הקרב בג'נין 2002

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקרב בג'נין, מבצע חומת מגן
מלחמה: האינתיפאדה השנייה
צילום אווירי של אזור הקרב בג'נין. במרכז התמונה שטחים בהם נהרסו בתים במהלך הקרב. צולם על ידי צה"ל ב־13 באפריל 2002.

צילום אווירי של אזור הקרב בג'נין. במרכז התמונה שטחים בהם נהרסו בתים במהלך הקרב. צולם על ידי צה"ל ב־13 באפריל 2002.
תאריך התחלה: 3 באפריל 2002
תאריך סיום: 12 באפריל 2002
משך הסכסוך: 10 ימים
קרב לפני: קרבות ברמאללה ושכם
קרב אחרי: מבצע "דרך נחושה"
מקום: ג'נין, צפון השומרון
תוצאה: ניצחון צבאי ישראלי
הצדדים הלוחמים
Flag of Israel.svg ישראל

כולל:

IDF new.png צה"ל

Flag of Palestine.svg קבוצות מחבלים פלסטינים

כולל:

PIJ emblem.png הג'יהאד האיסלמי

Flag of Hamas.svg חמא"ס

Fateh-logo.jpg פת"ח

מפקדים

Flag of Israel.svg תא"ל אייל שליין
Flag of Israel.svg אל"ם (מיל') דידי ידידיה

כוחות

כ־250 חמושים, כ־15,000 מטענים

אבידות

23 חיילים הרוגים, 75 פצועים

בין 52 ל-56 אנשים, רובם חמושים
מעל 650 עצורים

הקרב בג'נין 2002 התרחש בעיצומו של מבצע חומת מגן למיגור הטרור הפלסטיני, אחרי חודש מרץ השחור, ששיאו הפיגוע במלון פארק ב-27 במרץ 2002. הקרב במחנה הפליטים ג'נין היה אחד הקרבות הקשים במבצע ומשך אליו את תשומת הלב התקשורתית עקב ההרס הרב, נפילתם של 13 חיילי מילואים ביום אחד וההאשמות של הפלסטינים (שהופרכו בסופו של דבר) על טבח שהתרחש במחנה. בקרב נהרגו 23 חיילים ישראלים ובין 52 ל-56 פלסטינים, רובם חמושים.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מבצע חומת מגן נכנסו כוחות צה"ל לג'נין, שכם, רמאללה, בית לחם, קלקיליה וטול כרם וביצעו לחימה מבית לבית על מנת לעצור מבוקשים, לחשוף מצבורי נשק ואמצעי לחימה ולטהר את הערים ומחנות הפליטים מתשתיות הטרור שלהם. הקרב הקשה ביותר במבצע חומת מגן נערך במחנה הפליטים ג'נין הסמוך לעיר ג'נין.

ההכנות הפלסטיניות לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלסטינים, בראשות מחמוד טואלבה, מפקד הג'יהאד האסלאמי בצפון השומרון, התכוננו לקרב היטב. חלק ניכר מאוכלוסיית מחנה הפליטים, לרבות נשים וילדים, התגייסו להכנת מטעני נפץ והטמנתם ברחבי המחנה. הם מלכדו את המחנה במטענים ומלכודות נפץ (בקול ישראל דווח שבמחנה הפליטים היו כ־15,000 מטעני חבלה) והכינו מארבים בסמטאות הצרות של ג'נין. את המטענים הם סידרו בשלושה קווי הגנה היקפים, בנוסף למלכודים בתוך הבתים, בהתבסס על ההנחה שישראל תשלח חיילים להילחם מבית לבית ולסרוק אחר המבוקשים.

החמושים הפלסטינים מכל הארגונים, התארגנו היטב ותיאמו ביניהם את הפעולות. הכוח הפלסטיני במחנה היה מאומן ומאורגן היטב, ודאג לארגן תצפיות, מודיעין קרבי, קשר, מחסני תחמושת ומזון ותוכנית הגנה משותפת לכל הארגונים, שבוצעה בתיאום משותף ביניהם. החמושים הפלסטינים לא פעלו כעצמאיים אלא מילאו הוראות טקטיות שתוכננה על ידי ההנהגה בג'נין. ואכן, הפלסטינים הרבו להפעיל צלפים, מארבים ומלכודות נפץ כנגד החיילים הישראלים.

