הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקרב על ירושלים
צנחנים בכותל המערבי.jpg
שיאו של הקרב על ירושלים: הצנחנים בכותל המערבי
חלק מ: מלחמת ששת הימים
תאריך התחלה: 5 - 7 ביוני 1967
משך הקרב: שגיאת תאריך: יחידה:תאריך:68: Date range expected format is from - to or from (e.g from - now)
מקום: ירושלים
תוצאה: ניצחון ישראלי, איחוד ירושלים תחת שלטון ישראל
הצדדים הלוחמים
Flag of Israel.svg ישראל  Flag of Jordan.svg ירדן 
מפקדים
אלוף עוזי נרקיס
אלוף משנה אורי בן ארי
אלוף משנה אליעזר אמיתי
אלוף משנה מרדכי (מוטה) גור 
פריק (גנרל) עבד אל-מונעם ריאד
גנרל מחמד אחמד סלים אלבטניה
קולונל עטה עלי הזעא‏[1]
קולונל כאמל טאהר
קולונל שריף זייד בן שאכר‏[2] 
כוחות
צה"ל - פיקוד המרכז:
חטיבת הראל - חטיבה ממוכנת 10,
חטיבת ירושלים - חטיבת חי"ר 16 (מוגברת בארבעה גדודי חי"מ ובפלוגת טנקים),
חטיבת צנחנים 55[3]
ארטילריה: 6 תותחים 155 מ"מ, 18 תותחי 25 ליטראות, 6 מרגמות 160 מ"מ, 24 מרגמות 120 מ"מ‏[4] 
מפקדת החזית המערבית:
חטיבת המלך טלאל, חטיבת חי"ר 3
חטיבת האימאם עלי, חטיבת חי"ר 27
החטיבה ההאשמית, חטיבת חי"ר 2
חטיבת חיטין, חטיבת חי"ר 29
חטיבת שריון 60
גדוד תותחי שדה 9
גדוד תותחי שדה 1
גדוד תותחים כבדים 6‏[5] 
אבידות
חיילים: 182 הרוגים‏[6]
אזרחים: 20 הרוגים, כ-1000 פצועים‏[7] 
350‏[6] - 400 הרוגים‏[8] 

הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים התחולל ב-72 השעות הראשונות של המלחמה, בין הלגיון הירדני ובין צה"ל כחלק מן העימות לאורך כל קו שביתת הנשק עם ישראל. המטרה העיקרית של צה"ל בהגנה על ירושלים הייתה מניעת נפילת מובלעת הר הצופים בידי ירדן, ומניעת מחטפים[הסברים 1] ירדניים בשטחה של ישראל.

ב-5 ביוני בשעה 9:40 פתח צבא ירדן במלחמה בגזרת ירושלים בירי נשק קל ולאחר מכן בהפגזה כבדה על ירושלים המערבית שבריבונות ישראל‏[9] אל מול תגובה ישראלית מדודה‏[10] וניסיונות הידברות ישירים ועקיפים מצידה על מנת להימנע מהסלמה. בתיווך האו"ם הושג הסכם להפסקת אש שהירדנים הפרו בכיבוש ארמון הנציב, ובכך הביאו את ההכלה הישראלית לקיצה‏[11].

מכאן ואילך עברה היוזמה לידי ישראל ונותרה בידה עד תום הקרבות. במתקפת הנגד הישראלית אחרי הצהרים השתלט כוח של חטיבת 16 המתוגבר בטנקים על מתחם ארמון הנציב והמשיך לכבוש את הרכס שמדרום לו, ומוצבים נוספים עד קיבוץ רמת רחל. במקביל לכיבוש שטחים בדרום ירושלים, הופעלה חטיבת 10 ממערב בכיוון צפון ירושלים, ובמהלך הלילה הראשון כבשה את מוצבי הרדאר, מצפון למעלה החמישה, והבקיעה עד גב ההר עד הבוקר למחרת - ה-6 ביוני. במקביל הבקיעה חטיבה 55 דרך גבעת התחמושת, שכונת שיח' ג'ראח ודרך שכם, והגיעה עד מוזיאון רוקפלר.

במהלך היום השני (ה-6 ביוני) נעה חטיבת 10 דרומה וכבשה את גבעת המבתר. חטיבת 16 כבשה באותו יום אחר הצהריים את שכונת אבו טור הערבית. במהלך הלילה הפציץ חיל האוויר הישראלי תגבורות של צבא ירדן שניסו להגיע אל העיר מכיוון יריחו.

בבוקר ה-7 ביוני כבשה חטיבה 55 בסיוע חטיבת 10 את מתחם אוגוסטה ויקטוריה, על הר הזיתים. באותו בוקר שחררה חטיבה 55 את העיר העתיקה של ירושלים ואת הכותל המערבי. באותו הזמן חדרה חטיבה 16 לירושלים העתיקה ושחררה את הרובע היהודי.

היה זה אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמה שהתנהל על תא שטח יחסית מצומצם. בקרב על ירושלים נהרגו 182 חיילי צה"ל, כרבע מהנופלים במלחמה כולה[הסברים 2].

תוכן עניינים

רקע גאוגרפי-מדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת הקו העירוני. המפה: יוסי לנגוצקי (אל"מ מיל.), מפקד הסיירת הירושלמית, 1967
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – פרוזדור ירושלים, הקו העירוני, הר הצופים, ארמון הנציב

הכיבוש הירדני של ירושלים המזרחית בראשית מלחמת העצמאות ניתק את הר הצופים מירושלים המערבית לימים בירתה של מדינת ישראל.

ב-17 ביולי 1948, יום לפני סיומה של ההפוגה הראשונה, הגיעו המפקדים הצבאיים של ישראל וירדן בתיווך האו"ם להסכם על יצירת מובלעת הר הצופים ופירוזה. הסכם זה אושר מחדש בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן בתום מלחמת העצמאות שנחתם באביב 1949 ובו שורטט הקו העירוני כחלק מן הקו הירוק שחצה את העיר מצפון לדרום ואיגף את חלקה המערבי שנותר בשליטת ישראל משלושה עברים - דרום, מזרח וצפון בצורת האות "כ". גיאוגרפית הייתה ירושלים המערבית לקצה המזרחי של שלוחה באורך כ-25 קילומטר שבסיסה המערבי בשפלת החוף - פרוזדור ירושלים. רוחבו של הפרוזדור בחלקו הצר היה כעשרה קילומטרים בלבד.

בהסכם נקבע כי ישראל תחזיק בהר 85 שוטרים, החמושים בנשק קל בלבד, ו־35 אנשי סגל עובדים אזרחים. במקביל הוגבל גם מספר השוטרים בשטח המפורז הירדני ל-46. עוד נקבע על פי ההסכם, שבכל שבועיים תעלה להר שיירת אספקה והוחלפו מחצית מאנשי ההר. השיירה הייתה בפיקוח האו"ם, ויצאה ממעבר מנדלבאום.

בפועל, שני הצדדים קיימו את הסדרי הפירוז באופן חלקי. ישראל העלתה להר חיילים במסווה של שוטרים ואנשי סגל, הבריחה להר נשק כבד, והצליחה לבצר את המתחם. הירדנים, מאידך, בנו מוצבים צבאיים בשטחים המפורזים ואף בשטחי ההפקר, והשתלטו על הכפר עיסאוויה ועל שטחים נוספים שנכללו בשטח הישראלי. תנועת השיירה הדו שבועית לא הופסקה במשך הזמן, אף על פי שעוכבה לעתים בידי הירדנים. תקריות אש אירעו לעתים רחוקות במשך התקופה, אם כי הוראות הפתיחה באש הישראליות דרשו איפוק מרבי בגלל הקרבה לשטח העירוני. בשנים 1957 ו-1958 אירעו גם שתי תקריות קשות יותר. שני הצדדים הקימו עמדות מבוצרות לאורך הקוו העירוני שקיבלו שמות בתהליך ההיסטורי של ארגון שטחי התצפית על ידי מפקדי וחיילי הקו. כך למשל נקראו עמדות "הבית הבודד" (השטח המפורז בחוות הלימוד) "התריסים הצהובים" (באבו טור) ושטחים כמו "גבעת המבתר" או "הגבעה הצרפתית" וכולי. חלק מהשמות נשמר עד היום.

בנוסף למובלעת הר הצופים הוסכם על אזור מפורז נוסף סביב ארמון הנציב, שהיה שטח בחסות האו"ם. בארמון עצמו נמצא מטה משקיפי האו"ם, שפיקחו על הסכמי שביתת הנשק שנחתמו בתום מלחמת העצמאות. לשני הצדדים לא הייתה נוכחות צבאית בשטח זה, אך הותרה כניסת מספר שוטרים; כמו בהר הצופים, גם כאן היו אלה חיילים שלבשו מדי שוטרים, ושימשו כתצפיתנים. ישראל שמרה על נוכחות אזרחית בחוות הלימוד (כיום בשטח קרית מוריה, בין תלפיות מזרח לתלפיות).

חשיבותו של ארמון הנציב לשני הצדדים הייתה רבה. כיבוש ארמון הנציב על ידי ישראל היה עלול לנתק את ירושלים הערבית מבית לחם, ובשל כך בנו הירדנים מדרום לארמון הנציב את מוצב הנקניק, ומדרום לו את מוצב הפעמון, לאורך הרכס שעליו שוכנת כיום שכונת תלפיות מזרח. מאידך, כיבוש ארמון הנציב על ידי הירדנים היה מאפשר להם גישה קלה לכל דרומה של ירושלים. על פי הסכמי שביתת הנשק נאסר על ישראל להחזיק בירושלים שריון, אך למרות זאת הייתה מסופחת לחטיבת המחוז 16 פלוגת טנקים מוגברת במחנה אלנבי[הסברים 3][12].

תוכניות מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס (תמונה משנת 1959)

מצבה האסטרטגי של ירושלים המערבית היה גרוע: חלוקת העיר העמידה את עיר הבירה של ישראל במרחק קצר מאד מצבא עוין, שיכול היה לפגוע בריכוז אוכלוסייה גדול וכן במוסדות השלטון של המדינה. מיקומה של העיר, בקצהו של פרוזדור יבשתי צר, יצר סיכון חמור לניתוק העיר על ידי כיבוש פרוזדור זה. נקודה בעייתית במיוחד היה הר הצופים: כמובלעת מנותקת היה סביר מאד להניח שהירדנים ינסו לכבוש אותו, ולזכות בהישג מהיר ויוקרתי. פיקוד המרכז זיהה גם את ארמון הנציב כנקודה בעייתית, שכן גם בנקודה זו היו הירדנים יכולים לבצע מחטף מהיר וקל יחסית, ואז הייתה נפתחת לפניהם הדרך להסתערות לכיוון דרום ירושלים. ברמה הרחבה יותר, היה המשולש ירושלים - לטרון - רמאללה בסיס שממנו היה הצבא הירדני יכול לתקוף את מתניה הצרים של מדינת ישראל באותו אזור, לפגוע בשדה התעופה לוד, ולהגיע למרכזי האוכלוסין של המדינה.

למרות המצב האסטרטגי הבעייתי, העריכה ישראל כי יש לה ולירדן זהות אינטרסים, ורצון משותף לשמור על הסטטוס קוו. עם זאת, במהלך השנים נערכה ישראל למלחמה בגזרת ירושלים, בכמה תרחישים אפשריים, כמו מצב שבו חוסיין, מלך ירדן, יאבד את כסאו, ניתוק הקשר עם הר הצופים, ועוד‏[4].

תוכניות מבצעיות של צה"ל למקרה של מלחמה בגזרת ירושלים כללו בראש ובראשונה התחברות להר הצופים. שתי דרכי הפעולה האפשריות היו הבקעה ישירה דרך השטח הבנוי בירושלים, או הבקעה עקיפה מצפון פרוזדור ירושלים לתל אל פול, מצפון לירושלים, ומשם הגעה להר הצופים. תכנונים אלה השפיעו על הקרב כפי שהתחולל בפועל‏[4]. ברמה הפיקודית תכנן פיקוד המרכז את כיבוש כל יהודה ושומרון בתנועת מלקחיים מצפון ומדרום, דרך גב ההר ובקעת הירדן, תוכנית שנקראה "פרגול"‏[13]. תוכנית זו נועדה גם לשתק את הארטילריה הירדנית ולכתר את העיר העתיקה‏[14].

התוכניות המבצעיות של הצבא הירדני כללו את תוכנית "טארק"[הסברים 4]. במסגרת תוכנית זו היה הצבא הירדני אמור לכתר את ירושלים המערבית, על ידי תקיפה בארמון הנציב, בהר הצופים, בלטרון, וניתוק ירושלים באזור הקסטל[15]. תוכניות נוספות כללו את תוכנית "אל חוסיין", שהייתה הגנתית בעיקרה, אך כללה גם פעולות מקומיות, "מחטפים", שנועדו להשתלט על יעדים מקומיים שביניהם הר הצופים, ארמון הנציב, ומבשרת ירושלים[13].

היערכות למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 במאי 1967 החל צבא מצרים להעביר כוחות ניכרים אל תוך חצי האי סיני, וזאת בעקבות התראות של ברית המועצות על ריכוז כוחות של ישראל, כביכול, בגבול הסורי. ההערכה בצמרת צה"ל ובממשלת ישראל הייתה כי המדובר בהפגנת כח מצידו של נשיא מצרים דאז, גמאל עבד אל נאצר, ואולם סגירת מיצרי טיראן על ידי מצרים ב-22 במאי החריפה עוד את המצב. ב-25 במאי החליטה ממשלת ישראל על גיוס מלא של צבא המילואים[16][17].

עיקר תשומת הלב של צמרת צה"ל וממשלת ישראל הופנתה למצרים. הסברה הייתה כי לחוסיין, מלך ירדן, אין כוונות לתקוף את ישראל, וכל התוכניות המבצעיות של צה"ל היו מכוונות כנגד מצרים. ואולם, ב-30 במאי הפתיע חוסיין את ישראל ואת העולם הערבי, כאשר טס למצרים וחתם עם נאצר על הסכם הגנה משותף‏[16][18]. משמעות ההסכם הייתה העמדת צבא ירדן תחת פיקוד צבא מצרים, וכניסת כוחות של צבאות ערבים אחרים לירדן, כדי שיוכלו להילחם בישראל - צעד שירדן התנגדה לו בחריפות עד אז. צבא ירדן הועמד תחת פיקוד הגנרל המצרי עבד אל-מונעם ריאד, מן הקצינים המצריים המוערכים והנחשבים בעולם הערבי‏[19], וצבא עיראק החל להניע דיוויזיות משוריינות, בדרכן מעיראק דרך ירדן לשומרון[18][20]. הקצינים הירדניים הבכירים היו חלוקים בשאלת פריסת הכוחות; בריגדיר גנרל עאטף אל מג'אלי, ראש אגף מבצעים של המטכ"ל הירדני, דרש לרכז את כל הכוחות הירדניים בירושלים, אך גנרל עבד אל-מונעם ריאד עמד על פריסת הכוחות הירדניים ברחבי יהודה ושומרון. חוסיין קיבל את הכרעתו של ריאד‏[21].

אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, העריך שהירדנים לא יצליחו לפרוץ את הקו העירוני, וינסו לפעול בשרון או בכיוון רמלה. תוכניות הפיקוד עסקו בהתמודדות עם מקרים אפשריים של תקיפת השיירה להר הצופים (שהייתה אמורה לעלות להר ב-7 ביוני, לאחר דחיות‏[22]), ובתוכניות למחטפים - כיבוש נקודות חשובות בסמוך לגבול, ובכללן המוצב מעל מנזר מאר אליאס, צור באהר, ועוד. ואולם, כל התכנונים הללו נעשו בפיקוד בלבד, ולא אושרו על ידי הרמטכ"ל יצחק רבין או על ידי שר הביטחון משה דיין, שמונה לתפקיד זה ב-1 ביוני[2]. דיין הבהיר לאלוף הפיקוד כי תוכניותיו חייבות להיות הגנתיות בלבד, וכי אסור לו "לעשות דבר אשר יסבך את ישראל עם הירדנים." לשאלתו של אלוף הפיקוד מה יקרה אם אכן יתקפו הירדנים ויכבשו את הר הצופים, ענה דיין: "נשוך שפתיך והחזק מעמד. כשנגמור עם המצרים ונגיע לתעלה יחזור צה"ל הגדול כולו ויוציא אותך מהבוץ."[23].

סדר הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא ירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק פטון M-48A1

הכוחות הירדניים ביהודה ושומרון היו כפופים למפקדת החזית המערבית, עליה פיקד גנרל מחמד אחמד סלים אלבטניה. הצבא הירדני היה קטן משאר צבאות ערב, אך נחשב מאומן היטב. הכוחות הירדניים בחזית זו היו היחידות הללו:

  • חטיבת המלך טלאל, חטיבת חי"ר 3 (ובה גדודים 4, 2, ו-8), בפיקוד קולונל עלי עטא הזעא - הייתה אחראית על מרחב ירושלים, מבית חנינא עד ג'בל מוכאבר;
  • חטיבת האימאם עלי, חטיבת חי"ר 27 - גדוד אחד באבו דיס ושני גדודים (33 ו-35) בעתודה באזור מעלה אדומים;
  • החטיבה ההאשמית, חטיבת חי"ר 2 (ובה גדודים 6, 9 ו-10), בפיקוד קולונל כאמל טאהר - הייתה אחראית על הגנת מרחב רמאללה;
  • חטיבת חיטין, חטיבת חי"ר 29 - הייתה אחראית על הגנת מרחב חברון, וגדוד אחד שלה נפרס בדרום ירושלים, מצור באהר ומר אליאס ודרומה;
  • חטיבת שריון 60, בפיקוד קולונל שריף זייד בן שאכר - בעתודה באזור יריחו. בחטיבה היו 90 טנקים מדגם פטון M48 בשני גדודים, וגדוד שלישי, הגדוד השלישי של משמר המלך, שהיה גדוד חרמ"ש על נגמ"שים מדגם M-113, וכן גדוד תותחים מתנייעים וגדוד הנדסה;
  • גדודי ארטילריה: גדוד תותחי שדה 9, מצפון לירושלים, בגזרת חטיבה 3; שתי סוללות מגדוד תותחי שדה 1 וסוללת תותחים כבדים מגדוד 6 בגזרת חטיבה 2; וסוללת תותחי שדה בגזרת חטיבה 29‏[24].

צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק שרמן M4A1

לרשות פיקוד מרכז עמדו היחידות הבאות:

  • חטיבת חי"ר מוגברת 16 (חטיבת ירושלים), בפיקוד אלוף משנה אליעזר אמיתי - הייתה אחראית על גזרת ירושלים. החטיבה הייתה חטיבת מחוז, גלגול מוקדם של חטיבה מרחבית, וכללה ארבעה גדודי חי"ר מילואים (גדודים 62, 68, 161 ו-163), ארבעה גדודי חי"מ מילואים (גדודים 953, 954, 962 ו-963), פלוגת סיור (פלס"ר, סיירת) חטיבתית, פלוגה מוגברת (120 חייל) בהר הצופים, שתי פלוגות מוגברות (140 חייל) בקו העירוני, פלוגת טנקים שרמן M4A1 מגדוד השריון הפיקודי (גדוד 182)‏[25] ויחידות נוספות.
  • חטיבה ממוכנת 10 (חטיבת הראל), בפיקוד אלוף משנה אורי בן ארי - חטיבה זו הייתה העתודה הפיקודית, ונועדה לכתחילה להדוף התקפות שריון עיראקי וירדני לכיוון השרון. גם חטיבה זו הייתה חטיבת מילואים, שהייתה מורכבת משני גדודי חרמ"ש (גדודים 104 ו-106), גדוד טנקים שרמן M-50‏[25], סיירת חטיבתית, פלוגת טנקי צנטוריון, ויחידת "דוכיפת" - יחידת שריוניות מדגם AML 90. בסך הכל היו בחטיבה 73 טנקים, 9 שיריוניות, ו-192 זחל"מים.

לאחר תחילת המלחמה הוכפפה לפיקוד חטיבה נוספת:

  • חטיבה 55, בפיקוד אלוף משנה מרדכי (מוטה) גור - חטיבת צנחנים במילואים, ובה שלושה גדודים (28, 66, ו-71), פלס"ר חטיבתי, ויחידות חטיבתיות נוספות. לחטיבה הוכפפה גם חצי פלוגת שריון של החטיבה הירושלמית, וכן הפלס"ר של חטיבה 80.
  • ארטילריה - בגזרה היו 6 תותחי 155 מ"מ, 18 תותחי 25 ליטראות, 6 מרגמות 160 מ"מ ו-24 מרגמות 120 מ"מ‏[4][2].

סך הכל, ערב פרוץ המלחמה נהנה הצבא הירדני מעדיפות על כוחות צה"ל במרחב ירושלים, הן מבחינה כמותית - במיוחד בשריון ובארטילריה, והן מבחינה איכותית, בשל היתרון של טנקי הפטון M-48 הירדניים החדישים על טנקי השרמן המיושנים. אולם, החל מצהרי היום הראשון למלחמה השתנה מאזן הכוחות לטובת ישראל, הודות לעליונות האווירית שהשיג חיל האוויר הישראלי עם תחילת המלחמה. היה זה יתרון מכריע, שאפשר לפיקוד הישראלי להעביר ללא הפרעה את חטיבה ממוכנת 10 ואת חטיבה 55 לתגבור כוחותיו באזור ירושלים, ומאידך אפשר לחיל האוויר למנוע מהירדנים להעביר כוחות עתודה לתיגבור כוחותיהם במרחב ירושלים. פיקוד מרכז ריכז את כוחותיו למתקפה בסדר כוחות אוגדתי (3 חטיבות) במרחב ירושלים, וכך הצליח להשיג עדיפות מקומית מכרעת על הכוחות הירדניים, שניצבו מולו בגזרה זו.

תחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תותח 155 מ"מ לונג טום. תותחים מדגם זה בשירות הלגיון הירדני הפגיזו את ירושלים

מלחמת ששת הימים החלה בבוקר 5 ביוני, כאשר מטוסי חיל האוויר הישראלי המריאו לתקיפת שדות התעופה במצרים, במבצע מוקד. באותה עת, ישראל עדיין קיוותה שתצליח לשכנע את ירדן שלא להתערב במלחמה. בעקבות זאת, בשעות הבוקר העבירה ישראל מסר לירדן, דרך גנרל אוד בול, ראש משקיפי האו"ם בירושלים. במסר הדגישה ישראל כי לא תתקוף את ירדן אם תשמור על השקט, אך אם ירדן תתקוף תגיב ישראל בעוצמה‏[26]. המסר הועבר גם דרך שגרירות ארצות הברית בעמאן[27]. ואולם, ב-9:27 בבוקר הודיע חוסיין ברדיו לעמו על תחילת המלחמה מול ישראל. כאשר מסר שגריר ארצות הברית בירדן לחוסיין את המסר מישראל, הגיב חוסיין: "הם החלו בקרב, והם יקבלו את תגובתי מהאוויר. הפור נפל"‏[28]. ייתכן שהחלטתו של חוסיין נשענה על מידע כוזב שהועבר לירדן על ידי המצרים, על פיו הושמדו 75% מן המטוסים התוקפים, וצבא מצרים יוצא למתקפה‏[29]. דיווח זה חוזק על ידי המכ"ם הירדני בעג'לון, שקלט את המטוסים הישראליים בדרכם חזרה מן הגיחות במצרים; בעקבות הדיווח המצרי, הסיקו הירדנים שהמטוסים המתקרבים הם מטוסים מצריים המגיעים לתקוף את ישראל‏[26].

דקות ספורות לאחר הכרזתו של חוסיין פתחו הירדנים באש לעבר עמדות הכוחות בקו העירוני ובהר הצופים. אש נפתחה גם לעבר כוח של חטיבה 10 שהיה בסיור לאורך הגבול ליד מבשרת ציון. בתחילה נצרו החיילים את האש אולם בשעה 10:30 ניתנה הפקודה של אלוף הפיקוד למפקד הקו העירוני סרן רפי בנבנשתי "להשיב באש בכלים שיורים עליו".‏[10] כל עמדות הקו פתחו באש על הירדנים כולל עמדות הקו בגזרה הצפונית בפיקוד סרן חיים גורי ועמדות הכוח בהר הצופים בפיקוד רס"ן מנחם שרפמן.‏[30],‏[31] בהדרגה החלו הכוחות הירדניים לאורך כל הקו העירוני לפתוח באש ארטילרית: תחילה ממרגמות, ומאוחר יותר מתותחים[4][32]. גם הכנסת נפגעה מההפגזה[33]. האש הירדנית כוונה אל בסיסי צבא ומוסדות שלטון, ובהם מחנה שנלר, מחנה אלנבי, הר הצופים, מקומות הכינוס של חיילי חטיבה 16 ועוד, אך נורתה גם אש תותחים ללא אבחנה. מאש זו נהרגו במשך היום כ-20 מתושבי העיר, וכאלף נפצעו. במשך היום והלילה הצליחה חטיבת ירושלים לפגוע ברוב מקורות הירי הירדניים ולשתק אותם. 11 מחיילי חטיבת ירושלים נהרגו במהלך חילופי האש הללו, מתוך 48 חיילי החטיבה שנהרגו בקרב כולו‏[4][32].

בשעה 11:55 ניתנה הפקודה למפקדי הקו להפעיל את טילי ה-ל' (מטען ל') שנמצאו בעמדות מסוימות. הטילים נועדו להשמיד את העמדות המבוצרות הירדניות שממול. הטילים סופקו והותקנו בעמדות על ידי יחידת יפת"ח מחיל הנדסה קרבית במיוחד למטרת השמדת עמדות של צבא ירדן בקו העירוני. בגזרת אבו טור הופעלו הטילים על עמדות "לולב" ו"אריה" וגרמו לשיתוק העמדות והפסקת הירי. בגזרה הצפונית הופעלו המטענים בעמדות "תורג'מן" (שער מנדלבאום) ו"מג"ב" (שטיינמץ) והרסו כליל את העמדות הירדניות שהיו ממול.‏[34] הריסת העמדות הירדניות סייעה לכיבוש אבו טור ולחדירה למזרח ירושלים על ידי חטיבה 16 וחטיבה 55.

בישראל העריכו וקיוו בתחילה שהמדובר בירי שנועד לאפשר לירדן "לצאת ידי חובה" בלבד ולכן, בסביבות הצהריים, נעשה ניסיון נוסף מצד ישראל להגיע להפסקת אש, באמצעות משקיפי האו"ם. תחילה סוכם על השעה 12:00 כשעת הפסקת האש, ומשהמשיכה האש נקבע זמן נוסף, ב-13:30. הקצינים הישראליים בוועדת שביתת הנשק ניסו לשכנע את הקצינים הירדניים בוועדה כי חיל האוויר המצרי הושמד, ולפיכך אין טעם במלחמה, אך הקצינים הירדניים סירבו להאמין. עם התגברות הירי הורה הפיקוד לחטיבה 16 להתחיל להשיב אש, ולהניע כוחות שריון אל תוך העיר. זמן קצר לאחר מכן נכבש ארמון הנציב על ידי הירדנים, והניסיונות להגיע להפסקת אש הופסקו‏[35].

עם תחילת המלחמה החל המטכ"ל הירדני להניע את חטיבות השריון שהיו בעתודה בבקעת הירדן, והורה לחטיבה 60 הירדנית לנוע לבמת ההר. הפיקוד הירדני העריך לא נכון את כוונותיה של ישראל, והנעת הכוחות נעשתה בדרך לא יעילה: במשך השעות הראשונות של המלחמה קיבלו החטיבות ארבע פקודות תנועה שונות, ברובן סותרות, ששחקו את הטנקים ובזבזו דלק וזמן. בצד הישראלי קיבל פיקוד המרכז אישור להעביר את חטיבה 10, שהייתה העתודה הפיקודית, לפרוזדור ירושלים. שני הצדדים העריכו נכונה שהמטרה העיקרית היא גב ההר: הצד הראשון שיצליח להגיע לבמת ההר, מצפון לירושלים, ינצח במערכה‏[36].

בנוסף להנעת חטיבה 10 לכיוון ירושלים, הועברה חטיבה 55 לפיקוד מרכז. חטיבה זו הייתה אמורה לצנוח באזור אל עריש בליל שבין היום הראשון והשני של המלחמה, אך משימתה בוטלה בשל התקדמותה המהירה של אוגדה 84 בציר החוף. בשל כך הועברה החטיבה לפיקוד מרכז ביום הראשון של המלחמה‏[36].

יום שני, 5 ביוני, צהריים וערב: חטיבת ירושלים כובשת את ארמון הנציב, רכס הנקניק וצור באהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש ארמון הנציב, מוצב הנקניק ומוצב הפעמון, 5 ביוני 1967. המפה: יוסי לנגוצקי (אל"מ מיל.), מפקד הסיירת הירושלמית 1967.
מספרים במפה: (מומלץ לצפות בהגדלה)
1 13:00 - פלוגה מחטיבה 27 הירדנית נעה מאבו דיס וכובשת את ארמון הנציב.
2 קמב"ץ חטיבה 16 מארגן צוות קרב גדודי לתקיפת נגד בארמון הנציב.
3 15:10 - צוות קרב בפיקוד מג"ד 161, סא"ל אשר דרייזין, פותח בהתקפת נגד על הארמון.
4 צוות הקרב כובש את הארמון. חלק מן הכוח ממשיך לגבעת האנטנה, חלק מטהר את החורשה סביב הארמון, וחלק כובש את הארמון עצמו.
5 16:00 - שתי מחלקות של הסיירת תוקפות את מוצב הנקניק מצפון.
6 17:30 - סיום כיבוש מוצב הנקניק.
7 כוח בפיקוד דרייזין יוצא לכיבוש צור באהר ומוצב הפעמון.
8 20:00 - השלמת כיבוש מוצב הפעמון (בסיוע כוח מגדוד 62, שהגיע מקיבוץ רמת רחל - לא מופיע במפה).

הקרב על ארמון הנציב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארמון הנציב במלחמת ששת הימים

בצהריים הורה המטכ"ל הירדני על כיבוש ארמון הנציב. פלוגה[הסברים 5] מן הגדוד של חטיבה 27, שחנה באבו דיס, הסתערה על הארמון; ב-13:30 דיווח ראש משקיפי האו"ם, גנרל אוד בול, כי ארמון הנציב נכבש. כאמור לעיל, ארמון הנציב היה נקודת מפתח, מכיוון שממנו ניתן היה להסתער על השכונות הדרומיות של ירושלים, מחד, או לשלוט על הדרך מירושלים המזרחית, מאידך. פיקוד המרכז נערך להתקפת נגד כדי להסיר את האיום‏[37].

בשעה 13:30 הודיעו החיילים הישראליים שהיו בתצפית בחוות הלימוד למפקד הקו [הסברים 6] כי מחלקה ירדנית מתחילה להתקדם לכיוונם‏[38]. מפקד הקו הודיע למטה החטיבה ופתח באש מרגמות על מסלול התקדמות היחידה הירדנית.

אף על פי שהפיקוד חזה אפשרות כזו, היה קושי בארגון הכוח למתקפה. קצין המבצעים של חטיבה 16 רס"ן עמוס נאמן הציע הקמת צוות קרב גדודי למשימה כיבוש הארמון בפיקודו של סא"ל אשר דריזין מג"ד 161. הצוות היה מורכב מהפלס"ר החטיבתי, בפיקוד רס"ן יוסי לנגוצקי, חצי מפלוגת הטנקים שהייתה מסופחת לחטיבה (8 טנקים), בפיקוד רס"ן אהרן קמארה, ומפלוגה ב' מגדוד 161, בפיקודו של דודו פרלשטיין‏[4]. עברה כשעה עד שהסיירת והטנקים הגיעו למחנה אלנבי. פלוגה ב' מגדוד 161 נעה באוטובוסים לתפוס את חוות הלימוד. פלוגה ה' והפלוגה המסייעת של גדוד 161 יועדו להיות העתודה לכיבוש מתחם הארמון.

שער הכניסה לארמון הנציב ממערב

שר הביטחון, משה דיין, לא אישר בתחילה מתקפת נגד על הארמון. ואולם, לאחר לחצו של אלוף הפיקוד, עוזי נרקיס, אושרה ההתקפה ב-14:25. זמן קצר לאחר מכן התקבלה בקשה נוספת של ראש משקיפי האו"ם, גנרל אוד בול, לנסות ולהשיג הפסקת אש; בול ביקש שישראל לא תתקוף את הארמון ותאפשר לו למצות את המגעים עם ירדן. דיין הסכים להצעה, והורה שלא לאפשר את התקיפה. ואולם, עד שנוצר הקשר עם הפיקוד ולאחר מכן עם החטיבה, כבר הייתה ההתקפה בעיצומה‏[39].

בשעה 15:10 החלה מתקפת הנגד הישראלית, לאחר הפגזה כבדה. רק שלושה טנקים השתתפו בהסתערות; אחרים נתקעו בבוץ שהיה בחוות הלימוד, לאחר לילה של השקיה. למרות זאת התנהלה ההתקפה בתנופה רבה, ובתוך דקות הצליחו הטנקים והזחל"מים לפרוץ אל שטח הארמון, ולמעשה לשתק את ההתנגדות הירדנית. הכוח הירדני החל להימלט מזרחה. רוב הכוח התוקף המשיך לגבעה מזרחית לארמון, שנקראה "גבעת האנטנה"[הסברים 7]. רק כוח קטן של הסיירת בפיקוד יוסי לנגוצקי נכנס אל הארמון עצמו. הכוח טיהר את הארמון, וחבר לאנשי האו"ם שהיו באחד מחדריו. פלוגה ב' מגדוד 161 טיהרה את החורשה שמצפון לארמון בסיוע חיילי הפלס"ר‏[40].

כיבוש מוצבי "הנקניק" ו"הפעמון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור לעיל, על השלוחה שמדרום לארמון הנציב הקימה ירדן מספר מוצבים. על שלוחת הארמון היה מוצב שנקרא על שם צורתו מן האוויר, מוצב "הנקניק" (המוצב הקביל פחות או יותר לחלקו העליון של רחוב עולי הגרדום בשכונת תלפיות מזרח של היום). מצפון מזרח למוצב "הנקניק" היה מוצב ירדני נוסף שנקרא בצה"ל מוצב "הצומת", ששלט על הדרך מירושלים המזרחית לבית לחם. מעבר לואדי התוחם את השלוחה מדרום (שהוא למעשה תחילתו של נחל דרגה)[הסברים 8] בנו הירדנים, מול רמת רחל, מוצב שנקרא בפי הישראלים מוצב "הפעמון", גם הפעם בשל צורתו מן האוויר. מזרחה לו היה הכפר צור באהר, שגם בו היו כוחות של הלגיון‏[41].

