הקפת ים המלח

הקפת ים המלח, שנערכה ב-1934, הייתה מסע רגלי סביב ים המלח שארך כ-180 קילומטר ונמשך 12 ימים. המסע התבצע על ידי קבוצה של 14 חניכי תנועת המחנות העולים. נראה כי מסע זה היה יחיד במינו שכן לא תועדה הקפה רגלית של ים המלח לפניו או אחריו. המסע, שהחל באזור קלי"ה והקיף את ים המלח בכיוון השעון, תועד ב-1977 בספר שכתב רפי טהון, אחד ממשתתפי המסע: "הקפנו את ים-המלח ברגל".

קבוצת הנערים, שהיו בגילאי 18-19, היו עירונים בוגרי בתי ספר תיכוניים מתנועת המחנות העולים, שעברו שנת הכשרה בקיבוץ נען ועמדו בפני הצטרפות לקבוצות החוגים ברעננה (שהקימה מאוחר יותר את מעוז חיים) ובמעין חרוד (שהקימה את בית השיטה). המסע תוכנן על ידם במשך זמן רב אך המפה המפורטת ביותר שעמדה לרשותם הייתה בקנה מידה של 1:250,000. מלבד מים ומצרכי מזון הם הצטיידו גם בתשעה אקדחים לא חוקיים. חברי הקבוצה היו חברים בהגנה וביקשו רשות משאול מאירוב לצאת למסע המסוכן ונענו בשלילה. הם פנו אף לישראל גלילי (חבר נען) לשאול בעצתו ואף הוא פסק נגד היציאה למסע. לאחר ויכוח ארוך החליטו חברי הקבוצה להפר את הוראות ההגנה ולצאת כמתוכנן. רק אורי יפה, שהפך ברבות הימים למפקד חטיבה 9 במלחמת העצמאות, בחר לקבל את צו ההגנה ובחר שלא להצטרף לטיול.

ב-3 בספטמבר 1934 נסעו חברי הקבוצה באוטובוס עד סמוך לקליה ובאותו יום חצו את נהר הירדן צפונית לשפכו הדרומי לים המלח. ביום השלישי הגיעו לשפך ואדי זרקא-מעין, הנחל השני בגודלו (אחרי נחל ארנון) הנשפך בגדתו המזרחית של ים המלח. מטרתם הבאה הייתה נחל הארנון, אך הם לא הצליחו למצוא דרך נאותה במצוקים ובקניונים שלחוף הים. מימיהם אזלו והם התפצלו למספר קבוצות של 3-4 אנשים שכל אחת מהן ניסתה למצוא דרך דרומה. בין הקבוצות לא היה קשר, קצב הליכתן היה שונה ורוב חברי הקבוצות סבלו מתשישות, מהחום הרב ומצמא קיצוני. לבסוף, הצליחו שניים מחברי הקבוצה, שהתגברו על המצוקים על ידי שחייה לאורך חוף הימה, להגיע לארנון להצטייד במים ולעלות בשביל לעבר חבריהם שהיו מפוזרים בנקודות שונות באזור.

לאחר התאוששות ועליה לשם טיול במפלי הארנון, המשיכה הקבוצה דרומה בקצב מהיר והגיעה לכפר מזרעה שבלשון ים המלח. המעבר בכפר הירדני, ובמשטרה הנמצאת בו, היה מתוכנן מראש ונבע מחוסר ברירה בגלל תוואי השטח. סיפור הכיסוי להגעת הקבוצה היה כי הם קבוצת תלמידים שחצתה את ים המלח בסירה לשם טיול בארנון וכי סירתם התקלקלה והם צועדים לכיוון מפעל האשלג שבסדום. הסיפור התקבל וניתן לקבוצה להמשיך בדרכה ואכן, הם הגיעו לסדום ביום השביעי למסע. בסדום הצטיידה הקבוצה במזון ובמים ואחד מחבריה שחלה התחלף עם אורי יפה שהגיע לסדום כדי להצטרף למחצית השנייה של המסע.

לאחר שנחו יום אחד בסדום, יצאו חברי הקבוצה צפונה ובערב היום התשיעי הגיעו למצדה. למחרת בבוקר עלו על הצוק מכיוון צפון מערב. לאחר שהמשיכו צפונה לאורך החוף, נקלעו שוב למצוקת מים קשה. בנחל צאלים פגשו ערבים וכפו עליהם לתת להם מעט מים. גם בנחל חבר התפתח אירוע דומה, אלא שהפעם אחד הערבים היה חמוש ברובה והקבוצה העדיפה שלא להיכנס לעימות. בנוסף למחסור במים התפתחו באזור צעידתם תנאי שרב ושוב התפצלה הקבוצה לקבוצות קטנות וחלק מחבריה שכבו באפיסת כוחות למרגלות המצוק שם מצאו גומחות ובהן מעט צל. שניים מחברי הקבוצה הצליחו להגיע, ביום העשירי למסע, למעיין עין גדי ולאחר שהגיעו עוד שלושה חברים, דאגו לשלוח מים לחבריהם התשושים באמצעות ערבי עם חמור, ממנו קנו לאחר מכן גם מזון. בעין גדי היה באותה עת גרמני מכת הטמפלרים שהעסיק ערבים בגידול ירקות במקום. חברי הקבוצה סברו שהם עוינים וכדי להרתיעם, שלפו את אקדחיהם ואף ירו באוויר, לכאורה, לאות שמחה על מציאת המים.

ביום ה-11 המשיכו בדרכם צפונה וחצו את ואדי חצאצה, ואדי דרג'ה ונחל קדרון כשמלווה אותם הערבי שפגשו בעין גדי ושנשכר כדי שחמורו ישא פחי מים לשתייה. כשהגיעו לראש צוקים (מצוק פשחה) עלו עליו וירדו לעין פשחה ללינה. בבוקר היום ה-12 הגיעו לקלי"ה, השלימו את הקפת ים המלח וערכו צילום קבוצתי בנקודת הסיום כדי להנציח את המעמד (לאחד מחברי הקבוצה הייתה מצלמה והמסע תועד גם בצילומים).

למסע, שנערך בתנאי אקלים קשים וללא כל אמצעי קשר וחילוץ (כדרכם של כל הטיולים באותה עת), לא היה ערך מחקרי. אולם, הנסיון שצברו בתנאים המדבריים הקשים שימש חלק מחברי הקבוצה שהפכו בשנים מאוחרות יותר למורי דרך בפלמ"ח.

בשנת 1966 שודרה בקול ישראל סדרה בת מספר תוכניות בהן סיפרו חלק ממשתתפי המסע את חוויותיהם מהקפת ים המלח.

קישורים חיצוניים

• יפתח קוזיק, רשימה מזכרונו של ילד בן 8 וסבא שידע לספר סיפורים - מסע הקפת ים המלח 1934