חלק חשוב מהמערך הפלסטיני היה ניצול האוכלוסייה האזרחית כחלק ממערך הגנה, הן כמסייעים לחמושים, הן כעורף לוגיסטי ומודיעיני, והן כמגן אנושי. תושבי מחנה הפליטים, ששימשו מעין "עורף אסטרטגי" מקומי, העניקו ללוחמים סיוע לוגיסטי חיוני (מזון, מחסה, אפשרות מעבר בטוח ממקום למקום), מידע על תנועת הכוחות הישראליים ומעל לכל את ההסוואה האזרחית עליה הסתמכו הלוחמים אשר השתמשו גם בנשים ובילדים לא רק כתומכי לחימה אלא גם כלוחמים‏[1].

ההסתמכות על האוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי והשימוש בילדים לצורכי קרב הן פעולות אסורות לפי דיני המלחמה הבינלאומיים (לרבות אמנת ז'נבה) ואף מהוות פשעי מלחמה[2]. הפלסטינים היו מודעים לכך שכתוצאה מנוכחות אזרחים צה"ל ימנע משימוש בנשק כבד והפגזה ארטילרית או הפצצה מהאוויר של המחנה, וזאת כדי להימנע מנפגעים אזרחים רבים, בהתאם לקוד האתי המקובל בקרב צבאות המערב והמדינות הדמוקרטיות.

תחילת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש ג'נין הוטל על חטיבה 5 (חטיבת חי"ר במילואים), מתוגברת בגדוד 51 הסדיר של חטיבת גולני, יחידות טנקים במילואים (גדוד 398 ו-452) מחטיבה 656 (עוצבת בני רשף) ושייטת 13. עם התמשכות המשימה הצטרפו לחטיבה כוחות נוספים ביניהם יהל"ם ויחידת הצמ"ה של מפקדת חיל ההנדסה פיקוד מרכז וכן גדוד 932 מחטיבת הנח"ל ויחידת דובדבן.

כוחות צה"ל נכנסו לג'נין ב-2 באפריל וביצעו לחימה מבית לבית, תוך סיוע של מסוקי קרב, טנקים ודחפורי די-9 שניקו מטענים ופתחו דלתות ממולכדות. שר הביטחון בנימין בן אליעזר החליט על שיטה זו, מאחר שלא רצה לגרום לאבדות פלסטיניות אזרחיות רבות כתוצאה מהפגזה והפצצה של המחנה.

ההתקדמות של כוחות צה"ל במחנה הייתה איטית ולוותה באבדות לא מעטות. אחת מהסיבות העיקריות להתקדמות האיטית היה הצורך בנטרול מטעני החבלה שפיזרו הפלסטינים. חלק ניכר מהמטענים הופעלו על ידי תיל ממעיד, שנחתכו על ידי הלוחמים. מטענים גדולים יותר פוצצו על ידי הדחפורים. ההערכות על כמות המטענים והמלכודות נעה בין מספר אלפים לבין 15,000 מטענים, חלקם שקלו למעלה מ-100 ק"ג. עדות לכמות הרבה של המטענים אפשר למצוא בדו"ח של קצין הנדסה קרבית שרשם 124 פיצוצים שונים שספג דחפור די-9 משוריין שנסע לאורך 3/4 מייל ברחוב הראשי של העיר (לפני הכניסה למחנה הפליטים) כדי לפוצץ מטענים‏[3].

בביתו של מחמוד טואלבה, למשל, הוכן מארב ללוחמי צה"ל. הבית מולכד, ונגד החיילים שנשלחו לסרוק את הבית הופעלו מטעני חבלה ונורתה אש כבדה מצד החמושים הפלסטינים, בין היתר מפתחים שנפרצו בקירות קודם לכן ובעת הקרב‏[4]. ילדים פלסטינים השתתפו בקרב באופן פעיל‏[5].

