הקו הירוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גבולות הקו הירוק: הגדה המערבית נמצאה בשליטת ירדן ורצועת עזה נמצאה בשליטת מצרים

הקו הירוק הוא קו שביתת-הנשק של מדינת ישראל עם מצרים, עם ירדן, עם סוריה ועם לבנון, כפי שנקבע בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו בשנת 1949, לאחר מלחמת העצמאות ועד לפריצת מלחמת ששת הימים בשנת 1967. שמו ניתן לו מכך שהוא צויר בעיפרון ירוק על המפה שנעשה בה שימוש בדיונים. כינויים נוספים לקו הירוק הם "גבולות 4 ביוני 1967", "גבולות 67" וגם "גבולות 48".

גבולותיה של ישראל לפני 1967 שיקפו את פרישת הכוחות הישראלים והערבים מיד לאחר מלחמת העצמאות ב-1948. רשמית לא היה זה קו גבול אלא קו הפרדת הכוחות בין ישראל לשכנותיה. רוב חלקי הקו הירוק משמשים היום כגבול מינהלי בין השטחים עליהם חלה ריבונות ישראל, לבין שטחים המנוהלים על-ידה באמצעות ממשל צבאי או על-פי הסכמים עם הרשות הפלסטינית. לדוגמה, בהסכם לשיתוף פעולה שנחתם בין ארגון מגן דוד אדום ומקבילו הסהר האדום הפלסטיני בדצמבר 2005 נקבע כי הקו הירוק יגדיר את הגבול בין תחומי הפעילות הגאוגרפיים של הארגונים.

השאלה האם ישראל צריכה לסגת חזרה לגבולות הקו הירוק היא אחד ממוקדי המחלוקת המרכזיים בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובשיח הפוליטי הפנימי בישראל.

תוואי הקו הירוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הקו הירוק" הקיף 78% משטחו המערבי של המנדט הבריטי שהחל מ-1922 כבר לא כלל את עבר הירדן המזרחי. הוא חפף פחות או יותר את הגבול של שטח המנדט עם סוריה ולבנון, וכן את רוב הגבול עם מצרים, ואת הגבול עם ירדן בערבה. חלק גדול מאזור ההר במרכז הארץ נכבש על ידי ירדן ב-1948. שטח זה סופח על ידי ירדן וכונה "הגדה המערבית" (בערבית: الضّفّة الغربيّة), כלומר, השטח שממערב לנהר הירדן, כדי להבדילו מיתר ממלכת ירדן דאז שנמצאה ממזרח לנהר הירדן. בישראל השטח נקרא גם "יהודה ושומרון". רצועה צרה לאורך מישור החוף הדרומי עברה לשליטת מצרים, וכונתה "רצועת עזה" (בערבית: قطاع غزّة).

בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לממלכת ירדן בשנת 1949 נאמר מפורשות שקו זה אינו גבול. הנה שני ציטוטים מההסכם:

  • סעיף קטן 2 מתוך סעיף 2: "כן מכירים הצדדים כי שום תנאי מתנאי ההסכם הזה לא יחרוץ בשום אופן את זכויותיו, תביעותיו ועמדותיו של כל אחד מהצדדים ביישובה הסופי של שאלת ארץ ישראל בדרך שלום, באשר תנאי הסכם זה נקבעים מתוך שיקולים צבאיים בלבד".
  • סעיף קטן 9 בתוך סעיף 6:" קווי שביתת הנשק שהוגדרו בסעיפים 5 ו-6 של הסכם זה נקבעו בהסכמת הצדדים בלי לחרוץ מראש סדרים טריטוריאליים או קווי גבול לעתיד לבוא או תביעות של צד מן הצדדים בעניינים אלה".

מדינת ישראל לא הכריזה עם הקמתה על גבולותיה באופן רשמי ולפיכך שימש הקו הירוק כגבול דה-פקטו של ריבונותה. כיום רואות רוב מדינות העולם והארגונים הבינלאומיים את הקו הירוק בקטעים התוחמים את "הגדה המערבית" ("יהודה ושומרון") ואת "רצועת עזה" כגבולות הריבונות של ישראל.

הבעיות הצבאיות של התוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט גבול בירושלים; ברקע: מגדל דוד, 1951

הקו הירוק, בקטעים התוחמים את "יהודה ושומרון" (הגדה המערבית) ואת "רצועת עזה" יצר מחסום סגור בתוך אזור שהיה מיושב בצפיפות, ואשר לא היה בו כל גבול לפני כן. לפיכך, קביעת התוואי המדויק שלו הייתה מסובכת, ופגיעתו ביישובי הסְפר הייתה גדולה. לאורך רוב התוואי קיבע הקו הירוק את מצב החזית בתום מלחמת העצמאות.