עם כיבוש ארמון הנציב, שלח דרייזן כוח קטן של חיילי סיירת בליווי טנק, כדי להשתלט על מוצב "הצומת". הכוח תפס את המוצב ובכך למעשה ניתק את הקשר של ירושלים המזרחית דרומה. במקביל ביקש אלוף הפיקוד את אישור המטכ"ל לכיבוש מוצב "הנקניק". האישור ניתן, והפיקוד הורה לדרייזן להמשיך מארמון הנציב ולהשתלט על המוצב. דרייזין הורה לכמה ממחלקות הסיירת, שלא השתתפו בכיבוש ארמון הנציב, להסתער על מוצב "הנקניק". בשעה 16:00 החלו חיילי הסיירת בהתקפה על המוצב, שהיה מוגן על ידי פלוגה ירדנית אחת, ובה כ-60 חיילים. המוצב נבנה כדי להדוף התקפה ממערב, ולא מצפון, ומסיבה זו, חיילי הסיירת הצליחו לכבוש את המוצב בתוך כשעה, ללא אבדות. לירדנים היו כ-35 הרוגים‏[41][42][43].

תוך כדי כיבוש מוצב "הנקניק", אישר המטכ"ל גם את כיבוש מוצב "הפעמון" והכפר צור באהר. דרייזין ארגן כח של חמישה טנקים, מחלקת סיור אחת בפיקוד לנגוצקי ושני ג'יפי תול"ר של הסיירת, והחל לנוע דרומה בכביש אל צור באהר. במקביל, הורה מח"ט 16, אל"מ אליעזר אמיתי, לגדוד נוסף של החטיבה לנוע לרמת רחל ולהסתער משם על מוצב הפעמון. הגדוד שעליו הוטלה המשימה היה גדוד 62, בפיקוד סא"ל גדעון רוטשילד. הגדוד היה בהר הרצל, ומכיוון שלא היו לו אמצעי תחבורה, נאלצו חיילי הגדוד לנוע מהר הרצל לרמת רחל ברגל‏[44]. הכוח של דרייזין שנע בכביש המפותל ממוצב הנקניק דרומה ספג אש מרגמות, וכתוצאה ממנה סטה אחד הטנקים מן הדרך והידרדר לואדי. תותחן הטנק, אליהו גואטה נהרג בהתהפכות, ושאר אנשי הצוות נפצעו. למרות זאת המשיך הכוח של דרייזין דרומה. הכח כבש במהירות את הכפר, והסתער על מוצב "הפעמון" באור אחרון. המוצב היה מוגן משלושה כיוונים, אך החיילים הישראליים תקפו את המוצב מאחור, ממזרח, הכיוון היחיד שממנו לא היה מוגן, וכבשו אותו במהירות. במקביל, פרץ גדוד 62 אל המוצב מכיוון רמת רחל דרך שדות המוקשים שהגנו על המוצב, והגיע אל המוצב זמן קצר לאחר כיבושו על ידי הכוח של דרייזין. בכך הושלם כיבוש המוצבים מדרום לירושלים, למעט שכונת אבו טור[41][4][42][45][46].

יום שני, 5 ביוני, צהריים ולילה: חטיבת הראל מבקיעה דרך פרוזדור ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המירוץ לבמת ההר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור לעיל, שני הצדדים העריכו כי השליטה על הרמה שמצפון לירושלים, על הדרך המובילה מירושלים צפונה, תכריע את המערכה. שני הצדדים הפעילו את העתודות המשוריינות שלהם למטרה זו: המטכ"ל הירדני הורה לחטיבה 60 לנוע מיריחו דרך מעלה אדומים אל תל אל פול מצפון לירושלים, ולחטיבת חי"ר 27 שהייתה במעלה אדומים ובאבו דיס להצטרף לחטיבה 60. מנגד, אלוף פיקוד המרכז הורה לחטיבה 10, חטיבת הראל, לנוע משטחי הכינוס שלה בבן שמן אל פרוזדור ירושלים. האלוף, עוזי נרקיס, העריך שתנועת השריון הירדני תארך כשמונה שעות, ולפיכך הבקעה של חטיבה 10 דרך המוצבים בצפון פרוזדור ירושלים בשעות הערב תצליח להביא אותה לתל אל פול לפנות בוקר, באותו זמן בו יגיעו לשם הכוחות הירדניים‏[47]. ואולם, הערכה זו הייתה נכונה רק בחלקה; חטיבה 10 הישראלית הייתה צריכה להבקיע דרך מוצבי אויב ולעבור בדרך הררית קשה לתנועה, ואילו חטיבה 60 הירדנית הייתה צריכה לנוע כ-35 קילומטרים בלבד, על כביש סלול ללא הפרעה‏[48]. פיקוד המרכז, שהיה מודע לסיכון הרב בהופעתה של חטיבה ירדנית בתל אל פול דרש שוב ושוב מן המטכ"ל סיוע אווירי. החל מן השעה 17:30 החלו מטוסי פוגה מגיסטרטייסת 147, "האיל הנוגח") ואוראגן (מטייסות 107, "אבירי הזנב הכתום", ו-113, "הצרעה") בתקיפת הכוחות הירדניים. התקיפה נמשכה עד לחצות, ועד אז הושמד חלק מן הכוח הירדני והציר נחסם. רק כוחות ירדניים מעטים הצליחו להגיע ליעדם עד הבוקר. גם למחרת המשיך חיל האוויר בהפצצות, וגרם לאבדות כבדות בקרב השריון הירדני‏[49].

כיבוש המוצבים הירדנים בצפון פרוזדור ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלוף משנה אורי בן ארי (יושב, במרכז), כמפקד חטיבת הראל במהלך מלחמת ששת הימים

אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, הורה למפקד חטיבת הראל, אורי בן ארי, להבקיע דרך צפון פרוזדור ירושלים, בגזרה שבין מעלה החמישה למוצא, במטרה להגיע לתל אל פול לפנות בוקר‏[50]. המשימה הראשונה שעמדה בפני החטיבה הייתה להגיע מיער בן שמן לפרוזדור ירושלים, משעת מתן הפקודה לנוע (ב-13:25) ועד לשעה המיועדת לתחילת ההתקפה, ב-17:00. למרות הנחייתו של אלוף הפיקוד לחסום את הכביש לירושלים ולאפשר רק תנועה צבאית, נותרה הדרך פתוחה ועמוסה בתנועה, אזרחית וצבאית. מעבר לקושי הלוגיסטי והתנועה העמוסה, הופגזה הדרך על ידי הצבא הירדני, ששלט באש ובתצפית על חלקים נרחבים ממנה‏[51].

נרקיס הנחה את אורי בן ארי לבצע הבקעה בשני צירים: האחד, ממעלה החמישה אל גבעת הרדאר (שעליה שוכן כיום היישוב הר אדר), והשני מהקסטל אל מוצבי הלגיון בשייח עבד אל עזיז[הסברים 9], ומשם ימשיך אל המוצב בחירבת לאוזה ואל בית סוריכ. שני הכוחות הפורצים יוכלו לחבור בכפר בידו, וממנו לנוע מזרחה לנבי סמואל ולבית חנינא, על במת ההר. בכל ציר היה אמור לפרוץ אחד מגדודי החרמ"ש של החטיבה. הגדוד השלישי של החטיבה, גדוד הטנקים והסיירת החטיבתית היו אמורים להיות בעתודה בקסטל, לניצול ההצלחה‏[52].

המח"ט בן ארי היה למוד ניסיון מקרבות מלחמת העצמאות בגזרה זו. בקרבות אלה היה בן ארי מפקד פלוגה בגדוד החמישי של חטיבת הראל, שהשתתף בניסיון לכיבוש גבעת הרדאר ונבי סמואל באפריל 1948; הניסיון נכשל באבדות כבדות לישראלים. הוא חשש כי הקרבות הקשים של מלחמת העצמאות יחזרו על עצמם: שני הגדודים הפורצים עלולים להיכשל בהבקעת הקו הירדני, או להתעכב ולא להצליח להתגבר בזמן על המוצבים הירדניים. כתוצאה מכך עלול גדוד הטנקים להתעכב, ולא יצליח להגיע בזמן לתל אל פול. בשל כך החליט בן ארי לשנות את תפקידו של כוח העתודה, והטיל עליו לנסות ולפרוץ ציר שלישי, שיגיע ישירות אל בית חנינא. על הסיירת הוטל התפקיד להבקיע ישירות אל בית איכסא כדי להחזיק את ציר התנועה של הגדודים האחרים‏[53].

למרות הקשיים הרבים בתנועה מבן שמן לפרוזדור ירושלים, הצליחה החטיבה להגיע בזמן לתחילת הפעולה. בשעה 17:15 החלו הטנקים בירי אל המוצבים הירדניים, ובמקביל החלה הפגזה ארטילרית של מרגמות כבדות על היעדים והפצצה אווירית. בשעה 18:00 החלה ההסתערות הרגלית‏[54].

כיבוש מוצבי הרדאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב ההבקעה של חטיבה 10, אור ל-6 ביוני 1967. המפה: יוסי לנגוצקי (אל"מ מיל.), מפקד הסיירת הירושלמית, 1967.
מספרים במפה: (מומלץ לצפות בהגדלה)
1 17:15 - גדוד 104 מחטיבת הראל מסתער על מוצבי הרדאר. סיום ההשתלטות בשעה 19:30. פלוגה מגדוד 163 של חטיבת ירושלים כובשת את מוצב רדאר 3 עד השעה 22:00.
2 גדוד 104 כובש את הכפר בידו, משלים את הכיבוש עד 23:15.
3 גדוד 106 מחטיבת הראל מסתער על מוצבי שיח עבד אל עזיז. סופג אבדות רבות אך משלים את כיבוש המוצב עד 19:30.
4 שתי פלוגות כובשות באיגוף ימני את מוצב חירבת לאוזה, לאחר שנהדפו בניסיון הראשון. השלמת כיבוש המוצב בשעה 22:30.
5 גדוד 106 משתלט על בית סוריכ ללא קרב, וממשיך לבידו. חובר עם גדוד 104 בשעה 4:00.
6 17:00 - גדוד 95 עם הסיירת החטיבתית נערך להבקעה בנתיב שלישי.
7 17:30 - הסיירת משתלטת על הכפר בית איכסא ללא קרב.
8 גדוד 95 מטפס במעלה ההר. טנקים רבים נתקעים בעלייה התלולה.
9 2:00 - גדוד 106 נע מערבה, וכובש את נבי סמואל.
10 2:30 - חמישה טנקים מגדוד 95 שהצליחו לעבור את העלייה התלולה, יחד עם זחל"מים של החרמ"ש, כובשים את בית חנינא.
11 3:30 - גדוד 95 משתלט אל תל א זהרה, וחוסם את דרך ירושלים - רמאללה.

מתחם ההגנה הירדני ברדאר כלל שלושה מוצבים: רדאר 1, הסמוך לגבול; רדאר 2, הגדול מבין שלושת המוצבים, שהיה מעט מרוחק יותר ועל גבעה גבוהה יותר; ורדאר 3, המרוחק ביותר. את שלושת המוצבים החזיקה פלוגה של צבא ירדן. המוצבים נועדו למנוע פריצה של צה"ל לאורך הכביש העובר ביניהם, המוביל לכפר בידו[הסברים 10]. בכפר בידו עצמו הייתה פלוגה נוספת. בנוסף להגנת הכביש על ידי המוצבים, הציב צבא ירדן מכשולים פיזיים על הכביש: נחפרה בו תעלה, הונחו שדות מוקשים, ומוקמו "שיני דרקון" (גושי בטון שנועדו למנוע מעבר טנקים)‏[55].

למרות החששות הכבדים, היה הקרב על מוצבי הרדאר קצר. האש הארטילרית וההפצצות האוויריות גרמו לנזק כבד במוצבים הירדניים, והקושי העיקרי של גדוד 104 (בפיקוד רס"ן יגאל בן דוד), שעליו הוטלה משימת הפריצה דרך מוצבים אלה, היה פריצת נתיב בשדה המוקשים שהקיף את המוצב. חלק מן המוקשים היו מוקשים שהונחו על ידי צה"ל עוד בימים שלפני המלחמה, אך על מיקומם לא נמסר לכוחות הפורצים. פלוגה א' של הגדוד הסתערה על מוצב רדאר 1 והשלימה את כיבושו עד 19:25 בערב. באותו זמן, תקפה פלוגה ב' את מוצב רדאר 2 באיגוף מזרחי, והשלימה את כיבושו עד אותה שעה. כוח המג"ד, יחד עם פלוגת השריון המסופחת, התעכב במשך כמה שעות במעבר דרך שדה המוקשים תחת אש ארטילרית, ולאחר מכן בהתגברות על תעלת נ"ט ומכשולים נגד טנקים.

במקביל, הופעל גדוד 163 של חטיבת ירושלים, בפיקוד סא"ל מיכאל פייקס שהיה ערוך להגנה באותה גזרה, ועם ההבקעה ביקש לקחת חלק בהתקפה. פלוגה של הגדוד הסתערה על מוצב רדאר 3 והשתלטה עליו עד השעה 22:00. השלב הראשון של ההבקעה בגזרה זו הסתיים בשעה 2:00 לפנות בוקר, כאשר כוח המג"ד מלווה בשריון הצליח לעבור את המכשולים לעבר המוצבים, והחל בתנועה לקראת הסתערות על הכפר בידו. בשעה 4:00 לפנות בוקר כבש הגדוד את הכפר ואת מוצב ג'בל א-שייח שלידו. פלוגת הטנקים שהייתה מסופחת לגדוד הועברה לגדוד 106 (בפיקוד אהרן גל), והגדוד עצמו התארגן להגנה מפני התקפה מצפון‏[56].

כיבוש מוצבי שיח עבד אל עזיז וחרבת לאוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציר הפריצה השני של חטיבת הראל היה ממבשרת ירושלים[הסברים 11], לכיוון הכפרים בית סוריכ ובידו, דרך המוצבים שיח עבד אל עזיז וחרבת לאוזה, שהיה מרוחק מעט יותר וגבוה מן המוצב הראשון. מוצבים אלה היו מאוישים בפלוגה אחת של הליגיון הערבי, והיו מוגנים בשדות מוקשים, גדרות תיל ומכשולים נוספים. חלק משדות המוקשים הונחו על ידי ישראל בימים שלפני המלחמה, כהגנה מפני מתקפה ירדנית אפשרית, אך גם כאן לא נמסר עליהם לכוחות הפורצים. לאחר המלחמה הסתבר כי הפיקוד הירדני אכן הורה על התקפה ממוצבים אלה לכיוון הקסטל, המרוחק מהם כקילומטר וחצי בלבד, ואולם הפקודה בוטלה תוך זמן קצר‏[57].

משימת הפריצה בציר זה הוטלה על גדוד 106. הגדוד סבל אבדות כבר בשטח ההיערכות בקסטל, וספג אבדות רבות נוספות במהלך ההסתערות דרך שדות המוקשים. למרות ההפגזות וקשיי התנועה הצליחה פלוגה ט' של הגדוד לכבוש את מוצב שיח עבד אל עזיז עד השעה 19:30, תוך חיפוי טנקים ומרגמות. פלוגות כ' ול' שהסתערו על מוצב חרבת לאוזה נהדפו פעם אחת, אך לאחר שביצעו איגוף נרחב ממזרח הסתערו שוב על המוצב והשלימו את כיבושו עד השעה 22:30. אבדות גדוד 106 היו 15 הרוגים ו-42 פצועים, בין ההרוגים היה מפקד פלוגה ט', אסא יגורי. לאחר כיבוש המוצבים המשיך הגדוד לכפר בית סוריכ, השתלט עליו ללא קרב, והגיע לצומת בידו בשעה 4:00 לפנות בוקר‏[58].

כיבוש בית איכסא, נבי סמואל, בית חנינא ותל א זהרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לפריצה של גדוד 104 וגדוד 106, ניסתה החטיבה למצוא ציר נוסף להבקעה, ממזרח. גדוד 95 עם הסיירת החטיבתית החלו את הטיפוס מעמק הארזים, מצפון להר המנוחות, לכיוון בית איכסא ונבי סמואל. הסיירת החטיבתית התפצלה מתנועתו של הטור הגדודי, טיפסה אל בית איכסא וכבשה את הכפר ללא קרב כבר בשעה 17:45. זמן קצר לאחר מכן השתלטה הסיירת על הצומת שבין נבי סמואל לבית חנינא, כדי למנוע מעבר תגבורת ירדנית לכיוון בידו. פלוגות הטנקים של גדוד 95 עלו במקביל בציר קשה (דרך שכונת רמות אלון של היום), מעט מזרחה משם. העלייה הייתה קשה מאד, והטנקים של פלוגת הצנטוריונים נתקעו כולם וסבלו נזקים מכניים רבים. למרות זאת, הצליחו חמישה טנקי שרמן ולאחריהם פלוגת החרמ"ש להגיע לצומת שאותה החזיקה הסיירת. הגדוד, יחד עם הסיירת, השתלט על בית חנינא ובשעה 3:30, עם אור ראשון, התבסס על תל א-זהרה‏[59] השולט על הדרך מירושלים צפונה, ופתח באש על כוחות ירדניים שהיו על הדרך‏[60].

בעקבות כלל התקיפות, השלימה חטיבת הראל את החלק הראשון והמכריע של משימתה: החטיבה הגיעה ראשונה לבמת ההר, לפני הירדנים, וניתקה את ירושלים המזרחית מן הצפון‏[4].