המארב הקטלני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום השביעי של הפעולה, ב-9 באפריל, מחלקת לוחמי חי"ר במילואים מגדוד נחשון של צה"ל, שהובלה על ידי רב סרן עודד גולומב, נתקלה במארב שכלל לוחמים פלסטינים ובתים ממולכדים. הכוח נכנס לתוך חצר של בניין, שבדיעבד, בשלב התחקירים, זכתה לכינוי "האמבטיה", ושם, כנראה, הופעלו לעברו מספר מטענים ונפתחה אש צולבת של המחבלים מהקומות הגבוהות. במהלך הקרב וניסיונות החילוץ של הפצועים וההרוגים נפלו 13 חיילים מהגדוד. מספר חיילים, שחירפו את נפשם בניסיון לחלץ את הפצועים ואת גופות ההרוגים, זכו מאוחר יותר לצל"ש על הגבורה שהפגינו, ועל כך שמיאנו להפקיר את חבריהם, גם במחיר חייהם הם. שלוש מגופות החטופים נלקחו על ידי הפלסטינים והוסתרו בבית הסמוך ל"אמבטיה". כוח משייטת 13 בפיקוד רם רוטברג, שהונחה על ידי הרמטכ"ל מופז, פרץ לבית, הרג את המחבלים בקרב מטווחים קצרים, וחילץ את גופות החיילים‏[6].

דבר המארב לא הותר לפרסום בהתחלה ובמהלך אותו יום נפוצו שמועות על אסון צבאי גדול שקרה, כולל שמועות על הפלת מסוק ובו הרמטכ"ל ושר הביטחון. רק מאוחר יותר הותר לפרסם דבר נפילתם של 13 חיילים בג'נין‏[7]. היה זה יום הקרב הקטלני ביותר של צה"ל מאז מלחמת לבנון ב-1982[3].

הכרעת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

דחפור D9L (מימין) ודחפור D9N (משמאל) משוריינים. דחפורים אלה הכריעו את הקרב בג'נין לטובת צה"ל.

המאמץ להכריע את המחבלים שהתרכזו במרכז מחנה הפליטים הביא לאבדות רבות בקרב הפלסטינים, ולהרס רב במחנה הפליטים ג'נין, לאחר שהוחלט להרוס כל בית שבו יש חשש להסתתרות מחבלים. נוהל הריסת הבית כלל כריזת אזהרה לפינוי הבניין ומתן הזדמנות למבוקשים להסגיר עצמם לפני שהדחפור החל לטלטל את הבית עם ה"סכין" שלו‏[8]. טקטיקה זו גרמה לעשרות מחבלים (כולל בכירים) להסגיר את עצמם לכוחות צה"ל, ביניהם תאבת מרדאווי ועלי ספורי[8]. במהלך הפעולה נהרג מחמוד טואלבה, בכיר הג'יהאד האסלאמי ומפקד המחבלים במחנה, אחרי שדחפור די-9 משוריין מוטט עליו קיר‏[3].

ב־10-11 באפריל החלה הלחימה לדעוך עקב ההפעלה המסיבית של הדחפורים. כתריסר דחפורים משוריינים נכנסו לפעולה, והחלו להרוס בניינים ממולכדים ולתקוף כל בית שבוצע ממנו ירי. שיא ההרס נגרם בשכונת חאוואשין, שנהרסה ושוטחה כליל באמצעות הדחפורים המשוריינים, בעקבות הערכות ששם מצויים רוב המחבלים ורוב מלכודות הנפץ שהכינו הפלסטינים. בישראל העריכו כי נהרסו כ־80 בתים בשטח שגודלו כעשרה דונם[9], אך ארגוני זכויות אדם טענו שישראל הרסה 140-170 בתים לחלוטין וגרמה נזק חלקי למספר רב יותר של מבנים, ושתוך הריסת הבתים פגעו גם באזרחים לא חמושים רבים. עדות לחלק זה בקרב ניתנה בראיון עיתונאי של מפעיל הדחפור משה ניסים ("דובי כורדי"):