קווי שביתת הנשק היו בעלי אופי צבאי טהור, הוכנו בחופזה כשהדאגה העיקרית הייתה שימת קץ לשפיכות הדמים בהקדם האפשרי ונועדו לספק שלב מעבר רגוע להסכם שלום סופי. כתוצאה מכך קווי שביתת הנשק נקבעו בלי התחשבות בגבולות הכפרים או בזכויות המים. הם מהווים, למעשה, הסכמים לאי התקפה לפרק זמן בלתי מוגבל, אך אינם מכילים בתוכם שום הוראה לכינון יחסים נורמליים בין מדינות שכנות.

תחילת התקופה מאוגוסט 1949 עד יוני 1956 הייתה כאוטית אבל במהרה עברו ועדות שביתת הנשק שהוקמו על ידי האו"ם לשגרה של תלונות הדדיות בין ישראל לבין שכנותיה. בתחילה יכלו אנשי האו"ם להתמודד עם תלונות על הפרות של שביתת הנשק ברמת המפקדים המקומיים. אולם הגדרת "קווי הפוגה" המעורפלת תרמה לכך שככל שהזמן עבר נוצרה תרבות של תביעה ותביעה נגדית בין הצדדים בלי קשר לכוונה אמיתית של הוועדות ועוצמת התקריות גברה.

אי לכך התרומה של ועדות שביתת הנשק ליצירת קיום בשלום הייתה מוגבלת, מה גם שהסנקציות שהן היו מסוגלות להטיל (גינוי רשמי על ידי מועצת הביטחון) לא היו חזקות. במשך כ־18 שנים, (משנת 1949 עד לאחר מלחמת ששת הימים), חוסר הרמוניה בתוך הוועדות היווה שיקוף של מערכת היחסים הקיימת בין המדינות כך שלמעט המקרה של הוועדה בין ישראל ולבנון סכסוכים והתנגשויות בוועדות הפכו לנפוצים.

ועדות שביתת הנשק היו מאוד שונות זה מזה, ולמעשה היוו ארבע משימות שמירת השלום שונות תחת ארגון בודד. המחלוקות בוועדה עם סוריה ועדת שביתת הנשק התרכזו במאבק בריבונות על המים באזור המפורז ומעבר לו. סוגיות מחלוקת עם ירדן היו הקו העירוני בירושלים ובמיוחד המובלעת הישראלית בהר הצופים, וכן אזור לטרון המפורז.

החדירה לתוך ישראל מירדן הביאה לפשיטות תגמול על ידי יחידות צבאיות כגון פעולת קיביה ופעולת נחלין. חוסר שביעות רצונה של ישראל מהתנהגות האו"ם הוביל אותה לפרוש מהוועדה עם סוריה בשנת 1951 ומהוועדה עם ירדן בשנת 1954. לעומת זאת המחלוקות בוועדת ישראל לבנון היו קטנות יותר בשל היחס הפחות נוקשה של סיורים ישראליים כלפי המסתננים.

פגיעה ברציפות טריטוריאלית של יישובים קיימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיקולים שהנחו את הצדדים בעת המשא ומתן על התוואי היו בעיקר צבאיים, אולם בעת שסומן הקו בשטח התגלה כי במקומות רבים הוא חוצה כפרים, או מפריד בין בתי חקלאים לשדותיהם. עקב כך נעשו בו תיקונים קלים, ונקבעו סידורים מיוחדים למעבר מוגבל בין צדיו במקומות מסוימים.

יישובים שנפגעו באופן מיוחד מסימון הקו הירוק הם העיר ירושלים שהגבול חצה אותה במרכזה, קיבוץ רמת רחל שהגבול הקיף אותו מכל עבר, העיר הערבית קלקיליה שהגבול עבר בפאתיה, והכפר הערבי ברטעה שהגבול חילק אותו לשניים. כל היהודים שישבו מעברו המזרחי של הקו הירוק, באזור גוש עציון וברובע היהודי של ירושלים העתיקה, נלקחו במהלך המלחמה בשבי הירדנים, והועברו בתום המלחמה לישראל.

