הקרב בג'נין 2002
| הקרב בג'נין, מבצע חומת מגן | |||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 צילום אווירי של אזור הקרב בג'נין. במרכז התמונה שטחים בהם נהרסו בתים במהלך הקרב. צולם על ידי צה"ל ב־13 באפריל 2002. |
|||||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||||
הקרב בג'נין 2002 התרחש בעיצומו של מבצע חומת מגן למיגור הטרור הפלסטיני, אחרי חודש מרץ השחור, ששיאו הפיגוע במלון פארק ב-27 במרץ 2002. הקרב במחנה הפליטים ג'נין היה אחד הקרבות הקשים במבצע ומשך אליו את תשומת הלב התקשורתית עקב ההרס הרב, נפילתם של 13 חיילי מילואים ביום אחד וההאשמות של הפלסטינים (שהופרכו בסופו של דבר) על טבח שהתרחש במחנה. בקרב נהרגו 23 חיילים ישראלים ובין 52 ל-56 פלסטינים, רובם חמושים.
תוכן עניינים |
הקרב[עריכה]
במהלך מבצע חומת מגן נכנסו כוחות צה"ל לג'נין, שכם, רמאללה, בית לחם, קלקיליה וטול כרם וביצעו לחימה מבית לבית על מנת לעצור מבוקשים, לחשוף מצבורי נשק ואמצעי לחימה ולטהר את הערים ומחנות הפליטים מתשתיות הטרור שלהם. הקרב הקשה ביותר במבצע חומת מגן נערך במחנה הפליטים ג'נין הסמוך לעיר ג'נין.
ההכנות הפלסטיניות לקרב[עריכה]
הפלסטינים, בראשות מחמוד טואלבה, מפקד הג'יהאד האסלאמי בצפון השומרון, התכוננו לקרב היטב. חלק ניכר מאוכלוסיית מחנה הפליטים, לרבות נשים וילדים, התגייסו להכנת מטעני נפץ והטמנתם ברחבי המחנה. הם מלכדו את המחנה במטענים ומלכודות נפץ (בקול ישראל דווח שבמחנה הפליטים היו כ־15,000 מטעני חבלה) והכינו מארבים בסמטאות הצרות של ג'נין. את המטענים הם סידרו בשלושה קווי הגנה היקפים, בנוסף למלכודים בתוך הבתים, בהתבסס על ההנחה שישראל תשלח חיילים להילחם מבית לבית ולסרוק אחר המבוקשים.
החמושים הפלסטינים מכל הארגונים, התארגנו היטב ותיאמו ביניהם את הפעולות. הכוח הפלסטיני במחנה היה מאומן ומאורגן היטב, ודאג לארגן תצפיות, מודיעין קרבי, קשר, מחסני תחמושת ומזון ותוכנית הגנה משותפת לכל הארגונים, שבוצעה בתיאום משותף ביניהם. החמושים הפלסטינים לא פעלו כעצמאיים אלא מילאו הוראות טקטיות שתוכננה על ידי ההנהגה בג'נין. ואכן, הפלסטינים הירבו להפעיל צלפים, מארבים ומלכודות נפץ כנגד החיילים הישראלים.
חלק חשוב מהמערך הפלסטיני היה ניצול האוכלוסייה האזרחית כחלק ממערך הגנה, הן כמסייעים לחמושים, הן כעורף לוגיסטי ומודיעיני, והן כמגן אנושי. תושבי מחנה הפליטים, ששימשו מעין "עורף אסטרטגי" מקומי, העניקו ללוחמים סיוע לוגיסטי חיוני (מזון, מחסה, אפשרות מעבר בטוח ממקום למקום), מידע על תנועת הכוחות הישראליים ומעל לכל את ההסוואה האזרחית עליה הסתמכו הלוחמים אשר השתמשו גם בנשים ובילדים לא רק כתומכי לחימה אלא גם כלוחמים. [1]
ההסתמכות על האוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי והשימוש בילדים לצורכי קרב הן פעולות אסורות לפי דיני המלחמה הבינלאומיים (לרבות אמנת ז'נבה) ואף מהוות פשעי מלחמה.[2] הפלסטינים היו מודעים לכך שכתוצאה מנוכחות אזרחים צה"ל ימנע משימוש בנשק כבד והפגזה ארטילרית או הפצצה מהאוויר של המחנה, וזאת כדי להימנע מנפגעים אזרחים רבים, בהתאם לקוד האתי המקובל בקרב צבאות המערב והמדינות הדמוקרטיות.
תחילת הקרב[עריכה]
כיבוש ג'נין הוטל על חטיבה 5 (חטיבת חי"ר במילואים), מתוגברת בגדוד 51 הסדיר של חטיבת גולני, יחידות טנקים במילואים (גדוד 398 ו-452) ושייטת 13. עם התמשכות המשימה הצטרפו לחטיבה כוחות נוספים ביניהם יהל"ם ויחידת הצמ"ה של מפקדת חיל ההנדסה פיקוד מרכז וכן גדוד 932 מחטיבת הנח"ל ויחידת דובדבן.