שלושה ימים רק מחקתי ומחקתי. כל האזור. מכל בית שירו בו הייתי מוריד. כדי להוריד אותו הייתי מוריד עוד כמה. ברמקול הזהירו אותם שייצאו לפני שאני נכנס. אבל אני לא נתתי צ'אנס לאף אחד. לא חיכיתי. לא נתתי מכה וחיכיתי שייצאו. אני הייתי נותן לבית מכה חזקה כדי שייפול הכי מהר שרק אפשר. רציתי להספיק הכי מהר כדי להגיע לבתים האחרים. להספיק הרבה. אחרים אולי התאפקו. או שהם מספרים שהתאפקו. שלא יספרו סיפורים... לא עשיתי חשבון, אבל גם לא הרסתי סתם. הכל בפקודה. הרבה אנשים היו בתוך הבתים שהתחלנו להרוס. הם היו יוצאים מהבתים שנכנסנו עליהם. אבל לא ראיתי במו עיניי אנשים שמתים לי תחת הכף של הדי-9, ולא ראיתי אנשים חיים שהבית נופל עליהם. אבל אם היה, לא היה מזיז לי כהוא זה. אני בטוח שאנשים מתו בתוך הבתים האלו, אבל היה קשה לראות. היה המון אבק ועבדנו הרבה בלילה. הייתה לי הנאה גדולה מכל בית שירד, כי ידעתי שלמות לא אכפת להם, אבל בית כואב להם יותר. הרסת בית – קברת 40 או 50 איש לדורות. אם כואב לי משהו זה שלא מחקנו את כל המחנה

– עדותו של משה ניסים "דובי כורדי", מפעיל דחפור בקרב בג'נין‏[10]

מפעילי הדחפורים עצמם אמרו שנהגו באיפוק ושהשתדלו למזער את הנזק שהם גורמים תוך כדי הלחימה.‏[11] הם זכו לשבחים רבים מצד שאר הכוחות הלוחמים במחנה, כולל מלוחמי שייטת 13:

"ברביעי בבוקר, הדובים הנפלאים מתחילים למחוק את המתחם הנגוע. הם ממש בקו הקדמי, יורים עליהם ומשליכים מטענים אבל ה'דובי' חסין, שום דבר לא יפגע בו. דובי אסף, דובי אמנון, דובי כורדי, הם נאבקו ביניהם מי יעשה את המשימה, כמו אנשי סיירת מובחרים."

– ירון, מפקד צוות מילואים בשייטת 13, מצוטט בכתבה "עד עפר", ידיעות אחרונות, 10 במאי 2002

בעקבות כניעתם של מחבלים רבים, וחוסר יכולתם לפגוע בדחפורי צה"ל ולעצרם - לרבות באמצעות מטעני גחון ורקטות RPG (נ"ט)[12][13] - התייעצו מנהיגי המחבלים בג'נין עם חזבאללה, מנהיגים פוליטיים של ערביי ישראל ומנהיגים ערבים אחרים והחליטו להפסיק את הלחימה ולהיכנע ב־12 באפריל.‏[13] בכך הסתיים הקרב.

בעקבות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטענות על הטבח בג'נין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכירים ברשות הפלסטינית האשימו את ישראל בטבח עוד ב-6 באפריל, כאשר נביל שעת נשא נאום בוועידת הליגה הערבית והשווה את פעולות ישראל בג'נין ל"טבח של מאות פלסטינים ב-1982"‏[14]. למחרת, חזר סאיב עריקאת על האשמות אלה בוושינגטון פוסט וציין במפורש את המילה "טבח".‏[14]

סגירתו המוחלטת של המחנה בפני התקשורת במהלך המבצע ואחריו גרמו להפצת שמועות על טבח בתושבי מחנה הפליטים. פלסטינים אף נקבו במספרים של כ־500 עד 3,000 הרוגים. שר ההסברה הפלסטיני, יאסר עבד רבו אף האשים שישראל חופרת קברי אחים ל-900 פלסטינים שרצחה בג'נין. נציגים פלסטינים הפיצו את האשמת הטבח ודרשו התערבות בינלאומית‏[15]. בתחילה, התקשורת העולמית דיווחה על הטבח בג'נין ללא פקפוק בהאשמות הפלסטיניות, דבר שגרם לעלייה חדה בהתקפות האנטישמיות כנגד יהודים באירופה - בייחוד בצרפת, אנגליה ובלגיה. ממשלת ישראל טענה שלא היה טבח ושהסיפור הוא "עלילת דם" שנועדה להסית נגד ישראל.

