הקמצן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"הקמצן" בהפקת תיאטרון "האהל", אמצע שנות ה-30.

הקמצןצרפתית: L'Avare ou l'École du mensonge) הוא מחזה קומי מאת מולייר.

"הקמצן" היא קומדיה קלאסית של מולייר, על אב המנסה למנוע מילדיו לאהוב בגלל תאוותו החולנית לכסף. בשורה של מצבים, מקצתם מצחיקים ומקצתם מעוררי חמלה, מצייר אחד מגדולי מחזאי צרפת את דמותו של הרפגון – אחת הדמויות החריפות והידועות ביותר בתולדות הדרמה ובתולדות התרבות. המחזה הוצג בעולם כולו, זכה לאין ספור פרשנויות, הן פסיכולוגיות והן פוליטיות, וכל פעם שעלה מחדש עורר אתגר רציני אצל גדולי היוצרים בתחום התיאטרון. במחזה זה מולייר הציג את הקמצנות כתכונה המשתלטת על האדם.

מבנה אמנותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחזה משתמש מולייר בקווי אופי שלקח מניסיונו האישי ומן המציאות של תקופתו. הוא לווה גם תחבולות מן המחזה "הקדרה" של המחזאי הרומי פלאוטוס. הרפגון הקמצן, גיבור המחזה, הוא טיפוס מלא חיים, עשיר ובורגני שקמצנותו גורמת למפלתו. שמו של הרפגון לקוח מהמילה הלטינית harpago, שפירושה שודד. פירוש שמות שני משרתיו של הרפגון הם: לה מרלוש, שמזכיר במידת מה דג אלתית, אשר בתקופת מולייר נמכר בצורה יבשה; וברנדאוואן, שפירושו "קנה שיבולת-השועל הדק". שני השמות, יחד עם שמו של הרפגון, רומזים לקמצנותו הגדולה של הרפגון.

המחזה מבוסס על סגנון הקומדיה דל'ארטה ומשתמש בהרבה מוטיבים אמנותיים הלקוחים משם. למשל כל הדמויות מזכירות את הדמויות הקלאסיות של הקומדיה דל'ארטה (הדוגמה המובהקת לכך היא החשיבות של המשרתים והמאוהבים - מאפיינים בולטים בז'אנר). הסגנון שבו כתוב המחזה השפיע על במאים רבים להעלות את המחזה בצורה זאת. תיאטרון החאן בירושלים העלה את ההצגה כשכל התלבושות מאפיינות את הסגנון, וגם המשחק.

עלילת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפגון‏[1] הוא אלמן, ויש לו שני ילדים: הבן קלאָנט והבת אליז. להרפגון יש 30,000 מטבעות זהב שהוא מחזיק בתיבה, ואת התיבה הוא מחביא בתוך בור בגינה שלו. הרפגון אוהב כסף בצורה אובססיבית ומתקמצן על כל דבר. קלאנט מאוהב במריאן, בחורה שכעת עברה לגור באזור, ואליז מאוהבת בוואלר, אחיה של מריאן. הרפגון מאוהב גם הוא במריאן, והוא וקלאנט נלחמים עליה. הרפגון רוצה שבתו אליז תינשא למר אנסלם, איש עשיר שמוכן לשאת אותה ללא נדוניה מצד הרפגון. ואין דבר הגורם להרפגון אושר יותר מאשר חיסכון בכסף. קלאנט מתכנן לקחת הלוואה של 15 אלף פרנק בשביל לשאת לאישה את מריאן, אבל ברגע שהוא מגיע לפגוש את המלווה, הוא מגלה כי המלווה הוא הרפגון, אביו, בכבודו ובעצמו.

הרפגון נבהל וחושש שבנו תופס אותו כמלווה בריבית. אך כאשר הוא מבין מהי מטרת בואו של קלאנט, פורצת מריבה ביניהם. לאחר מכן הרפגון מנסה לארגן חגיגה לכבוד הנישואים של אליז לאנסלם ושלו למריאן. וואלר יודע שהרפגון לא רוצה להניח לאליז להתחתן איתו, ולכן הוא משתדל להתחנף אליו. מר ז'אק, הטבח והעגלון של הרפגון, משתתף בהכנות לחגיגה. הרפגון אומר למר ז'אק שהוא דורש ממנו להכין ארוחה במחיר נמוך ובאיכות גבוהה, ומר ז'אק חושב שהרפגון ממש מגזים. המשרת של קלאנט, עוקב אחרי הרפגון ומגלה את מקום המחבוא של הכסף. הוא גונב את התיבה של הרפגון ומעביר אותה לידי קלאנט. כאשר הרפגון מגלה כי התיבה נעלמה, הוא נבהל, משתולל, מתרוצץ לכל עבר, ומתחיל להפוך את כל הבית, כי הוא לא מבין מה קרה לכספו. ולפתע הוא תופס את הגנב בידו, אך מתברר לו שזו ידו שלו עצמו...