כוחות צה"ל נכנסו לג'נין ב-2 באפריל וביצעו לחימה מבית לבית, תוך סיוע של מסוקי קרב, טנקים ודחפורי די-9 שניקו מטענים ופתחו דלתות ממולכדות. שר הביטחון בנימין בן אליעזר החליט על שיטה זו, מאחר שלא רצה לגרום לאבדות פלסטיניות אזרחיות רבות כתוצאה מהפגזה והפצצה של המחנה.
ההתקדמות של כוחות צה"ל במחנה הייתה איטית ולוותה באבדות לא מעטות. אחת מהסיבות העיקריות להתקדמות האיטית היה הצורך בנטרול מטעני החבלה שפיזרו הפלסטינים. חלק ניכר מהמטענים הופעלו על ידי תיל ממעיד, שנחתכו על ידי הלוחמים. מטענים גדולים יותר פוצצו על ידי הדחפורים. ההערכות על כמות המטענים והמלכודות נעה בין מספר אלפים לבין 15,000 מטענים, חלקם שקלו למעלה מ-100 ק"ג. עדות לכמות הרבה של המטענים אפשר למצוא בדו"ח של קצין הנדסה קרבית שרשם 124 פיצוצים שונים שספג דחפור די-9 משוריין שנסע לאורך 3/4 מייל ברחוב הראשי של העיר (לפני הכניסה למחנה הפליטים) כדי לפוצץ מטענים.[3]
בביתו של מוחמד טואלבה למשל, הוכן מארב ללוחמי צה"ל. הבית מולכד, ונגד החיילים שנשלחו לסרוק את הבית הופעלו מטעני חבלה ונורתה אש כבדה מצד החמושים הפלסטינים, בין היתר מפתחים שנפרצו בקירות קודם לכן ובעת הקרב [4]. ילדים פלסטינים השתתפו בקרב באופן פעיל [5].
המארב הקטלני[עריכה]
ביום השביעי של הפעולה, ב-9 באפריל, מחלקת לוחמי חי"ר במילואים מגדוד נחשון של צה"ל, שהובלה על ידי רב סרן עודד גולומב, נתקלה במארב שכלל לוחמים פלסטינים ובתים ממולכדים. הכוח נכנס לתוך חצר של בניין, שבדיעבד, בשלב התחקירים, זכתה לכינוי "האמבטיה", ושם, כנראה, הופעלו לעברו מספר מטענים ונפתחה אש צולבת של המחבלים מהקומות הגבוהות. במהלך הקרב וניסיונות החילוץ של הפצועים וההרוגים נפלו 13 חיילים מהגדוד. מספר חיילים, שחירפו את נפשם בניסיון לחלץ את הפצועים ואת גופות ההרוגים, זכו מאוחר יותר לצל"ש על הגבורה שהפגינו, ועל כך שמיאנו להפקיר את חבריהם, גם במחיר חייהם הם.
דבר המארב לא הותר לפרסום בהתחלה ובמהלך אותו יום נפוצו שמועות על אסון צבאי גדול שקרה, כולל שמועות על הפלת מסוק ובו הרמטכ"ל ושר הביטחון. רק מאוחר יותר הותר לפרסם דבר נפילתם של 13 חיילים בג'נין.[6] היה זה יום הקרב הקטלני ביותר של צה"ל מאז מלחמת לבנון ב-1982.[3]
הכרעת הקרב[עריכה]
המאמץ להכריע את המחבלים שהתרכזו במרכז מחנה הפליטים הביא לאבדות רבות בקרב הפלסטינים, ולהרס רב במחנה הפליטים ג'נין, לאחר שהוחלט להרוס כל בית שבו יש חשש להסתתרות מחבלים. נוהל הריסת הבית כלל כריזת אזהרה לפינוי הבניין ומתן הזדמנות למבוקשים להסגיר עצמם לפני שהדחפור החל לטלטל את הבית עם ה"סכין" שלו.[7] טקטיקה זו גרמה לעשרות מחבלים (כולל בכירים) להסגיר את עצמם לכוחות צה"ל, ביניהם תאבת מרדאווי ועלי ספורי.[7] במהלך הפעולה נהרג מחמוד טואלבה, בכיר הג'יהאד האסלאמי ומפקד המחבלים במחנה, אחרי שדחפור די-9 מוטט עליו קיר.[3]
