הקלאש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקלאש
Clash 21051980 12 800.jpg
מידע כללי
מקור לונדון, אנגליה
שנות פעילות 19761986
סוגה פאנק רוק
חברת תקליטים סי בי אס רקורדס
חברים
ג'ו סטראמר
מיק ג'ונס
פול סימונון
טופר הידון

הקלאשאנגלית: The Clash) היא להקת פאנק בריטית משפיעה שפעלה מאמצע שנות השבעים ועד אמצע שנות השמונים. הלהקה, שחרגה מהכיוון הראשוני של הפאנק, הן בפן המוזיקלי ששילב גם השפעות של סקא ושל מוזיקת רוק שורשית והן בפן המילולי שהיה פוליטי מאוד, הייתה ועודנה אחת הלהקות המשפיעות ביותר מאז עליית מוזיקת הרוק בשנות החמישים.

הרכב הלהקה והשנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההרכב הראשון של הקלאש כלל את ג'ו סטראמר (שירה וגיטרה), מיק ג'ונס (גיטרה), פול סימונון (שירה וגיטרה בס) וטרי צ'יימס (תופים). הלהקה הוקמה ב-1976 בלונדון כחלק מהגל הראשון של הפאנק. סטראמר היה חלק מלהקת פאבים וגויס ללהקה החדשה על ידי ג'ונס וסימונון שהיו חברים בלהקה שהקדימה את הפאנק ונקראה לונדון SS.

סימונון בחר את שם הלהקה (שפירושה התנגשות, עימות) בהתאם לכותרות העיתונים באמצע 1976, שעסקו במהומות על רקע המצוקה הכלכלית והאבטלה ששררו אז בבריטניה, שנשלטה על ידי הלייבור. מנהל הלהקה ברנרד רודז שעבד עם מלקולם מקלארן (מפיק הסקס פיסטולס) סידר להם סיבוב הופעות ראשון כלהקת חימום של הסקס פיסטולס ובסתיו של אותה שנה הוחתמה הלהקה על חוזה הקלטות על ידי חברת CBS.

ב-1977 הם יצאו לסיבוב הופעות עצמאי שנקרא כשם הסינגל הראשון שלהם - "White Riot". בהמשך אותה שנה הם הוציאו את האלבום הראשון שלהם שנשא את שם הלהקה. גם מסע ההופעות וגם האלבום זכו להצלחה לא רעה בבריטניה אך חברת התקליטים חשבה שהחומר אינו מתאים לארצות הברית ולא הפיצה שם את התקליט הראשון. החומר בתקליט הראשון היה אופייני ללהקות הפאנק באותה תקופה עם שירים קצרים, קצב תזזיתי ותמלילים תוקפניים. אבל, כבר בתקליט זה אפשר לראות את כשרונם של סטראמר כתמלילן של הלהקה ושל ג'ונס כמלחין שהתבלט מעל רוב הלהקות החדשות שהוקמו בשנים אלו. כבר בתקליט זה הם הדגימו חלק מהייחוד שלהם בכך שלקחו שיר רגאיי קלאסי "Police and Thieves" והפכו אותו בעיבוד המיוחד שלהם לשיר "חדש" ובעל אופי אחר.

ב-1978 יצא אלבומם השני של הקלאש - "Give 'em Enough Rope". באלבום זה הוחלף המתופף ועתה היה זה טופר הדון שניגן על התופים והפך לחלק מהרביעייה שהרכיבה את הלהקה בשנותיה החשובות ביותר. האלבום הגיע למקום השני במצעד המכירות הבריטי אך לא זכה לאותה הצלחה בארצות הברית ולא נכנס שם ל-100 האלבומים המובילים במכירות.

מסרים פוליטיים וחברתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו להקות פאנק רבות אחרות, גם הקלאש תקפו בשיריהם את המונארכיה ואת האריסטוקרטיה באנגליה ובעולם. אך בניגוד לפאנקיסטים האחרים שדגלו בניהיליזם ובאנרכיזם, הקלאש הטיפו בשיריהם, שהכילו טקסטים פוליטיים בעלי מסר ברור, לסולידריות עם תנועות לשחרור עמים, עם תנועות נגד גזענות ובאופן כללי, סולידריות עם המעמדות הנמוכים ובמאבקם בממסד.

