הקזת דם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Hans von Gersdorff, Feldbuch der Wundarznei, 1517 נקודות להקזת דם

הקזת דםלועזית: פלבוטומיה, Flebotomia) הייתה טיפול רפואי נפוץ מן העת העתיקה ועד לשלהי המאה ה-19. הטיפול כלל איבוד דם יזום, לעתים קרובות בכמויות גדולות. הטיפול נבע מאמונה שהקזת דם יכולה לרפא ואף למנוע מחלות באופן כללי. הטענה הייתה כי דמו של החולה נחשב למזוהם, לכן הורדת ריכוז הדם הרע, והעלאת ריכוז הדם ה"טוב" עשויה הייתה לעזור לחולה, לפי דעתם של רופאים באותה תקופה. הטיפול נזנח מכיוון שהוכח כי הוא יעיל רק במצבים ספציפיים ביותר.

הקזת דם בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקזת דם הייתה נפוצה בקרב עמים קדומים רבים: ביוון, במצרים ובמסופוטמיה. היפוקרטס מזכיר הקזת דם, אבל נשען על שיטות תזונתיות בדרך כלל. ארסטיסטרטוס סבר כי מחלות רבות נגרמות מעודף דם, והמליץ לטפל בעודף זה באמצעות פעילות גופנית, הזעה, צריכת מזון מוקטנת והקאה. הרופילוס הטיף בעד הקזת דם. ארכגתוס, מראשוני הרופאים היווניים שפעלו ברומא, הקיז דם פעמים רבות ורכש לעצמו מוניטין כמי שהקיז דם רב.

פופולריות הקזת הדם ביוון קיבלה חיזוק מרעיונותיו של גלנוס, שגילה כי העורקים והורידים מלאים בדם ולא באוויר, כפי שסברו קודם לכן. היו שתי תפיסות מפתח בשיטת הקזת הדם שלו:

  • הדם מיוצר ואז נעשה בו שימוש. הוא אינו מתמחזר, ועלול "להתקע" בקצות הגוף.
  • מחלות ובריאות נובעות מאיזון של ארבע הליחות: דם (מרה אדומה), לימפה (מרה לבנה), מרה צהובה ומרה שחורה (ביוונית: מלנכוליה). ליחות אלו קשורות לארבעת היסודות היווניים הקלאסיים: אדמה, אוויר, אש ומים. גלנוס האמין שדם הוא הליחה הדומיננטית, ושיש צורך לשלוט בה. כדי לאזן את הליחות, הרופא מסלק דם עודף, גורם להקאה או נותן חומר משתן.

גלנוס יצר מערכת מורכבת שהורתה כמה דם יש להקיז, בהתבסס על גילו של המטופל, מצבו, העונה, מזג האוויר והמקום. האמינו שתסמיני עודף הדם הם חום, וכאב ראש. הדם שהוקז היה ספציפי למחלה: מהעורק או מן הווריד, קרוב או רחוק מחלק הגוף הפגוע. גלנוס קישר בין כלי דם שונים לאיברים שונים, לפי הניקוז שלהם כביכול. למשל, הוקז דם מהווריד ביד ימין לבעיות כבד, ומהווריד ביד שמאל לבעיות בטחול. כלל שהבעיה הייתה חמורה יותר, הוקז דם רב יותר. חום דרש הקזה של כמויות דם אדירות.

הקזת דם בדתות מונותיאיסטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד במסכת שבת ממליץ על דרכים להקטנת הסכנה שבהקזת דם

  • ימים מסוימים בשבוע ובחודש אינם מתאימים הקזת דם. כך למשל אין להקיז בימי שלישי -יומו של מאדים שנקשר לאסונות ולמגיפות.
  • הקפדה על מנוחה "חמישה דברים קרובין למיתה יותר מן החיים, ואלו הן: ... הקיז דם ועמד"
  • ארוחה לאחר הקזת דם נחשבה להכרח והתלמוד מזהיר מפני אי אכילה מספקת "כל המקיל בסעודת הקזת דם - מקילין לו מזונותיו מן השמים, ואומרים: הוא על חייו לא חס, אני אחוס עליו?". חובת הסעודה חלה גם על מי שאינו יכול לממן אותה "הקיז דם ואין לו מה יאכל – ימכור מנעלים שברגליו ויספיק מהם צרכי סעודה"
  • חימום "הקיז דם ונצטנן - עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז"
  • תדירות ההקזה: יש להמתין לפחות שלושים יום בין הקזות דם.

כללים ברוח דומה ניתן למצוא גם בכתבים נוצריים, הממליצים על ימי קדושים מסוימים לצורך ההקזה. גם כותבים מוסלמיים המליצו על הקזת דם, בעיקר לטיפול בחום. השיטה הועברה אליהם ככל הנראה מן היוונים. כאשר תאוריות מוסלמיות הפכו נפוצות בארצות דוברות הלטינית שבאירופה, התפשטה הקזת הדם. יחד עם צריבה, הייתה שיטה זו מרכזית לניתוח המוסלמי. כתבי המפתח "כיתאב אלקאנון פי אלטיב" (ספר כללי הרפואה) ובייחוד "כיתאב אלתסריף לימן עג'ז ען אלתאא'ליף" (ספר ההקזה למי שנבצר ממנו ללמוד בעצמו) ממליצים עליה שניהם. השיטה הייתה ידועה גם ברפואה האיור-ודית, ותוארה ב"סוסרטה סמהיטה".