כפר דרום ונהריים פונו במהלך המלחמה על ידי תושביהם היהודיים בעקבות לחץ צבאי של מצרים וירדן בהתאמה. רוב הערבים שישבו באזור שהפך לצד הישראלי של הקו הירוק נמלטו או גורשו במהלך המלחמה. ערבים שנותרו בתחומי הקו הירוק אחרי סגירת הגבול, קיבלו אזרחות ישראלית. אזור טייבה-אום אל פחם-באקה-טירה, המכונה "המשולש" היה אמור לעבור לשליטה ירדנית, אולם ישראל התעקשה לכלול אותו בשטחה, משיקולים צבאיים, ובשל כביש ואדי ערה (נחל עירון) שמשמש עורק תחבורה לצפון הארץ. ירדן הסכימה לכך, מתוך הנחה שמדובר בקו גבול זמני בלבד, ולפיכך הועבר האזור כולו על תושביו לידי ישראל. תושבי האזור הערבים הם כיום אזרחי ישראל.

טשטוש הקו הירוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 1967 אישרה ועדת השרים לענייני ביטחון את עמדתו של יגאל אלון להפסיק לסמן במפות את הקו הירוק, ובמקומו לסמן את קווי הפסקת האש החדשים, שיסומנו בצבע סגול‏[1]. מאז 1967 ניכרת מגמה הדרגתית של טשטוש הקו בשטח, בספרי לימוד‏[2], ובמפות‏[3].

התפתחות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר) קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את הצעת ועדת UNSCOP לחלוקת שטח המנדט הבריטי לשתי מדינות עצמאיות ושטח נייטרלי בירושלים ובבית לחם. ההצעה כללה פירוט של תוואי הגבול בין המדינות. אי-מימוש התוכנית ביטל למעשה את תוואי הגבול שהוצע בתוכנית, אך במהלך מלחמת העצמאות הוא נלקח בחשבון במידה מסוימת בעיקר על ידי ישראל וירדן. ביום הקמתה שלטה ממשלת ישראל רק בחלק קטן של השטחים שנועדו לה בתוכנית החלוקה, אולם במסגרת הכרזת העצמאות נמנע בן-גוריון מתיאור גבולות המדינה מתוך הנחה שנושא זה עדיין פתוח למשא ומתן. על אף העובדה שכוחות היישוב נאלצו לסגת מחלקים גדולים של מישור החוף הדרומי ושל אזור ההר, בסופה של המלחמה הצליח צה"ל להדוף את צבאות מצרים וירדן ולהשתלט על מרבית שטחי המנדט הבריטי. במסגרת המשא ומתן שנערך באי היווני רודוס עם תום המלחמה ב-1949 שימש קו החזית בתום המלחמה כבסיס לקו הירוק, אולם נערכו בו כמה שינויים - המובלעת שכונתה כיס פלוג'ה (כיום: אזור צומת פלוגות), שהייתה בשליטת הצבא המצרי, עברה לישראל. ישראל מצדה נסוגה משטחים קטנים בסיני שצה"ל הצליח להשתלט עליהם. רצועת עזה עברה לשליטת מצרים. אזור הגדה המערבית (יהודה ושומרון) עבר לשליטת ירדן, למעט אזור ואדי ערה (נחל עירון) שהעבירה ירדן לישראל. בנוסף על כך נסוגה ישראל מכפרים בגליל העליון הלבנוני שנכבשו על ידה במלחמה וסוריה נסוגה ממשמר הירדן שכבשה במלחמה. כל השטחים הללו נשארו מפורזים. בעקבות התנגדות סורית, שינתה ישראל את תוואי המוביל הארצי בחלקו שמצפון לכנרת (והפסיקה את בניית תעלת הירדן שהייתה אמורה לעבור באזור המפורז).

במהלך סימון הגבול התברר שהתוואי המתוכנן יוצר בעיות קשות במקומות מסוימים. עקב כך, שונה תחום רצועת עזה. הקו הירוק הוסט מעט דרומה, אולם נוספו לרצועת עזה הגבעות בדרום מערב הרצועה. בקטע התוחם את הגדה המערבית (יהודה ושומרון) הוכנסו תיקונים רבים שנועדו למנוע ביתור יישובים או ניתוק חקלאים מאדמותיהם, ובכל זאת תושבי אזור הספר החדש נפגעו במידה רבה. הפגיעה הרבה ביותר הייתה בעיר ירושלים שנחצתה בלב השטח הבנוי. גם הכפר ברטעה נחצה באופן שהשאיר שליש ממנו בתחום ישראל ושני שלישים בתחום ירדן. חציית הכפר נבעה מטעות במפות שעליהם סומן הגבול, וכיוון שהצדדים לא הצליחו להסכים על פתרון במקום. העיר קלקיליה הפכה למעין מובלעת ירדנית בתוך ישראל (עם חיבור צר לשטח הגדה המערבית). קיבוץ רמת רחל בפאתי ירושלים נפגע קשות מהעובדה שהגבול החדש עבר כמעט מכל עבריו.
הקו הירוק בין ישראל לסוריה היה אמור לחפוף את הגבול הבינלאומי של המנדט הבריטי, אולם סוריה לא כיבדה אותו והשתלטה על שטחים קטנים אך משמעותיים (חמת גדר, מעיין הבניאס ועוד) ממזרח לנהר הירדן ואף על חלק בצפון מזרח אגם הכנרת.

