הקהילה היהודית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: אי דיוקים, ראו דף השיחה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הקהילה היהודית היא קהילה בעלת מאפיינים ומוסדות ייחודיים בעלי אופי דתי וסוציאלי שנועד לשמר לאורך הדורות את אורח החיים היהודי אצל היהודים בתפוצות. במובן רחב יותר, ההגדרה ההיסטורית סוציולוגית מגדירה קהילה יהודית כגוף שקיבל פריבילגיה, מסמך משפטי שהסדיר את מערכת היחסים בין השלטון לבין חברי הקהילה.

במהלך רוב ההיסטוריה היהודית, השתייכות לקהילה כזאת או אחרת לא נעשתה מתוך בחירה, אלא הוכתבה מעצם מקום היוולדו של יהודי. רק בסוף המאה ה-19, בעקבות תהליכי התבוללות וחילון, התאפשר ליהודים במדינות מסוימות להחליט אם להיות חברים בקהילה היהודית המקומית.

חשיבות הקהילות בהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל עוד ישבו היהודים רק בארץ ישראל לא הייתה משמעות למושג "קהילה יהודית". לקראת סוף תקופת בית שני היו קיבוצי יהודים בערים שונות מחוץ לארץ ישראל, הן בערים קרובות (במצרים ובסוריה) והן בערים רחוקות כמו רומא. לקבוצות אלו היה מרכז דתי, כלומר בית כנסת, אולם לא הייתה להן מסגרת פורמלית של קהילה.[1] מכאן שאלו לא היו קהילות במובן הארגוני.

בתקופת האימפריה הרומית, לקהילה היהודית בערים השונות מחוץ לארץ ישראל הייתה זכות מסוימת לחיות "על פי חוקי האבות", זכות שכללה אפשרות לשמור על חוקי הדת, לקיים מוסדות תפילה ולאסוף תרומות לטובת בית המקדש. אחרי החורבן נאספו תרומות לטובת מטרות אחרות, בעיקר פדיון שבויים. החברות בקהילה הייתה וולנטרית ולקהילה לא היו סמכויות ענישה (פרט לחרם) כלפי מי שהפר את הכללים או פעל כנגד הקהילה. כך יכלו לפעול היהודים-הנוצרים בתוך ומתוך הקהילה היהודית ולעשות נפשות לתורתם.

בשנת 19 לפנה"ס בתקופת טיבריוס קיסר החליט הסאנט הרומאי לגרש את כל היהודים מרומא ולגייס לצבא את הצעירים שבהם ולשלחם לסרדיניה, אולם המדובר היה רק על קהילת רומא ולא על קהילות אחרות.

אחד הנושאים סביבם התגבשו הקהילות היה הצורך בהקמת ותחזוקת בתי קברות. היה צורך בשתדלנות לקבל אישור להקים בית עלמין, לאסוף כסף לרכישת האדמה ולפנות לשליט המקומי בבקשת פריבילגיה מתאימה לניהול ותחזוקת בית העלמין וכן לרישיון לקבורת חברי הקהילה בו.

במהלך השנים שאחרי דעיכת האימפריה הרומית קיבלו קהילות יהודיות אפשרות לאוטונומיה משפטית בסכסוכים פנימיים בעניינים שאינם כרוכים בדיני נפשות, ואפשרות לגבות מיסים, בנוסף על המסים שהיה חייב בהם כל אזרח, ממי שרצה להיות חבר בקהילה.

הקהילה היהודית כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה היא מוסד חשוב ומרכזי ביותר ביהדות זמננו, וזאת מכיוון שהיא משמשת כמרכז לחיי משפחה ושיתוף, גמילות חסדים ותרבות יהודית. בראש הקהילה פועלים מספר עסקנים המנהלים את פעילות הקהילה ומוסדותיה השונים, והם שוכרים בדרך כלל עבור הקהילה רב שינהל את הטקסים הדתיים. היהדות רואה את האדם כיצור חברתי, ולכן השתייכות לקהילה היא צורך בסיסי של בני-האדם. קיום הקהילה היהודית מיועד הן על-מנת ליצור שיתוף פעולה יעיל על-מנת לחיות חיים יהודיים, שכן לדוגמה אדם יהודי צריך להתפלל את תפילותיו בקהל של עשרה אנשים לפחות (מניין), והן על-מנת לשמש איגוד חברתי של קבוצת אנשים בעלי אמונה זהה המתמודדים עם אתגרים רוחניים דומים (ראו הרחבה על כך בספרו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק "איש האמונה הבודד").

אופי הקהילות היהודיות השונות איננו אחיד ומשתנה מקהילה לקהילה, ונקבע לרוב באופן טבעי על פי הרכב חבריה, או על פי אופיו ודמותו של העומד בראשה (כאמור, לרוב זהו הרב). הקהילה יכולה להתקיים על בסיס גאוגרפי, כגון קהילת יהדות פולין, או על בסיס אידאולוגי, כגון קהילת היהדות החרדית.