הקזת דם באלף האחרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפילו לאחר שפג השימוש בשיטת הליחות, עדיין המשיכו מנתחים-גלבים להקיז דם. הרופאים המליצו על הקזת הדם כטיפול במחלה אך הגלבים היו אלו שיישמו את ההמלצות. חלוקת עבודה זו הובילה לאבחנה שבין רופא למנתח. "עמוד הספרים" המפוספס אדום לבן המציין את המספרה, אשר עדיין נמצא בשימוש כיום באירופה, שורשו בטיפול הקזת הדם. האדום מייצג את הדם המוקז, הלבן את התחבושות, והמוט עצמו - מקל שהיה נלחץ ביד המטופל כדי להרחיב את הורידים. הקזת דם שימשה לטיפול במגוון רחב של תחלואים, הפכה לטיפול התקני לכל תלונה כמעט, ושימשה כטיפול מונע כמו גם כטיפול ריפויי.

הקזת הדם נמשכה בימי הביניים, אך במאה ה-16 החלו לפקפק בה, בייחוד בצפון אירופה ובארצות השפלה. בצרפת, רופאי האוניברסיטה וחצר המלוכה המליצו על הקזת דם תכופה. באנגליה התנהל דיון סוער בנושא יעילות הקזת הדם. הדיון שכך במאה ה-18, והוחיה בקשר לטיפול בקדחת הטרופית במאה ה-19.

שיטות הקזת דם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקזת דם התבצעה במגוון שיטות.

  • בשיטה הנפוצה ביותר, פלבוטומיה, או "הנשמת וריד", הוקז דם מכלי דם חיצוני גדול, למשל מן האמה או מהצוואר.
  • ארטריוטומיה: ניקוב עורק. בדרך כלל רק ברקות.
  • סקריפיקציה: כלי הדם השטחיים הותקפו. לעתים קרובות תוך שימוש במזרק, איזמל או כוסות רוח (כוס זכוכית מלאת אוויר חם, אשר יוצרת תת-לחץ בתוכה). זהו מקור הביטוי "כמו כוסות רוח למת".
  • מציצת הדם על ידי עלוקות.

הקזת דם רבה כל כך שהביאה לאבדן הכרה נחשבה מיטיבה, ולעתים קרובות נפסק הטיפול רק כאשר המטופל התקרב לעילפון.

וויליאם הארווי הפריך את העומד בבסיס השיטה ב1628. במאה התשע עשרה פיתח פייר לואי שיטת מחקר רפואית כמותית, שבאמצעותה הדגים כי הקזת דם הייתה חסרת כל השפעה על הטיפול בדלקת ריאות ובמיני קדחת שונים. אף על פי כן ב-1840 טען עדיין מרצה באקדמיה הרפואית המלכותית ש"הקזת דם היא תרופה, שכאשר היא מופעלת בשיקול דעת, קשה להפריז בחשיבותה" ולואי הותקף בידי ברוסאיס שתמך בהקזת דם, ויכול היה להמליץ טיפול רפואי באמצעות חמישים עלוקות בו זמנית.

הקזת דם הייתה פופולרית מאוד בארצות הברית הצעירה. בנג'מין ראש, מחותמי הכרזת העצמאות, סבר כי מצב העורקים אחראי למחלות, והמליץ על הקזת דם ברמות גבוהות אפילו לזמנו. ג'ורג' וושינגטון טופל באורח זה, לאחר שהצטנן. כמעט 1.7 ליטר דם הוקזו ממנו, ותרמו למותו מזיהום בצוואר ב-1799.

סיבה אחת לפופולריות המתמשכת של הקזת הדם וההיטהרות הייתה שבעוד שידע אנטומי, כישורי איבחון ויכולות כירוגיות השתפרו באירופה מן המאה ה-17, לא הושגה התקדמות דומה בריפוי מחלות. האמונה הרווחת הייתה כי עדיף לתת טיפול כלשהו מאשר להימנע מטיפול כלל. למרות הבעיות הגופניות שגרמה הקזת הדם, היה לה במקרים מסוימים אפקט הפלצבו. כשסר חינה של הקזת הדם במאה ה-19, לא היה טיפול שיחליפה בהיבט הפסיכולוגי הזה.

הקזת דם בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקזת דם עדיין משמשת לטיפול בבעיות כגון המוכרומטוזיס ופוליציטמיה. הקזת דם מבוצעת בבתי חולים ובקופות חולים, אך לא באופן שתואר לעיל: זוהי שיטת טיפול הדורשת התמחות מיוחדת.

בעבר היה זה תפקידו של הרופא להקיז דם מהחולה לצורך ביצוע בדיקות דם, אך כיום, כדי להפחית את עומס העבודה של הרופאים, לרוב אין הם מבצעים זאת. בישראל, למשל, אחים מאומנים לבצע ניקוב של הווריד ולהוציא ממנו דם לצורך בדיקות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]