הקרב האחרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עטיפת המהדורה העברית של הספר

הקרב האחרון הוא הספר האחרון בסדרת ספרי הפנטזיה דברי ימי נרניה שנכתבה על ידי הסופר הבריטי קלייב סטייפלס לואיס. לואיס זכה בפרס קרנגי בשנת 1956 בגין כתיבת הספר.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב האחרון הינו הספר המסיים את סדרת "דברי ימי נרניה", ומתאר את נפילתה של נרניה והשמדתה, ואת מותם של מרבית הדמויות הקבועות של בני־האדם המבקרים בנרניה.

העלילה נפתחת בסיפורו של קוף מדבר בשם טריק (במקור האנגלי, Shift) המוצא פרווה ישנה של אריה, ומשתמש בה כדי להלביש בה את ידידו החמור בהיה (במקור האנגלי, Puzzle) - שנעתר לכך בחוסר רצון, לאחר הפצרות ושכנועים מצד טריק - על מנת להציג אותו כאסלן, ובכך לגרום לבני נרניה לסור למרותו.

הקוף מנצל את כוחו החדש על-מנת למכור בני נרניה כעבדים לקלורמן. על-מנת להצדיק את שיתוף הפעולה עם הקלורמנים, הוא טוען שאסלן וטש (האל הראשי של הקלורמנים) חד הם. המלך טיריאן (נין נינו של המלך כספיאן, שהופיע לראשונה בספר "הנסיך כספיאן"), המנסה להתנגד למעשיו של הקוף, מוכרז כפושע ונרדף. הוא קורא לאסלן שישלח לעזרתו את "הילדים מהעולם האחר", שבאו לעזרת נרניה בעבר, וכך מגיעים יוסטס סקראב וג'יל פול, שביקרו בעבר בנרניה, כמתואר בספר כס הכסף.

בעזרתם המלך מצליח לגייס קבוצה קטנה של תומכים, בעוד שהקלורמנים ממשיכים להגביר את השפעתם, וכובשים את נרניה. במהלך הקרב של טיריאן והילדים בצבא הקלורמני, הם מושלכים אל תוך האורווה בה הוחזק החמור שהוצג כאסלן. במפתיע, פנים האורווה שונה לחלוטין ממה שחיצוניותה מעידה עליה, והם מוצאים את עצמם בשטח הפתוח, שם הם פוגשים את גיבורי הספרים הקודמים- פיטר, אדמונד, לוסי, פרופסור קירק ופולי פלמר (בולטת בהיעדרה סוזן, אשר מוסבר שאיבדה את עניינה בנרניה עם השנים).

אסלן מופיע ופותח את דלת האורווה, ומביא על עולמה של נרניה את סופו. כל יצורי נרניה, כולל אלו שמתו כבר, עוברים דרך דלת האורווה, חלקם מצטרפים לאסלן ובאים בעקבותיו, וחלקם נעלמים אל הלא ידוע. אסלן מסביר לדמויות האחרות כי הם מתו, ולא יחזרו עוד לעולמם. הם מורשים להשאר מעתה בארצו של אסלן, אשר היא מקורה של כל העולמות השונים, וכוללת בה את הטוב ביותר שבהם.

פרשנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לספרים האחרים בסדרה גם בספר זה ניתן למצוא פרשנויות נוצריות רבות. סיפור אחרית ימי נרניה, מזכיר במידה רבה את חזון יוחנן, המופיע בברית החדשה, המתאר את סופו הצפוי של עולמנו, וברירתם של בני נרניה לאלו הזוכים להגיע לארצו של אסלן ואלו שלא, דומה ליום הדין ושפיטת בני־האדם לחיי הנצח. יש החושבים כי המסרים הדתיים בספר זה מכבידים על העלילה יתר על המידה, שלא כמו בספרים הקודמים בסדרה, ובכך מורידים מההנאה שבקריאה שלו כסיפור הרפתקאות פשוט, בנפרד מההקשר הדתי.

ביקורת קשה שהועלתה על ידי רבים, שהבולט בהם הוא פיליפ פולמן [1], מתייחסת לעובדה שמסוזן נמנעה הכניסה לארצו של אסלן בשל כך שהיא "הגיעה לתקופה בחייה בו דבר אינו מעניין אותה פרט לגרבי נילון, שפתונים, ופגישות", מה שנתפס כמיזוגניה מצד לואיס. מנגד, יש האומרים להגנתו שדבריו לא נועדו להוקיע את מיניות האישה, אלא את השקיעה בערכים מסחריים ושטחיים על חשבון ערכים חשובים יותר, וכמו כן, מציינים את העובדה שלא נאמר בספר במפורש שמסוזן נמנעה האפשרות לגאולה, אלא אך ורק שהיא לא נכנסה לארצו של אסלן בשלב זה.

טענות נוספות המופנות נגד הספר מאשימות אותו בגזענות, בשל הייצוג של הקלורמנים, המופיעים כסטיראוטיפ מזרחי (הם כהי־עור, מזוקנים ועוטי טורבנים) המתוארים בצורה שלילית מאוד, כסוחרי־עבדים, זובחי קורבנות אדם, רמאים ותוקפנים. עם זאת, בספר מופיעה גם דמות קלורמנית חיובית, של הקצין הצעיר אמת (ששמה של הדמות נבחר על פי משמעות המילה העברית), שעל אף שלהלכה הוא סוגד לטש ודוחה את אסלן, אסלן מוכן לקבלו לארצו, בזכות טוהר כוונתיו.

תאונת הרכבת המופיעה בספר מזכירה תאונת רכבת שהתרחשה בסמוך לכתיבתו בסטון קולדפילד ב-23 בינואר 1955 (אף שהכרונולוגיה של לואיס מעמידה את האירועים בספר בשנת 1949).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]