יום שלישי, 6 ביוני, לפנות בוקר: חטיבת הצנחנים 55 מבקיעה דרך החלק הצפוני של הקו העירוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי דרכי הפעולה בחבירה להר הצופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור לעיל, מטרת העל של צה"ל בירושלים הייתה התחברות מהירה ככל האפשר עם מובלעת הר הצופים, כדי למנוע מן הירדנים הישג מהיר שעלול היה לגרום לישראל נזק רב, גם בשל שליטת הר הצופים במבואות הצפוניים של ירושלים, וגם מן הבחינה של דעת הקהל הישראלית והבינלאומית‏[61]. בתוכניות שנערכו בפיקוד מרכז במשך השנים הועלו שתי אפשרויות לחבירה עם מגיני ההר: הבקעה דרך מוצבי צפון הפרוזדור והגעה עד תל אל פול - המשימה שהוטלה על חטיבת הראל; וחבירה ישירה דרך הקו העירוני המבוצר‏[4]. אלוף הפיקוד חשש שחטיבת הראל לא תצליח להתגבר על השטח הקשה ועל התנגדות המוצבים הירדניים בזמן הקצר שעמד לרשותה. לפיכך, עם העברתה של חטיבה 55 לפיקוד מרכז, החליט האלוף להטיל עליה את ההבקעה דרך הקו העירוני, בשכונת שיח' ג'ראח, אל הר הצופים‏[62]. בניגוד לחטיבת הראל, שהייתה צריכה לעבור דרך של כ-35 ק"מ עד ליעדיה, היו הצנחנים צריכים לעבור כשני קילומטרים בלבד עד להר הצופים, אך דרך זו הייתה מוגנת היטב על ידי המוצבים הירדניים בבית הספר לשוטרים, גבעת התחמושת, גבעת המבתר והגבעה הצרפתית[4]. חטיבה 55 הייתה חטיבת חי"ר מעולה, ואלוף הפיקוד סמך על יכולתה הגבוהה שתאפשר את הצלחת משימתה‏[63]. ואולם, כבר בשלב זה הרשה לעצמו אלוף הפיקוד, עוזי נרקיס, להציב יעד נוסף. הוא אמר למח"ט הצנחנים, מוטה גור: "המשימה היא להתחבר עם ההר, אך זכור את העיר העתיקה. עליך למשוך ימינה לכיוון מוזיאון רוקפלר כדי שתהיה נכון בכל עת לפרוץ את החומה ולכבוש את העיר העתיקה"[64].

התארגנות ותוכניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההבקעה של חטיבה 55, 5 ביוני 1967. המפה: יוסי לנגוצקי (אל"מ מיל.), מפקד הסיירת הירושלמית, 1967.
מספרים במפה (מומלץ לצפות בהגדלה):
1 2:15 - גדוד 66 מתחיל בפריצה
2 פלוגות ג' וב' כובשות את גבעת התחמושת, עד שעה 5:15.
3 פלוגות א' וד' מטהרות את אזור הפריצה, ומתקדמות דרומה עד מלון אמבסדור
4 2:30 - גדוד 71 מתחיל בפריצה מצפון לשער מנדלבאום
5 לאחר הפריצה של פלוגה ב' מטהרת פלוגה ג' את האזור. פלוגות א' וד' כובשות את שכונת ואדי אל ג'וז והשכונה האמריקאית
6 גדוד 28 עובר דרך נקודת הפריצה של גדוד 71, ופונה דרומה. פלוגות א' וד' כובשות את דרך שכם עד החומה
7 פלוגה ד' והפלוגה המסייעת של גדוד 71, יחד עם הסיירת החטיבתית וסיירת חטיבה 80, כובשות את מוזיאון רוקפלר

כפי שהוזכר, החטיבה הייתה אמורה לצנוח מעבר לקווי האויב. בשל כך, צוידה החטיבה בהתאם, בציוד שנועד לאפשר לצנחנים להילחם במשך שעות ארוכות ללא סיוע. הציוד נארז לצניחה, ללא ציוד מסורבל שעלול היה להכביד על הצנחה, ובמארזים ייעודיים להצנחה. כל אלו עתידים היו להכביד על הלחימה בירושלים, כאשר היה צורך לשנות את ההתארגנות הלוגיסטית ולהתארגן מחדש למתאר לחימה שונה. עם ההחלטה להעביר את החטיבה לירושלים היה עליה להגיע לעיר במהירות; כמו חטיבת הראל, גם גדודי חטיבה 55 היו צריכים להתמודד עם עומס התנועה הכבד שהיה בדרך אל העיר, וכן עם האש הארטילרית שנורתה על ידי צבא ירדן‏[65] מפקדי הכוחות השונים בחטיבה הכירו את הזירה רק באופן כללי, מסיורים בשנים קודמות. חסרו לחטיבה אמצעי מודיעין שונים כמו מפות וצילומי אוויר, ובשל הלחץ הרב היה על הכוחות להיערך במהירות ללא זמן להכרה מעמיקה יותר של השטח‏[66][67]‬.

מפקד חטיבה 55, אלוף משנה מרדכי גור, תכנן פריצה בשתי נקודות בגזרה שניתנה לו, מבית הספר לשוטרים עד מעבר מנדלבאום. על גדוד 66, בפיקוד רב סרן יוסי יפה, הוטלה המשימה לפרוץ משיכון פאג"י אל בית הספר לשוטרים, לכבוש את גבעת התחמושת, ולהגיע עד מלון "אמבסדור" בתחילת דרך שכם[הסברים 12]. עם ההגעה למלון יימצא הגדוד בנקודה סמוכה להר הצופים, כדי שיוכל לפרוץ אליו בהמשך, וכן ישלוט על חלקה הצפוני של שכונת ואדי אל-ג'וז.

על גדוד 71, בפיקוד רס"ן עוזי עילם, הוטלה המשימה לפרוץ בנקודה דרומית מעט יותר, צפונה ממעבר מנדלבאום[הסברים 13]. משימת הגדוד הייתה לכבוש את השכונות ואדי אל-ג'וז, באב א-זהרה והמושבה האמריקנית. כיבוש שכונות אלה היה מנתק את העיר העתיקה מצפון, לכיוון רמאללה ויריחו.

גדוד 28, בפיקוד סגן אלוף יוסי פרדקין, נותר כעתודה חטיבתית בשלב הראשון. לאחר ההבקעה של גדוד 71, היה גדוד 28 אמור לעבור באותה דרך, ולהמשיך דרומה על דרך שכם ולאחר מכן על רחוב סלח א-דין לכיוון מוזיאון רוקפלר. המטרה הייתה להביא את הגדוד לכיוון העיר העתיקה, כך שאם וכאשר תתקבל ההוראה להיכנס אליה יהיה הגדוד במיקום הקרוב ביותר. גדוד 28 נבחר על ידי המח"ט למשימה זו משום שאנשיו היו הוותיקים בחטיבה, ונלחמו עוד בפעולות התגמול בשנות ה-50 של המאה ה-20[68].

שעת התקיפה נקבעה בתחילה ל-23:00. ואולם, ההתארגנות של הצנחנים התעכבה בשל הקשיים הלוגיסטיים הרבים, ותחילת ההתקפה נדחתה, בתחילה לחצות, ולאחר מכן לשעה 1:00 ושוב נדחתה לשעה 2:00. אלוף הפיקוד ולאחר מכן ראש אגף המבצעים במטכ"ל, אלוף משנה יצחק חופי וסגן הרמטכ"ל, האלוף חיים בר-לב, הציעו לדחות את ההתקפה לבוקר, כדי שניתן יהיה לתת סיוע אווירי להתקפה. גור ומפקדי הגדודים התנגדו לדחייה לבוקר. הם סברו שהתקפה בלילה עדיפה, וזאת בשל עדיפותם של הצנחנים על הלגיון הערבי בלחימת לילה, וכן מכיוון שבאור יום יהיו הצנחנים גלויים לעמדות האויב. בנוסף, היה חשש ממתקפת נגד ירדנית, לאחר שנתקבלו דיווחים מן התצפית בהר הצופים על שריון ירדני (הטנקים של חטיבה 60) שנצפו נעים ממעלה אדומים לכיוון ירושלים. אלוף הפיקוד קיבל את עמדת הצנחנים, והמטכ"ל אישר את ההתקפה; במקביל, כפי שתואר לעיל, בוצעו גיחות של חיל האוויר הישראלי כנגד השריון הירדני. שעת הפתיחה הייתה לבסוף 2:30 לפנות בוקר, כשעה ורבע לפני אור ראשון‏[69][4].

סדר הכוחות של חטיבה 55 כלל 3 גדודים, סיירת חטיבתית, פלוגת הנדסה, 10 טנקים מגדוד השריון הפיקודי וארבע סוללות תותחים ומרגמות. הכוח הירדני שהגן על גזרת הפריצה של חטיבה 55 היה גדוד 2 של חטיבה 3 הירדנית. הירדנים היו מצוידים בתותחים ללא רתע, ועל הגזרה היה מטווח גדוד תותחי שדה וכן מרגמות. בשעה 2:30 לפנות בוקר, בעת תחילת הפריצה, היו החיילים הירדנים כבר אחרי 16 שעות של לחימה רצופה‏[70].

הקרב על בית הספר לשוטרים וגבעת התחמושת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלחימה בגבעת התחמושת
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – בית הספר לשוטרים, הקרב על גבעת התחמושת

בתחילת שנות השלושים בנתה ממשלת המנדט הבריטי את בית הספר לשוטרים בירושלים, מבנה בטון גדול. בסמיכות לו נבנה מתחם גבעת התחמושת, אשר שימש מצבור תחמושת לבית הספר. במאי 1948 כבשו הירדנים את כל המתחם, ובהמשך ביצרו אותו.

ב-6 ביוני בשעה 2:15, אור ליום שלישי, החל צה"ל בריכוך ארטילרי על בית הספר לשוטרים וגבעת התחמושת, בנוסף לירי טנקים. בשעה 2:30 החלה פלוגה ד' של גדוד 66 בפריצה. הפריצה התעכבה עקב גילויה של גדר תיל שלא הייתה ידועה לכוח הפורץ, ולאחר מכן ספגה הפלוגה אש כבדה מארטילריה ונשק קל. לאחר הפריצה של פלוגה ד' עברה פלוגה ב' בפירצה, וחייליה החלו להיכנס לתעלת הקשר הצרות שהובילו לבית הספר לשוטרים. הצנחנים הצליחו לחדור לתוך מבנה בית הספר לשוטרים ללא קשיים מיוחדים, מאחר שחיילי הלגיון הערבי נטשו את המבנה מיד עם תחילת ההרעשה ונסוגו אל תוך מוצב גבעת התחמושת. מוצב סמוך מדרום, מוצב "המטלית הצהובה", נכבש אף הוא ללא התנגדות מיד לאחר מכן, אף הוא מכיוון שגם חייליו נסוגו לתוך הגבעה. פלוגה ב' המשיכה בכיבוש התעלות המובילות למוצב גבעת התחמושת, תוך טיהור הבונקרים שבדרכה. הפלוגה מילאה את משימתה, והמ"פ הודיע למג"ד שהוא שולט על הכניסה המערבית למוצב. כוח הטנקים חדר אל חצר בית הספר לשוטרים, משם פנו שני טנקים דרומה, לעבר דרך שכם, בעוד שאר הטנקים עוכבו על מנת לשמש חיפוי לכוח הפורץ לגבעה לכיוון מוצב גבעת המבתר.

פלוגה ג' של הגדוד הסתערה על גבעת התחמושת עצמה. המוצב הירדני, שנקרא בפי מגיניו "תל אל מודוורה", הגבעה העגולה, היה מוקף בתעלות קשר שנחפרו בצורת פעמון, הפתוח לכיוון דרום. מפקד הפלוגה חילק את כוחו לשלושה, כשכל כוח נועד לטהר תעלה אחת: המזרחית, המרכזית והמערבית. כבר מתחילת הקרב ספגו המסתערים אש כבדה, ובגללה טעו מפקדי הכוחות: שני כוחות משנה נכנסו לתעלה המזרחית ואחד לתעלה המרכזית, ואילו התעלה המערבית נותרה ללא פגע. בתחילה הייתה ההתקדמות קלה, והדיווחים מהמחלקה בתעלה המרכזית יצרו אצל מפקד הפלוגה את הרושם המוטעה שההשתלטות על הגבעה תהיה קלה ולא יהיה צורך בסיוע מפלוגה אחרת. תמונת הקרב הזו הייתה מוטעית; המ"פ לא הבין שטרם התרחשה ההיתקלות עם הכוח העיקרי במוצב. הוא דיווח למג"ד כי די בכוחו שלו בלבד להכרעה מהירה של מוצב גבעת התחמושת, והמג"ד הסיק מדיווח זה כי ניתן להמשיך במשימה הבאה - היאחזות במלון "אמבסדור". הוא הורה לפלוגות א' ו-ד' להמשיך לכיוון המלון, שהיה על גבעה השולטת על מבואות שכונת שייח' ג'ראח.

ואולם, כאשר הגיעו הצנחנים לחלקה הצפוני של הגבעה החלה תמונת הקרב להשתנות. הכוח שלחם בתעלה המרכזית נתקל בהתנגדות קשה ונחשף גם לאש הלוחמים הירדנים שבגבעת המבתר. הכוח ספג אבדות רבות, והפלוגה התפוררה למעשה. מפקד פלוגה ג' הבין שמצב פלוגתו חמור, והודיע על כך למפקד הגדוד. התגבורת הראשונה שנשלחה לעזרה הייתה מחלקה מפלוגה א', שכזכור המשיכה הלאה לכיוון שייח' ג'ראח. מחלקה זו נכנסה לתעלה המזרחית והמשיכה צפונה עם שרידי פלוגה ג', בלחימה איטית מול התנגדות עזה בחלקה הצפוני של התעלה ההיקפית.

במקביל הורה המג"ד לפלוגה ב' להיכנס לגבעה. מפקד הפלוגה חילק את כוחו לשניים: הוא עצמו התקדם בתעלה המרכזית וחבר למפקד פלוגה ג', ואילו סגנו התקדם בתעלה המערבית. תגבורת נוספת הייתה שני טנקים שהגיעו לגבעה. היו אלה הטנקים אשר ריתקו קודם לכן באש את מוצב גבעת המבתר והופנו עתה על ידי הסמג"ד לגבעת התחמושת. אש הטנקים הצליחה למוטט את הבונקרים הירדניים שעיכבו את ההסתערות על מרכז הגבעה עד אז, וכוחות המשנה השונים החלו להתקרב לנקודת מפגש אחת, ליד "הבונקר הגדול". בשעה 5:15 לפנות בוקר פוצץ הבונקר, ובכך תמה עיקר הלחימה. הכוח על הגבעה היה עדיין נתון לאש מגבעת המבתר, אש שהופסקה רק בצהריים כאשר כבשה חטיבת הראל את המוצב.

כאמור לעיל, שתי הפלוגות האחרות של הגדוד, פלוגה א' ופלוגה ד', המשיכו עד דרך שכם, וכבשו את הצומת האסטרטגי של שייח' ג'ראח. הגדוד השלים את משימתו עד השעה 5:15, שעת תום הקרב בגבעת התחמושת. ירושלים המזרחית נותקה מצפון (בנוסף להתמקמות חטיבת הראל מצפון לירושלים, כאמור לעיל), ולמעשה נוצר קשר עם הר הצופים. 36 צנחנים נהרגו בקרב, מהם 21 בגבעת התחמושת ו-14 בשלב הפריצה. עשרות רבות נפצעו. כמעט כל הכוח הירדני שהיה במוצב נהרג בקרב - כ-70 חיילים ירדניים‏[71].

כיבוש שכונות ואדי אל-ג'וז והמושבה האמריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל להבקעה של גדוד 66, הבקיע גדוד 71 בנקודה נוספת, כקילומטר מדרום לשם, מעט צפונה משער מנדלבאום[הסברים 14]. ההתקפה החלה במקביל להתקפה של גדוד 66, בשעה 2:30 לפנות בוקר. לאחר פריצת הגדרות על ידי פלוגה ב', החלה פלוגה ג' בקרב קשה לטיהור העמדות הירדניות באזור הפריצה, קרב שנמשך עד השעה 6:00 בבוקר והיה כרוך בנפגעים רבים. מספר בתים מצפון לנקודת הפריצה (שנקראו "הבית הלבן" והבית האדום") נכבשו רק לאחר מספר הסתערויות; בחלק הדרומי של גזרת הפריצה השתלטה פלוגה ג' על בית שכונה "הבית השרוף", מול מלון אמריקן קולוני, ובכך אבטחה את גזרת הפריצה לכיוון דרום, כהכנה למעבר גדוד 28 דרך הפירצה וללחימתו דרומה בדרך שכם.

