קולנוע הודי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
תעשיית הקולנוע ההודית היא מהפוריות בעולם. הסרטים בהודו מופקים בקצב של שני סרטים באורך מלא ביום ושבע מאות ויותר סרטים בשנה. הסרטים מגיעים ומוקרנים בכל עיר באסיה מסינגפור וקואלה לומפור עד איסטנבול. הם מגיעים לפינות שכוחות אל בהרי ההימליה ועד לאיים קטנטנים באוקיינוס ההודי, לאפריקה, לאמריקה הדרומית, ואף לתל אביב. בית הקולנוע הראשון בארץ שהתמחה בהצגת סרטים הודים היה קולנוע עדן. באסיה יש קהל צופים לסרטים ההודים המונה כמיליארד איש.
הקולנוע ההודי מסתעף לתעשיות רבות אשר מתחלקות על פי שפה. תעשיית הסרטים הבולטת ביותר בקולנוע ההודי היא בוליווד, שסרטיה בשפת ההינדי. הסיבה לכך היא ששפת ההינדי היא השפה המדוברת ביותר בהודו, לכן גם קהל הצופים לה הוא רחב יותר.
ברוב הסרטים ההודיים יש כמה דמויות עיקריות: הקשוח או הטוב (אגיט קומאר), הרע, והיפה (פארוין באבי). ההודים אוהבים לחקות סרטים אמריקאים קלאסיים כמו "הטוב הרע והמכוער", או "חלף עם הרוח" אשר הוצג בבתי הקולנוע ההודיים חמש שנים ברציפות(!). בסרטים ההודים אנשים שמתו חוזרים לתחייה במסגרת גלגולי נשמות. הם תפורים סביב אישיותו של הכוכב וכל הגורמים האחרים הופכים משניים. הכוכבים מופיעים בכמה סרטים בעת ובעונה אחת. הסרטים הם סרטי אהבה, אך אין בהם מין.
הקולנוע ההודי הוא עסק משפחתי. המשפחה הבולטת ביותר היא משפחת קאפור: מייסד השושלת ראג' קאפור ובניו סאמי, רישי, שימי ושאשי הם בין השחקנים האהובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע ההודי. הגדול מכולם הוא שאשי קאפור. הוא הגיבור הישר, המסור והחרוץ. הוא גם מרבה להופיע בתפקידים היסטוריים דתיים כאל זה או אחר. שאשי אף ניסה (ללא הצלחה מרובה) את מזלו מחוץ להודו.
המוסלמים בהודו לוקחים חלק קטן מתעשיית הסרטים וכמה הפקות שהציגו את השטן האמריקאי הנורא בתור הגיבור הרע מול המוסלמי האדוק שהיה הגיבור הטוב.
כוכבי הקולנוע ההודיים נחשבים לעשירים בקנה מידה בינלאומי, הישג גדול בארץ בה רבים חיים על סף רעב. על פי אמות המידה המוסריות הנוקשות של הודו אורח חייהם של הכוכבי הקולנוע הוא שערורייה, ומדי פעם מתפוצצת פרשה חדשה לשמחת המעריצים והמפיקים.
כדי לעמוד בדרישה נעשים הסרטים ההודים במהירות - רק 15 ימי צילום בלי חיסכון באמצעים. גם תעשיית המוזיקה לוקחת חלק חשוב בתעשיית הסרטים: השירים המלווים את הסרטים מושרים על ידי זמרים מפורסמים שלהם שמור גם מקום חשוב. הצנזורה ההודית נוקשה מאוד וחל איסור אפילו להתנשק. למרות שהצנזורה סובלנית יותר כלפי אלימות והסרטים ההודים מלאים באלימות, הסרט "הסנדק" נאסר להקרנה במשך שנים רבות.
הבמאים ה"רציניים" בהודו עומדים מול בעיה של מימון. לכאורה רחוק הקולנוע ההודי מהמציאות בחיי היום יום, הסובבים אותו. אין בקולנוע ההודי זכר לעוני, לשחיתות, ולפוליטיקה המסובכת בהודו. חשוב להבחין שהדמיון בין הוליווד ההודית להוליווד האמריקאית בימי גדולתה אינו מצטמצם לזוהר החיצוני ולמיתולוגיה הכוכבית.
רוב ההצלחה של סרטים הודיים בחו"ל ניכרת באסיה וברוסיה, שם תרגמו סרטים רבים.
הסרטים ההודיים שמגיעים למערב הם בדרך כלל סרטים של יוצרים עצמאיים, שאינם חלק מבוליווד או מקבילתה שבמדינת טאמיל נאדו. לפעמים מדובר בסרטים שלא מצליחים כלל בהודו עצמה, משום שהם לא חלק מהז'אנר של "סרט הודי" הכולל תערובת דביקה של שירים, אהבה ואלימות.
סטיאג'יט ריי (1992-1921) היה אחד מבמאי הסרטים הידועים והנערצים ביותר. הוא עבד בכלכותה, עיר הרחוקה אלפי קילומטרים מבומביי, ויצר סרטים שלא היו חזקים ביותר בתחום השירה והריקוד, אך חזקים בעוצמתם הריגושית , בדרמות שהראו את החיים וההיסטוריה של העם ההודי. סרטיו הידועים הם "עולמו של אפו" ו"רעם מרוחק".