אז הוא מביא בלשים וחוקרים בשביל לתפוס את מי שגנב את האוצר שלו. הבלשים והרפגון באים לביתו ושואלים את מר ז'אק אם ידוע לו משהו על הגניבה, ומר ז'אק אומר שהוא חושד בוואלר. החוקרים תופסים את וואלר ולוקחים אותו לבית משפט. בבית המשפט הרפגון חוקר את וואלר.

כאשר הוא שואל אותו, איך העז לגזול ממנו דבר כזה, וואלר בטוח שהוא מתכוון לכך שגזל ממנו את בתו אליז. הרפגון וואלר מתחילים לפתח דיון, הרפגון אומר "גזלת ממני אותה" והוא מדבר על התיבה, ואילו וואלר אומר "לקחתי לך אותה" ומדבר על בתו. בסוף המשפט קלאנט מגיע ואומר לאביו שהתיבה בידיו, והוא מוכן להחזיר לו את האוצר בתנאי שירשה לו לשאת לאישה את מריאן ולאליז להינשא לוואלר. הרפגון כל כך מאושר לקבל את התיבה עם כספו חזרה, והוא שוכח הכול, גם את אהבותיו האחרות. בתנאי שמר אנסלם שהוא אביו של וואלר, ישלם את כל הוצאות החתונה.

גילוי ייחוסו של וואלר ומריאן:[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסצנה הסופית מספר וואלר כי הוא בן למשפחת אצולה מנאפולי וכי הוא בנו של האציל דון תומאס ד'לאבורסי.
אנסלם (אביו של וואלר, אשר אינו מזהה אותו) מטיל ספק באמינותו של וואלר ודורש שייספק הסברים לטענתו המופרכת.
וואלר בתגובה מספר כי לפני שש-עשרה שנה, כאשר היה ילד בן 7, עלה על אונייה עם הוריו ואחותו. במהלך השייט, סערה החלה והאונייה טבעה.
הקברניט, אשר ניצל ביחד עם וואלר, גידל אותו כמו בן. ורק לאחרונה שמע וואלר כי ייתכן שאביו הביולוגי אכן בחיים ועל-כן יצא במסע חיפושים אחריו.
מר אנסלם, עדיין אינו משוכנע כי זהו בנו, וחושד כי ייתכן שבדה את הסיפור מליבו.
וואלר משיב כי ניתן לשאול את הקברניט שניצל, וכהוכחה נוספת, בבעלות וואלר חותמת אבן-האודם (רובי) של אביו וצמיד מאבני ספיר של אמו.
מריאן מתערבת בשיחה ומצהירה כי היא מאמינה לוואלר, מכיוון שגם היא ניצלה מאותה ספינה טרופה עם אמהּ. לאחר שניצלו, מריאן ואמה נשבו על ידי שודדי ים והיו עבדים שלהם למשך 10 שנים. לאחר תקופת העבדות, שוחררו והגיעו לעיר בה מתרחשת העלילה (פריז) בקושי כלכלי רב.
אנסלם שומע את גרסת שני ילדיו וקורא להם לחבק אותו.
הוא מסביר כי לאחר שחשב שאשתו ושני ילדיו נספו, החליט לפתוח דף חדש בחייו, ולשנות את שמו, אשר הביא לו כאב כה רב. הוא ביקש להתחתן מחדש עם "אישה עדינה וישרה" כדבריו.

הדמויות במחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הַרפָּגוֹן - הקמצן, אביהם הטיראן של קלאנט ואליז. מאוהב ב-מריאן.
קְלֶאָנט - בנו של הרפגון, מאוהב ב-מריאן.
וואלֶר - בנו האובד של אנסלם ואחיה של מריאן, אשר שרד לפני 16 שנה סופה בים ונחשב למת. מאוהב ב-אליז.
פרוֹזין - שדכנית.
לָה פְלֶש - משרתו של קלאנט.
אדון ז'אק - טבח ונהג הכרכרה של הרפגון.
אֶליז - בתו של הרפגון. מאוהבת ב-וואלר.
סיניור אַנְסֶלם (דון תומאס ד'אלבורסי) - אביהם של וואלר ו-מריאן.
מר סימון - מתווך.
ברינדוואן ו-לה מרלוש (בתרגום של אהוד מנור: ברבוניה וסרדיניה) - משרתיו של הרפגון.
מריאָן - בתו האובדת של אנסלם ואחותו של וואלר. ניצלה עם אמה מסערה בים מבלי לדעת על גורלם של אביה ואחיה. מאוהבת ב-קלאנט.
גברת קלוד - משרתת של הרפגון.



קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ששמו נכנס לשפה הצרפתית במשמעות של קמצן


מבחר ממחזותיו של מולייר
הענוגות הנלעגות (1659) • בית ספר לנשים (1662) • טרטיף (1664) • שונא הבריות (1666)
הקמצן (1668) • גם הוא באצילים (1670) • החולה המדומה (1673)
Molière - Nicolas Mignard (1658).jpg