הקבינט המדיני-ביטחוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הקבינט המדיני-ביטחוני או ועדת השרים לענייני ביטחון לאומי הוא שם של קבוצת שרים מצומצמת בראשות ראש הממשלה, שמטרתה לסייע לממשלה בגיבוש מדיניות, הובלתה ויישומה, בנושאים של יחסים בינלאומיים וביטחון המדינה. בקבינט חברים שר החוץ, שר הביטחון ועוד מספר שרי ממשלה, בעיקר הבכירים שבהם. תפקידו העיקרי של הקבינט בימי שגרה הוא לתאם את המשא ומתן המדיני, ובשעת חירום (בעתות משבר כגון מלחמה) - לקבל החלטות בנושאי ביטחון. לעתים, מפאת מספרם הרב של שרי הקבינט והצורך לקיים דיונים בהרכב מצומצם יותר, נוצר פורום נוסף בלתי רשמי שמכונה "המטבח" או "המטבחון", ומקור שמו בתקופת כהונתה של גולדה מאיר כראש הממשלה, אז נהגו השרים הבכירים להיפגש לעתים ולדון על ענייני המדינה במטבח ביתה.

רעיון הקבינט מדיני ביטחוני והקמתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון הקמתו של הקבינט המדיני ביטחוני הועלה במצעה של מפלגת המרכז בראשותו של יצחק מרדכי בבחירות 1999.‏[1] מפלגת המרכז הציעה תוכנית מדינית ביטחונית חדשה, במסגרתה יוקם קבינט מדיני ביטחוני למען יישום יעיל של מדיניות השלום והביטחון. על פי המצע, תוקם גם מועצה לתכנון וייעוץ מדיני שיושב ראש שלה ימונה על ידי ראש הממשלה, ולצדו יפעלו צוותים מקצועיים ומצומצמים בתחומי ההתמחות הרלוונטיים. הוצע כי בישיבות הקבינט עצמן יטלו חלק באופן קבוע ראש הממשלה, ממלא מקום ראש הממשלה, המשנה לראש הממשלה, מנכ"לי משרד הביטחון, החוץ והאוצר, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, מנהלי המשא ומתן המדיני וגורמים ממלכתיים בהתאם לצורך. רעיון הקבינט המדיני ביטחוני נוצר במטרה לספק גוף מייעץ מיוחד, מקצועי ואובייקטיבי לממשלה. על החברים בקבינט להעריך מצבים, להציע חלופות, לקבוע עמדות ולבחון את דרכי הממשלה והצבא.

בפועל, הקמת גוף זה נסמכת על סעיף 6 בחוק הממשלה התשס"א- 2001 הקובע:

"בממשלה תפעל ועדת השרים לביטחון לאומי שהרכבה: ראש הממשלה - יושב ראש, ממלא מקום ראש הממשלה אם מונה, שר הביטחון, שר המשפטים, שר החוץ, השר לביטחון פנים ושר האוצר." עוד קובע החוק כי "הממשלה רשאית, לפי הצעת ראש הממשלה, להוסיף חברים לוועדה, ובלבד שמספר חבריה לא יעלה על מחצית מספרם של חברי הממשלה."

בנוגע לנושאים בו תעסוק הוועדה לביטחון לאומי נקבע בחוק:

(א) הנושאים המדיניים הביטחוניים וההתיישבותיים ידונו בוועדה.

(ב) סדר היום של הוועדה והגורמים שיוזמנו לישיבותיה יקבעו על ידי ראש הממשלה לאחר התייעצות עם השר המייצג.

(ג) השר המייצג יהיה רשאי, טרם החלטה, לדרוש שההחלטה בנושא כלשהו הנדון בוועדה, ידון ויוכרע במליאת הממשלה. האמור לעיל לא יחול במקום שראש הממשלה יהיה סבור, לאחר התייעצות עם השר המייצג, כי בנסיבות העניין נדרשת החלטה מידית או שקיימות נסיבות אחרות המצדיקות הכרעה בוועדה.