ב־10-11 באפריל החלה הלחימה לדעוך עקב ההפעלה המסיבית של הדחפורים. כתריסר דחפורים משוריינים נכנסו לפעולה, והחלו להרוס בניינים ממולכדים ולתקוף כל בית שבוצע ממנו ירי. שיא ההרס נגרם בשכונת חאוואשין, שנהרסה ושוטחה כליל באמצעות הדחפורים המשוריינים, בעקבות הערכות ששם מצויים רוב המחבלים ורוב מלכודות הנפץ שהכינו הפלסטינים. בישראל העריכו כי נהרסו כ־80 בתים בשטח שגודלו כעשרה דונם, [8] , אך ארגוני זכויות אדם טענו שישראל הרסה 140-170 בתים לחלוטין וגרמה נזק חלקי למספר רב יותר של מבנים, ושתוך הריסת הבתים פגעו גם באזרחים לא חמושים רבים. עדות לחלק זה בקרב ניתנה בראיון עיתונאי של מפעיל הדחפור משה ניסים ("דובי כורדי"):
|
שלושה ימים רק מחקתי ומחקתי. כל האזור. מכל בית שירו בו הייתי מוריד. כדי להוריד אותו הייתי מוריד עוד כמה. ברמקול הזהירו אותם שייצאו לפני שאני נכנס. אבל אני לא נתתי צ'אנס לאף אחד. לא חיכיתי. לא נתתי מכה וחיכיתי שייצאו. אני הייתי נותן לבית מכה חזקה כדי שייפול הכי מהר שרק אפשר. רציתי להספיק הכי מהר כדי להגיע לבתים האחרים. להספיק הרבה. אחרים אולי התאפקו. או שהם מספרים שהתאפקו. שלא יספרו סיפורים... לא עשיתי חשבון, אבל גם לא הרסתי סתם. הכל בפקודה. הרבה אנשים היו בתוך הבתים שהתחלנו להרוס. הם היו יוצאים מהבתים שנכנסנו עליהם. אבל לא ראיתי במו עיניי אנשים שמתים לי תחת הכף של הדי-9, ולא ראיתי אנשים חיים שהבית נופל עליהם. אבל אם היה, לא היה מזיז לי כהוא זה. אני בטוח שאנשים מתו בתוך הבתים האלו, אבל היה קשה לראות. היה המון אבק ועבדנו הרבה בלילה. הייתה לי הנאה גדולה מכל בית שירד, כי ידעתי שלמות לא אכפת להם, אבל בית כואב להם יותר. הרסת בית – קברת 40 או 50 איש לדורות. אם כואב לי משהו זה שלא מחקנו את כל המחנה |
||
| – עדותו של משה ניסים "דובי כורדי", מפעיל דחפור בקרב בג'נין [9] | ||
בעקבות כניעתם של מחבלים רבים, וחוסר יכולתם לפגוע בדחפורי צה"ל ולעצרם - לרבות באמצעות מטעני גחון ורקטות RPG (נ"ט) [10][11] - התייעצו מנהיגי המחבלים בג'נין עם חזבאללה, מנהיגים פוליטיים של ערביי ישראל ומנהיגים ערבים אחרים והחליטו להפסיק את הלחימה ולהיכנע ב־12 באפריל.[11] בכך הסתיים הקרב.
בעקבות הקרב[עריכה]
הטענות על הטבח בג'נין[עריכה]
בכירים ברשות הפלסטינית האשימו את ישראל בטבח עוד ב-6 באפריל, כאשר נביל שעת נשא נאום בוועידת הליגה הערבית והשווה את פעולות ישראל בג'נין ל"טבח של מאות פלסטינים ב-1982"[12]. למחרת, חזר סאיב עריקאת על האשמות אלה בוושינגטון פוסט וציין במפורש את המילה "טבח".[12]
סגירתו המוחלטת של המחנה בפני התקשורת במהלך המבצע ואחריו גרמו להפצת שמועות על טבח בתושבי מחנה הפליטים. פלסטינים אף נקבו במספרים של כ־500 עד 3,000 הרוגים. שר ההסברה הפלסטיני, יאסר עבד רבו אף האשים שישראל חופרת קברי אחים ל-900 פלסטינים שרצחה בג'נין. נציגים פלסטינים הפיצו את האשמת הטבח ודרשו התערבות בינלאומית[13]. בתחילה, התקשורת העולמית דיווחה על הטבח בג'נין ללא פקפוק בהאשמות הפלסטיניות, דבר שגרם לעלייה חדה בהתקפות האנטישמיות כנגד יהודים באירופה - בייחוד בצרפת, אנגליה ובלגיה. ממשלת ישראל טענה שלא היה טבח ושהסיפור הוא "עלילת דם" שנועדה להסית נגד ישראל.