בנוסף, הקו הירוק יצר מצב בו מרבית מקורות המים של ישראל (מקורות הירדן, אקוויפר ההר והכנרת) נמצאו בשליטה ערבית. מכיוון שלא הושג סיכום מפורש על כך, החליטו מדינות ערב לבצע הטיה של המים, מה שהביא בסופו למלחמה על המים באמצע שנות השישים.

מלחמת ששת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד מלחמת ששת הימים גרסה תורת הלחימה של צה"ל כי בעת מלחמה כוללת יש להעביר את הלחימה מהר ככל האפשר לשטחו של האויב. ההנחה הייתה שישראל אינה יכולה להרשות לחימה בשטחה, בייחוד באזור השרון שבו המרחק בין חוף הים לקו הירוק עומד על 15 - 20 ק"מ בלבד. תורת הלחימה הזו הוכחה כיעילה - כשלושה שבועות לאחר היווצרות האיומים הראשונים, וכשנראה כי המלחמה אינה נמנעת, פתח צה"ל במתקפת מנע ופלש אל השטחים שמעבר לקו הירוק.

במלחמת ששת הימים כבשה ישראל שטחים נרחבים בכל החזיתות, הרבה מעבר לקו הירוק:

כיבושים אלה יצרו בעיה מורכבת עבור ישראל והתושבים הפלסטינים כאחד: בתום המלחמה, שלטה ישראל על שטח גדול פי כמה משטחה המקורי, ועל אוכלוסייה של כ-3 מיליון פלסטינים. הפלסטינים, תושבי יהודה ושומרון והרצועה (חלקם היו אזרחים ירדנים וחלקם ללא אזרחות) נאלצו לקבל משטר צבאי זר.

ישראל החליטה שלא לספח את רוב השטח הכבוש, שכן צעד כזה היה עלול ליצור משבר ביחסי החוץ של המדינה, וכמו כן צעד כזה היה מחייב אותה להעניק אזרחות לתושבי השטחים המסופחים, מהלך שהיה מקטין במידה ניכרת את שיעור היהודים באוכלוסיית המדינה, עד כדי ביטול הרוב היהודי. מצד שני, ישראל לא רצתה לסגת מהשטחים, הן מטעמים ביטחוניים-אסטרטגיים, הן מטעמים מדיניים (השטחים הכבושים עתידים להפוך לקלף מיקוח עבור ישראל) והן מטעמים אידאולוגיים. ישראל הנהיגה ממשל צבאי בשטח הכבוש, ברוח אמנת ז'נבה הרביעית, אך במקביל סיפחה את שטח מזרח ירושלים בצו שפורסם חודשים ספורים לאחר המלחמה, על-פי חוק של הכנסת. הצו הורה על החלת החוק הישראלי על שטח שכלל את החלק הירדני של ירושלים וכן כמה כפרים ועיירות בסביבתה. שטח זה מכונה מזרח ירושלים והוא שייך לשטח המוניציפלי של עיריית ירושלים. לתושבי האזור הוענק מעמד של תושבי קבע. כמו כן החלה ממשלת ישראל בהקמת יישובים ישראליים בשטחים שנכבשו. תחילה הוקמו יישובים על-פי תוכנית אלון, שגרסה כי יש להחזיק בשטחי בקעת הירדן ואזורים אסטרטגיים אחרים, ולהחזיר את היתר. מאוחר יותר הוקמו יישובים גם באזורים אחרים.