ועדות חקירה של האו"ם ודו"חות ארגוני זכויות האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת חקירה של האו"ם קבעה שלא היה טבח ושמספר ההרוגים עומד על 56. ועדות חקירה של ארגוני זכויות אדם כגון אמנסטי וHuman Rights Watch קבעו גם כן כי לא התבצע טבח בג'נין והורידו את מספר ההרוגים ל־56, מתוכם 27 חמושים. צה"ל דיווח שמצא רק 46 גופות, מתוכן חמש היו ממולכדות. לטענת צה"ל - הרוב המוחלט של ההרוגים היו חמושים. אף על פי שארגוני זכויות האדם ניקו את ישראל מאשמת הטבח, הם מתחו ביקורת קשה על "שימוש מופרז ולא מידתי בכוח", בייחוד על ההפעלה הנרחבת של הדחפורים והריסת כל שכונת חאוואשין. בנוסף, טענו כי "הופרו זכויות-אדם באורח יסודי", בין היתר על ידי "שימוש במגנים אנושיים"‏[16][17], נמנע סיוע רפואי מנפגעי המחנה, בוצעו מעצרים המוניים, ונהרס רכוש אזרחי רב.

למעלה מעשרה מחיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים, נהרגו בפריצה לאזור הממולכד, אף על פי שצה"ל ידע על המילכוד ועל כך שיש חמושים בבתים שיירו מעמדות עדיפות על החילים, במטרה שלא לפגוע באזרחים, גם כאלו שסייעו ללוחמים. רק לאחר הקרב הקשה של ה-9 באפריל ונפילתם של 13 לוחמי מילואים בו, הוחלט על שינוי טקטיקה ולעבור לעבודה עם הדחפורים.

כמו כן, טענו בצה"ל שחלק מההרס נגרם בגלל המטענים וחומרי הנפץ שהניחו הפלסטינים ברחבי המחנה. טענה זו זכתה לחיזוק מחמוש פלסטיני שהתראיין למגזין "טיים"‏[18].

ביקורת על התנהלות המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל נמתחה ביקורת חריפה על ההתנהלות שהובילה למספר קורבנות רב בקרב לוחמי צה"ל (23 הרוגים ו-75 פצועים). חלק מהמשפחת השכולות קראו לשר הביטחון דאז, בנימין בן אליעזר להתפטר והאשימו אותו בהפקרת בניהם, אחרי שאמר שסירב לאשר לצה"ל להפציץ את המחנה מהאוויר מחשש לחיי אזרחים פלסטינים‏[19].

ביקורת נמתחה גם על צה"ל עקב רמת המוכנות של יחידות המילואים שהשתתפו בלחימה - גם בציודם החסר והלא מתאים של החיילים וגם במיעוט אימוניהם‏[20].

גם על דובר צה"ל נמתחה בקורת עקב החלטת הצבא לסגור את המחנה לכניסת עיתונאים למשך שבועיים, דבר שפגע קשות בהסברה הישראלית וסייע לפלסטינים להפיץ את ההאשמות השקריות על טבח.

הפרכת הטענות על טבח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות דו"חות החקירה של האו"ם וארגוני זכויות האדם - ששללו את הטענה שבג'נין התרחש טבח - פרסם השבועון "טיים" כתבת תחקיר שהפריכה את ההאשמה הפלסטינית על טבח וקבעה שלא היה טבח במחנה. "טיים" ציין זאת בצורה בהירה שלא משתמעת לשני פנים:

Time investigation concludes that there was no wanton massacre in Jenin, no deliberate slaughter of Palestinians by Israeli soldiers. But the 12 days of fighting took a severe toll on the camp.

– מאט ריס, The Story of the Battle of Jenin, מגזין טיים

כיום, זוהי הדעה השלטת בקהילה הבינלאומית והטענה שבג'נין התרחש טבח מוגבלת לפלסטינים, לערבים הניזונים מהתקשורת הערבית-מוסלמית האנטי-ישראלית ולחוגי שמאל פרו-פלסטינים.‏[21][22]

אחרי הקרב בג'נין תיעד מזל"ט של צה"ל סצנה בה נראו פלסטינים סוחבים על אלונקה אדם אותו הפילו מהאלונקה והוא קם על רגליו וטיפס שוב על האלונקה‏[23]. לטענת צה"ל, צילומים אלה מתעדים הלוויה מבוימת ומוכיחים שהפלסטינים ניסו לבדות ראיות לשם עלילת הטבח שלהם.