ועדות חקירה של האו"ם ודו"חות ארגוני זכויות האדם[עריכה]
ועדת חקירה של האו"ם קבעה שלא היה טבח ושמספר ההרוגים עומד על 56. ועדות חקירה של ארגוני זכויות אדם כגון אמנסטי וHuman Rights Watch קבעו גם כן כי לא התבצע טבח בג'נין והורידו את מספר ההרוגים ל־56, מתוכם 27 חמושים. צה"ל דיווח שמצא רק 46 גופות, מתוכן חמש היו ממולכדות. לטענת צה"ל - הרוב המוחלט של ההרוגים היו חמושים. למרות שארגוני זכויות האדם ניקו את ישראל מאשמת הטבח, הם מתחו ביקורת קשה על "שימוש מופרז ולא מידתי בכוח", בייחוד על ההפעלה הנרחבת של הדחפורים והריסת כל שכונת חאוואשין. בנוסף, טענו כי "הופרו זכויות-אדם באורח יסודי", בין היתר על ידי "שימוש במגנים אנושיים",[14][15] נמנע סיוע רפואי מנפגעי המחנה, בוצעו מעצרים המוניים, ונהרס רכוש אזרחי רב.
למעלה מעשרה מחיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים, נהרגו בפריצה לאזור הממולכד, למרות שצה"ל ידע על המילכוד ועל כך שיש חמושים בבתים שיירו מעמדות עדיפות על החילים, במטרה שלא לפגוע באזרחים, גם כאלו שסייעו ללוחמים. רק לאחר הקרב הקשה של ה-9 באפריל ונפילתם של 13 לוחמי מילואים בו, הוחלט על שינוי טקטיקה ולעבור לעבודה עם הדחפורים.
כמו כן, טענו בצה"ל שחלק מההרס נגרם בגלל המטענים וחומרי הנפץ שהניחו הפלסטינים ברחבי המחנה. טענה זו זכתה לחיזוק מחמוש פלסטיני שהתראיין למגזין "טיים".[16]
ביקורת על התנהלות המבצע[עריכה]
בישראל נמתחה ביקורת חריפה על ההתנהלות שהובילה למספר קורבנות רב בקרב לוחמי צה"ל (23 הרוגים ו-75 פצועים). חלק מהמשפחת השכולות קראו לשר הביטחון דאז, בנימין בן אליעזר להתפטר והאשימו אותו בהפקרת בניהם, אחרי שאמר שסירב לאשר לצה"ל להפציץ את המחנה מהאוויר מחשש לחיי אזרחים פלסטינים [17].
ביקורת נמתחה גם על צה"ל עקב רמת המוכנות של יחידות המילואים שהשתתפו בלחימה - גם בציודם החסר והלא מתאים של החיילים וגם במיעוט אימוניהם [18].
גם על דובר צה"ל נמתחה בקורת עקב החלטת הצבא לסגור את המחנה לכניסת עיתונאים למשך שבועיים, דבר שפגע קשות בהסברה הישראלית וסייע לפלסטינים להפיץ את ההאשמות השקריות על טבח.
הפרכת הטענות על טבח[עריכה]
בעקבות דו"חות החקירה של האו"ם וארגוני זכויות האדם - ששללו את הטענה שבג'נין התרחש טבח - פרסם השבועון "טיים" כתבת תחקיר שהפריכה את ההאשמה הפלסטינית על טבח וקבעה שלא היה טבח במחנה. "טיים" ציין זאת בצורה בהירה שלא משתמעת לשני פנים:
|
Time investigation concludes that there was no wanton massacre in Jenin, no deliberate slaughter of Palestinians by Israeli soldiers. But the 12 days of fighting took a severe toll on the camp. |
||
| – מאט ריס, The Story of the Battle of Jenin, מגזין טיים | ||
כיום, זוהי הדעה השלטת בקהילה הבינלאומית והטענה שבג'נין התרחש טבח מוגבלת לפלסטינים, לערבים הניזונים מהתקשורת הערבית-מוסלמית האנטי-ישראלית ולחוגי שמאל פרו-פלסטינים.[19][20]
אחרי הקרב בג'נין תיעד מזל"ט של צה"ל סצנה בה נראו פלסטינים סוחבים על אלונקה אדם אותו הפילו מהאלונקה והוא קם על רגליו וטיפס שוב על האלונקה.[21] לטענת צה"ל, צילומים אלה מתעדים הלוויה מבוימת ומוכיחים שהפלסטינים ניסו לבדות ראיות לשם עלילת הטבח שלהם.
