הקרב האחרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הקרב האחרון
The Last Battle
מידע כללי
מאת ק. ס. לואיס עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור אנגלית בריטית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה רומן עריכת הנתון בוויקינתונים
נושא ממלכת נרניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום התרחשות ממלכת נרניה, קלורמן, ארצו של אסלן עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
תאריך הוצאה 4 בספטמבר 1956 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים
מדליית קרנגי (ק. ס. לואיס, 1956) עריכת הנתון בוויקינתונים
סדרה
ספר קודם אחיינו של הקוסם, כס הכסף עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הקרב האחרוןאנגלית: The Last Battle) הוא הספר האחרון בסדרת ספרי הפנטזיה "דברי ימי נרניה" שנכתבה על ידי הסופר הבריטי ק.ס. לואיס. לואיס זכה בפרס קרנגי בשנת 1956 בגין כתיבת הספר.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב האחרון הוא הספר המסיים את סדרת "דברי ימי נרניה" מאת ק. ס. לואיס, ומתאר את סופה של נרניה, ואת מותם של מרבית בני האדם המבקרים בנרניה.

העלילה נפתחת בסיפורו של קוף מדבר בשם טריק (במקור האנגלי Shift), המוצא פרווה ישנה של אריה, ומלביש בה את ידידו החמור בהיה (במקור האנגלי, Puzzle) - הנעתר לכך בחוסר רצון לאחר הפצרות ושכנועים מצד טריק - על מנת להציג את החמור בעור האריה כאסלן, ובכך לגרום לבני נרניה לסור למרותו.

הקוף מנצל את כוחו החדש כדי למכור בני נרניה כעבדים לקלורמן. על-מנת להצדיק את שיתוף הפעולה עם הקלורמנים, הוא טוען שאסלן וטש (האל הראשי של הקלורמנים) חד הם, ולכן חיבר את שמותיהם ל-טשלן. המלך טיריאן (נין נינו של המלך כספיאן, שהופיע לראשונה בספר "הנסיך כספיאן"), המנסה להתנגד למעשיו של הקוף, מוכרז כפושע. הוא קורא לאסלן שישלח לעזרתו את "הילדים מהעולם האחר", שבאו לעזרת נרניה בעבר, וכך מגיעים יוסטס קלרנס סקראב וג'יל פול, שביקרו בעבר בנרניה, כמתואר בספר כס הכסף.

המלך מצליח לגייס קבוצה קטנה של תומכים בעזרתם של הילדים, בעת שהקלורמנים כובשים את נרניה. במהלך הקרב של טיריאן והילדים בצבא הקלורמני, הם מושלכים אל תוך האורווה שבה הוחזק החמור שהוצג כאסלן. במפתיע, פנים האורווה שונה לחלוטין ממה שחיצוניותה מעידה עליה, והם מוצאים את עצמם בשטח הפתוח, שם הם פוגשים את גיבורי הספרים הקודמים - פיטר, אדמונד, לוסי, פרופסור קירק ופולי פלמר (סוזן אינה נמצאת שם משום שהיא אינה מאמינה עוד בנרניה, וחושבת שהיא הייתה רק משחק ילדים).

אסלן מופיע ופותח את דלת האורווה, ומביא את סופו של עולמה של נרניה. כל יצורי נרניה, כולל אלו שמתו, עוברים דרך דלת האורווה. חלקם מצטרפים לאסלן, וחלקם נעלמים אל הלא נודע. אסלן מסביר לדמויות האחרות כי הם מתו, ולא יחזרו עוד לעולמם. הם מורשים להישאר מעתה בארצו של אסלן, אשר היא מקורם של כל העולמות השונים, וכוללת את הטוב ביותר שבהם.

פרשנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לספרים האחרים בסדרה גם בספר זה ניתן למצוא פרשנויות נוצריות רבות. סיפור אחרית ימי נרניה, מזכיר במידה רבה את חזון יוחנן, המופיע בברית החדשה, המתאר את סופו הצפוי של עולמנו, וברירתם של בני נרניה לאלו הזוכים להגיע לארצו של אסלן ואלו שלא, דומה ליום הדין ושפיטת בני־האדם לחיי הנצח. יש החושבים כי המסרים הדתיים בספר זה מכבידים על העלילה יתר על המידה, שלא כמו בספרים הקודמים בסדרה, ובכך מפחיתים מההנאה שבקריאה שלו כסיפור הרפתקאות פשוט, בנפרד מההקשר הדתי.

ביקורת קשה שהועלתה על ידי רבים, שהבולט בהם הוא פיליפ פולמן,[1] מתייחסת לעובדה שמסוזן נמנעה הכניסה לארצו של אסלן בשל כך שהיא "הגיעה לתקופה בחייה בו דבר אינו מעניין אותה פרט לגרבי נילון, שפתונים, ופגישות", מה שנתפס כמיזוגניה מצד לואיס. מנגד, יש האומרים להגנתו שדבריו לא נועדו להוקיע את מיניות האישה, אלא את השקיעה בערכים מסחריים ושטחיים על חשבון ערכים חשובים יותר, וכמו כן, מציינים את העובדה שלא נאמר בספר במפורש שמסוזן נמנעה האפשרות לגאולה, אלא אך ורק שהיא לא נכנסה לארצו של אסלן בשלב זה.

טענות נוספות המופנות נגד הספר מאשימות אותו בגזענות, בשל הייצוג של הקלורמנים, המופיעים כסטריאוטיפ מזרחי (הם כהי־עור, מזוקנים ועוטי טורבנים) המתוארים בצורה שלילית מאוד, כסוחרי־עבדים, זובחי קורבנות אדם, רמאים ותוקפנים. עם זאת, בספר מופיעה גם דמות קלורמנית חיובית, של הקצין הצעיר אמת (שמו נבחר על פי משמעות המילה העברית), שעל אף שלהלכה הוא סוגד לטש ודוחה את אסלן, אסלן מוכן לקבלו לארצו, בזכות טוהר כוונותיו.

תאונת הרכבת המופיעה בספר מזכירה תאונת רכבת שהתרחשה בסמוך לכתיבתו בסטון קולדפילד ב-23 בינואר 1955 (אף שהכרונולוגיה של לואיס מעמידה את האירועים בספר בשנת 1949).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הקרב האחרון, באתר OCLC (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]