תוך כדי הקרב של פלוגה ג' עברו דרך הפירצה פלוגות א' וד'. פלוגה ד' התקדמה לשכונת ואדי אל-ג'וז: כוח אחד התקדם במהירות כדי לשתק עמדת מרגמות 81 מ"מ, ומצא אותה ריקה; כוח שני נע על הכביש הראשי של השכונה וטיהר אותו[הסברים 15]. כוח שלישי של הפלוגה השתלט על המושבה האמריקאית, מדרום לשכונת ואדי אל-ג'וז. פלוגה א' עברה דרך השכונה, התקדמה עד לקצה, והגיעה לנקודה ממנה שלטה על מוזיאון רוקפלר. חיילי הפלוגה הבחינו בכוח ירדני יורד מהר הזיתים לכיוון העיר העתיקה, ובאמצעות סיוע ארטילרי שביקשו בלמו את התקדמותו. עד השעה 6:00 בבוקר השלים גדוד 71 את משימתו‏[72]

הקרב בדרך שכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאון רוקפלר

גדוד 28 המתין בשכונת שמואל הנביא כעתודה חטיבתית, בהמתנה להשלמת ההבקעה של גדוד 71. במהלך ההמתנה ספג הגדוד הפגזה קשה; לפלוגה ד' היו נפגעים רבים. למרות זאת, החל הגדוד את המתקפה בשעה 3:30 לפנות בוקר, דרך הפירצה שהבקיע גדוד 71. פלוגה א' של הגדוד הובילה את ההתקדמות, וכבר בשלב הראשון נקלעה לקרב קשה באזור "הבית השרוף", שכבר נכבש על ידי גדוד 71; לוחמים ירדנים שנטשו את הבית לאחר הקרב עם פלוגה ג' של גדוד 71 שבו אליו, ובקרב הקשה שהתפתח ספגה פלוגה א' נפגעים רבים. מפקדת החטיבה הורתה לפלוגת הטנקים מגדוד השריון הפיקודי שהמתינה עד שלב זה ליד מלון "אמבסדור" לנוע דרומה ולסייע לגדוד 28. הופעתם של הטנקים שינתה את המצב: האש הירדנית התרכזה בהם, מחד, ועוצמת האש של השריון הייתה משמעותית מאד כנגד האש הירדנית.

על פי התוכנית המקורית אמור היה הגדוד לנוע לאורך רחוב צלאח א-דין, הנמשך ממזרח לדרך שכם. דרך שכם הייתה למעשה הצד הירדני של הקו העירוני, והמטרה הייתה להימנע מלחימה ישירות בעמדות שבקו זה. ואולם, בלהט הלחימה טעו הצנחנים והמשיכו בדרך שכם עצמה. הלחימה הייתה מבית לבית, כאשר הלוחמים הירדניים נלחמים מעמדות מבוצרות היטב שהוכנו מראש. גם בגדוד וגם במטה החטיבה לא הבחינו בטעות של הגדוד, וגם כאשר דיווח המג"ד שהוא נלחם בבניין ימק"א[הסברים 16] לא הבינו במטה החטיבה את הטעות.

בשעה 6:00 בבוקר הצליחה פלוגה א' להשתלט על צומת הרחובות שמדרום לבניין ימק"א והקונסוליה האמריקאית[הסברים 17], ונעה עוד דרומה. כחצי שעה לאחר מכן נתקלה הפלוגה בעמדה מבוצרת היטב שחסמה את המשך המעבר; העמדה הייתה ממוקמת בקצה סימטה שפנתה מערבה מדרך שכם, ונקראה לאחר מעשה "סימטת המוות". שלושה מלוחמי הפלוגה נהרגו בניסיון לכבוש את הסימטה, ללא הצלחה. פלוגה ג', שהחליפה את פלוגה א' בחוד בשלב זה, ניסתה גם היא, ושניים מאנשיה נהרגו גם הם בקרב. העמדה בסימטה עיכבה את התקדמות הגדוד למשך כשעתיים, והירדנים הוכנעו רק לאחר שטנק מ"פ השריון הצליח לפגוע בה והשמידה.

עם מעבר הסימטה היו הצנחנים סמוכים מאד לחומת העיר העתיקה, והחלו להיפגע מאש החיילים הירדניים שעל החומה. המג"ד עם פלוגה ג' נע דרך בית הקברות א-סהירה, מצפון לחומה. פלוגה ג' כבשה את קצהו של רחוב צלאח א דין, והתמקמה במלון "ריבולי", מול שער שכם. פלוגה א' והטנקים נשארו בקצה דרך שכם, מול החומה.

הפלוגה המסייעת של גדוד 28 לא טעתה בדרכה; הפלוגה עלתה על רחוב צלאח א-דין, נעה עליו והגיעה עד למוזיאון רוקפלר, אותו כבשה לאחר קרב קצר. כוח שהיה מורכב מחיילי פלוגה ד', הסיירת החטיבתית והסיירת של חטיבה 80 הצטרף לפלוגה המסייעת, והתמקם בסמוך למוזיאון‏[73].

יום שלישי, 6 ביוני, בוקר: חטיבת הראל כובשת את המבואות הצפוניים של ירושלי ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש המבואות הצפוניים של ירושלים על ידי חטיבת הראל, 6 ביוני 1967. המפה: יוסי לנגוצקי (אל"מ מיל.), מפקד הסיירת הירושלמית, 1967.
מספרים במפה (מומלץ לצפות בהגדלה):
1 3:30 - גדוד 95 מחטיבת הראל מגיע לתל א זהרה וחוסם את הכביש בין ירושלים לרמאללה
2 7 טנקים ירדניים מחטיבה 60 מגיעים ממעלה אדומים (שאר החטיבה הירדנית נפגעה קשות בהפצצת חיל האוויר הישראלי).
3 5:30 קרב שריון בשריון בין הטנקים הישראליים והירדניים. הטנקים הירדניים נסוגים
4 9:00 - גדוד 106 מסתער על תל אל פול וכובש אותו. פלוגת השריוניות נתקלת בטנקים ירדניים מצפון לתל, ושתי שריוניות נפגעות. טנקים ישראליים מתל אל פול יורים על הטנקים הירדניים ואלה נסוגים
5 גדוד 106 ויחידות נוספות שוטפים במהירות דרך שועפאת
6 הסתערות ראשונה על גבעת המבתר נהדפת באש ירדנית כבדה ובשל תקריות של אש ידידותית. הכוחות נסוגים כמה מאות מטרים לאחור
7 עד 12:00 - הסתערות חוזרת על גבעת המבתר והסתערות על הגבעה הצרפתית, בכוחות מתוגברים. שני היעדים נלכדים ללא קרב

בעוד הקרב על גבעת התחמושת בעיצומו, ובמקביל להבקעת הקו העירוני על ידי גדוד 71, הגיעו הכוחות הראשונים של חטיבת הראל לכביש ירושלים - רמאללה, כפי שתואר לעיל. הכוח היה מורכב מ-6 טנקי שרמן ו-10 זחל"מים של גדוד 95, יחד עם סוללת מרגמות, ועוד 4 זחל"מים ו-3 ג'יפים של פלוגת הסיור החטיבתית. הכוח הישראלי פתח באש על הכביש, השמיד כלי רכב ירדניים, וחסם את התנועה צפונה. חטיבת הראל הייתה פרוסה באותו זמן לאורך כל הצירים שהובקעו בלילה; טנקים, זחל"מים וכלי רכב רבים אחרים היו תקועים לאורך הדרכים השונות, ואחרים נעו מזרחה בכביש הצר מבידו לנבי סמואל ולבית חנינא. למרות זאת, המשיך המח"ט את תנופת ההתקפה של החטיבה. קשיי התנועה גרמו גם לקושי רב בהעברת תחמושת ובעיקר דלק לכוחות המסתערים‏[74].

כיבוש תל אל פול[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלד הארמון של המלך חוסיין בתל אל פול, 2011

כאמור, חיל האוויר הישראלי הפציץ בלילה את כוחות התגבור הירדניים שנעו ממעלה אדומים לכיוון תל אל פול. הכביש נחסם, ורק פלוגת טנקים מוקטנת ובה 7 טנקי פטון M48 הצליחה להגיע ליעדה[הסברים 18]. בשעה 5:30 בבוקר נוצר מגע אש בין הטנקים הישראליים לטנקים הירדניים. הירדנים הצליחו לפגוע בכמה זחל"מים ישראליים, שהיו ריקים מצוותם, ומאש הטנקים הישראליים נפגעו כמה טנקים ירדניים. הטנקים האחרים נסוגו לכיוון צפון מזרח‏[75].

שריונית פאנהארד AML-90

בשעה 8:30 בבוקר קיים מפקד חטיבה 10, אלוף משנה אורי בו ארי, קבוצת פקודות. הוא החליט להכפיף את כל הכוחות שהמשיכו להגיע לכיוון תל א-זהרה לגדוד 106, בפיקוד סא"ל אהרון גל. גדוד זה יתקוף את תל אל פול, בחיפוי הטנקים של גדוד 95, בפיקוד סא"ל צביקה להב, שהיו ממוקמים בתל א-זהרה. משם ימשיכו הטנקים והזחל"מים דרומה, יכבשו את גבעת המבתר ואת הגבעה הצרפתית, ויצרו קשר עם חטיבה 55 שהשלימה באותה שעה את כיבוש גבעת התחמושת ועם הר הצופים[76].

מפקד גדוד 106, סא"ל אהרן גל, הורה לשתי פלוגות טנקים ולפלוגת חרמ"ש להסתער על התל. פלוגת טנקים נוספת חיפתה על ההסתערות מתל א זהרה, ופלוגת השיריוניות נשלחה כדי לבצע חסימה מצפון לתל, לכיוון מזרח. ההתקפה על התל עצמו החלה בשעה 9:00 ועברה כמעט ללא התנגדות. אולם, פלוגת השיריוניות נתקלה בכמה טנקים ירדניים, ואלה השמידו שתי שריוניות פאנהארד AML ישראליות. בקרב נהרג מפקד הפלוגה, אהוד שני. הטנקים הישראליים שעלו לפסגת תל אל פול השמידו שניים מהטנקים הירדניים, והשאר נסוגו‏[77].

כיבוש הגבעה הצרפתית וגבעת המבתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר כיבוש התל הורה פיקוד המרכז לחטיבה להמשיך דרומה ולכבוש את גבעת המבתר ואת הגבעה הצרפתית, כשני קילומטרים מדרום לתל. שתי הגבעות הללו חלשו על הכניסה הצפונית לירושלים, על גבעת התחמושת ועל הכביש העולה להר הצופים, ובשל כך הייתה להן חשיבות רבה. בדרך לגבעות אלה היה על החטיבה להשתלט על שכונת שועפאט ועל המוצב שהיה בה, וכן על גבעה מצפון לגבעה הצרפתית. מח"ט "הראל" החליט על הסתערות מהירה: הטנקים יעברו ראשונים דרך הבתים שבדרך. תנועתם המהירה והאש הכבדה שלהם ייצרו הלם, שבעזרתו ישתלטו פלוגות החרמ"ש שאחריהם על שטחים אלה. הטנקים עצמם לא יתעכבו אלא ימשיכו עד ליעד הסופי, כלומר גבעת המבתר‏[78].

המעבר דרך שועפאט היה מהיר וללא התנגדות, ואולם, עם ההגעה לגבעת המבתר, נבלמה ההסתערות. כוח הטנקים שהתקדם ראשון נע מהר מדי, עבר את המוצב הירדני, ונחשף לגבעת התחמושת. טנק של גדוד השריון הפיקודי שהיה ליד מלון "אמבסדור" טעה בזיהוי הטנקים הישראליים של חטיבה 10, ירה ופגע באחד מהם. נהג הטנק, יעקב מאיר, נהרג‏[79] ושאר הצוות נחלץ לעבר לשאר הטנקים הישראליים, שנסוגו לאחור. כח החרמ"ש שנע בזחל"מים אחרי הטנקים הסתער ישירות אל מרכז המוצב, אך נתקל מכל עבר באש כבדה מתותחים ללא רתע ומקלעים. הזחל"מים נפגעו קשות מהאש שסביבם, ונסוגו. מיד לאחר מכן אירעה תקרית נוספת של אש ידידותית, כאשר מטוס ישראלי תקף את הכוח המסתער. אל"מ בן ארי הורה על נסיגה של כמה מאות מטרים לאחור, להיערכות מחדש‏[80].

לכוח שנערך מחדש הצטרפה תגבורת, פלוגת טנקים ופלוגת חרמ"ש, וכן פלוגה מגדוד 68 של חטיבת ירושלים, שהיה ערוך בסמוך. מח"ט "הראל" הורה לשלושה טנקים לתפוס את הגבעה הצפונית לגבעה הצרפתית ולירות משם על המוצב הירדני; הפלוגה מחטיבת ירושלים הסתערה על הגבעה הצרפתית, ואילו הכוח המתוגבר של חטיבת הראל הסתער שוב על גבעת המבתר. ואולם, שתי ההסתערויות הסתיימו בלא קרב: הכוח הירדני בגבעת המבתר נטש את המוצב לאחר הדיפת ההסתערות הישראלית הראשונה, נסוג לגבעה הצרפתית ומשם נסוג כל הכוח מזרחה. הכוחות הישראליים השלימו את ההשתלטות על שתי הגבעות עד השעה 12:00 - פחות מ-24 שעות לאחר תחילת ההתקפה של החטיבה בפרוזדור ירושלים. משימות חטיבת הראל הושלמו במלואן: נוצר קשר עם הר הצופים, וירושלים נותקה מצפון. על פי הנחיית אלוף הפיקוד הועברה פלוגה אחת של החטיבה לטובת חטיבה 55, ושאר החטיבה הופנתה צפונה, לכיבוש רמאללה[80].

האם לכבוש את העיר העתיקה? דיונים בממשלת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה דיין, שר הביטחון במלחמת ששת הימים. תמונה משנות ה-70 של המאה ה-20

כבר מתחילת הלחימה בירושלים החלו שרים בממשלת האחדות הלאומית (שנקראה אז "ממשלת ליכוד לאומי") לפעול כדי להביא להחלטה על כיבוש מזרח ירושלים ואיחוד העיר. בראש הפועלים בנושא היו מנחם בגין, ששימש כשר בלי תיק, ויגאל אלון, אז שר העבודה וסגן ראש הממשלה. בלילה שבין 5 ל-6 ביוני התקיימה ישיבת ממשלה מיוחדת במרתף הכנסת (בשל ההפגזות על העיר), ובה הסכימו כל הנוכחים כי ישנה הזדמנות היסטורית להשלים את איחוד ירושלים תחת שלטון ישראל. ההתלבטות שמולה עמדו השרים הייתה כפולה: היה ברור שעל הצדדים תיכפה הפסקת אש בתוך ימים ספורים, אם לא פחות, וישראל עלולה להחמיץ שעת כושר חד פעמית. מאידך, היה ברור שכיבוש ירושלים המזרחית ובעיקר המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות עלול להביא לחץ בינלאומי כבד על ישראל. חשש נוסף היה שקרב בתוך העיר העתיקה עלול להביא לפגיעה במקומות קדושים אלה, דבר שיגרום ביקורת חריפה מאד על ישראל.

למרות התלבטויות אלה הסכימו כל השרים, כאמור, כי יש לכבוש את העיר העתיקה. שר הביטחון, משה דיין, לא נכח בישיבה, ולפיכך סיכם ראש הממשלה שדיין והרמטכ"ל, רב אלוף יצחק רבין, יבדקו את אפשרות מימוש ההחלטה מן הבחינה הצבאית. לוי אשכול נפגש עם דיין עוד באותו לילה, יחד עם שר החוץ אבא אבן, יגאל ידין, ששימש כיועצו הצבאי של ראש הממשלה. דיין התנגד להתקפה ישירה על העיר, מחשש לאבדות רבות ולנזק הרב שעלול להיגרם. הוא העדיף לכתר את העיר כדי שתיכנע.

בהתאם להחלטה זו של דיין נדחתה דרישתו של אלוף הפיקוד, עוזי נרקיס, להיכנס לעיר העתיקה כבר בבוקר 6 ביוני. בצהרי אותו יום ביקר דיין, בליווי נרקיס, בהר הצופים (לאחר שחטיבות הראל ו-55 חברו אליו במהלך הבוקר) וצפה אל העיר העתיקה; גם במעמד זה סירב דיין לבקשה חוזרת של נרקיס להיכנס לעיר העתיקה‏[81]. בישיבה של ועדת השרים לענייני ביטחון שהתקיימה באותו יום בשעה 16:00 בתל אביב התקבלה עמדתו של שר הביטחון. בשל כך, הוחלט שהצעד הבא יהיה השתלטות על מתחם אוגוסטה ויקטוריה וכיבוש רכס הר הזיתים, משימה שהוטלה על חטיבה 55, לביצוע באותו ערב‏[82].

האם לסגת מן הגדה המערבית? התלבטות במטה הכללי של צבא ירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך חוסיין במדי צבא. תמונה מ-1956

בצהרי 6 ביוני הייתה כל ירושלים המזרחית שמחוץ לחומות בשליטת צה"ל, למעט שכונת אבו טור שנכבשה אחר הצהריים, ורכס הר הזיתים שנכבש למחרת (ראו להלן). בגזרות אחרות בחזית הירדנית הצליחה חטיבת קרייתי לכבוש את לטרון ולטפס לבמת ההר (החטיבה חברה לחטיבת הראל בשעות הצהריים ושתי החטיבות נעו צפונה לכיבוש רמאללה), ואילו בצפון השומרון הסתיים קרב עמק דותן בכיבוש ג'נין והאזור שסביבה על ידי צה"ל. שתי חטיבות השריון הירדניות נפגעו קשות; חטיבה 60 הופצצה על ידי חיל האוויר הישראלי, כאמור לעיל, וחטיבה 40 ספגה אבדות קשות בקרב בעמק דותן. נוכח השליטה האווירית המוחלטת של ישראל ועקב האבדות הקשות סבר גנרל עבד אל-מונעם ריאד שיש חשש אמיתי לגורלו של צבא ירדן, ולשלטונו של המלך חוסיין בכלל. ריאד האיץ במלך להגיע לאחד משני פתרונות: הפסקת אש מיידית, או נסיגה מהירה מהגדה המערבית.