ביטויים תרבותיים[עריכה]
הסרט "ג'נין ג'נין"[עריכה]
 |
ערך מורחב – ג'נין ג'נין |
סרט של מוחמד בכרי, בשם "ג'נין ג'נין", שהציג את הנרטיב הפלסטיני בעניין זה עורר סערה רבה בישראל. בסרט מואשמים (תוך עריכה מגמתית של הדוברים) החיילים הישראלים בביצוע זוועות במחנה (כגון ירי על בית החולים, דריסת פצועים עם נגמ"שים והריגת תינוק במכוון) בנוסף לטבח. החיילים שלחמו בג'נין האשימו את הבמאי בהסתה ובשקרים, ורופא החטיבה, ד"ר דוד צנגן, אף כתב מאמר ובו מנה שבעה שקרים שהופיעו בסרט [22] . בהתחלה, החליטה המועצה לביקורת סרטים לאסור על הקרנת הסרט, אך בעקבות עתירה שהגישו בכרי ופעילי שמאל, ביטל בג"ץ את החלטת המועצה לביקורת סרטים לאסור על הקרנת הסרט. קבוצת חיילי מילואים שנלחמה בג'נין והורים ששכלו את בניהם בקרב, הגישה תביעת דיבה כנגד יוצר הסרט. בית המשפט פסק כי הסרט אמנם שקרי ומהווה דיבה על החיילים, אך מאחר שהוא מוציא את לשון הרע על ציבור ולא על אדם פרטי, התביעה לא נתקבלה.
כתגובה לסרט זה הפיק הבמאי הצרפתי פייר רחוב את הסרט "הדרך לג'נין".
הסרט "הילדים של ארנה"[עריכה]
|
ערך מורחב – הילדים של ארנה |
סרטו של ג'וליאנו מר, מתאר תיאטרון לילדים שהפעילו אימו, ארנה מר חמיס, בשנות ה-90 במחנה הפליטים בג'נין, וגורלם של הילדים במהלך אינתיפאדת אל אקצה. ג'ולינו מר חוזר למחנה הפליטים בשנת 2002 לאחר פלישת צה"ל למחנה, ושומע עדויות מילדי התיאטרון על הלחימה כנגד החיילים להצלת המחנה. בנוסף, במהלך שהותו במחנה באותה התקופה, ניתן לראות את לחימת הפלסטינים נגד כוחות צה"ל שנמצאים בעיר, כולל ירי על נגמשים וטנקים. בסרט עלא מתייחס לטענות בדבר הטבח שבוצע במחנה, אך הוא שולל אותן וגאה לספר על הלחימה העיקשת נגד חיילי צה"ל. מר נרצח בג'נין שבשטח הרשות הפלסטינית ב-4 באפריל 2011. רעול פנים חמוש ירה בו חמש פעמים בעת שישב ברכבו בשכונת מגוריו.[23]
מלחמה - אופרת רוק[עריכה]
בשנת 2007 עלתה על במת תיאטרון צוותא אופרת הרוק "מלחמה - אופרת רוק" מאת קובי ויטמן, אחד מלוחמי המילואים שהשתתפו בקרב, המספרת את חוויית החיילים הפשוטים המגויסים בצו 8 לקרב.
צל"שים שהוענקו לחיילי צה"ל ויחידותיו[עריכה]
בין החיילים שקיבלו צל"ש בג'נין היו:
- סא"ל אופק בוכריס, מפקד גדוד 51 של חטיבת גולני (צל"ש רמטכ"ל)[24]
- סרן קובי אזולאי , גדוד נחשון (צל"ש אלוף)
- רס"ל מנשה חבה, גדוד נחשון (צל"ש אלוף)
- סמל (מיל.) שניאור אלפסי, גדוד נחשון (צל"ש אלוף)
- סמל רון מרגלית, מסייעת גדוד גרניט חטיבת הנח"ל (צל"ש אלוף)
- סרן רן ורדי, מסייעת גדוד גרניט חטיבת הנח"ל (צל"ש אלוף)
- סמל שמואל וייס, גדוד 51 (צל"ש מפקד אוגדה)
בין היחידות שקיבלו צל"ש אלוף מאלוף הפיקוד יצחק איתן:
- הפלוגה המסייעת של גדוד נחשון
- יחידת הצמ"ה של פיקוד מרכז
- סיירת צנחנים
- סיירת נח"ל
- גדוד 932 מחטיבת הנח"ל (צל"ש הרמטכ"ל)
הנצחה[עריכה]
ב-2004 נחנכה בכפר סבא אנדרטה בשם "דמעות גבורה", לזכר רס"ל מנשה חבה ו-12 חבריו שנפלו במארב המחבלים בג'נין במבצע "חומת מגן". ב-2013 הוכנס ספר תורה לבית הכנסת העתיק בסוסיא לזכר 13 חיילי גדוד המילואים 7020 שנפלו בקרב.הכנסת ספר תורה לבי"כ בסוסיא לזכר חללי גדוד מילואים 7020
לקריאה נוספת[עריכה]
- משה יעלון, דרך ארוכה קצרה פרק י'
- Ramzy Baroud (ed.), Searching Jenin: Eyewitness accounts of the Israeli Invasion 2002, Cune Press, Seattle, 2003
- עופר סגל-עז-כאריאל, "חומת מגן" שלי, משרד הביטחון - ההוצאה לאור.
