הקרב על הבופור
 | ||||||||||||||||||
מבצר הבופור | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת לבנון הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 6 ביוני 1982 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מבצר הבופור | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
33°19′27″N 35°31′55″E / 33.324244°N 35.531987°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון ישראלי, המבצר נכבש | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
הקרב על הבופור היה קרב במלחמת לבנון הראשונה, שבו כבשו חיילי צה"ל, מסיירת גולני ומפלחה"ן גולני, את מתחם הבופור, מכוח פלסטיני של אש"ף.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בופור
מבצר הבופור הוא מבצר צלבני מהמאה ה-12 שנבנה על הר סמוך לנהר הליטני, בגובה של 717 מטרים מעל פני הים. בשל מיקומו, ניתן לחלוש מהמבצר על דרום לבנון והגליל. המצודה שולטת על אצבע הגליל ועל המובלעת הנוצרית בדרום לבנון, ואש"ף הפך את המקום לנקודה אסטרטגית לשיגור רקטות אל ישראל (מאוחר יותר גם הגיעו תצפיתנים סורים אל המקום). הפלסטינים העניקו למקום משמעות נוספת בגלל שהוא הזכיר להם את ניצחון צלאח א-דין, לאחר מצור של שנתיים על הצלבנים במאה ה-12, דבר שהם המשילו לכושר העמידה שלהם נגד צה"ל. מן המבצר נהג אש"ף להפגיז במרגמות את היישובים בסביבה וקציני התותחנים שלו כיוונו את האש ממנו. המצודה הפכה לסמל בעיני הפלסטינים ואש"ף הדפיס כרזות עם תמונת המבצר, כשעל חומותיו פלסטינים חמושים[4]. כשבועיים לפני פרוץ מלחמת לבנון, מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, ביקר במבצר והבטיח לאנשיו ששהו בו שאש"ף יוכל להשיג הסכם להפסקת אש תוך 36 שעות לחימה. לעומת זאת, מפקד הגזרה מחה וטען שהלוחמים לא יוכלו להחזיק מעמד מול צה"ל זמן רב.
במקביל, סיירת גולני ביחד עם פלחה"ן גולני התאמנו רבות למבצע כיבוש הבופור בעת מלחמה, בין היתר במבצר נמרוד שברמת הגולן[5]. פעמים רבות כמעט יצאו לוחמי הסיירת והחה"ן למבצע, אך המשימות בוטלו, דבר שגרם ללוחמים להגדיל את הציפייה לקרב כזה. על פי התפיסה שרווחה לאחר המלחמה, המבצר היווה מטרה ראשונה במעלה, עקב חשיבותו לאש"ף בהכוונת הרקטות על הגליל. לעומת זאת, קציני מודיעין אחדים של צה"ל חלקו על קביעה זו. הם הכחישו את טענת טיווח הרקטות מהמבצר, וטענו שחשיבותו היא בעיקר בהיותו איום על המובלעת הנוצרית בדרום לבנון, ולא על ישראל[6].
לאחר המלחמה, היו שטענו שבשל הדרך שבה פלש צה"ל ללבנון, כיבוש הבופור לא היה נחוץ. צה"ל החליט לחצות את נהר הליטני בגשר עקיה, הממוקם ממערב לבופור והרחק ממנו, וכך התאפשר לו להגיע גם לא-נבטיה (אזור בסביבת הבופור שהיווה בסיס מרכזי ללוחמי אש"ף)[7]. בנוסף, חיילי האויב לא ירו על כוחות צה"ל שפלשו ללבנון לפני כיבוש הבופור. פקודה להשהיית המבצע לכיבוש הבופור אכן נשלחה, אך מסיבה שלא הובררה לגמרי, לא הגיעה אל הכוחות.
מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם פתיחת מלחמת שלום הגליל חולקה חטיבת גולני לשני כוחות. האחד בפיקוד המח"ט, אל"ם ארוין לביא, והשני, שכלל את סיירת גולני ופלוגת ההנדסה החטיבתית, היה בפיקוד הסמח"ט סא"ל גבי אשכנזי[8]. על כוח זה הוטל לכבוש את המבצר ואת אזור א-נבטיה. לאור ההתקדמות האיטית, חרג הכוח מלוח הזמנים, והתקיפה שתוכננה להיות לאור יום הפכה לתקיפה לילית. הכוח נע במספר נגמ"שים אל המבצר, ובדרך נתקל באש מכיוון הכפר ארנון, כפר למרגלות הבופור שהיווה בסיס נוסף לאויב. מהאש נפגע הנגמ"ש של מפקד הכוח משה קפלינסקי[9], קפלינסקי איבד את הכרתו, הפיקוד הועבר לסגנו, מפקד הפלחה"ן, סרן צבי ברקאי, שהוביל את הכוחות, תוך כדי לחימה, לתחתית המבצר, שם פגש את רס"ן גוני הרניק, מפקד הסיירת שסיים את שירותו הצבאי יום לפני תחילת המלחמה, התנדב על-מנת להשתתף בה וצורף לחפ"ק של הסמח"ט, אשכנזי. הרניק נע לעבר כוח הסיירת. בדרך התהפך הנגמ"ש שבו נסע והרניק, שנפצע קל, המשיך ברגל עד שפגש את ברקאי והכוח וקיבל את הפיקוד. גוני וצביקה תכננו את התקיפה מחדש כך שכל הכיבוש יהיה רגלי ללא הטנקים והנגמ"שים. סוכם שפלוגת ההנדסה תוביל ותכבוש את העמדות בחלקו הדרומי של היעד והסיירת תעבור דרכם לכבוש את חלקו הצפוני. בטרם יצאו למשימה תידרך הרניק את הכוחות במילים:
שלום לכולם, אנחנו עולים לקחת את הבופור. חיכינו לרגע הזה הרבה שנים, אנחנו הולכים לבצע אותו על הצד הטוב ביותר. ארז מימין, אביקם משמאל, יובל מקדימה, צביקה מאחור.
כוח פלחה"ן גולני, בפיקודו של צביקה ברקאי, והצוות הצעיר של סיירת גולני, עליו פיקד ארז גרשטיין[10], הגיעו אל המבצר, תוך שהם חוצים בריצה שדה מוקשים בדרך אל עמדות חיילי האויב המבוצרות בצד הדרומי. בשלב מסוים זיהו גרשטיין[11] ולוחמיו ארבע דמויות ונצרו את האש, משום שלא היה ברור אם מדובר באויב או בחיילי צה"ל. או אז הבחין אחד הלוחמים, כי לאחת הדמויות יש זקן, דבר שהסגיר את זהותם כחיילי אויב. הצוות שב ופתח באש, הרג אותם והמשיך בתנועה לעבר היעד[12]. תחת אש כבדה ממכונות ירייה וטילי נ"ט שנורתה מהבונקר הממוקם במרכז המבצר ומהגבעות סביבו, הצליח הכוח להקים מחסומים ולתקוף את היעדים המתוכננים, תוך השבת אש נ"ט אל מקורות הירי. לאחר שהשלימה את יעדיה העיקריים, תקפה פלוגת ההנדסה במטענים ורימונים את הבונקר, וחיסלה את חיילי האויב ששהו בו. במהלך הקרב נפצע גרשטיין קל בזרועו[13], אולם המשיך בלחימה עד תום הקרב.