הקו הירוק נשאר גבול אדמיניסטרטיבי בין השטחים שנתונים למרות ישראל. החוק הישראלי חל על השטחים שבגבולות הקו הירוק, אך לא על השטחים שמעבר לו. בשטחים אלה המשיך לחול החוק של המדינות ששלטו בהם לפני מלחמת ששת הימים וצווים של הממשל הצבאי הישראלי.
זמן קצר אחרי המלחמה הנהיג שר הביטחון דאז, משה דיין, מדיניות שכונתה "הגשרים הפתוחים". במסגרת המדיניות הזאת, נשארו גשרי נהר הירדן (בייחוד גשר אלנבי) פתוחים למעבר אנשים וסחורות, כך שנשמר הקשר בין ממלכת ירדן לבין יהודה ושומרון (הגדה המערבית). במקביל נפתח הקו הירוק לתנועה חופשית, ובוטלה הדרישה מן הפלסטינים להצטייד באישור מיוחד לשם ביקור בישראל גופא. לפיכך, נוצר קשר עקיף אך רצוף בין ישראל לירדן. המדיניות הזאת החזיקה מעמד עד האינתיפאדה הראשונה (שפרצה בדצמבר 1987). עם התמשכות האינתיפאדה ובגלל הסכנה לביטחון ישראל הוטלו עוד ועוד מגבלות על מעבר פלסטינים אל תוך תחומי הקו הירוק, עד שלבסוף נסגר הקו הירוק לתנועת פלסטינים כמעט לגמרי. תנועה חופשית של ישראלים מעבר לקו הירוק נמשכה עד קריסת הסכמי אוסלו (ראו להלן) כעשר שנים מאוחר יותר. ישראל ממשיכה לספק שירותי חשמל, מים, טלפון ודואר לפלסטינים, אם כי באופן פחות סדיר מכפי שנהגה בעבר.
הקו הירוק בין רמת הגולן לגליל נשאר פתוח לגמרי מאז מלחמת ששת הימים. עם קבלת חוק הגולן בכנסת ב-1981 החלה ישראל להתייחס לרמת הגולן כאל חלק בלתי נפרד משטחה.

פינוי סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכם השלום בין ישראל למצרים

בשנת 1979 נחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים, אשר במסגרתו החזירה ישראל למצרים את כל חצי האי סיני והרסה את כל היישובים הישראליים שנבנו בו אחרי מלחמת ששת הימים, כולל חבל ימית. במשא ומתן שקדם לחתימת ההסכם, דרשה מצרים לקבל לידיה בחזרה את כל שטח חצי האי סיני, אך לא את שטח רצועת עזה. בהסכם השלום לא הוזכר הקו הירוק, אלא הגבול הבינלאומי האחרון שסומן - קו הגבול שקבעו האימפריה הבריטית והאימפריה העות'מאנית ב-1906. קו גבול זה זהה לתוואי הקו הירוק, למעט הקטע הצפוני שלו - הקו הירוק מכליל את רצועת עזה בתחומי מצרים, בעוד הסכמי השלום, כאמור, הותירו אותה בשליטה ישראלית. זו הייתה הפעם הראשונה שישראל נסוגה משטחים שכבשה במלחמת ששת הימים.

חוק ירושלים וחוק רמת הגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1981 התקבל בכנסת חוק יסוד "ירושלים בירת ישראל". החוק מגדיר את בירת ישראל כ"ירושלים השלמה והמאוחדת". באותה שנה התקבל בכנסת חוק שמחיל את החוק והמשפט הישראלי על רמת הגולן. רוב מדינות העולם אינן מכירות בסיפוח מזרח ירושלים למדינת ישראל, ומחשיבות את השכונות הישראליות שנבנו שם כהתנחלויות.

הסכמי אוסלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכמי אוסלו

בשנת 1993 נחתם ההסכם אשר היה הראשון בסדרת הסכמים, אשר כונו הסכמי אוסלו. במסגרת הסכמי אוסלו הוקמה הרשות הפלסטינית ושטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה חולקו לשלושה אזורי שליטה:

  • שטחי A: בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית.
  • שטחי B: בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של צה"ל.
  • שטחי C: בשליטה מלאה של צה"ל ושל הרשויות המקומיות האזרחיות, ברובן מועצות מקומיות. בשטחי C נמצאות כל ההתנחלויות, והגדרתם נקבעה בעיקר על-פי גורם זה.

מנהלה מיוחדת, מנהלת התיאום והקישור (מת"ק), המתפקדת למעשה כיחידה של צה"ל, הייתה אמורה לתאם בין פעולות צה"ל לפעולות המשטרה הפלסטינית.