קישורים חיצוניים[עריכה]
הודעות רשמיות והצהרות לעיתונות[עריכה]
- ארכיון הודעות משרד החוץ בנוגע למבצע חומת מגן
- רשימת 14 החללים שנפלו בג'נין ב-9 באפריל, אתר משרד ראש הממשלה
- דו"ח האו"ם על ג'נין, אתר האו"ם
- צילום אווירי של אזור הקרב, אתר משרד החוץ
כתבות ומאמרים על הקרב[עריכה]
- כתבה של המגזין "טיים" על הקרב בג'נין: Untangling Jenin's Tale, מאת מאט ריס, טיים מגזין, 13 במאי 2002.
- קוסובו, סומליה, ג'נין: ניתוח השוואתי, מאמר בעברית מאת יגאל הנקין, מגזין "תכלת".
- לוחמה בשטח בנוי והלקח של ג'נין, מאמר באנגלית מאת יגאל הנקין, מגזין "תכלת".
- לקחי ג'נין, נחום ברנע
- ראיון עם תאבת מרדאווי - מחבל שנלחם בג'נין, רשת CNN ב-23 באפריל 2002.
- הקרב במחנה הפליטים ג'נין - נקודת המבט הפלסטינית, באתר המרכז למורשת המודיעין.
- זכרונות מרים מהקרב בג'נין, אשל גן, nrg
- 7 שנים אחרי - תמונות הקרב הקשה בג'נין נחשפות - סרט וידאו על המארב הקטלני בג'נין, נענע 10.
- אופק בוכריס, פיקוד ומנהיגות במבצע "חומת מגן", מערכות, גיליון 388, אפריל 2003.
דיווחים בזמן אמת[עריכה]
הערה: חשוב לשים לב לתאריך שבו פורסמה כל ידיעה.
- דיווחי ynet על הקרב בג'נין באפריל 2002:
- 14 הרוגים בקרבות בג'נין (10 באפריל)
- דיווחי מעריב על הקרב בג'נין באפריל 2002:
- מחבל מתאבד, זירת מטענים ואש קטלנית- היום הקשה בקרבות: 13 חיילי מילואים נהרגו לאחר שנכנסו למארב מתוכנן במחנה הפליטים ג'נין (10 באפריל)
- מאות פלסטינים נכנעו בג'נין - האיום ושילוב דחפורים בהריסת בתים הביאו לסיום הקרבות (11 באפריל)
- יומן מלחמה של חב"דניק שנלחם בג'נין: חלק ראשון, חלק שני.
- דיווחי ה-BBC על הקרב בג'נין באפריל 2002:
- ראיות לטבח בג'נין גדלות, 18 באפריל
- מומחים שוקלים דעתם בדבר הטבח בג'נין, 29 באפריל
- "אין טבח", אומרים ארגוני זכויות אדם, 3 במאי
- האו"ם מגנה את ישראל על ג'נין, 8 במאי
שונות[עריכה]
הערות שוליים[עריכה]
- ^ ההצלחות הטקטיות של הלוחמים הפלסטינים במערכה בג'נין, המרכז למורשת המודיעין
- ^ על פי הגדרת אמנת ז'נבה הרביעית, חלק שלוש, פרק 1, בייחוד סעיף 27.
- ^ 3.0 3.1 3.2 מאט ריס, The Battle of Jenin, מגזין טיים.
- ^ מלכודת מוות בביתו של מחמוד טוואלבה, המרכז למורשת המודיעין
- ^ תפקיד בני הנוער והילדים הפלסטינים בלחימה, המרכז למורשת המודיעין
- ^ עמוס הראל, גל השמועות שהציף את הארץ אחרי הקרב במחנה הפליטים ג'נין, באתר הארץ, ינואר 2010
- ^ 7.0 7.1 סמדר קרמפף, עשר שנים אחרי (סיכום מבצע חומת מגן) - אתר זרוע היבשה (צה"ל), 29.30.2012
- ^ אתר משרד החוץ
- ^ צדוק יחזקאלי, "ידיעות אחרונות" - מוסף "7 ימים", 31 במאי 2002.
- ^ אריק שכטר, Why Iraq Is Not the West Bank, אתר World Press
- ^ 11.0 11.1 הכף שהכריעה את המערכה, המרכז למורשת המודיעין
- ^ 12.0 12.1 יהודה קראוט BACKGROUNDER: A Study in Palestinian Duplicity and Media Indifference, אתר Camera
- ^ Jenin Massacre - Mass Grave For 900 Palestinians, דיווח של AFP באתר Rense
- ^ ראו דיווח אמנסטי מה-4 בנובמבר 2002 כאן.
- ^ ראו דו"ח Human Rights Watch ממאי 2002 כאן.