במקביל, סיירת גולני שעשתה את דרכה אל חלקו הצפוני של המבצר על דרך אספלט, נתקלה בהתנגדות אש כבדה של מכונות ירייה. מהאש נהרגו שני חיילים. לאחר שהתגברו על ההתנגדות, הוביל מפקד הכוח מרדכי גולדמן הסתערות שנייה, הרג חייל אויב אחד, והגיע יחד עם עוד שלושה אנשי הסיירת, ביניהם גוני הרניק, אל התעלה הראשית. שנים מהחיילים שהגיעו עם גולדמן נהרגו מאש חייל אויב יחיד שהתבצר בכוך נסתר[14]. גולדמן השיב אש והרג אותו. גולדמן והרניק התקדמו בתעלה, ולאחר זמן קצר זיהו חייל נוסף אותו הרג גולדמן עם רימון יד. במהלך הקרב, כשאזלה תחמושתו של גולדמן, לקח את הרובה של המחבל שחיסל, וכך המשיך בטיהור שאר התעלות, בירי והשלכת רימונים. גולדמן והרניק הגיעו לעמדה מבוצרת במיוחד שבה התבצר חייל, שפגע והרג את הרניק מטווח קצר. בשלב הזה קיבל ברקאי הודעה מגולדמן על ההתפתחויות וחזר להיות מפקד הכוח. ברקאי ביקש מגולדמן לחסום באזורו, עלה עם חולית הפיקוד שלו ופגש את גולדמן באזור מנחת המסוקים. צביקה והסמל אמיר גרעין זחלו לכיוון העמדה המבוצרת וזרקו לתוכה מטען "גור 42" (המשמש לפיצוץ בתים) והשמידו אותה יחד עם חייל האויב ששהה בה.
במשך מספר שעות לא יכלו להגיע כוחות חילוץ ועזרה רפואית מוסקים בשל תנאי מזג האוויר והאויב שהיה בסביבה. באותו הזמן ווידאו הלוחמים שהעמדות ריקות מאויב, וגילו סולם חבלים משתלשל מהמבצר, דרכו כנראה ברחו מספר לוחמי אש"ף. בסיום הקרב, עלה אחד הלוחמים אל הקומה הגבוהה ביותר במבצר, והניף בה את דגל ישראל.
תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הראיון על הבופור[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביום שלאחר סיום הקרב, הגיע הרמטכ"ל, רפאל איתן, לבקר את החיילים ולשמוע על מחיר הדמים של הקרב. לאחר מכן, הגיעו גם שר הביטחון, אריאל שרון, וראש הממשלה, מנחם בגין, יחד עם עוד מספר צלמים ועיתונאים, להם אמר שרון שהקרב נגמר ללא אבדות לצד הישראלי[15]. בראיון מצולם ששודר בטלוויזיה הישראלית מנחם בגין הביע התעניינות במחבלים שהתבצרו במבצר, ושאל: "היו להם מכונות ירייה?", אף שבאותה תקופה שימש המונח "מקלע"[16]. שאלה זו הפכה סמל לניתוק בין ראש הממשלה לבין הדרג הצבאי במלחמה. הרושם שהותיר הראיון כי לא היו הרוגים לצה"ל גרר את רעיה הרניק אמו של סרן גוני הרניק (הועלה בדרגה לאחר נפילתו בקרב) להתחיל במחאה, ראשונה מסוגה בישראל כאם שכולה המוחה נגד מדיניות הממשלה. רעיה הייתה משוררת שכתבה כעשור לפני כן שיר "סירוב עקידה": "אני לא אקריב/ בכורי לעולה./ לא אני"[17]. ובעקבותיו המחאות של ארגון ארבע אמהות וההפגנות הגדולות של ארגון שלום עכשיו נגד המלחמה והממשלה[18][19]. בשנת 2011 בסדרת הסרטים "בין המהפכים" של חיים יבין על מנחם בגין ועליית הליכוד[20], הוצג הראיון על הבופור כנקודת מפנה אחריו "לילה ויום צרו על ביתו של ראש הממשלה, דרשו לשים קץ למלחמת הברירה המיותרת"[21].
ציונים לשבח[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מותו הוענק לגוני הרניק ציון לשבח ממפקד האוגדה, בעבור הדרך בה פיקד ולחם במהלך הקרב על כיבוש מבצר הבופור[22], כמו כן הוענק לסגן מרדכי (מוטי) גולדמן, סגן מפקד הסיירת עיטור העוז על חלקו בקרב[23].