Clashlogo.png

בקונצרט שנערך ב-1977 על ידי הליגה האנטי נאצית בבריטניה עורר ג'ו סטראמר סערה כשלבש חולצה עם סמל סיעת הצבא האדום (תנועת באדר מיינהוף) שנחשבה כתנועת טרור. הוא טען בראיון שנערך עמו כי אינו תומך בפלגי הטרור האיטלקיים והגרמניים, אלא מעוניין ביצירת מודעות לקיומם של הארגונים. נראה שכדי להוכיח את סלידתו מהטרור כתב את השיר "Tommy Gun" המגנה את השימוש באלימות ככלי מחאה. הקלאש הציעו גם תמיכה לתנועות כמו הצבא האירי הרפובליקני והארגון לשחרור פלסטין ותמכו בתנועות שחרור מרקסיסטיות בדרום ומרכז אמריקה. שם אלבומם הרביעי "!Sandinista" הוא כשם תנועת השחרור המרקסיסטית שפעלה בניקרגואה, החזית הסנדיניסטית. הקלאש היו מעורבים ישירות בתנועות שעוררו מחלוקת בבריטניה כמו: "הליגה האנטי נאצית" ו"רוק נגד הגזענות". לאורך כל הקריירה שלהם הם הירבו להשתתף במופעים שאורגנו לקידום מטרות חברתיות ופוליטיות.

הכסף מעולם לא היה מניע עיקרי אצל הקלאש. אמנם, בדרך כלל, הם לא הופיעו חינם, אבל גם כשהיו בשיא הצלחתם הכרטיסים להופעותיהם ומחירי המזכרות נשארו במחירים סבירים. ככל שגדלה הצלחתם נעשו הקלאש מודאגים מהניגוד בין הצלחתם המסחרית ובין התמיכה האידאולוגית שלהם בשכבות הנמוכות וניגוד נוסף שהיה קיים בין האנרגיה שלהם כלהקת פאנק ובין רצונם לשלב סגנונות מוזיקליים שונים ביצירה שלהם. הם ניסו לפתור את הבעיה הראשונה בכך שהאלבומים שהוציאו שהיו כפולים ומשולשים נמכרו במחיר של אלבום רגיל. וזאת, על חשבון התמלוגים שהיו מגיעים להם. כמו כן, הם נהגו בשנים הראשונות להצלחתם להזמין את מעריציהם אל מאחורי הקלעים כדי להימנע מתדמית הכוכבים האופפת להקות מצליחות.

London Calling[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – London Calling

בדצמבר 1979 יצא בבריטניה אלבומם השלישי "London Calling". אלבום זה נחשב על ידי רבים כפסגת היצירה של הקלאש ונחשב גם כאחד מאלבומי הרוק הטובים ביותר בהיסטוריה של הרוק. מגזין הרוק האמריקאי רולינג סטון בחר בסוף שנת 1989 באלבום, כטוב ביותר בשנות השמונים (למרות שכאמור האלבום יצא בדצמבר 1979. המגזין נאחז בעובדה שבארצות הברית יצא האלבום בינואר 1980). שמו של האלבום ושל שיר הנושא באלבום נלקחו ממילות הפתיחה בתוכנית של ה-BBC והזכירו את פתיחת שידוריו של שדר הרדיו האמריקאי אדוארד מורו ששידר לארצות הברית מלונדון המופצצת במלחמת העולם השנייה. בהתאם לכך, שיר הנושא הוא בעל אופי אפוקליפטי ומנבא שואה גרעינית, עידן קרח חדש, שטפון ורעב. האלבום היה כפול, וכאמור, נמכר במחיר של אלבום רגיל. חברת התקליטים של הקלאש רצתה שיהיה זה אלבום רגיל כדי שיהיה אפשר להוציאו מהר לשוק, אך הלהקה והמפיק דרשו להמשיך לעבוד ובסופו של דבר ניצחו בוויכוח.