- ^ The Battle of Jenin, תחקיר של מאט ריס, טיים מגזין.
- ^ אסף בונזק, חמש משפחות הרוגי ג'נין לשר הביטחון: התפטר ומיד!, עיתון תל אביב
- ^ עמוס הראל, חיילים סוג א', אימונים סוג ב', ציוד סוג ז', הארץ
- ^ שמאל רדיקלי בישראל, למשל:
דברי ההיסטוריון אילן פפה: "ג'נין היה לא רק טבח, זה היה מעשה בלתי-אנושי של ברבריות שלא תיאמן." [1]
אתר הגדה השמאלית: "רק כך אפשר להבין שכאשר היום מכחיש הצבא טבח בג'נין הציבור "אוכל" את זה." [2]
אתר מחסום יוצא נגד חיילי המילואים, שטענו נגד סרטו של בכרי [3] "אותם חיילים שטבחו בפלסטינים והרגו מאות מהם במחנה (עכשיו בטח יתבעו אותי כי אני מגדיר זאת כטבח. הרי הזכות להגדרת המציאות ניתנת רק לחזקים, כפי שאומר פוקו)." - ^ דוגמאות מאתרים פלסטיניים באנגלית: [4][5][6][7] (אוחזר ב-28 באפריל 2011).
- ^ סרט וידאו של הלוויה מזויפת בג'נין, באתר Strategy Page
- ^ דוד צנגן Seven Lies About Jenin: David Zangen views the film "Jenin, Jenin" and is horrified, אתר משרד החוץ
- ^ ג'קי חורי, אנשיל פפר, השחקן ג'וליאנו מר נרצח ביריות בג'נין, באתר הארץ, 4 באפריל 2011
- ^ צל"ש למג"ד גולני שנפצע קשה ב"חומת מגן", באתר nrg מעריב, 08/07/02
| האינתיפאדה השנייה - אירועים עיקריים, מסודרים לפי רצף כרונולוגי | ||
|---|---|---|
| שנת 2000 | הרוגים: יש' 47 פל' 299 |
פסגת קמפ דייוויד (יולי) | עליית אריאל שרון להר הבית (28.9) | אירועי הר הבית (9. 29) | התפשטות המהומות ברחבי יש"ע, ופרשת מוחמד א-דורה (30.9) | מהומות אוקטובר בקרב ערביי ישראל (10. 10-1) | הלינץ' ברמאללה (12.10) | ירי על שכונת גילה בירושלים | תחילת פיגועי ירי בשטחים | מכונית תופת מתפוצצת בשוק מחנה יהודה (2.11) | תחילת ה"סיכולים הממוקדים" (9.11) | פיגוע התאבדות ראשון במחולה (22.12) |
| שנת 2001 | יש' 247 פל' 538 |
ועידת טאבה (21-27.1) | בחירות בישראל לראשות הממשלה (6.2) |הרוגים ישראלים ראשונים בפיגוע התאבדות - בנתניה (4.3) | הפיגוע בדולפינריום (1.6) | הפיגוע במסעדת סבארו (9.8) | פיגועי 11 בספטמבר (ארצות הברית) | רצח רחבעם זאבי (17.10) | סיכול ממוקד של מחמוד אבו הנוד (23.11) | ערפאת קורא להפסקת אש (16.12) | |
| שנת 2002 | יש' 453 פל' 1033 |
לכידת ספינת הנשק קארין איי (3.1) | חיסול ראאד כרמי (14.1) | "מרץ השחור" - 135 ישראלים נרצחו בפעולות טרור | הפיגוע במלון פארק (27.3) | מבצע חומת מגן (10.5 - 29.3) | הפיגוע במסעדת מצה (31.3) | הקרב בג'נין מעורר תשומת לב בינלאומית רבה (3.4 - 12.4) | הפיגועים בקו 32א בצומת פת (18.6) ובגבעה הצרפתית בירושלים (19.6) | מבצע דרך נחושה | ג'ורג' בוש קורא להקמת מדינה פלסטינית ולהחלפת ערפאת (24.6) | משה יעלון מחליף את שאול מופז כרמטכ"ל צה"ל (9.7) | חיסול סלאח שחאדה על ידי מטוס קרב - "פצצת הטון" (22.7) | הפיגוע בציר המתפללים (15.11) | החלה הקמת גדר ההפרדה |
| שנת 2003 | יש' 212 פל' 553 |
הפיגוע בקו 37 (5.03) | מותה של רייצ'ל קורי בהתקלות עם דחפור די-9 ברפיח (16.3) | אבו מאזן מתמנה לראש ממשלה (19.3) | פרסום מפת הדרכים (30.4) | ועידת עקבה (4.6) | ה"הודנה" (19.8 - 29.6) | הפיגוע בקו 2 בירושלים (19.8) | אבו מאזן מתפטר מראשות הממשלה (6.9) | הפיגוע במסעדת מקסים (4.10) | השלמת החלק הצפוני של גדר ההפרדה | ירי רקטות קסאם על שדרות | שרון מכריז על תוכנית ההתנתקות בכנס הרצליה (18.12) |