הסכם השלום והגבול עם ירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכם השלום בין ישראל לירדן
חיים הרצוג, אסף שמחוני וקצין ירדני בדיוני קו שביתת הנשק עם ירדן

גם בהסכם השלום בין ישראל לירדן לא מוזכר הקו הירוק, אלא קו הגבול שקבעו רשויות האימפריה הבריטית בין שטח המנדט הבריטי לשטח אמירות עבר הירדן (מאוחר יותר: ממלכת ירדן). כיוון ששתי הישויות היו בהשפעה בריטית, קו הגבול לא סומן בפועל אלא תואר וסורטט על מפות בצורה לא מדויקת. הסכם השלום קובע שתוואי הגבול בין ישראל לירדן הוא נהר הירדן, ובמקרה של שינוי זרימתו הוא יקבע מחדש לפי התוואי. בהסכם נאמר במפורש שאין בהסכם כדי לשנות את מעמדם של שטחי יהודה ושומרון (הגדה המערבית). הגבול בערבה סומן לראשונה בעקבות ההסכם. פירוש הגדרת תוואי הגבול במסמכים הבריטיים הישנים הייתה שנויה במחלוקת, ולבסוף קיבלה ישראל את הפרשנות הירדנית, והעבירה אליה 300 קמ"ר, בתנאי שתוכל לחכור 2,850 דונם של אדמות חקלאיות לאורך הגבול לשימושם של היישובים הישראלים בערבה ובעמק בית שאן. קטע הגבול מעין גדי ועד בית שאן לא סומן, מפני שלטעמה של ירדן הרשות הפלסטינית צריכה להיות שותפה בקביעת גבול זה.

פינוי רצועת עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית ההתנתקות

בשנת 2004 החליטה ממשלת ישראל (בראשות אריאל שרון), בהחלטה שאושרה על ידי הכנסת, לפנות באופן חד-צדדי את כל היישובים הישראליים, כוחות הצבא ומתקניו מרצועת עזה ומארבעה יישובים בצפון השומרון. תוכנית זו, אשר מכונה "תוכנית ההתנתקות", נתקלה בהתנגדות מצד קבוצות גדולות בחברה הישראלית (במיוחד מצד הציבור הדתי), אך יצאה בכל זאת אל הפועל בשנת 2005. באוגוסט אותה שנה, פונו מרצועת עזה כל התושבים הישראליים, כל היישובים נהרסו וצה"ל פינה את כל כוחותיו ומתקניו מהרצועה. ישראל הודיעה כי היא מבטלת את הממשל הצבאי ברצועת עזה, והחלה להתייחס לקו הירוק ברצועת עזה כגבול לכל דבר, הגם שלא הכריזה על כך באופן רשמי. כיום רואה ישראל ברשות הפלסטינית את האחראית לשלטון ברצועת עזה, אם כי רשות זו אינה נחשבת כמדינה.

תמיכה והתנגדות לחזרה לגבולות הקו הירוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצד הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד אמצע שנות ה-80 התמיכה בחזרה לגבולות הקו הירוק בקרב הציבור בישראל הייתה מצומצמת, אולם היא הייתה נחלתם של כמה אישים בולטים. דוד בן-גוריון, שהיה ראש הממשלה בעת קביעת הקו הירוק, הביע לאחר המלחמה את עמדתו שיש לחזור לקו הירוק ברוב חלקיו, למעט בירושלים וברמת הגולן, ובלבד שמדינות ערב השכנות יסכימו לשלום מלא עם ישראל. בתקופה ההיא בן-גוריון כבר לא כיהן בשום תפקיד רשמי, ועל כן דבריו שיקפו את דעתו האישית בלבד. ב-16 באוגוסט 1972 דיווח זאב שיף בעיתון הארץ כי בן-גוריון שינה את דעתו וכי אין הוא תומך עוד בנסיגת ישראל לקו הירוק. שיף ציטט מקורבים לבן-גוריון שטענו כי חל שינוי בעמדתו כיוון שהתאכזב מהסיכוי לכונן שלום עם מדינות ערב, וכיוון שהתרשם מהצלחת ההתנחלויות. אישי ציבור אחרים שתמכו בחזרה לקו הירוק היו פרופסור ישעיהו ליבוביץ', אורי אבנרי, העיתונאי ירון לונדון ואחרים, כולם מזוהים כאנשי שמאל. האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987, עוררה ביתר שאת את המחלוקת הציבורית בעניין שליטת ישראל בשטחים שמעבר לקו הירוק. בתחילת שנות התשעים, התמיכה בפינוי השטחים, או לפחות חלקם, החלה לצבור תאוצה, מה שאפשר לרבין לחתום על הסכמי אוסלו, על אף התנגדות עזה של הימין. בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה שנערכו בשנת 1996, הובס השמאל ובנימין נתניהו זכה ברוב יחסי, שהבהיר כי חלק משמעותי בישראל התנגד להמשך הנסיגות. נתניהו השאיר את עמדתו בסוגיה זו בערפל מסוים- מחד הוא הביע התנגדות לנסיגה לקו הירוק, מאידך הוא הודיע כי ימשיך את ביצוע הסכמי אוסלו.