ביטויים תרבותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה "דמעות גבורה" לזכר רס"ל מנשה חבה וחבריו שנפלו במארב בג'נין
שמות 13 הנספים במארב בג'נין-באנדרטת "דמעות גבורה" בכפר סבא
הצל"ש לרס"ל מנשה חבה-באנדרטת "דמעות גבורה" בכפר סבא

הסרט "ג'נין ג'נין"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ג'נין ג'נין

סרט של מוחמד בכרי, בשם "ג'נין ג'נין", שהציג את הנרטיב הפלסטיני בעניין זה עורר סערה רבה בישראל. בסרט מואשמים (תוך עריכה מגמתית של הדוברים) החיילים הישראלים בביצוע זוועות במחנה (כגון ירי על בית החולים, דריסת פצועים עם נגמ"שים והריגת תינוק במכוון) בנוסף לטבח. החיילים שלחמו בג'נין האשימו את הבמאי בהסתה ובשקרים, ורופא החטיבה, ד"ר דוד צנגן, אף כתב מאמר ובו מנה שבעה שקרים שהופיעו בסרט‏[24]. בהתחלה, החליטה המועצה לביקורת סרטים לאסור על הקרנת הסרט, אך בעקבות עתירה שהגישו בכרי ופעילי שמאל, ביטל בג"ץ את החלטת המועצה לביקורת סרטים לאסור על הקרנת הסרט. קבוצת חיילי מילואים שנלחמה בג'נין והורים ששכלו את בניהם בקרב, הגישה תביעת דיבה כנגד יוצר הסרט. בית המשפט פסק כי הסרט אמנם שקרי ומהווה דיבה על החיילים, אך מאחר שהוא מוציא את לשון הרע על ציבור ולא על אדם פרטי, התביעה לא נתקבלה.

כתגובה לסרט זה הפיק הבמאי הצרפתי פייר רחוב את הסרט "הדרך לג'נין".

הסרט "הילדים של ארנה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הילדים של ארנה

סרטו של ג'וליאנו מר, מתאר תיאטרון לילדים שהפעילו אימו, ארנה מר חמיס, בשנות ה-90 במחנה הפליטים בג'נין, וגורלם של הילדים במהלך האינתיפאדה השנייה. ג'ולינו מר חוזר למחנה הפליטים בשנת 2002 לאחר פלישת צה"ל למחנה, ושומע עדויות מילדי התיאטרון על הלחימה כנגד החיילים להצלת המחנה. בנוסף, במהלך שהותו במחנה באותה התקופה, ניתן לראות את לחימת הפלסטינים נגד כוחות צה"ל שנמצאים בעיר, כולל ירי על נגמשים וטנקים. בסרט עלא מתייחס לטענות בדבר הטבח שבוצע במחנה, אך הוא שולל אותן וגאה לספר על הלחימה העיקשת נגד חיילי צה"ל. מר נרצח בג'נין שבשטח הרשות הפלסטינית ב-4 באפריל 2011. רעול פנים חמוש ירה בו חמש פעמים בעת שישב ברכבו בשכונת מגוריו.‏‏[25]

מלחמה - אופרת רוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2007 עלתה על במת תיאטרון צוותא אופרת הרוק "מלחמה - אופרת רוק" מאת קובי ויטמן, אחד מלוחמי המילואים שהשתתפו בקרב, המספרת את חוויית החיילים הפשוטים המגויסים בצו 8 לקרב.

צל"שים שהוענקו לחיילי צה"ל ויחידותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין החיילים שקיבלו צל"ש בג'נין היו:

בין היחידות שקיבלו צל"ש אלוף מאלוף הפיקוד יצחק איתן:

(רשימה מפורטת יותר, מעריב)

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2004 נחנכה בכפר סבא אנדרטה בשם "דמעות גבורה", לזכר רס"ל מנשה חבה ו-12 חבריו שנפלו במארב המחבלים בג'נין במבצע "חומת מגן". ב-2013 הוכנס ספר תורה לבית הכנסת העתיק בסוסיא לזכר 13 חיילי גדוד המילואים 7020 שנפלו בקרב.הכנסת ספר תורה לבי"כ בסוסיא לזכר חללי גדוד מילואים 7020

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ramzy Baroud (ed.), Searching Jenin: Eyewitness accounts of the Israeli Invasion 2002, Cune Press, Seattle, 2003
  • עופר סגל-עז-כאריאל, "חומת מגן" שלי, משרד הביטחון - ההוצאה לאור.
  • עמוס הראל, אבי יששכרוף, "המלחמה השביעית", תל אביב: ידיעות ספרים, 2004.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודעות רשמיות והצהרות לעיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבות ומאמרים על הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיווחים בזמן אמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערה: חשוב לשים לב לתאריך שבו פורסמה כל ידיעה.

שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ההצלחות הטקטיות של הלוחמים הפלסטינים במערכה בג'נין, המרכז למורשת המודיעין
  2. ^ על פי הגדרת אמנת ז'נבה הרביעית, חלק שלוש, פרק 1, בייחוד סעיף 27.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 מאט ריס, ‏The Battle of Jenin, מגזין טיים.‏
  4. ^ מלכודת מוות בביתו של מחמוד טוואלבה, המרכז למורשת המודיעין
  5. ^ תפקיד בני הנוער והילדים הפלסטינים בלחימה, המרכז למורשת המודיעין
  6. ^ עמוס הראל, אבי יששכרוף, "המלחמה השביעית", תל אביב: ידיעות ספרים, 2004, עמוד 257.
  7. ^ עמוס הראלגל השמועות שהציף את הארץ אחרי הקרב במחנה הפליטים ג'נין, באתר הארץ, ינואר 2010
  8. ^ 8.0 8.1 סמדר קרמפף, עשר שנים אחרי (סיכום מבצע חומת מגן) - אתר זרוע היבשה (צה"ל), 29.30.2012
  9. ^ אתר משרד החוץ
  10. ^ צדוק יחזקאלי, "ידיעות אחרונות" - מוסף "7 ימים", 31 במאי 2002.
  11. ^ [צדוק יחזקאלי]] וענת טל-שיר, עד עפר, ידיעות אחרונות, 10 במאי 2002 - ראיון עם מפקדי ומפעילי ה-D9 בקרב בג'נין (לקריאה).
  12. ^ אריק שכטר, Why Iraq Is Not the West Bank, אתר World Press
  13. ^ 13.0 13.1 הכף שהכריעה את המערכה, המרכז למורשת המודיעין
  14. ^ 14.0 14.1 יהודה קראוט BACKGROUNDER: A Study in Palestinian Duplicity and Media Indifference, אתר Camera
  15. ^ Jenin Massacre - Mass Grave For 900 Palestinians, דיווח של AFP באתר Rense
  16. ^ ראו דיווח אמנסטי מה-4 בנובמבר 2002 כאן.
  17. ^ ראו דו"ח Human Rights Watch‏ ממאי 2002 כאן.
  18. ^ The Battle of Jenin, תחקיר של מאט ריס, טיים מגזין.
  19. ^ אסף בונזק, חמש משפחות הרוגי ג'נין לשר הביטחון: התפטר ומיד!, עיתון תל אביב
  20. ^ עמוס הראל, חיילים סוג א', אימונים סוג ב', ציוד סוג ז', הארץ
  21. ^ שמאל רדיקלי בישראל, למשל:
    דברי ההיסטוריון אילן פפה: "ג'נין היה לא רק טבח, זה היה מעשה בלתי-אנושי של ברבריות שלא תיאמן." [1]
    אתר הגדה השמאלית: "רק כך אפשר להבין שכאשר היום מכחיש הצבא טבח בג'נין הציבור "אוכל" את זה." [2]
    אתר "מחסום" יצא נגד חיילי המילואים, שטענו נגד סרטו של בכרי [3] "אותם חיילים שטבחו בפלסטינים והרגו מאות מהם במחנה (עכשיו בטח יתבעו אותי כי אני מגדיר זאת כטבח. הרי הזכות להגדרת המציאות ניתנת רק לחזקים, כפי שאומר פוקו)."
  22. ^ דוגמאות מאתרים פלסטיניים באנגלית: [4][5][6][7] (אוחזר ב-28 באפריל 2011).
  23. ^ סרט וידאו של הלוויה מזויפת בג'נין, באתר Strategy Page
  24. ^ דוד צנגן Seven Lies About Jenin: David Zangen views the film "Jenin, Jenin" and is horrified, אתר משרד החוץ
  25. ^ ג'קי חורי, אנשיל פפר, השחקן ג'וליאנו מר נרצח ביריות בג'נין, באתר הארץ, 4 באפריל 2011
  26. ^ צל"ש למג"ד גולני שנפצע קשה ב"חומת מגן", באתר nrg‏, 08/07/02‏