| שנת 2004 | יש' 117 פל' 468 |
סיכול ממוקד של אחמד יאסין (22.3) ורנטיסי (17.4) | רצח טלי חטואל ובנותיה ומשאל מתפקדי הליכוד בנושא ההתנתקות (2.5) | אסון הנגמ"שים (12.5-11.5) | מבצע קשת בענן (25.5 - 18.5) | הרוגים ראשונים מקסאמים בשדרות (28.6) | ירי אלפי רקטות קסאם ופצמ"רים על שדרות וגוש קטיף | מבצע ימי תשובה (15.10 - 30.9) | מותו של יאסר ערפאת (11.11) |
| שנת 2005 | יש' 45 פל' 425 |
אבו מאזן נבחר לראש הרש"פ (9.1) | פסגת שארם א-שייח (9.2) והתחלת ה"תהאדיה" | יובל דיסקין מחליף את אבי דיכטר כראש השב"כ, דני חלוץ מחליף את יעלון כרמטכ"ל (1.6) | ביצוע ההתנתקות (12.9 - 15.8) | מבצע גשם ראשון (1.10 - 23.9) | פיגועי התאבדות בחדרה (26.10) ונתניה (5.12) | חידוש ירי הקסאמים והסיכולים הממוקדים | חשיפת מנהרת טרור במעבר ארז (10.12) | ארגוני הטרור מודיעים על סיום ה"תהאדייה" בסוף השנה (10.12) שמתמוטטת עוד באמצע החודש |
| שנת 2006 | יש' 38 פל' 505 |
ירי קסאמים על אשקלון, שדרות והנגב המערבי | ניצחון לחמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית (25.1) | גל סיכולים ממוקדים נגד חוליות קסאם (5.2) | מבצע הבאת ביכורים: לכידת רוצחי זאבי (14.3) | ירי רקטת גראד על אשקלון, בחירות בישראל (28.3) | השבעת ממשלת חמאס (29.3) | פיגוע התאבדות בתל אביב (17.4) | סיכול ממוקד של ג'מאל אבו סמהדאנה (9.6) | התקפות ישראליות על רצועת עזה וירי מסיבי של קסאמים (9.6-25.6) | חטיפת גלעד שליט (25.6) ומבצע גשמי קיץ (28.6-26.11) | עימותים אלימים בין חמאס לפת"ח |
| שנת 2007 | יש' 13 פל' 717* |
פיגוע התאבדות באילת (29.1) | גבי אשכנזי מחליף את דני חלוץ כרמטכ"ל (14.2) | מבצע "חורף חם" בשכם (25.2-1.3) | הקמת ממשלת אחדות פלסטינית עם חמאס ופת"ח (17.3) | עימותים אלימים בין חמאס לפת"ח וירי רקטות כבד על שדרות, ומנגד תקיפות אוויריות מצד צה"ל נגד מטרות חמאס (15.5-1.6) | חמאס כובש את רצועת עזה (11.6-16.6) ופירוק ממשלת האחדות | ישראל מכריזה על רצועת עזה בשליטת החמאס כ"ישות עוינת" (19.9) | ועידת אנאפוליס (27.11) | הפיגוע בנחל תלם (28.12) | * כולל 334 הרוגים פל' בעימותים פנימיים |
| שנת 2008 | יש' 63 פל' +1200 * |
פריצת הגבול בין רצועת עזה למצרים בידי החמאס (23.1) | מטח רקטות כבד, לרבות גראד, ובעקבותיו מבצע חורף חם (29.2-3.3) | הפיגוע בישיבת מרכז הרב (6.3) | הפסקת אש בין ישראל לחמאס ברצועת עזה נכנסת לתוקפה (19.6) | פיגועי דריסה באמצעות יעה אופני ברחוב יפו בירושלים (2.7), ובאמצעות מחפרון בסמוך לגן הפעמון (22.7) | שבירת הרגיעה ברצועת עזה (5.11) | חמאס מודיע על סיום הרגיעה (18.12) | מטח רקטות כבד על יישובי עוטף עזה (24.12) | מבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה (27.12-18.1) | * כולל הרוגי עופרת יצוקה ב-2009 |
| ערכים משניים: אבדות באינתיפאדה השנייה | הטקטיקה באינתיפאדה השנייה | האינתיפאדה השנייה בתרבות | ||
| ראו גם: הסכסוך הישראלי-פלסטיני | טרור פלסטיני | פיגועי התאבדות בישראל | ||