כישלון שיחות השלום בקמפ דייויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 הביאו להקפאת הדיון בנושא, מתוך תפיסה ש"אין פרטנר" בצד הפלסטיני שאיתו ניתן להגיע להסכם שלום. פיגועי הטרור הבלתי פוסקים בעורף ישראל, הביאו להתפשטות ההשקפה כי כל עוד לא ניתן להגיע להסכם, יש להתחיל ולבצע "התנתקות חד צדדית", כלומר נסיגה ישראלית חד-צדדית מחלק מהשטחים מעבר לקו הירוק, ויצירת מכשול פיזי, גדר ההפרדה, שימנע מעבר של פלסטינים לתוך תחומי הקו הירוק. הדבר התבטא בתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה של ראש הממשלה אריאל שרון (אף על פי שביצע משאל חברים בתוך מפלגתו והפסיד), שזכתה לאהדה בקרב השמאל, אך בהתנגדות עזה מקרב הימין. קביעת קו הנסיגה כקו הירוק לא הייתה מובנת מאליה - היו הצעות לתיקונים בקו זה, אולם בסופו של דבר התקבל הקו הירוק מטעמים בינלאומיים. ההנחה הייתה שהקהילה הבינלאומית לא תראה את הנסיגה הישראלית כמושלמת אלא אם תהיה אל הקו הירוק, כולל ביטול הנוכחות הצבאית ברצועה. מאידך, תוואי גדר ההפרדה ביהודה ושומרון נקבע כך שגושי התיישבות ישראליים יכללו בצדה המערבי של הגדר, והגדר לא תחפוף את הקו הירוק באופן מוחלט.

התנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתנגדים לנסיגת ישראל אל הקו הירוק באים מחוגים שונים בציבור היהודי בישראל, וגם טענותיהם שונות. יש המתנגדים לנסיגה מתוך אמונה כי אין לוותר על חלקים מארץ ישראל, כיוון שהיא שייכת לעם היהודי - אם מסיבות היסטוריות, ציוניות או דתיות (ראו גם "ארץ ישראל השלמה"). חלק ניכר מבין אלו הנם דתיים לאומיים. רבים אחרים מתנגדים לנסיגה מסיבות ביטחוניות, וסבורים כי שטחים אלה חיוניים להגנה על מדינת ישראל, טענה זו נשמעת גם בפי המתנגדים מסיבות היסטוריות או דתיות.

עד לאמצע שנות ה-80 נטו רוב חוגי המרכז הפוליטי וחלקים בשמאל המתון להתנגד לרעיון הנסיגה אל עבר הקו הירוק במסגרת הסכם עתידי, אולם השקפה זו השתנתה בהדרגה, וכיום מרבית הזרמים הפוליטיים והמפלגות חולקים את ההשקפה כי ההסכם יביא להקמת מדינה פלסטינית על מרבית שטחי יהודה ושומרון, למעט גושי ההתנחלויות ותיקוני גבול נוספים, והשאלה העיקרית היא לא על עצם הנסיגה אלא על היקפה. עם זאת, רבים אינם מאמינים כי השלטון הפלסטיני הנוכחי, בעיקר לאור עליית חמאס, מסוגל להגיע להסכם שלום שיאכף ויוסכם על כל חלקי העם הפלסטיני. ישנם גם המצדדים בנסיגה ישראלית חלקית מהשטח, תוך הכללת גושי התיישבות בתחומי ישראל, כמו גם את בקעת הירדן וצפון ים המלח.