השלכות הראיון והמחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת הראיון על הבופור נראו בגין ושרון עומדים בדו-שיח על חשיבות כיבוש הבופור. אריק שרון קרא לקרב "אחד ההישגים הגדולים ביותר", ומנחם בגין ענה: "פצע פתוח היה לנו"[21].
נחיצות כיבוש הבופור היה לנושא מחלוקת במשך שנים רבות. מפקד האוגדה, אביגדור קהלני, טען שכיבוש הבופור היה הכרחי כדי לאפשר מעבר בגשר חרדלה[24]. לטענתו, כיבוש הבופור היה חלק מתוכנית המלחמה ואושר על ידי פיקוד הצפון והרמטכ"ל. לעומת זאת, דורון רובין מפקד חטיבה 500 בעוצבה טען שלא היה צורך בכיבוש הבופור. גם מפקד חטיבת גולני הודה שבדיעבד, לא היה צורך בכיבוש הבופור[1].
תא"ל ד"ר דני אשר, איש מחלקת ההיסטוריה של צה"ל שחקר את הקרב, טען שמרגע ששונה תוואי ההתקדמות של העוצבה בגזרה המרכזית לא היה טעם בכיבוש הבופור. בפיקוד הצפון אף הוציאו פקודה לבטל את כיבוש הבופור, אולם זו הגיעה לידי הכוח רק באמצע הקרב. חקירה מדוע הפקודה לא הגיעה אל יעדה בזמן, נותרה ללא הכרעה. הפקודה נשלחה באמצעות מברק, שכלל את משימותיה של עוצבת געש ליום המחרת, וכיבוש הבופור לא נכלל ביניהן[25].
בשנים שלאחר מלחמת לבנון ובזמן שהיית צה"ל ברצועת הביטחון, מבצר הבופור היה לאחת העמדות החשובות של צה"ל בשל מיקומה. עם הזמן, אנשי אש"ף מהכפר ארנון, שלא היה חלק מרצועת הביטחון, החלו בהתקפות על המוצב, דבר שהביא להחלטה לכבוש את הכפר ולספחו לרצועת הביטחון.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- זאב שיף, אהוד יערי, מלחמת שולל, הוצאת שוקן, 1984 עמ' 159–162
- משה (צ'יקו) תמיר, "מלחמה ללא אות", הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2005.
- רון לשם, "אם יש גן עדן", הוצאת זמורה ביתן, 2005.
- אהוד ערן, תמצית געגוע - סיפורו של ארז גרשטיין והמלחמה בלבנון, ידיעות ספרים, 2007.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אביגדור קהלני, כיבוש הבופור, מערכות 413, 2007
- רא"ל גבי אשכנזי, ההר האדום: הקרב ששינה את חיי הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, באתר nrg, 27 בספטמבר 2009
- הקרב על הבופור, תערוכה באתר של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- טל זגרבה, התחלתי להתקדם, וחטפתי פחד. חושך, לילה, צלליות זזות, מתוך אתר "שבו"ז חיילים", במחנה, 11.01.2008.
- אחיי גיבורי התהילה: פרויקט זיכרון מיוחד, באתר nrg, 20 באפריל 2012.
- כתב "ישראל היום", זיכרונות מהבופור, באתר ישראל היום, 5 ביוני 2012.
- יריב פלג, מה הסיפור האמיתי על נפילתו של רזי גוטרמן ז"ל, באתר mynet קיבוץ, 6 ביוני 2012.
- חן קוטס בר, ההר זוכר הכל: הפצע מהבופור עדיין מדמם, באתר nrg, 10 ביוני 2012.
בופור פצע פתוח - הסרט המלא, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 46:42), 18 ביוני 2012- תשדיר הביקור בבופור של מנחם בגין ואריק שרון ששודר בטלוויזיה הישראלית (אתר יוטיוב)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 כך לפי ספרם המשותף של אהוד יערי וזאב שיף
- ^ "הבופור – פצע פתוח", סרטם של אלון בן דוד וציפי ביידר
- ^ הקרב על הבופור, באתר חיל האוויר הישראלי
- ^ אהוד יערי, זאב שיף, מלחמת שולל, עמ' 157.
