ראו בריגול פעולה בלתי מוסרית.
גירוש תל אביב[עריכת קוד מקור | עריכה]
'הקבוצה היפואית' סייעה רבות לתושבים היהודים של תל אביב ויפו שנגזר עליהם גירוש באביב 1917. אנשי הקבוצה דאגו להתקשר עם המושבות העבריות שקלטו את היוצאים, ארגנו עגלות, עזרו באריזה ולהעברת חולים. אך עזרתם של קומץ הצעירים לא השביעה את צרכיו המרובים של ציבור המגורשים. לאחר שהתרוקנה תל אביב, קיבלה על עצמה הקבוצה לשמור על תל אביב מפני בוזזים ופורעים. בחורף 1917 לאחר התבוסות הבריטיות בקרב עזה הראשון והשני, פעלו חברי הקבוצה לקנות נשק נטוש אשר נאסף על ידי בדואים בנגב. בנוסף, חברי הקבוצה פעלו בחזית ושלחו משם ידיעות לתל אביב.
לאחר כיבוש יפו ותל אביב על ידי הבריטים התגלעה מחלוקת גדולה בקבוצה סביב סוגיית הגיוס לגדודים העבריים. בעקבות כך למעשה התפוררה הקבוצה וחדלה להתקיים.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אליהו גולומב, חביון עֹז, א-ב, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"י-תשי"ד.
- בן-ציון דינור (עורך עם אחרים), ספר תולדות ההגנה, א-ג, מערכות, תשט"ו (1955).
- אהוביה מלכין, האקטיביסט, ספריית אופקים - עם עובד, 2007, עמ' 94-97
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יצחק אולשן, שומרים במחתרת על עיר נטושה, דבר, 20 באפריל 1977
- ^ דוד תדהר (עורך), "שלום פחטר", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ה (1952), עמ' 2235