באלבום ניכרות השפעות חזקות של הרוק האמריקאי הבסיסי (עיצוב עטיפת האלבום היה מחווה למלך הרוק אלוויס פרסלי, שתקליטו הראשון עוצב באופן דומה). הקלאש נחשפו ביתר שאת למוזיקה הזו בשני סיבובי הופעות שערכו בארצות הברית במהלך שנת 1979. סיבוב ההופעות הראשון שלהם בארצות הברית שהיה קצר ונערך במשך שלושה שבועות בפברואר 1979 נקרא פרל הארבור והלהקה אירחה בכל הופעותיה את אומן הרוק הוותיק בו דידלי. שיאו של מסע ההופעות היה באולם הפלאדיום בניו יורק שבו נכחו כל "המי ומי" של הרוק האמריקאי וכל המבקרים החשובים שיצאו מגדרם בתשבחות להופעה האנרגטית של הקלאש. הסיבוב השני היה בחודשים ספטמבר ואוקטובר באותה שנה וגם הוא היה מוצלח מאוד. בעקבות הופעות אלו הכניסה הלהקה לאלבום גרסאות כיסוי לשירים אמריקאים ישנים כמו: "Brand New Cadillac" ,"Revolution Rock" ו-"I Fought the Law" (רק בגרסה האמריקאית של האלבום). כמו כן, ניכרות באלבום גם השפעות חזקות של רגאיי וסקא. כל השירים המקוריים באלבום נכתבו, כמו בשני האלבומים הראשונים, על ידי הצמד הקבוע סטראמר וג'ונס חוץ משיר אחד - "The Guns of Brixton" שהיה אחד מלהיטי האלבום ונכתב על ידי סימונון. מילות השיר תוקפניות במיוחד והשיר מתחיל במילים:

When they kick at your front door

How you gonna come

With your hands on your head

Or on the trigger of your gun

עוד להיטים גדולים באלבום היו השירים "Train in Vain" ו-"Clampdown". למרות הפרסום הרב שזכה לו האלבום, הצלחתו המסחרית לא הייתה כה גדולה. בבריטניה הוא הגיע למקום התשיעי במצעדי המכירות ובארצות הברית רק למקום ה-27.

ההצלחה בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר יציאת "London Calling" ערכה הלהקה במרץ 1980 סיבוב הופעות נוסף בארצות הברית שזכה להצלחה גדולה. בהמשך השנה יצא אלבום אוסף של הלהקה שהופץ רק בארצות הברית (ובאנגליה בשנת 1991) ונקרא "Black Market Clash". האלבום הבא של הלהקה היה "Sandinista" שהיה אלבום משולש ויצא בדצמבר 1980. אלבום זה היה הראשון שבו המכירות בארצות הברית היו גבוהות יותר מאלו בבריטניה, אך גם בארצות הברית הוא הגיע רק למקום ה-19. השבועון הניו יורקי בעל האורינטציה השמאלנית - "וילג' ווייס", בחר בו כאלבום השנה של 1980. האלבום זכה להערכה גבוהה של המבקרים, אבל הקהל הרחב לא קיבל אותו בהתלהבות רבה. גם באלבום זה המשיכו הקלאש לנסיונות בסגנונות מוזיקליים חדשים מבחינתם כמו ג'אז, היפ הופ, מוזיקה קאמרית ולופ של סרט הקלטה בדומה ל-"Revolution 9" של הביטלס. מסעי ההופעות של הלהקה הפכו לארוכים יותר והיא הופיעה גם באסיה ובאוסטרליה.

מתחים, התפוררות ופירוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מסע ההופעות של "Sandinista" החלו להתעורר בעיות בתוך הלהקה והיא התחילה להתפורר. תחילה, פוטר המתופף טופר הדון בשל שימוש בסמים. במקומו הוחזר לתפקיד המתופף הראשון של הלהקה (שניגן לעתים עם הלהקה בהופעות גם לפני עזיבת הדון) טרי צ'יימס. שני חברי הלהקה המרכזיים, סטראמר וג'ונס החלו להסתכסך. לבעיות הללו לא היה בתחילה ביטוי חיצוני ובחודש מאי 1982 הלהקה הוציאה את האלבום המצליח ביותר שלה מבחינה מסחרית "Combat Rock". באלבום בלטו שני הלהיטים "Rock the Casbah" ו-"Should I Stay or Should I Go". שני השירים זכו לקליפים ששודרו בתדירות גבוהה בערוץ MTV דבר שהגביר את הפופולריות ואת המכירות של האלבום. כמו כן, הופיעו באלבום השירים "Ghetto Defendant" שבו הופיע המשורר אלן גינסברג ו- "Red Angel Dragnet" אשר מתייחס לסרט נהג מונית. האלבום הגיע למקום השביעי במצעד המכירות האמריקאי וקיבל אלבום פלטינה. באנגליה הגיע האלבום למקום השני במצעד המכירות. עם סיום מסע ההופעות שבא בעקבות האלבום, ושבחלקו היו הקלאש להקת החימום של להקת המי, עזב את הלהקה טרי צ'יימס שהיה משוכנע שהלהקה אינה יכולה להמשיך ולהתקיים עם העימותים הפנימיים הקיימים בה. הלהקה צרפה אליה כמתופף חדש את פיט הווארד שניגן איתה במסע הופעות קצר בארצות הברית שהסתיים ב-28 במאי 1983 בהופעה בפסטיבל סן ברנרדינו לפני קהל של 150,000 צופים. הייתה זו הופעתו האחרונה של מיק ג'ונס בלהקה.

