הקפת כף בוז'אדור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כף בוז'אדור
מדינה / טריטוריה סהרה המערבית
קואורדינטות 26°8′N 14°30′W / 26.133°N 14.500°W / 26.133; -14.500קואורדינטות: 26°8′N 14°30′W / 26.133°N 14.500°W / 26.133; -14.500

כף בוז'אדור הוא חצי אי בצפונה של סהרה המערבית לחופי האוקיינוס האטלנטי. עד למאה ה-15 כף זו נודעה לאירופאים כנקודה בלתי אפשרית להקפה לכיוון דרום.

ב-1434, היה ז'יל איאנש לאדם הראשון אשר הקיף את כף בוז'אדור.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוקיינוס האטלנטי התיכון והאוקיינוס האטלנטי הדרומי היו האחרונים שבהם החלו לשוט. הפולינזים, במקור מדרום-מזרח אסיה, עברו אלפי קילומטרים באוקיינוס השקט והתיישבו באזור שהתפרש מאיי שלמה במרכז האוייקנוס השקט ועד לאי מדגסקר במערב האוקיינוס ההודי. הסינים הגיעו עד לחוף המזרחי של אפריקה בסביבות קניה, אך גם הסינים וגם הפולינזים לא עברו את מיצרי מוזמביק לכיוון הקצה הדרומי של אפריקה והאוקיינוס האלטנטי. הויקינגים לעומת זאת הגיעו לגרינלנד ולקצה המזרחי של אמריקה הצפונית. מלחים פחות הרפתקנים הקפידו לשמור על מרחק קטן מהחוף, כאשר נעו כמו סרטנים לאורך חופי האוקיינוסים. בסגנון שיט זה ספינות צלחו את חופי צפון אירופה, מזרח אפריקה, ודרום מזרח אסיה מבלי להיות יותר מיום אחד בלי לראות אדמה.

אף קבוצה של מלחים לא חצתה את מרכז האוקיינוס האלטנטי וחזרה, למרות 3,000 שנה של שיט מסביב לים התיכון ולמרות ההצלחה של הוויקינגים צפונה יותר. הפיניקים ניסו לחצות את המכשול, כאשר גם הם וגם היוונים והרומאים נכשלו. כך גם כל הערבים והאירופאים שניסו אחריהם.

השמועות על קושי החצייה נפוצו בכל ברחבי אירופה. כולם הבינו שלא ניתן לחצות את הכף דרומה. כל זה השתנה בתחילת המאה ה-15.

ז'יל איאנש היה נווט פורטוגלי בחצרו של הנסיך הנרי 'הנווט', אשר היה אחראי על תחילת מסעות הגילויים האירופאיים.

הנסיך שלח את איאנש להקיף את הכף לראשונה ב-1424. לאחר מכן היו עוד נסיונות כושלים רבים, עד להצלחה בשנת 1434.

נתונים גאוגרפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו החוף של כף בוז'אדור לא נראה כאתגר גדול מבחינת שיט סביבו. הכף לא בולטת עמוק לאוקיינוס, וכפים לדרומה בולטות הרבה יותר. אך הרוחות וזרמי האוקיינוס באזור הם הגורמים שהכשילו את השייטים עד אותה תקופה. הרוחות מגיעות מפנים היבשת ונושבות בחוזקה בכיוון מערב מעל לכף וממשיכות דרומית לאיים הקנריים ועד לברזיל. זרמי האוויר מכריחים כל ספינה אשר יעדה לשוט דרומה, לשוט במקום זאת מערבה. חמור מכך, הרוחות סוחפות איתן חול ממדבר סהרה עמוק לתוך האוקיינוס ומונעות בכך מעבר בקרבת החוף.

בנוסף, המים בקרבת הכף הינם רדודים לאורך 30 מיילים ימיים. כל הגורמים הללו הכריחו את הספינות לשוט מבלי לראות את החוף.

במרחק כזה מן החוף בעת ניווט באוקיינוס חובה להתחשב בגורם נוסף - זרמי הים.

טכניקת הניווט החדשנית של איאנס ומציאת נתיב שיט מסביב לכף[עריכת קוד מקור | עריכה]

משולש זרם

עד לתחילת המאה ה-15 טכניקות הניווט הימי התפתחו מאוד. מפות לניווט ימי פותחו בים התיכון ומצפן לניווט פותח על ידי הסינים. אך אלה לא יכלו לעזור לאיאנש להתגבר על זרמי הים החזקים והבלתי נראים. על מנת למדוד מרחק, ימאים היו מוכרחים להשתמש בשיטת הניווט המשוער (Dead reckoning) הבלתי מדויקת, שכללה את מדידת מהירות הספינה באמצעות מד דרך ימי וחישוב מקורב של הדרך שהיא עברה. אך שיטה זאת התעלמה מרוחות וזרמים. כל זמן השיט, איאנש היה צריך לנווט את הספינה תוך כדי התחשבות בסטיה מהמסלול שהזרמים גרמו, אחרת היה נסחף מערבה מדי. שיט בכיוון הפוך לזרם לא היה אפשרי, בהתחשב במהירות הגדולה של הזרם.

תחילה, איאנש היה חייב למדוד את מהירות הזרם, על מנת לדייק בחישוב של כמות הסטייה הנגדית שהיה עליו לעשות כדי לפצות על הסטייה שנגרמה על ידי הזרם. איאנש הבין שעל מנת למצוא את נתיב השיט המדיוק, עליו להשתמש במשולש זרם (current triangle), אשר בעזרת שימוש בטריגונמטריה מגלה את נתיב השיט שיש להשתמש בו. איאנש גילה שעליו לשוט צפונה יותר ממסלול שיט שלא היה מתחשב בזרם, וכך הצליח לשוט מסביב לכף, עלה על החוף ולקח משם כמזכרת, צמח מקומי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Erik Seeman , The Atlantic in World History : 1500-2000 , Prentice Hall, 2007.