בתפוצות, חשיבות הקהילה הינה קריטית אף יותר מאשר בארץ ישראל, שכן ישנה סכנת התבוללות: כאשר יהודי חי ללא קהילה, הסיכוי כי בניו ישאו נשים שאינן יהודיות, או שבנותיו יינשאו לשאינו-יהודי, הינו גבוה יותר מאשר אם הוא חי בקהילה יהודית. ברוסיה קיים איגוד הקהילות היהודיות בחבר העמים.

קהילות יהודיות בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה היהודית בארצות האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה היהודית בנצרות ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהמשטר הפיאודלי, אשר הסתמך על קבוצות בעלות אינטרס משותף (גילדות) הוגדרה הקהילה היהודית כגוף בעל שלטון עצמי המייצג את חבריו כלפי השלטון ומייצג את השלטון כלפי חבריו. בתקופה זו חויבו כל היהודים שישבו במקום מסוים להיות כפופים למוסדות הקהילה.

בתקופה הקרולינגית, כאשר המלך איבד מכוחו, הכנסייה התחזקה, ונוצרה קהילה דתית נוצרית חזקה. במקביל ניתנו סמכויות גם לקהילה הדתית היהודית.

קהילות יהודיות בגרמניה של המאות ה-17-19 נקראו Landjudenschaft והיו בעלות מעמד כלפי השלטונות.

קהילת "ביתא ישראל"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביתא ישראל

אנשי הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקהילה היהודית יש בעלי תפקידים חילוניים: הפרנסים, הגבאים והשמשים. ובעלי תפקידים דתיים: רבנים, דיינים, מלמדים, שוחטים ומוהלים.

מרא דאתרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרא דאתרא

מרא דאתרא, (מארמית "אדון העיר") הוא כינויו של הרב המקומי. מבחינת ההלכה היהודית פסיקותיו מחייבות את אנשי מקומו בזמן כהונתו.

המושג "מרא דאתרא" בימינו עדיין קיים בחלקו, לקהילות רבות יש רב אשר לו הם שומעים, לעומתם החסידים נשמעים לרב שאינו חייב להיות תושב העיר (או אפילו המדינה) בה הם מתגוררים. סמכותו של הרב המקומי נשחקה מסיבות רבות: הימצאות של ספרי הלכה בפריסה רחבה ועל מגוון נושאים, המאפשרת לאנשים לפסוק מתוך הספרים, כולל רשת האינטרנט; נושא מנהג אבות אשר בימינו זכה למוקד מכריע, בפרט על רקע ניידותם של אנשים ממקום למקום, וכך ממעיט בחשיבות מנהג המקום ורב המקום.

פרנסי הציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרנס

פרנס על הציבור נחשב למנהיג הקהילה היהודית בתפוצות ישראל. תפקידו היה להפעיל את מוסדות הקהילה מהבחינה הארגונית. לשם כך היו בידו סמכויות לגבית מיסים ולביצוע הוצאות ציבוריות. בדרך כלל, המינוי שלו היה מאושר על ידי השלטונות, אשר העניקו לו סמכויות על מנת שיוכל למלא את תפקידו.

היה חשש לשרירות ליבו מצידו ועל זה כבר אמרו חז"ל "תנו רבנן: שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום... (וביניהם) על פרנס המתגאה על הצבור" (מסכת חגיגה ה', ב'). כפירוש המהר"ל מפראג,[2] מנהיג המתגאה על הציבור הוא מנהיג השולט בכוח וביד חזקה. "ואם הקב"ה בוכה על מנהיג כוחני המתגאה על הציבור, אנו על אחת כמה וכמה, יש לנו מקום לבכות כאשר אנו מתפללים "השיבה שופטינו בראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה" (תפילת עמידה).[3]

הפרנס היה נבחר על ידי הציבור. אך בדרך כלל הציבור היה מוגדר רק בתור תושבי המקום בעלי הכנסה או רכוש. לעתים, רק קבוצה של ראשי ציבור הייתה בוחרת אותו. בתלמוד נקבע הכלל שאין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן נמלכים בציבור, אך לא נקבע כיצד מוגדר "הציבור". ובכל זאת, דרושה הסכמה כללית וחז"ל מתארים לנו כיצד ולמה נתמנה בצלאל בן אורי כפרנס .

מוסדות הקהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרכז הקהילה בתפוצות עמד בדרך כלל בית הכנסת, כאשר לרוב בקרבתו נמצאו מוסדות יהודיים נוספים, כגון בית ספר, בית תמחוי ומקווה. מרכז הקהילה משמש גורם מאחד לקהילה, בזכות התאספות חברי הקהילה סביב המוסדות השונים.


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קהל ישראל: השלטון העצמי היהודי לדורותיו (כרך א), מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים
  2. ^ נתיבות עולם נתיב התורה ד'
  3. ^ הרב דב ביגון