הקרב במישורים הקטאלונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הקרב במישורים הקטאלונים התרחש בשנת 451 בין ברית של צבא רומי בפיקודו של פלביוס אאטיוס, וצבא ויזיגותי בפיקודו של תאודוריד הראשון, כנגד השבטים ההונים בפיקודו של מלכם אטילה. הקרב הסתיים בניצחון הקואליציה הרומית-ויזיגותית.

הרקע לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה הרומית והאימפריה ההונית בשנת 450
חבל שמפאן-ארדן . ככל הנראה מתייחס לאזור המישורים הקטאלונים
תנועת הכוחות ההונים והרומים בגאליה בשנת 451

בשנת 450 התרופפה השליטה הרומית בגאליה. החלק הצפוני שלה שמדרום לריין, הידוע כגאליה בלגיקה, עבר בפועל לשליטת הפרנקים. אזור גאליה אקוויטניה סבל מחוסר יציבות מצד הוויזיגותים, וגם הבורגונדים של אזור האלפים המתינו להזדמנות לחלוקת שלל השטחים מחדש.

האזור היחיד שעדיין נתון תחת שליטה יציבה של רומי היה חוף הים התיכון, ורצועה שהתמשכה מאזור אורליאן של ימינו דרך עמק הלואר ובהמשך עמק הנהר רון. בתחילת שנת 451 חצו ההונים את הריין בראש צבא גדול שכלל גם שבטים בעלי ברית נוספים, ובאפריל כיתרו את אזור העיר מץ של ימינו. ביוני כבשו את אזור העיר אורליאן של ימינו אשר הייתה עיר מבוצרת ובעלת חשיבות אסטרטגית בשליטה על מעבר הלואר.

הידיעות על המהירות של כיבושי ההונים בטריטוריה האחרונה בגאליה שעדיין נותרה בשליטה רומית חייבו תגובה אגרסיבית בהתאם.

אתר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקום המדויק של המישורים הקטאלונים אינו ידוע במדויק, אך הדעה המקובלת היא כי מדובר באזור העיר שאלון אן שמפאן (Châlons-en-Champagne) שבאזור שמפאן-ארדן, בצפון מזרח צרפת.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשלמד על הפלישה, מגיסטר מיליטום פלביוס אאטיוס החל בתנועה מהירה מאיטליה לכוון גאליה, בראש צבא של חיל עזר, ושכנע את הוויזיגותים ומלכם תיאודוריד הראשון להצטרף אליו. הצבא המשולב הגיע לסביבות אורליאן של ימינו במחצית חודש יוני. ככל הנראה הגעת הרומים לעיר הנצורה הייתה זמן קצר לאחר שההונים כבר הצליחו לפרוץ את ביצורי חומת העיר אך בטרם הכניסו לתוכה כוחות גדולים.

הכוחות נערכו לקרב משני צדדיו של רכס, כאשר ההונים מימינו והרומים ובעלי בריתם משמאלו. עם רדת החשכה, ההונים היו הראשונים לתקוף וניסו לכבוש את מרכז הרכס ולהשיג שליטה בשדה הקרב אך המתקפה נכשלה והם הונסו בידי הרומים אשר גרמו לבלבול ומבוכה בשורות צבאו של אטילה. בשלב זה של הקרב נהרג המנהיג הוויזיגותי תיאודוריד מבלי שאנשיו חשו בכך. הכוח הרומי-ויזיגותי המשיך להתקדם במהירות תוך גרימת אבידות כבדות להונים ואילץ את אטילה להסתתר בקרב אנשיו ולמעשה להפקירם ללא מנהיגם הראשי.

למחרת עם עלות השחר הבחינו הרומים והוויזיגותים במצבם הקשה של ההונים ובהתחשב ביתרונם המספרי בכוח אדם וציוד פתחו במצור על המחנה ההוני. באור היום גילו הוויזיגותים את גופת מלכם שנהרג בקרב הלילי וביקשו לפתוח במתקפה ישירה על ההונים הנצורים. פלביוס הרומי חשש שבמקרה של ניצחון, כצפוי, ידרשו לעצמם הוויזיגותים שטחים נוספים של הרומים ולכן שכנע את בנו של המלך לחזור לארצו ולתפוס את השלטון בטרם יעשו זאת אחיו. אטילה שראה את הצבא הוויזיגותי הנסוג חשש ממלכודת שתמשוך את צבאו לקרב השמדה והעדיף להמשיך ולהתבצר במקומו למשך זמן קצר נוסף שלאחריו נסוג עם כוחותיו בחזרה.

המשמעות ההיסטורית של הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש היסטוריונים הרואים בו את אחד הקרבות החשובים ביותר של שלהי העת העתיקה באזור מערב אירופה. הטענות העיקריות שלהם מצביעות על העובדות הבאות:

  • אף על פי שהקרב לא הוכרע באופן ברור ומוחלט והעובדה כי כל הצדדים ספגו אבידות כבדות, הרי שהוא מנע בבירור את המשך התקדמותם וכיבושיהם של ההונים.
  • הייתה זו הפעם הראשונה בה נלחמו צבאות שהורכבו מבריתות של עמים שונים, ללא דומיננטיות של אחד מהם ותוך תיאום והסכמה ביניהם.
  • זהו הקרב הגדול הראשון מאז תקופת הקיסר קונסטנטינוס הראשון שבו נלחמו כוחות בעלי אמונה פגנית מול כוחות בעלי אמונה נוצרית. עובדה זו מקבלת חשיבות לאור הנוהג המקובל של תפילה לברכה ולהצלחה מן האל בטרם הקרב כמכשיר ליצירת לכידות ומוטיבציה.

היסטוריונים אחרים דווקא ממעיטים בחשיבותו ההיסטורית מן הטעמים הבאים:

  • אמנם היה מדובר בקרב גדול מבחינת מספר הלוחמים, אולם עדיין קטן יחסית להיקף הכוח הרומי הכולל.
  • למעשה ההפסד בקרב לא חיסל את אטילה וההונים והם המשיכו בהתקפות על רומי במקומות אחרים. בתוך כשנה הצבא ההוני חצה את האלפים, כבש את צפון איטליה, ונעצר רק בשערי רומא, לאחר פגישת שכנוע בין אטילה לאפיפיור לאו הראשון. ההונים כשבט לוחם ומאוחד נעלמו רק עם מותו של אטילה בשנת 453.
  • הניצחון לא גרם להתאוששות הכוח הרומי, והאימפריה המשיכה בתהליך היחלשותה.