"קבינט המלחמה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי מלחמת יום הכיפורים התגבשה באופן מאולתר קבוצת שרים, אשר נטלה על עצמה קבלת החלטות עקרוניות חשובות במהלך המלחמה. קבוצה זו זכתה באותם ימים בשם "קבינט המלחמה", ולימים דבק בה הכינוי המוכר "המטבחון של גולדה". קבינט המלחמה קיבל בעת החירום החלטות באופן עצמאי, והממשלה עצמה אישרה את ההחלטות רק בדיעבד. על רקע זה, התעוררה כבר אז שאלת נחיצותו ותפקידיו של אותו קבינט. מן הצד האחד היו שטענו כי אסור לראש הממשלה ולחברי הקבינט לקבל החלטות לבדם. מצד שני היו שטענו כי על חברי הקבינט לנהל את המלחמה כראות עיניהם - מבלי להזדקק לאישורו של איש.‏[2]

כישלון הקבינט המדיני-ביטחוני במלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי מלחמת לבנון השנייה היה תפקידו של הקבינט המדיני-ביטחוני להוביל ולקבוע את מדיניותה של ישראל בזמן המלחמה. גוף זה, שמנה שנים-עשר חברים, ספג ביקורת קשה בדו"ח הביניים של ועדת וינוגרד והואשם בחוסר תפקוד בשעת חירום.

בישיבת הממשלה ב-12 ביולי 2006 הוחלט על הקמת "פורום השבעה", המורכב מחברי הקבינט עצמו, שתפקידו יהיה לקבל החלטות נקודתיות בנוגע למלחמה.

"פורום השבעה", המתכונת המצומצמת של הקבינט, כלל בימי מלחמת לבנון השנייה את ראש הממשלה אהוד אולמרט, ממלאת מקומו ושרת החוץ ציפי לבני, שר הביטחון עמיר פרץ, המשנה לראש הממשלה והשר לפתוח הנגב והגליל שמעון פרס, סגן ראש הממשלה ושר התחבורה שאול מופז, סגן ראש הממשלה ושר התמ"ת אלי ישי, והשר לביטחון פנים אבי דיכטר.

הסמכות שהוגדרה לפורום עם הקמתו היא לקבל החלטות אופרטיביות-מבצעיות, בעוד שהחלטות מדיניות נותרו במסגרת הקבינט המורחב. חברי הקבינט בזמן מלחמת לבנון השנייה נתבקשו להעיד בפני ועדת וינוגרד, שהוקמה כדי לחקור את אירועי המלחמה, על מנת לבחון את הכישלון בהליך קבלת ההחלטות בגוף זה. אחת התובנות הבולטות בדו"ח הביניים שפרסמה הוועדה היא כי הקבינט המדיני-ביטחוני בכלל, והפורום המצומצם שלו- "פורום השבעה", שתפקידם הוא לקבוע את מדיניות ישראל בזמן המלחמה, היו למעשה גופים מיותרים לחלוטין, שתרומתם בהליך קבלת ההחלטות היה חסר משמעות ואף שולי. עוד הוטח בגופים הללו כי התנהלותם בעת חירום אף פגעה ועיכבה תהליכים חשובים.

מתוך הדו"ח:

"הפורום המדיני האינטימי הזה לא שימש בפועל בתפקיד שהוא יכול היה למלא: פורום מצומצם ודיסקרטי, שכלל את בכירי הדרג המדיני-ביטחוני ואנשים בעלי נסיון רב בתחומים אלה, שייצגו מרכיבים רבים של הקואליציה- שבו יכלו להתקיים דיונים של ממש, במטרה להעריך את המצב ולגבש מחשבות לגבי מתווה המשך הפעילות, על סמך חומר מלא יותר ותוך דיון דינמי עם בכירי מערכת הביטחון. התוצאה הייתה כי במהלך התקופה הקריטית ביותר של היציאה למערכה, איננו מוצאים בדרג המדיני ולו פורום אחד שבו נהנו ראש הממשלה ושריו הבכירים מן החרות לבחון יחד, בשיחה גלויה ומפוכחת, את הנתונים והחלופות, ולהחליט על הדרך הטובה ביותר לפעולה. פורום כזה היה חיוני לניהול נכון של המערכה מבחינת הדרג המדיני. טוב נעשה שגוף בעל פוטנציאל כזה הוקם בהחלטת הממשלה ב-12 ביולי. למעשה הפוטנציאל הזה לא מומש, ופורום השבעה לא התפתח לכלל גוף משמעותי. רע מאוד שלא נעשה בו שימוש שיטתי ונכון יותר. במצב שנוצר- לא ניתן להעריך את דרך פעולתו."