בספטמבר 1983 סילקו סטראמר וסימונון את מיק ג'ונס מהלהקה. הסיבה לכך, לטענתם, הייתה התנהגותו הבעייתית והשאיפות המוזיקליות שלו שהיו מגוונות מדי לטעמם. במקומו הם צירפו שני גיטריסטים חדשים, וינס וויט וניק שפארד. הלהקה, שהייתה עכשיו בת חמישה חברים, החלה במסע הופעות שנקרא "Out of Control" ונמשך על פני כל שנת 1984 באנגליה, באירופה ובארצות הברית. בדצמבר 1984 הופיעו הקלאש פעמיים ברובע בריקסטון שבלונדון. ההכנסות מהמופעים הוקדשו לתמיכה בשביתת הכורים הגדולה שהתנהלה אז בבריטניה.

מבחינה מוזיקלית היה קיים בלהקה באותו זמן הפוטנציאל לחזור לימים הטובים שלה, בייחוד מהבחינה של האנרגיות החדשות שהביאו חברי הלהקה החדשים. אבל, הכימיה והאמון בין שני הדורות בלהקה לא עלו יפה. בתחילת 1985 נכנסו חברי הלהקה לאולפן כדי להקליט אלבום חדש. ההקלטות באולפן היו מלוות באי סדר ובבעיות בין חברי הלהקה ובין מנהלם – ברנרד רודז שהעדיף מכונות תופים וסינטסייזרים על הנגינה הרגילה של הלהקה, בישל מחדש שירים והשמיט חלק משיריהם החדשים שנוגנו במסע ההופעות שקדם לאלבום. סטראמר שהבין שכך לא יוכלו להמשיך לעבוד, לקח את הלהקה ויצא איתה למסע הופעות מאולתר בצפון אנגליה ובסקוטלנד כאשר חלק מההופעות היו חינם והתקיימו בפינות רחוב ובברים. הלהקה הופיעה גם במספר פסטיבלים באירופה וב-27 באוגוסט 1985 התקיימה הופעתה האחרונה, כחלק מפסטיבל רוק שנערך ביוון, לעיני 40,000 צופים באצטדיון של קבוצת הכדורגל פנאתינייקוס. בנובמבר 1985 יצא לאור אלבומה האחרון של הלהקה "Cut the Crap". האלבום היה כישלון מבחינה מסחרית וגם קיבל ביקורות גרועות וב-1986 פרק סטראמר את הלהקה באופן רשמי.

חברי הקלאש לאחר פירוק הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ו סטראמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ו סטראמר הופיע במספר סרטים, הקליט פסקולים לסרטים (בין היתר את "Love Kills" לסרט "סיד וננסי" העוסק בסיד וישס – כוכב להקת הסקס פיסטולס) והופיע עם להקות ליווי שונות בהצלחה מוגבלת. ב-1991/2 סטראמר הצטרף ללהקת הפוגס, לסדרת הופעות ברחבי אירופה, לאחר שסולן הלהקה – שיין מקגואן עזב את הלהקה.

לבסוף, באמצע-סוף שנות התשעים, סטראמר אסף מספר מוזיקאי צמרת ללהקת ליווי שנקראה המסקלרוס. סטראמר חתם עם חברת התקליטים הקליפורנית הלקאט רקורדס והוציא אלבום מרתק שנכתב יחד עם אנתוני גן ונקרא "Rock Art and the X-Ray Style". בעקבות האלבום הם יצאו למסע הופעות באנגליה ובצפון אמריקה ונגנו בהופעות גם קטעים של הקלאש. גן עזב את המסקלרוס באמצע הקלטת אלבומם השני "Global A Go-Go", אך עזיבה זו לא עצרה את הלהקה והם יצאו למסע הופעות נוסף בצפון אמריקה, בבריטניה ובאירלנד. גם כאן, ההופעות כללו חלק מלהיטי הקלאש ("London Calling", "Rudie Can't Fail"), כמו גם גרסאות כיסוי קלאסיות ללהיטי רגאיי ("The Harder They Come" ,"A Message To You, Rudie") ובדרך כלל סיימו את ההופעות בהצדעה לג'ואי ראמון כשניגנו את להיטם של הראמונס "Blitzkrieg Bop". בדצמבר 2002, כשהוא בן 50, נפטר סטראמר במפתיע כתוצאה ממום לב מולד (congenital heart defect). האלבום השלישי של המסקלרוס, שעליו עבד לפני מותו, יצא לשוק ב-2003 וזכה לשבחי המבקרים.