בצד הפלסטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלסטינים לא היו שותפים לקביעת הקו הירוק, והאינטרסים שלהם כמעט לא נלקחו בחשבון בעת קביעת הקו. למרות זאת, השפעת הקו הירוק עליהם הייתה מרחיקת לכת. פלסטינים, בדואים ודרוזים שנותרו בתוך תחומי הקו הירוק קיבלו אזרחות ישראלית, והשתלבו במידה כזאת או אחרת במדינת ישראל. פלסטינים ובדואים שנותרו בתחומי יהודה ושומרון (הגדה המערבית) קיבלו אזרחות ירדנית ושולבו בממלכת ירדן. גם בין השנים 1967 - 1988 היו קשרים הדוקים בין תושבי יהודה ושומרון לבין ממלכת ירדן, קשרים שישראל אפשרה ואף עודדה. ב-1988 הודיע מלך ירדן דאז, המלך חוסיין, על ניתוק הקשרים בין ירדן לגדה המערבית, ובכך קיבל את עמדת הארגונים הפלסטינים, בעיקר אש"ף, כי באזור זה צריכה לקום מדינה פלסטינית.
ברצועת עזה נותרו התושבים חסרי אזרחות. הם לא קיבלו אזרחות מצרית ולא אזרחות ישראלית. מעמדו של השטח נותר לא-ברור מבחינה משפטית, ולעניין זה היו השלכות על תושביו.
הארגונים הפלסטינים, ובייחוד אש"ף שהוקם ב-1964, סירבו במשך שנים רבות להכיר בקו הירוק כקו גבול, כשם שסירבו להכיר במדינת ישראל או בזכות קיומה. עמדה זו התרככה בהדרגה - ב"הכרזת העצמאות" הפלסטינית שהוקראה באלג'יריה ב-1988 נרמז כי הפלסטינים מקבלים את קווי החלוקה שהתווה האו"ם ב-1947. בהסכמי אוסלו משנת 1993 כבר הסכים אש"ף לקביעת הקו הירוק כגבול השטח שעליו יחולו ההסכמים, וכיוון שההסכמים כללו הכרה במדינת ישראל, אפשר להסיק מכך שאש"ף ראה בקו הירוק את גבולות מדינת ישראל. אש"ף סירב להכיר בסיפוח מזרח ירושלים לישראל. ארגונים פלסטינים גדולים אחרים, בעיקר חמאס, מסרבים גם היום להכיר בקו הירוק באופן רשמי.
ההכרה לכאורה של אש"ף בקו הירוק עומדת בסתירה עם דרישה אחרת שהארגונים הפלסטינים עדיין עומדים עליה - זכות השיבה. הארגונים הפלסטינים עומדים על כך שפליטים פלסטינים שגרו עד 1949 ביישובים שבתוך תחומי הקו הירוק, יוכלו לשוב ליישוביהם המקוריים אם ירצו בכך. דרישה זו אינה מתיישבת עם הכרה בריבונות ישראל על השטחים שבתוך תחומי הקו הירוק, כיוון שריבונותה של מדינה כוללת גם את הזכות לשלוט בהגירה אל תוך המדינה ובהתאזרחות המהגרים. הרשות הפלסטינית ואש"ף שומרים כיום על עמימות בנוגע לאופן שבו לדעתם יש ליישב את הקונפליקט הזה. ישראל שוללת את הדרישה ל"זכות השיבה" מכל וכול.

במסגרת השיחות המדיניות בין ישראל והפלסטינים בתקופת ממשלת אהוד ברק, הסכימו הפלסטינים להכללת גוש התיישבות ישראליים מסוימים שמעבר לקו הירוק בתחומי ישראל, אך התנו זאת במסירת שטחים שבתוך הקו הירוק לידי פלסטין, בעיקר במערב הנגב ובחבל לכיש.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה ברור, גבולות ישראל – עבר, הווה ועתיד, הוצאת יבנה, תל אביב, 1988.
  • יהודה שנהב, במלכודת הקו הירוק: מסה פוליטית יהודית, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2010.‏[4]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גבריאל בן דור, עמי פדהצור, דפנה קנטי, שסע טריטוריאלי בישראל? אידאולוגיה ופוליטיקה משני צדי הקו הירוק, מחקרי יהודה ושומרון, דברי הכנס ה-11, המכללה האקדמית יהודה ושומרון, אריאל, 2002, עמ' 222-213.
  • ארנון סופר, טל יער-ויזל, העלמתם של אלמנטים גאוגרפיים בעקבות הסרת גבול בהדגמה: "הקו הירוק", קרקע 39, 1995, עמ' 51-39.
  • לריסה פליישמן ואילן סלומון, לשאלה: "היכן הקו הירוק?" התשובה: "מה זה הקו הירוק?", אלפיים 29, 2005, עמ' 52-26

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ החלטת הממשלה ג-11\6253, 3 בנובמבר 1967
  2. ^ עקיבא אלדרתכירו ילדים, זה הקו הירוק, באתר הארץ, 4 בדצמבר 2006
  3. ^ לדוגמה מפת תחזית מזג האוויר, באתר השירות המטאורולוגי
  4. ^ ביקורת: עקיבא אלדר"במלכודת הקו הירוק מסה פוליטית יהודית" מאת יהודה שנהב, באתר הארץ, 12 במאי 2010; בעז נוימן, בעקבות הזמן הציוני האבוד, תכלת 40, קיץ תש"ע, 2010, עמ' 99-93; תקוה הוניג-פרנס, פח התוף, מטעם 23, אוגוסט 2010, עמ' 151-144; דימיטרי שומסקי, [ביקורת], סוציולוגיה ישראלית 13 (1), 2011, עמ' 192-189.