הקרב על טיניאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקרב על טיניאן
Marines wading ashore on Tinian.jpg
עימות:

מלחמת העולם השנייה, המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט

תאריך:

24 ביולי 1944 - 1 באוגוסט 1944

קרב לפני:

הקרב על גואם

קרב אחרי:

הקרב על פלליו

מקום:

טיניאן, איי מריאנה הצפוניים

תוצאה:

ניצחון אמריקאי

הצדדים הלוחמים
האימפריה היפנית ארצות הברית
מפקדים

קיוצ'י אוגאטה

הארי שמידט

כוחות

4,700 חיילים
4110 נחתים

30,000 נחתים

אבידות

8010 הרוגים
313 שבויים

328 הרוגים
1,571 פצועים

מהלך הקרב בטיניאן

הקרב על טיניאןאנגלית: Battle of Tinian) היה הרביעי בסדרת קרבות שיזמו האמריקאים ונקראו המערכה על איי מריאנה ופלאו שהייתה בעצמה חלק מהמערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. הקרב נערך בין ה-24 ביולי 1944 ל-1 באוגוסט 1944 ובמהלכו כבשו האמריקאים את האי טיניאן מידי היפנים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיניאן הוא אחד משלושת האיים העיקריים באיי מריאנה הצפוניים. האי ממוקם 8 ק"מ דרומית מערבית לאי סאיפאן. לפני שהפך האי לפרוטקטוראט יפני (לאחר מלחמת העולם הראשונה), הוא נשלט על ידי ספרד ולאחר מכן על ידי גרמניה. תחת הממשל היפני שימש האי בעיקר לגידול סוכר.

הניצחון האמריקאי בקרב על סאיפאן הפך את טיניאן לצעד הבא במערכה.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוגדות הנחתים ה-2 וה-4 נחתו על טיניאן ב-24 ביולי 1944, הן נתמכו בהפגזות ימיות ובאש ארטילרית שנורתה מסאיפאן בצידו השני של המיצר. תרגיל הסחה מוצלח ליד העיירה טיניאן הסיט את המגינים מאתרי הנחיתה האמיתיים בצפון האי. ספינת הקרב קולורדו והמשחתת נורמן סקוט נפגעו שתיהן מסוללות תותחי חוף 6 אינץ' יפניות. הקולורדו נפגעה 22 פעמים ו-44 חיילים נהרגו, הנורמן סקוט נפגעה 6 פעמים וכתוצאה מכך נהרגו הקפטן סימור אוונס ו-22 מחייליו.

טנקים על החוף בטיניאן

היפנים אימצו את אותה הטקטיקה של הגנה עיקשת ששימשה אותם בסאיפאן, נסיגה ביום ותקיפה בלילה. פני השטח המתונים יותר של טיניאן איפשרו לאמריקאים שימוש אפקטיבי יותר בטנקים ובארטילריה בניגוד לשטח ההררי בסאיפאן, וכך הם הצליחו לכבוש את טיניאן בתוך 9 ימי לחימה. ב-31 ביולי היפנים ששרדו יצאו למתקפת התאבדות אחרונה.

הקרב הזה היה הראשון באוקיינוס השקט בו נעשה שימוש בנפלם. מתוך 120 המכלים שהושלכו במשך המבצע, 25 הכילו נפלם והשאר תערובת של שמן ודלק. מתוך המכלים שהושלכו 14 היו נפלים ו-8 מהם התפוצצו לאחר שהופצצו מהאויר. "פצצות האש" שידועות גם כפצצות נפלם הושלכו ממטוס ה-P-47 ת'נדרבולט ושימשו לשריפת הצמחייה וחישוף של מתקני צבא מוסווים.

לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מאות חיילים יפנים החזיקו מעמד בג'ונגל במשך חודשים. חיל המצב באי אגויג'אן דרומית מערבית לטיניאן בפיקודו של לוטננט קיניצ'י יאמאדה, החזיק מעמד עד לסיום המלחמה ונכנע ב-4 בספטמבר 1945. החייל האחרון שהסתתר על טיניאן, מוראטה סוסומו, לא נתפס עד 1953.

לאחר הקרב טיניאן הפכה לבסיס חשוב לפעולות הבאות של בנות הברית במערכה. מחנות נבנו עבור 50,000 חיילים. 15,000 חיילים מחיל הבינוי של ארצות הברית הפכו את האי לשדה התעופה העמוס ביותר במלחמה, באי נבנו שני שדות תעופה צבאיים למטוסי B-29 סופרפורטרס שבהם שישה מסלולי המראה באורך של 2,700 מ'. היפנים סללו אמנם שלושה מסלולים עבור מטוסי קרב, אך אלו לא היו מתאימים לשימוש המפציצים האמריקאים הכבדים.

מבסיסי חיל האוויר האמריקאי בטיניאן המריאו המפציצים שנשאו את פצצות האטום "ילד קטן" ו"איש שמן" להפציץ את הירושימה ונגאסקי, אולם כיום בסיסים אלו נטושים. העדות היחידה שנותרה במקום היא מצבת זיכרון שנבנתה במפרץ ההטענה של הפצצות (הפצצות היו גדולות מדי מכדי להטעינן למטוסים באופן רגיל ולכן נחפרו מפרצי הטענה תת-קרקעיים). מפרצים אלו שנאטמו לאחר המלחמה מטעמי בטיחות, נפתחו מחדש ביום השנה ה-60 לציון הקרבות בטיניאן וסאיפאן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


המערכה על איי מריאנה ופלאו

סאיפאןים הפיליפיניםגואםטיניאןפלליואנגאור