– ועדת וינוגרד, דין וחשבון חלקי, אפריל 2007, פרק שביעי, מסקנות, עמ. 126, סעיפים 76-78

טענה מרכזית העולה מהביקורת על הקבינט המדיני-ביטחוני היא כי גם אם תחומי האחריות ודפוסי העבודה של גוף זה אינם מוגדרים בחוק במדינת ישראל, לא יהיה זה מרחיק לכת לומר כי החברים בקבינט, גוף בכיר ברשות המבצעת בעת משבר, לא עמדו בתפקיד החשוב, ולא היוו קבוצת חשיבה יצירתית ואקטיבית, שתאתגר את ראש הממשלה בהליך קבלת ההחלטות הנוגעות לניהול המערכה הלבנון. עוד נטען, כי בניגוד למצופה בעת חירום, חברי הקבינט לא ניטרלו את האינטרסים הפוליטיים, הארגוניים והאישיים שלהם בקבלת ההחלטות. מכך עולה, כי הקבינט שימש יותר כ"חותמת גומי" עבור ראש הממשלה, ולא היה הבקרה העליונה להחלטותיו. נטען כי התנהלותו הקלוקלת של הקבינט אפשרה לחברי הפורום המצומצם שניהל את המלחמה בפועל - ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, לנהל את המלחמה כראות עיניהם.‏[3]

מבנה הקבינט המדיני-ביטחוני וסמכויותיו כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הקבינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חברים קבועים בקבינט המדיני ביטחוני‏[4]:

מינוי על-פי חוק:

  1. ראש הממשלה - בנימין נתניהו
  2. שר הביטחון - משה יעלון
  3. שר החוץ - אביגדור ליברמן
  4. שר האוצר - יאיר לפיד
  5. השר לביטחון הפנים - יצחק אהרונוביץ'
  6. שרת המשפטים - ציפי לבני

חברים נוספים[5]:

  1. שר הכלכלה - נפתלי בנט
  2. שר התקשורת - גלעד ארדן

מוזמנים קבועים:

מוזמנים נוספים:

סמכויות הקבינט[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעדי מערכת הביטחון ומדיניותה.
  • נושאים הנוגעים לצה"ל, לרבות מבנה הצבא, היערכותו, כוננותו והצטיידותו, מחקר ופיתוח במערכת הביטחון, קבלת הערכת המודיעין הלאומית השנתית ומעקב אחר התפתחויות בתחומים אלה.
  • יחסי החוץ של ישראל ומדיניות החוץ שלה
  • קבלת מידע בנושאי מודיעין, נושאים מדיניים, מבצעים צבאיים וביטחוניים.
  • תיאום פעולות הממשלה באזורי יהודה, שומרון ועזה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ישראל טל, ביטחון לאומי- מעטים מול רבים, הוצאת דביר, 1996.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מצע מפלגת המרכז בבחירות 1999.
  2. ^ ישראל טל, ביטחון לאומי- מעטים מול רבים, הוצאת דביר, 1996.
  3. ^ ועדת וינוגרד, דין וחשבון חלקי, אפריל 2007.
  4. ^ ועדת שרים לענייני ביטחון לאומי (הקבינט המדיני-ביטחוני), אתר משרד ראש הממשלה
  5. ^ עמוס הראלהקבינט החדש והשאלה האיראנית: השרים נציים יותר, ומנוסים פחות, באתר הארץ, 18 במרץ 2013‬