מיק ג'ונס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיק ג'ונס הקים ב-1984 יחד עם במאי הקולנוע דון לטס את להקת ביג אודיו דינמיט (BAD). הלהקה הוציאה את תקליטה הראשון שנה מאוחר יותר ונכלל בו להיט רחבות הריקודים "E=MC2". ב-1987 התלוו BAD למסע ההופעות של להקת U2 כלהקת החימום. הלהקה החליפה הרכבים מספר פעמים והוציאה עוד מספר אלבומים, אך אלו לא זכו להצלחה שזכה לה אלבומם הראשון.

פול סימונון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פול סימונון הצטרף, מיד עם פירוק הקלאש, להרכב בשם Havana 3AM שהקליט אלבום בודד ביפן ומיד התפרק. לאחר מכן הוא עבר לעסוק בציור והצליח בכך מאוד. הוא הציג במספר תערוכות ויצר את עטיפת אלבומה השלישי של להקת BAD – להקתו של מיק ג'ונס (שהופק על ידי ג'ו סטראמר). התנגדותו המתמשכת של סימונון לחזור להופיע ולנגן נחשבת כסיבה העיקרית לכך שהקלאש היו אחת מלהקות הפאנק (Punk) הוותיקות הבודדות שלא התאחדו מחדש כדי להרוויח כסף בזמן שיגעון הנוסטלגיה לפאנק שהתרחש בסוף שנות התשעים.

טופר הדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שפוטר מהלהקה, זמן קצר לאחר הוצאת "Combat Rock", נדד טופר הדון חסר מטרה כשהוא מכור להרואין. הוא הקים להקת ג'אז שלא האריכה ימים ונעלם שנית מהזירה המוזיקלית. הוא חזר להראות בציבור בזמן העבודה על סרטו הדוקומנטרי של המפיק דון לטס - "Westway to The World" שיצר רטרוספקטיבה של להקת הקלאש וכן, מאוחר יותר בעת הענקת פרס על "מפעל חיים במוזיקה הבריטית" שניתן לחברי הלהקה. תרומתו של הדון ללהקה נחשבת כמוגבלת לעומת תרומתם של חבריה האחרים של הלהקה. הדון הוא זה שחיבר את קטע הפסנתר המופיע בלהיט "Rock The Casbah".

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לייחס חלק גדול מהצלחת הקלאש לכך שהם הצליחו להעביר את המסרים החברתיים שלהם בצורה אמינה. הם נחשבו ללהקת הופעות מצוינת והצליחו לשמר בהופעותיהם את הלהט הראשוני ואת רוח הקרב שחלק מלהקות הרוק והפאנק איבדו לאחר שהצליחו מסחרית ולאחר שצברו קצת וותק. גם השינויים בסגנונות המוזיקליים של הלהקה לאורך הקריירה, אפשרו ללהקה לשמור על רעננות ולא להישחק גם כאשר המלל נשאר דומה לתחילת הדרך.

כשנשאלו מיק ג'ונס וג'ו סטראמר בראיון בשנת 1982 "האם רוק פוליטי יכול להשיג שינוי כלשהו?" ענה ג'ונס: "הקלאש מנסים להיות ריאליים, גם אם איננו אופטימיים. אולי זה לא ישנה כלום, אבל, אני בכל זאת מאמין במה שאנו עושים כדבר שראוי לעשותו. אולי אנו להקה שאפתנית מדי. הייתי אומר שרוק'נ'רול יכול לתרום לשינוי כלשהו. אבל זה לא יגיד לפוליטיקאים מה לעשות. זה לא יציל אנשים ממלחמות", וג'ו סטראמר הוסיף: "אבל בכל זאת ננסה".

אולי על החברה והפוליטיקה הקלאש לא השפיעו כפי שרצו, אך אין חולק לגבי השפעתם המוזיקלית על זמרים ולהקות בתחום מוזיקת הרוק. גם בישראל ישנם לא מעט מוזיקאים שניכרת ביצירתם השפעת הקלאש, ובהם רמי פורטיס ויהודה פוליקר בתקופה המוקדמת של הקריירה שלו.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]