חוסיין היה בין הפטיש לסדן: הוא חשש שנסיגה משטחי יהודה ושומרון עלולה לתת לגמאל עבד אל נאצר תירוץ להסיג את הצבא המצרי תוך כדי הטלת האשמה על ירדן; ואילו קבלת הפסקת אש עלולה להביא להתפרעויות של הפלסטינים בירדן ואף למרד בצבאו. מסיבה זו, חוסיין ניסה, בערוצים חשאיים, להביא להפסקת אש דה-פקטו, כלומר הפסקת הלחימה ללא הכרזה רשמית, אך ניסיונות אלה לא הצליחו.

הלחץ שבו היו נתונים חוסיין וריאד לא היה מחויב המציאות; הצבא הירדני לא התמוטט, ועדיין החזיק ברוב שטחי יהודה ושומרון. ייתכן שלו הייתה הצמרת הירדנית מחליטה להחזיק בעמדותיה היה הצבא הירדני מצליח להחזיק מעמד עד להפסקת האש. ואולם, תחושת המשבר החריפה שהייתה בצמרת הצבא המצרי (והביאה גם שם לנסיגה חפוזה ולא מסודרת) עברה גם למטכ"ל הירדני. אחר הצהריים של ה-6 ביוני הורה ריאד על נסיגה מן הגדה המערבית. קצינים ירדניים בכירים חלקו על ריאד, ולאחר ויכוח הוחלט להסיג את הכוחות הירדניים למערך עורפי, אך לא לסגת לגמרי מהגדה המערבית. חלק מן הכוחות הירדניים לא נסוגו מיד; גדוד 31 של חטיבת החי"ר ה-27 הירדנית, חטיבת האימאם עלי, לא ביצע מיד את פקודת הנסיגה ונותר במשך הלילה בעמדותיו ברכס אבו דיס. בשל כך, למרות פקודת הנסיגה עדיין היו בירושלים וסביבתה כוחות ירדניים משמעותיים‏[83].

יום שלישי, 6 ביוני, אחר הצהריים: חטיבת ירושלים כובשת את אבו טור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש אבו טור על ידי חטיבת ירושלים, 6 ביוני 1967 אחר הצהריים.
המפה: יוסי לנגוצקי (אל"מ מיל.), מפקד הסיירת הירושלמית, 1967.
מספרים במפה (מומלץ לצפות בהגדלה):
1 15:00 - פלוגה ג' תוקפת את עמדת "לולב" וכובשת אותה
2 הפלוגה ממשיכה לעמדת "הלשון", וכובשת אותה לאחר שצלף ירדני הורג חמישה מאנשי הפלוגה
3 15:00 - פלוגה ה' תוקפת את עמדת "בית המחלקה" וכובשת אותה, תחת אש מהר ציון והפגזה
4 15:30 - פלוגה ד' כובשת את עמדת "אריה"
5 המג"ד מצטרף להתקפה ונהרג
6 15:45 - פלוגה ב' מסתערת על עמדת "בית התריסים הצהובים" לאחר שספגה הפגזה כבדה, וכובשת אותה
7 18:00 - השלמת כיבוש השכונה

החל משעות הבוקר הוחל בהכנות לכיבוש שכונת אבו טור, שמדרום לעיר העתיקה. אלוף הפיקוד הטיל את המשימה על החטיבה הירושלמית, ומטרתו הייתה להדק עוד יותר את כיתור העיר ולמנוע מצב של היווצרות מובלעת אם יוחלט על הפסקת אש. אלוף משנה אליעזר אמיתי, מפקד החטיבה, החליט להפעיל למשימה זו את גדוד 163, בפיקוד סגן אלוף מיכאל (מיכה) פייקס. ואולם, היה צורך להעביר את הגדוד מאזור מוצבי הרדאר, ליד מבשרת ירושלים; כאמור לעיל, הגדוד סייע לחטיבת הראל בכיבושם במהלך הלילה הקודם. כדי להעביר את הגדוד לאבו טור היה צורך להעביר גדוד חי"ם למוצבי הרדאר כדי שיתפוס את העמדות שהחזיק גדוד 163. חיילי הגדוד הוסעו לעין כרם, אך הסתבר שאין אמצעי תחבורה להעביר את הגדוד משם לאבו טור, והחיילים נאלצו לעשות את הדרך ברגל עד למושבה הגרמנית. שעת פתיחת ההתקפה נקבעה לבסוף ל-15:00‏[84].

על קו הגבול באבו טור חלשו ארבע עמדות ירדניות. הן נקראו על ידי הישראלים, מדרום לצפון, עמדות "לולב", "אריה", "בית המחלקה" ו"בית התריסים הצהובים". מול עמדות "לולב" ו"אריה" הירדניות היו עמדות ישראליות, בעלות שם זהה[הסברים 19][85]. כל פלוגה בגדוד הייתה אמורה לתקוף עמדה אחת, במקביל‏[86].

פלוגה ג' תקפה בשעה 15:00 את עמדת "לולב", העמדה הירדנית הדרומית ביותר. העמדה הותקפה על ידי כוחות הקו בשני טילי (מטעני) ל' עוד ביום הראשון למלחמה ונהרסה. הכוח הישראלי איגף את העמדה מדרום, וכבש אותה. המ"פ הורה על המשך התקדמות לכיוון עמדה נוספת, עמדת "הלשון", שהייתה ממוקמת כ-300 מטרים ממזרח, ואולם, עם המשך ההסתערות נתקלו החיילים הישראליים בצלף ירדני. זה הצליח להרוג חמישה מחיילי הפלוגה עד שאותרה עמדתו, והוא נהרג. במקביל לתקיפת עמדת "לולב" תקפה פלוגה ה' ("הפלוגה המיוחדת") את עמדת "בית המחלקה", העמדה השנייה מצפון. כבר בשלב ההיערכות לתקיפה נפצעו כמה מחיילי הפלוגה מהפגזה ירדנית. עם תחילת ההתקפה פרצו חיילי מחלקת החוד שתי גדרות בעזרת בונגלור, ואולם הסתבר להם שישנה גם גדר שלישית, שלא היו בידיהם אמצעים לפריצתה, ולכן נשכב אחד מהחיילים על הגדר ושאר הכוח עבר עליו. צליפות מהר ציון הסבו לפלוגה מספר רב של פצועים, ביניהם המ"פ, ואולם הכוח הצליח להשלים את משימתו תוך שימוש במיסוך עשן.

התקיפות על שתי העמדות הנוספות החלו באיחור. התקיפה על עמדת "אריה" הירדנית החלה בהפעלת מטען ל', שגרם לעמדה הירדנית (בנוסף למטען ל' שנורה אל העמדה ביום הראשון של המלחמה) נזק כבד ונפגעים רבים. מיד לאחר מכן הסתערה פלוגה ד' על העמדה, כבשה אותה, והחלה בטיהור הבתים שבין עמדת "לולב" הדרומית ועמדת "בית המחלקה". במהלך הקרב הצטרף חפ"ק המג"ד לכוחות המסתערים; בהיתקלות עם חיילים ירדניים שניסו לסגת נהרג המג"ד, סא"ל מיכאל פייקס. פלוגה ב', שנועדה לתקוף את העמדה הצפונית ביותר, "בית התריסים הצהובים", ספגה אש כבדה כאשר נערכה להתקפה ליד בית המדפיס הממשלתי, בדרך חברון. 4 חיילים נהרגו ורבים נפצעו, וההתקפה התעכבה ב-45 דקות. למרות האבדות הצליחה הפלוגה לכבוש את יעדה, בסיוע טנקים של גדוד השריון הפיקודי שחיפו על ההתקפה מארמון הנציב וירו על העמדות הירדניות בהר ציון, ארטילריה ויחידת צלפים של החטיבה.

בשעה 18:00 הושלם כיבוש אבו טור. הקרב היה קשה במיוחד, גם בשל העובדה שהירדנים ציפו להתקפה וידעו מה יהיה הכיוון ממנה תבוא. 17 חיילים ישראלים נהרגו בקרב. הירדנים איבדו כ-50 חיילים, ושאר הכוח נסוג מזרחה‏[86].

יום שלישי, 6 ביוני, ערב, ויום רביעי, 7 ביוני, בוקר: חטיבת הצנחנים 55 כובשת את מתחם אוגוסטה ויקטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור לעיל, שר הביטחון משה דיין הכריע נגד כניסה לעיר העתיקה, וקבע שיש לכתר אותה עד לכניעתה. בשל כך, היעד הבא של פיקוד המרכז היה כיבוש רכס הר הזיתים, ובפרט מתחם אוגוסטה ויקטוריה שבראשו. השתלטות על הרכס הייתה מנתקת את ירושלים העתיקה ממזרח ובכך משלימה את כיתורה, לאחר ניתוקה מדרום ומצפון ביממה הקודמת. המשימה הוטלה על חטיבה 55, בסיוע פלוגת טנקים של חטיבת הראל. חטיבה זו הופנתה, כאמור לעיל, לרמאללה, אך על פי הנחיית אלוף הפיקוד הועברה פלוגה אחת תחת פיקוד חטיבה 55.

ניסיון ראשון: 6 ביוני, ערב ולילה - קרב גשר גת שמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב סיירת הצנחנים והטנקים, 6 ביוני 1967 בערב.
מספרים במפה (מומלץ לצפות בהגדלה):
1. כוח הטנקים (בכחול) יוצא מנקודת הריכוז מאחורי מוזיאון רוקפלר, ונע דרומה.
2. נקודת הפנייה המתוכננת לכיוון אוגוסטה ויקטוריה - רק טנק אחד פונה נכון (חץ ירוק), השאר טועים וממשיכים דרומה על דרך יריחו.
3. עמדות ירדניות על חומת העיר העתיקה פותחות באש כבדה על הטנקים.
4. טנק המ"פ מתהפך ונופל מהגשר, שאר הטנקים נסוגים.
ללא מספר. כוח הסיירת (חץ ירוק כהה) יורד לחילוץ הטנקים. גם כוח זה נקלע לאש כבדה וסובל אבדות על הגשר.
ללא מספר. מפקד הסיירת, קפוסטה, יורד עם כוח נוסף במקביל לגשר, ובחסות החשכה מחלץ את הנפגעים וחוזר חזרה (חץ סגול) אל מוזיאון רוקפלר.

על פי הנחיית הפיקוד, תכנן מח"ט 55, אלוף משנה מוטה גור, את ההתקפה על הרכס. פלוגת הטנקים מחטיבת הראל התמקמה ליד מוזיאון רוקפלר, ומשם ירו לעבר מטרות במתחם אוגוסטה ויקטוריה (ההפגזה הייתה אמורה להתבצע על ידי 9 טנקים, ואולם בתנועה מגבעת המבתר למוזיאון רוקפלר טעו כמה מהטנקים בדרך, וחברו לצנחנים מאוחר יותר). פלוגה נ' מגדוד השריון הפיקודי הייתה אמורה לרדת ממוזיאון רוקפלר, לפנות מיד שמאלה בדרך העולה להר הזיתים[הסברים 20], ולעלות לאוגוסטה ויקטוריה. אחרי פלוגת הטנקים הייתה אמורה לנוע סיירת חטיבה 80, בפיקוד רס"ן מיכה קפוסטה (בן ארי)‏[87], שסופחה לחטיבה 55 לאחר שמשימתה המתוכננת בסיני בוטלה. גדוד 71 היה אמור לעלות מנחל קדרון ולחבור לשני הכוחות. ההתקפה הייתה אמורה להתחיל בשעות אחר הצהריים, כדי שתהיה באור יום‏[88].

ואולם, מסיבות שונות, התעכבה היציאה להתקפה‏[89], והתנועה החלה רק בשעה 19:30 בערב, עם אור אחרון. למפקדי הכוחות לא היו מפות ותצלומי אוויר, ובשל ירי ירדני בלתי פוסק מחומת העיר העתיקה לכיוון מוזיאון רוקפלר, שבו התמקמה מפקדת החטיבה, לא היו מפקדי הכוחות יכולים לבצע תצפית על ציר התנועה המתוכנן. החשיכה שירדה הקשתה עוד יותר על ההתמצאות, ובשל כך טעה מפקד פלוגת הטנקים והמשיך ישר בדרך יריחו, במקום לפנות שמאלה. רק טנק אחד פנה על פי המתוכנן, אך נפגע מפצצת בזוקה ירדנית, וצוותו נטש אותו. הטנקים הישראליים המשיכו בדרך יריחו לדרום מזרח, והגיעו תוך זמן קצר לגשר גת שמנים (הידוע גם כ"גשר הסיירת"), שם התגלו לחומת העיר העתיקה ולעמדות החיילים הירדניים שהיו עליה.

החיילים הירדניים שהיו על החומה פתחו באש כבדה על הטנקים, והמ"פ הבין שטעה. הוא הורה לטנקים להסתובב ולנסות לחזור, וניסה לאתר את מיקומו הנכון בסיוע מפקדת החטיבה. הניסיונות נכשלו, ולכן הורה המח"ט לצוות של סיירת חטיבה 80 לאתר את הטנקים ולהחזירם. גם כוח הסיירת נחשף לאש מן החומה, והחל מאמץ לחילוץ הנפגעים הרבים. תחת האש הכבדה נפגע אחד הטנקים ועלה באש, וטנק המ"פ התהפך ונפל מן הגשר לערוץ נחל קדרון. כמה מן הג'יפים של הסיירת התנגשו זה בזה. לאחר מספר שעות הצליח מפקד הסיירת, קפוסטה, להשלים את חילוץ הפצועים. בקרב על הגשר נהרגו חמישה חיילים, מאנשי השריון והסיירת‏[88].

ההסתבכות על הגשר מנעה את ניסיון ההשתלטות על אוגוסטה ויקטוריה. בנוסף, סמוך לחצות התקבלה בפיקוד התראה מן התצפיות שעל הר הצופים על תנועה של עשרות טנקים וכלי רכב ירדניים לכיוון ירושלים. למעשה, זו הייתה תנועתו של גדוד 31, שהחל בנסיגה מזרחה, ואולם התנועה לא פורשה נכון על ידי הצד הישראלי. מח"ט 55 חשש מהסתבכות בקרב לילה מול שריון ירדני, והעדיף להיערך להגנה. אלוף הפיקוד הסכים, והוחלט לדחות את חידוש ההתקפה על הרכס לבוקר שלמחרת‏[90].

ההחלטה על הכניסה לעיר העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לקרבות במזרח התיכון, נעשו מאמצים במועצת הביטחון של האו"ם להגיע להפסקת אש. בשעה 19:00 בערב על פי שעון ניו יורק, 1:00 לפנות בוקר על פי שעון ישראל ו-2:00 לפנות בוקר על פי שעון ירדן, הגיעו ארצות הברית וברית המועצות להסכמה על הפסקת אש בין הצדדים. המלך חוסיין הביע את הסכמתו, בתקווה שבכך תימנע המשך ההתמוטטות ביהודה ושומרון; הוא ביטל את הוראת הנסיגה שהוציא הגנרל עבד אל-מונעם ריאד שעה קודם לכן, והורה לכל היחידות להישאר במקומן ולהחזיק בעמדותיהן‏[91].

השר בלי תיק, מנחם בגין, שמע על הפסקת האש המתוכננת בחדשות הבי.בי.סי. אחד מסעיפי ההסכם שהוזכרו היה האיסור על כוחות צבא של שני הצדדים לנוע מעמדותיהם מיד עם כניסת הפסקת האש לתוקף, עם שחר. בגין חשש ממצב שבו תישאר העיר העתיקה מכותרת, אך לא בידי ישראל, מצב שיהיה "בכייה לדורות" כהגדרתו. הוא יצר קשר עם שר הביטחון, משה דיין, ודרש לאשר כניסה מיידית לעיר העתיקה. דיין, שהבין גם הוא שהזמן פועל לרעת ישראל, הסכים, אך תלה את הדברים באישור ראש הממשלה, לוי אשכול. בגין העיר את אשכול משנתו, וזה הסכים מיד וכינס בשעה 3:00 לפנות בוקר ישיבת מצומצמת, בה השתתפו דיין, בגין ויגאל אלון. בישיבה אושרה הכניסה לעיר העתיקה. דיין הנחה את פיקוד המרכז לבצע את הפריצה תוך זהירות מרבית מפגיעה במקומות הקדושים ובאוכלוסייה האזרחית‏[92].

תקיפה של חיל האוויר הישראלי על מתחם אוגוסטה ויקטוריה, 7 ביוני, שעות הבוקר

כיבוש מתחם אוגוסטה ויקטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 7:00 בבוקר החלה חטיבה 55 בניסיון נוסף לכבוש את רכס אוגוסטה ויקטוריה. החל משעה 8:00 בבוקר החל חיל האוויר הישראלי בהפצצת הרכס: ארבע רביעיות של מטוסי קרב מדגם סופר מיסטר של טייסת 105 ("העקרב") תקפו את הרכס והסבו למגינים הירדניים אבדות כבדות. בעקבות ההפצצה הסתערו על המתחם שני גדודים: גדוד 66, שהגיע מהר הצופים, וגדוד 71, שטיפס רגלית מנחל קדרון, בליווי סיירת חטיבה 80. שני הגדודים הסתערו בליווי טנקים. דרכו של גדוד 66 מהר הצופים לאוגוסטה ויקטוריה הייתה קצרה הרבה יותר, והגדוד השלים את כיבוש המתחם עד השעה 9:05, עם חלל אחד בלבד - מפקד פלוגה א', רס"ן גיורא אשכנזי[93].