- ^ אם יש גן עדן מאת רון לשם, הוצאת זמורה ביתן, 2005, עמוד 269.
- ^ שי פוגלמן, 30 שנה למלחמת לבנון; כיבוש הבופור: הפקודה שלא הגיעה, באתר הארץ, 31 במאי 2012
- ^ לעומת הטענה שכיבוש הבופור היה מיותר מבחינה טקטית, ניתן לטעון שכוחות שריון רבים, שנעו לכיבוש יעדיהם בהרי הלבנון, כדוגמת חטיבה 460 ועוצבת הפלדה, חצו את נהר הליטני על גשר חרדלה, בסמוך ומתחת למבצר, בבוקר שלמחרת הקרב.
- ^ רא"ל גבי אשכנזי, קץ לאגדה: גבי אשכנזי על תא"ל ארז גרשטיין, באתר nrg, 8 במאי 2011.
- ^ מרדכי חיימוביץ, גולנצ'יק בקריה, באתר nrg, 3 באוקטובר 2005
- ^ רזי ארז: עשור לנפילתו של ארז גרשטיין, במחנה, 27.02.2009.
- ^ משה (צ'יקו) תמיר, "מלחמה ללא אות", הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2005, עמוד 28.
- ^ תיאור הקרב באתר של חטיבת גולני(הקישור אינו פעיל, 5 בפברואר 2017)
- ^ קורות החיים של הקרב על הבופור, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
- ^ אחד הלוחמים, רז גוטרמן, נפצע קשה מאש האויב, ולבסוף נהרג מהתפוצצות רימון יד. שנים רבות לאחר הקרב, גילה לוחם בשם עודד, שניהל יומן אישי, וטען שגוטרמן נטל את חייו באמצעות רימון היד. לוחם אחר בצוות, עמי אבלס, סיפר שהוא היה היחיד בתעלה באותה עת, ושהדבר לא ייתכן לאור פציעתו הקשה של גוטרמן.
- ^ זאב שיף, אהוד יערי, מלחמת שולל, הוצאת שוקן, 1984 עמוד 162
- ^ מנחם בגין: מלחמת לבנון מבצר הבופור, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 1:00)
- ^ חגי סגל, אברהם מתנתק מאמנת ז'נבה, באתר ערוץ 7, 13 בנובמבר 1987
- ^ אודי לבל וגדעון דורון, פוליטיזציה של השכול, פנים, אוקטובר 1999
- ^ הראיון במלואו כפי ששודר בטלוויזיה הישראלית (אתר יוטיוב)
- ^ סדרה דוקומנטרית חדשה של חיים יבין - "בין המהפכים", באתר הארץ, 10 במאי 2001
- ^ 1 2 פרק 2 | אצבע על ההדק, באתר ארכיון תאגיד השידור הישראלי
- ^ צל"ש מפקד האוגדה שהוענק לרס"ן גיורא (גוני) הרניק, באתר הגבורה, מתוך אתר הגבורה.
- ^ עיטור העוז שהוענק לסגן מרדכי גולדמן, מתוך האתר "בעוז רוחם".
- ^ אביגדור קהלני: כיבוש הבופור לא היה מיותר, 5 ביוני 2012, רשת ב'
- ^ לאחר הקרב טען קצין האג"מ של פיקוד הצפון, דוד אגמון, שאם היה למפקד האוגדה ספק, הוא היה חייב לברר בעצמו אם נדרש ממנו לכבוש את המבצר. מפקד האוגדה, אביגדור קהלני, דחה טענה זאת בתוקף וטען, שהפיקוד היה חייב לציין במפורש בפקודה, או בשיחות ישירות שהתקיימו, שאין לכבוש את הבופור, ודבר זה לא נעשה.