סיירת חטיבה 80 והטנקים שעלו עמה להר המשיכו הלאה והשתלטו על הכפרים א-טור, אל עזרייה ואבו דיס[94].

הכניסה לעיר העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפריצה לעיר העתיקה של ירושלים, 7 ביוני 1967. המפה: יוסי לנגוצקי (אל"מ מיל.), מפקד הסיירת הירושלמית, 1967.
מספרים במפה (מומלץ לצפות בהגדלה):
1 גדוד 66 מחטיבה 55 בסיוע טנקים מתחיל לנוע אל הר הצופים משייח ג'ראח
2 גדוד 71 מחטיבה 55 מתחיל בטיפוס רגלי אל מתחם אוגוסטה ויקטוריה מואדי ג'וז
3 חיל האוויר מפציץ את מתחם אוגוסטה ויקטוריה
4 9:05 – גדוד 66 משתלט על המתחם
5 מח"ט 55 יחד עם סיירת חטיבה 80 ממשיכים לכיוון א-טור
6 9:30 – מח"ט 55, מוטה גור, מורה על הפריצה לעיר העתיקה
7 גדודים 66 ו-71 יורדים מהר הזיתים ונעים אל שער האריות
8 גדוד 28 נע ממוזיאון רוקפלר לכיוון העיר העתיקה
9 9:45 – מח"ט 55 ופלוגה מגדוד 71 נכנסים דרך שער האריות
10 10:00 – שתי פלוגות מגדוד 163 של חטיבת ירושלים נכנסות דרך שער האשפות לעיר העתיקה
11 10:00- מח"ט 55, מוטה גור, מודיע: "הר הבית בידינו"

ביום רביעי, 7 ביוני בשעה 6:15 בבוקר, הורה שר הביטחון רשמית לרמטכ"ל, רב אלוף יצחק רבין, להיכנס לעיר העתיקה. הרמטכ"ל ושר הביטחון הורו לסגן הרמטכ"ל, אלוף חיים בר-לב, להגיע לירושלים ולפקח מקרוב על ביצוע הפקודה. אלוף פיקוד המרכז הנחה את מח"ט 55, מוטה גור, לבצע את הכניסה, אך זו לא הייתה יכולה להתבצע לפני כיבוש רכס הר הזיתים. בשעה 9:30, עם השלמת ההשתלטות על הרכס, ניתן האישור הסופי לכניסה.

כניסת חטיבה 55[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, תוקע בשופר ליד הכותל מיד עם הגעת הכוחות אליו

חבורת הפיקוד של חטיבה 55 התמקמה ברחבת מלון אינטרקונטיננטל[הסברים 21], ומשם נתן המח"ט את פקודת הכניסה לעיר. הכוח העיקרי נע לשער האריות, ובראשו חפ"ק המח"ט. אחריו נעו שתי פלוגות מגדוד 71, שזה עתה עלו לרכס הר הזיתים, גדוד 66, שגם הוא ירד מהרכס, גדוד 28, שהגיע ממוזיאון רוקפלר, ומחלקת טנקים. פלוגה ד' מגדוד 71 נעה לכיוון שער האשפות.

בשעה 9:45 הגיע זחל"ם המח"ט לשער האריות, עקף את הטנקים שלא היו יכולים להיכנס דרך השער הצר, ונע פנימה בתוואי רחוב ויה דולורוזה. כמה דקות לאחר מכן נכנסה חבורת הפיקוד להר הבית, יחד עם פלוגה א' של גדוד 71, שהגיעה ראשונה מבין פלוגות הגדוד. בשעה 10:00 הודיע מוטה גור ברשת הקשר את המשפט המפורסם: "הר הבית בידינו". דקות ספורות לאחר מכן הגיע אל ההר הרב הראשי לצה"ל, שלמה גורן. סגן מפקד החטיבה, משה סטמפל ומפקד פלוגה א', יורם זמוש, ירדו ראשונים אל רחבת הכותל המערבי, שם הניפו את דגל ישראל. זמן קצר לאחר מכן הצטרפו אליהם הרב גורן, אלוף הפיקוד, עוזי נרקיס, וסגן הרמטכ"ל, חיים ברלב. רחבת הכותל נמלאה בעשרות חיילים‏[95][96].

כניסת החטיבה הירושלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמעט באותה שעה שבה נכנס חפ"ק מח"ט 55 דרך שער האריות, נכנסו דרך שער האשפות שתי פלוגות מגדוד 163 של החטיבה הירושלמית, בפיקוד מפקד הגדוד החדש, יוסף ברוש (כאמור לעיל, המג"ד הקודם, מיכאל פייקס, נהרג ביום שלפני כן בעת כיבוש אבו טור). הכוח כבש את הר ציון ללא קרב, ובשעה 10:15 בערך נכנסו פלוגות א' וד' של הגדוד לרובע היהודי. פלוגה א', בפיקוד סרן אלי קידר (שהיה בין מגיני הרובע היהודי במלחמת העצמאות כנער), נעה אל תוך הרובע היהודי, ואילו השנייה התקדמה אל הרובע הארמני‏[96][97][86].

השלמת ההשתלטות על העיר העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעה 11:00 הגיע מושל ירושלים מטעם ממשלת ירדן, אנוואר אל חטיב, לרחבת הר הבית, ושם חתם על כתב הכניעה. גדוד 66 של חטיבה 55, שנכנס לעיר העתיקה דרך שער האריות, ופלוגה ד' של גדוד 71, שנכנסה כאמור דרך שער האשפות, השלימו את טיהור הרובע היהודי והרובע הארמני, יחד עם הפלוגות של חטיבת ירושלים. גדוד 28 ושתי הפלוגות של גדוד 71 שנכנסו דרך שער האריות טיהרו את הרובע המוסלמי ואת הרובע הנוצרי. במהלך היום נמשכו היתקלויות בתוך העיר מול צלפים ירדניים, אך עד שעות אחר הצהריים הסתיימה ההשתלטות על העיר‏[98][96].

סיום הקרב על ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח הירדני היחיד שעדיין נותר בשלמותו ביהודה ושומרון הייתה חטיבה 29, חטיבת חיטין, שהייתה אחראית על המרחב שמדרום לירושלים. חטיבה זו המשיכה בהפגזת מערב ירושלים גם בבוקר ה-7 ביוני. בשעה 10:25 קיבל מפקד החטיבה הירדנית הוראת נסיגה, והחל בביצועה. גדוד 39 של החטיבה נותר במר אליאס כדי לחפות על שאר הגדודים.

בשעות הצהריים הורה הפיקוד לחטיבה הירושלמית לנוע דרומה ולכבוש את העמדות הירדניות שמדרום לעיר. גדוד 68, בפיקוד סא"ל צביקה עופר, נע מרמת רחל ותקף את מוצב מר אליאס, ובמקביל כבשה הפלס"ר החטיבתי את ג'בל אבו ע'וניים (כיום שכונת הר חומה) והמשיכה לגוש עציון וחברון דרך פאתי בית לחם. גדוד 62 המשיך דרומה יחד עם הפלס"ר. גדוד 161 נכנס לבית לחם ובית סחור ומ"פ ד' - סרן רפי בנבנשתי קיבל לפנות ערב להפתעתו את הכניעה של נכבדי הכנסייה והעיר ונכבדי בית ג'אלה ובית סחור בחדר גדול בכנסיית המולד (זו הייתה הכניעה השנייה של הנכבדים לאחר שנכנעו קודם לכן לאנשי הפלס"ר בפרברי בית לחם). הוא הרגיע את הנכבדים, הודיע להם שהמושל הצבאי של הערים יגיע רק למחרת היום ויודיע להם את ההוראות המתאימות ושלח אותם לביתם.‏[99]

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים התעוררו ויכוחים על הדרך שבה התנהל הקרב על ירושלים.

תחילת הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון אורי מילשטיין טוען שהקרב החל כיוזמה מקומית, ללא תכנון של הדרגים הבכירים ולעתים אף בניגוד לדעתם. לדעתו, לאלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, הייתה מוטיבציה רבה לחולל את הקרב, כתיקון ל"בכייה לדורות" של מלחמת העצמאות. נרקיס היה סגן מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח ועמד בראש כוח הפריצה לעיר העתיקה ב-19 במאי 1948. הפריצה נכשלה, ונרקיס הורה על נסיגת הכוח. מספר שעות לאחר מכן נפל הרובע היהודי בידי הלגיון הערבי. נרקיס הואשם על ידי דוד שאלתיאל, מפקד חטיבת עציוני, באחריות לכישלון, ואילו נרקיס הטיל את האשמה על שאלתיאל. מכל מקום, ברור שנרקיס חש שהוא עומד בפני הזדמנות היסטורית לתקן את המעוות‏[100].

לדברי מילשטיין, המותח ביקורת חריפה על תפקודו של נרקיס, אלוף הפיקוד עשה כל מאמץ כדי לעקוף את הרמטכ"ל ושר הביטחון, ולפתוח במלחמה. למעשה, טוען מילשטיין, ההתקפה על ארמון הנציב החלה אף ברמה נמוכה יותר. לדברי מילשטיין, מי שהורה על מתקפת הנגד בארמון הנציב היה קצין האג"ם של חטיבת ירושלים, רס"ן עמוס נאמן. על פי מילשטיין נאמן הורה על תחילת ההתקפה בהיעדר המח"ט ואלוף הפיקוד, וכאשר הגיעו טלפונים דחופים מן המטכ"ל שדרשו את עצירת המתקפה טען נאמן, יחד עם קצין האג"ם הפיקודי, שאין לו קשר עם הכוח המסתער. כך, טוען מילשטיין, החלה המלחמה, וזאת כתולדה של יוזמה מקומית בלבד‏[101].

אריה יצחקי דוחה תפיסה זו. הוא מסכים שנרקיס ראה בפתיחת המלחמה הזדמנות לתקן את הכישלון של 1948; נרקיס מעיד על כך בעצמו בספרו פעמים רבות. ואולם, ההחלטה על פתיחת המערכה מול ירדן לא הייתה יוזמה מקומית אלא התקבלה בישיבת ממשלה ביום הראשון של המלחמה. באותה ישיבה אישר ראש הממשלה לוי אשכול את הנחייתו של שר הביטחון משה דיין להעביר את חטיבת הראל לפרוזדור ירושלים, כדי שתחבור להר הצופים (באותה ישיבה אושרה גם תקיפת מטרות בירדן ובסוריה על ידי חיל האוויר, וכן את תקיפת ג'נין על ידי פיקוד הצפון)‏[102].

ההבקעה של חטיבה 55[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנושא העיקרי שעליו נמתחת הביקורת הוא ההבקעה של חטיבה 55. בקרב זה נהרגו עשרות מלוחמי החטיבה, ואבדותיה היו כבדות בהרבה מאבדותיהן של שתי החטיבות האחרות שהשתתפו בקרב (ראו להלן). תשומת הלב הופנתה במיוחד לקרב על גבעת התחמושת, בו נהרגו 24 לוחמים, ונחשב אחד הקרבות הקשים במלחמה כולה. הטענות מופנות כלפי אלוף הפיקוד ומפקדת החטיבה; על גבורתם של הלוחמים אין עוררין.

בין הטענות שהועלו במשך השנים היו הטענות הבאות‏[4][67]:

  1. לא היה צורך בהסתערות על גבעת התחמושת עצמה, מכיוון במשך השנים נבנו תוכניות מפורטות לעקיפת המוצבים הירדניים.
  2. כוחות חטיבת ירושלים שלמדו את השטח במשך השנים לא הופעלו, ובמקומם הופעלה חטיבת הצנחנים שלא הכירה את השטח, וחסרה אמצעי מודיעין בסיסיים.
  3. מפקד חטיבת הצנחנים, מוטה גור ומפקדי הגדודים בחטיבה (עוזי עילם, יוסי יפה ויוסף פרדקין), עמדו על כך שההבקעה תתבצע בלילה. זאת, כדי לחסוך בנפגעים וכדי לנצל את עדיפות הצנחנים בלוחמת לילה. אלוף הפיקוד הסכים איתם. המבקרים טוענים, שהתקפה עם שחר ואף מאוחר יותר הייתה יכולה להיות יעילה יותר: הזמן הנוסף היה מסייע לצנחנים בהתארגנות, והיה מאפשר לחטיבת הראל להגיע מצפון ולסייע בקרב על גבעת התחמושת באש טנקים וארטילריה.
  4. סגן הרמטכ"ל, האלוף חיים בר-לב, הציע גם הוא לדחות את ההתקפה לבוקר, כדי לאפשר סיוע אווירי. אלוף הפיקוד סבר שסיוע אווירי היה עלול להיות לא יעיל, בשל קרבת המטרות לאוכלוסייה אזרחית. מבקריו של נרקיס טוענים כי חיל האוויר הכין תקיפות על היעדים הירדניים המבוצרים בצפון ירושלים במשך שנים, ולפיכך תקיפות כאלה היו עשויות להיות יעילות מאד.
  5. טענה נוספת לגבי קרב הלילה של הצנחנים היא שההבקעה החלה בסופו של דבר אחרי השעה 2:00 לפנות בוקר, כאשר נותרו פחות משעתיים עד לזריחה. משמעותה של התחלת התקיפה בשלב כה מאוחר הייתה למעשה, אבדן כל היתרונות של לוחמת הלילה.
  6. הצידוק להתקפת הצנחנים בדחיפות רבה כל כך היה החבירה הדחופה להר הצופים. ואולם, בפועל, רק גדוד אחד (גדוד 66) פעל בכיוון הר הצופים, כאשר הבקיע דרך גבעת התחמושת ונערך מול שכונת שייח' ג'ראח. שני הגדודים האחרים, גדוד 71 וגדוד 28, פעלו למעשה בכיוון ההפוך, לכיוון מוזיאון רוקפלר ולכיוון העיר העתיקה.

כנגד הביקורת, נטען כי אלוף הפיקוד חש שעליו לעשות את המרב כדי לחבור להר הצופים בכל המהירות, ולהקדים את חטיבה 60 הירדנית שנעה - ככל שהיה ידוע בפיקוד המרכז - לכיוון ירושלים. אלוף הפיקוד לא היה יכול להמתין ולראות האם תצליח חטיבת הראל בהבקעה שלה ותגיע בזמן מצפון, ולא יכול היה לדעת בוודאות שחיל האוויר אכן הצליח להשמיד את התגבורות הירדניות. בשל כך, הדרך הנכונה מבחינתו הייתה הטלת חטיבה 55 לקרב כבר בלילה הראשון‏[103]. גורם נוסף במערכת השיקולים של הפיקוד היתה העובדה שחטיבה 55 הייתה חטיבת חי"ר מעולה, חטיבת קו ראשון של צה"ל. צירופה לפיקוד המרכז הייתה תוספת כוח משמעותית, ובהתאם הוטלו עליה משימותיה‏[104].

מי שחרר את ירושלים?[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתודעה הישראלית נצרבה חטיבה 55 כ"חטיבת משחררי ירושלים", ועיקר התהילה על הניצחון ההיסטורי נפלה בחלקה. כך למשל, בספרו של משה נתן, "המלחמה על ירושלים", שיצא לאור כשנה לאחר המלחמה, חטיבת הראל כמעט ולא מוזכרת, ואילו החטיבה הירושלמית זוכה לאזכור קצר בהרבה מזה של חטיבה 55. הועלו טענות קשות על כך שחטיבה 55 "ניכסה לעצמה" את כל התהילה, והמעיטה בחלקן של החטיבות והיחידות האחרות‏[105]. אין ספק שהכרזתו של מוטה גור "הר הבית בידינו" ותמונות הצנחנים ליד הכותל יצרו את הרושם הדרמטי ביותר. בעשורים האחרונים נעשה מאמץ לתאר ולחשוף את מאמציהן של כלל היחידות שהשתתפו בקרב על ירושלים[הסברים 22].

אבדות ואותות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור בפתיחת הערך, הקרב על ירושלים היה מן הקרבות המרים והקשים במלחמת ששת הימים כולה. חיילי הלגיון הירדני נלחמו באומץ ובעקשנות, והסבו אבדות כבדות לחיילי צה"ל. התמוטטות המערך הירדני אירעה בעיקר בגלל אופן ניהול הקרב על ידי הפיקוד העליון הירדני. גם לחימתם של חיילי צה"ל התאפיינה בהתמדה ובגבורה רבה; הלחימה בשטח הבנוי הייתה מרכיב מרכזי נוסף שהביא למספר האבדות הגבוה‏[106].

בקרב על ירושלים נהרגו 182 חיילי צה"ל‏[4].

חטיבת ירושלים 48 לוחמים
HarelBrigade.svg חטיבת הראל 35 לוחמים
IDF Brigade 55 Tag.svg חטיבה 55 97 לוחמים
Coat of arms of the Israeli Air Force.png חיל האוויר 2 טייסים[הסברים 23]

אבדות הלגיון הערבי היו כ-400 הרוגים, מתוכם 112 הרוגים בגדוד 2, שעמד מול חטיבת הצנחנים בצפון ירושלים, וכ-80 הרוגים מגדוד 31, שעמד מול חטיבת ירושלים בדרום‏[107]. בתחילה דיווחו הירדנים על אלפי נעדרים, אך מספר זה התקבל משום שרבים מן החיילים חמקו אל כפריהם ביהודה ושומרון, ללא רישום או בקרה של הפיקוד‏[6].

לשני הצדדים היו מאות פצועים בין הלוחמים. כאמור לעיל, בירושלים המערבית נהרגו כ-20 אזרחים מן ההפגזות הירדניות, וכאלף נפצעו. אין מידע על מספר האבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית בירושלים המזרחית.

49 מן הלוחמים בקרב על ירושלים עוטרו באחד מעיטורי צה"ל:

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצלום הצנחנים בכותל המערבי הפך למזוהה עם הקרב ועם המלחמה כולה. לדוגמה, ב-2001 עמד התצלום במרכזו של פולמוס בדבר השימוש בו במסגרת תעמולת הבחירות של הבחירות לראשות הממשלה באותה שנה. בתשדירי הבחירות של אריאל שרון, הוצג התצלום. בעקבות זאת, הגישה סיעת שינוי עתירה ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית השופט מישאל חשין וטענה כי "השימוש בתמונה עשוי ליצור רושם שצה"ל מזוהה עם הימין". חשין דחה את בקשתם והתיר את המשך השימוש בתצלום ואף קבע כי

התמונה ייחודית וחד-פעמית היא, וזה מכבר הופקעה מרשותו של צה"ל – אם הייתה אי פעם נכס מנכסיו – והפכה לנכס מנכסי האומה כולה.

– ‏החלטת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית

.

השיר גבעת התחמושת הפך לפופולרי מאוד. יש שאומרים כי בלעדיו תהילת הקרב של גבעת התחמושת לא הייתה גדולה כל כך. הרמטכ"ל לשעבר מוטה גור, אשר פיקד על שיחרור העיר ירושלים במלחמה, טען כי אלמלא השיר שפאר כל כך את הקרב, השבעת חיילי הצנחנים לא הייתה מתקיימת בגבעת התחמושת.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכאל אורן, שישה ימים של מלחמה - המערכה ששינתה את פני המזרח התיכון. הוצאת דביר, 2004.
  • נחום ברוכי, חטיבת הראל שריון (10) במלחמת ששת הימים. הוצאת ספרים אריאל, ירושלים, ועמותת גבעת התחמושת. ירושלים, 2010.
  • מרדכי (מוטה) גור, "הר הבית בידינו!". הוצאת מערכות, צבא הגנה לישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ד, 1986.
  • יהודה ואלך, משה ליסק, שמעון שמיר (עורכים): אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל - עשור שני. הוצאת כרטא, החברה הישראלית למפות ולהוצאה לאור, משרד הביטחון ההוצאה לאור. ירושלים, 1980.
  • אריה יצחקי, שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, גיליון 44 - 45, אייר תשמ"ו, מאי 1986.
  • עוזי נרקיס, אחת ירושלים. הוצאת עם עובד, תל אביב, 1975.
  • משה נתן, המלחמה על ירושלים. הוצאת אותפז בע"מ, תל אביב, אייר תשכ"ח, מאי 1968.
  • א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה: מלחמת ששת הימים בעיני הירדנים. הוצאת מערכות, 1974.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים והסברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "מחטף - כינוי לפעולה התקפית מהירה וקצרה של השתלטות על שטח בשעת כושר, כדי לקבוע עובדה פוליטית-צבאית בשטח." מתוך: יאיר בורלא, לקסיקון למונחים צבאיים, דביר, 1988.
  2. ^ במלחמת ששת הימים נהרגו 779 חיילי צה"ל.
  3. ^ המחנה היה לאורך רחוב דניאל ינובסקי, ונתחם בדרך חברון ממערב ורחוב חנוך אלבק, ממזרח.
  4. ^ על שם המצביא המוסלמי, טארק בן זיאד.
  5. ^ או שתי פלוגות, על פי אורן, עמ' 233; על פי אטלס כרטא היה זה צוות קרב גדודי.
  6. ^ חיילים אלה היו במדי שוטרים, כפי שהוסכם בהסכם שביתת הנשק ב-1949.
  7. ^ על שם אנטנות הקשר של האו"ם שהיו מוצבות עליה.
  8. ^ כיום רחוב אשר וינר.
  9. ^ כיום נקראת הגבעה הר אחירם.
  10. ^ כיום זהו המשכו של כביש 425 מהיישוב הר אדר.
  11. ^ כיום שכונה במבשרת ציון.
  12. ^ 31°47′39.5556″N 35°13′48.6546″E / 31.794321000°N 35.230181833°E / 31.794321000; 35.230181833
  13. ^ בערך לאורך רחוב פייר ון פאסן של היום.
  14. ^ כאמור, באזור רחוב פייר ואן פאסן כיום.
  15. ^ בכל המקורות נקרא רחוב זה רחוב ואדי ג'וז, אך הרחוב נקרא כיום רחוב שמעון הצדיק ודרך הר הזיתים; רחוב ואדי אל ג'וז כיום מתחבר לדרך הר הזיתים ונמשך מצפון לדרום.
  16. ^ אין לבלבל עם בניין ימק"א ירושלים שברחוב המלך דוד, בעיר המערבית. בניין ימק"א המדובר הוא כיום מלון "לגאסי", 31°47′8.9916″N 35°13′42.3222″E / 31.785831000°N 35.228422833°E / 31.785831000; 35.228422833.‏
  17. ^ כיום צומת דרך שכם - רחוב פיקוד המרכז.
  18. ^ אורן, עמ' 273, מזכיר כמה עשרות טנקים ירדניים שהגיעו לתל אל פול, אך הדבר לא ייתכן, גם בשל ההפצצה האווירית וגם בשל העובדה שלו היו מגיעים לתל אל פול מספר רב כל כך של טנקים ירדניים הייתה כל תמונת הקרב משתנה. ברוכי, עמ' 89, מזכיר שאחד הטנקים הירדניים היה צנטוריון, אך לא ברור האם בחטיבה 60 הירדנית היו טנקים כאלה.
  19. ^ הקו העירוני היה לאורך רחוב עשהאל של היום. עמדת "לולב" הישראלית הייתה בבית הנמצא ברחוב נעמי 21; עמדת לולב הירדנית הייתה כ-30 מטר ממנה, במורד ההר. עמדת "אריה" הירדנית הייתה ברחוב עשהאל 16, והישראלית מולה, בתוך מתחם הכנסייה היוונית האורתודוקסית. העמדה שנקראה "בית התריסים הצהובים" נמצאת ברחוב עין רוגל 9, ועמדת "בית התריסים הצהובים" נמצאת ברחוב המלאך בלבן - רחוב קטן היורד מרחוב המפקד לכיוון גיא בן הינום.
  20. ^ כיום דרך א-טור או דרך שמואל בן עדיה.
  21. ^ כיום מלון 7 הקשתות.
  22. ^ לפירוט מלא ראו ברשימה "לקריאה נוספת" ו"קישורים חיצוניים".
  23. ^ הטייסים שנהרגו בקרב היו סרן שבתאי בן-אהרון, שמטוסו הופל בעת תקיפת הכוחות הירדניים באזור מעלה אדומים ב-5 ביוני; וסגן דן גבעון, שהופל ב-6 ביוני באזור מר אליאס. הגבעה שבה נפל מטוסו של דן גבעון והשכונה לידה נקראים גבעת המטוס. ראו: בטאון חיל האוויר מס' 7 (108), עמ' 23 - 24.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מרדכי גור, הר הבית בידינו, עמ' 58.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 אריה יצחקי, שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. תדפיס מתוך אריאל, כתב עת לידיעת ארץ ישראל, גיליון 44. עמ' 3
  3. ^ אתר גבעת התחמושת.
  4. ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 4.12 4.13 המערכה לשחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, מאת יוסי לנגוצקי, אתר יד לשריון. את המצגת המלאה ניתן להוריד כאן.
  5. ^ יצחקי, עמ' 4; גור, עמ' 59 - 60. הפירוט אצל אורן, עמ' 202 מעט שונה, וכנראה אינו מדויק.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, עשור שני, עמ' 69.
  7. ^ מיכאל אורן, שישה ימים של מלחמה, עמ' 231.
  8. ^ יצחקי, עמ' 10.
  9. ^ ההפגזות הירדניות בירושלים ביומיים הראשונים ללחימה גרמו למותם של 15 אזרחים ופציעתם של כ-500 אחרים ("דבר", 7 ביוני 1967).
  10. ^ 10.0 10.1 "על רובים - ברובים, על מרגמות - במרגמות", עוזי נרקיס, חייל של ירושלים, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 1991, ע"מ 329
  11. ^ נרקיס, עמ' 329
  12. ^ עמית גולדנברג: המשימה החשאית של אנשי השריון שנשכחה. מעריב nrg,‏ 27 באפריל 2009. וראו הדיון בפורום "פרש" בנושא זה.
  13. ^ 13.0 13.1 אטלס כרטא, עמ' 54.
  14. ^ אורן, עמ' 195.
  15. ^ אורן, עמ' 202.
  16. ^ 16.0 16.1 אטלס כרטא, עמ' 53.
  17. ^ אורן, עמ' 87 ואילך.
  18. ^ 18.0 18.1 מיכאל אורן, עמ' 163 והלאה.
  19. ^ אורן, עמ' 229.
  20. ^ נרקיס, עמ' 74.
  21. ^ אורן, עמ' 201 - 202.
  22. ^ נרקיס, עמ' 57 ועמ' 77.
  23. ^ נרקיס, עמ' 80.
  24. ^ יצחקי, עמ' 4; גור, עמ' 59 - 60.
  25. ^ 25.0 25.1 מנחם מיכלסון, ‏השריון בשחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, שריון 32, מאי 2009, עמ' 49, באתר "יד לשריון".
  26. ^ 26.0 26.1 אורן, עמ' 228 - 229.
  27. ^ יצחקי, עמ' 4.
  28. ^ נרקיס, עמ' 98 - 99; אורן, עמ' 230.
  29. ^ נרקיס, עמ' 95 - 96.
  30. ^ אורן, עמ' 497; לנגוצקי הקרב על ירושלים - לו"ז משולב, גבעת התחמושת עמ' 2.
  31. ^ יומנו של אורי נוה קצין בהר הצופים במלחמת ששת הימים
  32. ^ 32.0 32.1 אטלס כרטא, עמ' 68; אורן, עמ' 231; נחום ברוכי, חטיבת הראל שריון (10) במלחמת ששת הימים, עמ' 29; יצחקי, עמ' 4.
  33. ^ תום שגב, "1967 - והארץ שינתה את פניה", עמוד 362.
  34. ^ יפת"ח במלחמת ששת הימים, באתר חיל הנדסה קרבית
  35. ^ נרקיס, עמ' 103 - 106; אורן, עמ' 233.
  36. ^ 36.0 36.1 יצחקי, עמ' 5.
  37. ^ יצחקי, עמ' 6.
  38. ^ אורן, עמ' 234.
  39. ^ נרקיס, עמ' 116 - 117.
  40. ^ משה נתן, הקרב על ירושלים, עמ' 74 - 83. אורן, עמ' 236, מציין - כנראה על פי מקורות ירדניים - כי שניים מן הטנקים הושמדו במהלך ההתקפה, אך אף מקור ישראלי אינו מציין זאת.
  41. ^ 41.0 41.1 41.2 על פי תיאורו של אשר דר, באתר הגבורה.
  42. ^ 42.0 42.1 אטלס כרטא, מפה 84.
  43. ^ נרקיס, עמ' 127 - 128.
  44. ^ נרקיס, עמ' 131.
  45. ^ חטיבת ירושלים באתר גבעת התחמושת.
  46. ^ נרקיס, עמ' 132 - 134.
  47. ^ נרקיס, עמ' 113 - 114.
  48. ^ יצחקי, עמ' 7.
  49. ^ אטלס כרטא, עמ' 71 ומפה 88.
  50. ^ יצחקי, עמ' 6.
  51. ^ נרקיס, עמ' 108, 110, 122, 136 והלאה; ברוכי, עמ' 31.
  52. ^ ברוכי, עמ' 29 - 31.
  53. ^ ברוכי, עמ' 30 - 32.
  54. ^ ברוכי, עמ' 40; נרקיס, עמ' 136 - 138.
  55. ^ ברוכי, עמ' 33; אטלס כרטא, עמ' 70 ומפה 86.
  56. ^ אטלס כרטא, עמ' 70, ומפות 85, 86.
  57. ^ ברוכי, עמ' 33, 53 - 54.
  58. ^ אטלס כרטא, עמ' 71 ומפה 87.
  59. ^ 31°49′57.144″N 35°13′14.5518″E / 31.83254000°N 35.220708833°E / 31.83254000; 35.220708833
  60. ^ אטלס כרטא, עמ' 70 ומפה 85.
  61. ^ נרקיס, עמ' 80, 96 - 97.
  62. ^ נרקיס, עמ' 118 - 199.
  63. ^ יצחקי, עמ' 6.
  64. ^ נרקיס, עמ' 119 - 120.
  65. ^ גור, במקומות שונים בספר.
  66. ^ גור, עמ' 80 והלאה
  67. ^ 67.0 67.1 אנשיל פפר, הקרב על הקרב על ירושלים הארץ, 30 במאי 2007.
  68. ^ גור, עמ' 61, 74 - 80; אתר גבעת התחמושת.
  69. ^ גור, עמ' 60 - 67, 85; נרקיס, עמ' 158 - 159, 162 - 163, 167. שעת הזריחה על פי תוכנת kaluach.
  70. ^ אטלס כרטא, עמ' 73.
  71. ^ אטלס כרטא, עמ' 72 - 73, מפות 89 ו-91; גור, עמ' 96 - 160; נתן, עמ' 131 - 191.
  72. ^ אטלס כרטא, עמ' 72 ומפה 90; גור, עמ' 76 - 79, 161 - 191; אתר גבעת התחמושת.
  73. ^ אטלס כרטא, עמ' 74 ומפה 92; גור, עמ' 79 - 80, עמ' 192 - 235; אתר גבעת התחמושת.
  74. ^ ברוכי, עמ' 86 - 93; נרקיס, עמ' 193 - 196.
  75. ^ ברוכי, עמ' 86 - 93; אטלס כרטא, מפה 94.
  76. ^ ברוכי, עמ' 101.
  77. ^ ברוכי, עמ' 101; אטלס כרטא, מפה 94. לדברי ברוכי ייתכן שהשריוניות הישראליות נפגעו מתול"ר.
  78. ^ ברוכי, עמ' 104 - 105.
  79. ^ על נסיבות תקרית הירי ראו: אבי אבי, מאת בנו, משה מאיר.
  80. ^ 80.0 80.1 ברוכי, עמ' 104 - 115, אטלס כרטא מפה 94.
  81. ^ נרקיס, עמ' 213 - 214.
  82. ^ יצחקי, עמ' 7 - 8; אורן, עמ' 254 -255.
  83. ^ אורן, עמ' 273 - 277, 290 - 271; יצחקי, עמ' 8.
  84. ^ נרקיס, עמ' 211.
  85. ^ יוסי לנגוצקי, הירושלמים משחררי ירושלים - חלק ג', הפיסקה "בעקבות לוחמים".
  86. ^ 86.0 86.1 86.2 יוסי לנגוצקי, הירושלמים משחררי ירושלים - חלק ג'.
  87. ^ על מיכה קפוסטה ראו כאן.
  88. ^ 88.0 88.1 אטלס כרטא, עמ' 76.
  89. ^ יצחקי, עמ' 8, מותח ביקורת חריפה על עיכוב זה.
  90. ^ נרקיס, עמ' 236 - 237; יצחקי, עמ' 9. על פי נרקיס אכן היה מדובר בהתקפת נגד, אך המקורות שמביא יצחקי מאשרים כי תנועת הכוחות הירדניים הייתה אכן נסיגה.
  91. ^ יצחקי, עמ' 9; אורן, עמ' 289.
  92. ^ יצחקי, עמ' 9; אורן, עמ' 293. לוח הזמנים אצל אורן שונה מזה המובא כאן.
  93. ^ המלחמה על ירושלים, עמ' 303.
  94. ^ אטלס כרטא, מפה 98.
  95. ^ יצחקי, עמ' 9 - 10; נרקיס, עמ' 246 - 253.
  96. ^ 96.0 96.1 96.2 אטלס כרטא, מפה 98.
  97. ^ המלחמה על ירושלים, עמ' 316 - 320.
  98. ^ יצחקי, עמ' 9; המלחמה על ירושלים, עמ' 321 - 333.
  99. ^ אורן עמ' 307
  100. ^ לפירוט נוסף ראו מאמרו של אריה יצחקי: הגורם האנושי במערכה לשחרור ירושלים - איך שוחררה העיר למרות הנחיות שר הביטחון והמטכ"ל., באתר הבית של אריה יצחקי.
  101. ^ יצחקי מזכיר תפיסה זו במאמרו, הערה 19.
  102. ^ יצחקי, הערה 19, וכן הערה לא ממסופרת בעמ' 4.
  103. ^ אורן, עמ' 273.
  104. ^ יצחקי, עמ' 6.
  105. ^ ראו למשל: ד"ר עופר דרורי, יום שחרור ירושלים, אחרי 45 שנים מותר לספר את האמת, באתר Global-Report‏ ואת הדיון בפורום "פרש" בכתבתו; ועוד.
  106. ^ יצחקי, עמ' 10.
  107. ^ יצחקי, עמ' 10.
  108. ^ על פי אתר "בעוז רוחם".
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg