הקרב על מונטה קאסינו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
הקרב על מונטה קאסינו
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
Battle of Monte Cassino

הריסות מונטה קאסינו לאחר הקרב
תאריך התחלה: 17 בינואר 1944
תאריך סיום: 19 במאי 1944
משך הסכסוך: 17 שבועות ו-5 ימים
מקום: מונטה קאסינו, איטליה
תוצאה: ניצחון פירוס לבעלות הברית
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

80,000

105,000

אבידות

20,000

54,000

הקרב על מונטה קאסינו (איטלקית Battaglia di Montecassino), המכונה גם הקרב על רומא, במלחמת העולם השנייה, היה בעיקרו מספר התקפות של בעלות הברית, בניסיון להבקיע את קו החורף שבו החזיקו הכוחות הגרמניים ולכבוש את רומא.

בתחילת 1944 הכוחות הגרמנים החזיקו ממערב להרי האפנינים קו הגנה שנקרא "קו החורף". באמצעות קו הגנה זה, שנבנה מדרום לרומא, החזיקו הגרמנים במרכז איטליה. נקודת מפתח בקו זה הייתה מונטה קאסינו.

מ-17 בינואר עד 18 במאי הסתערו בעלות הברית ארבע פעמים על מונטה קאסינו. בסופו של דבר, אם כי ההסתערויות לא צלחו, פעולות איגוף בקטעי חזית אחרים אילצו את הגרמנים לפנות את המקום. ההסתערויות גבו מחיר כבד משני הצדדים: 20,000 אבדות לגרמנים ו-54,000 לבעלות הברית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פלישת בעלות הברית לאיטליה

לאחר נחיתתם בסאלרנו שבדרום מערב איטליה ב-9 בספטמבר 1943, התקדמו בעלות הברית צפונה בשתי ראשי חץ כנגד המגינים הגרמנים. הארמייה החמישית האמריקנית בפיקודו של הגנרל מארק קלארק התקדמה ממערב לאורך רצועת החוף המערבית, כשממזרח מתקדמת הארמייה השמינית של הצבא הבריטי בפיקודו של גנרל מונטגומרי לאורך החוף האדריאטי. התקדמות בעלות הברית דרך איטליה הייתה איטית. המגינים הגרמנים ניצלו היטב את תנאי השטח הקשיים והקימו קווי מגננה לרוחבה של איטליה. פילדמרשל אלברט קסלרינג, מפקד הכוחות הגרמניים באיטליה, החליט להיעזר בנהרות הזורמים מדרום לרומא כמכשול טבעי ולהקים שם קו מגננה חזק שנודע בשם קו החורף, שורה של ביצורים לרוחבה של איטליה. כדי להרוויח למהנדסיו את הזמן הדרוש להקמת קו החורף, קסלרינג תכנן הקמת עמדות הגנה נוספות דרומית משם אשר יעכבו את התקדמות בעלות הברית.

בתחילת אוקטובר החזיקו בעלות הברית בכל דרומה של איטליה, ועמדו בפני קו הוולטורנו. נדרשו להם עוד כשלושה חודשים של לחיימה קשה עד אשר הגיעו לקו החורף. רכסי ההרים והנהרות גרמו לכך שלא היה ניתן לנהל לוחמה ניידת ושימוש נרחב בטנקים ובכלים משוריינים היה לעתים קרובות בלתי אפשרי. ממזרח התקדמה הארמייה השמינית של מונטגומרי על כביש 5 המוביל לרומא והצליחה לפרוץ את קווי ההגנה הגרמנים ולכבוש בתום קרב קשה את העיר אורטונה (28 בדצמבר 1943), אך כאן נעצרה בגלל התנגדות עיקשת של המגינים ומזג אוויר קשה. היה ברור כעת כי כל התקדמות לרומא דרך הכביש לא תהיה אפשרית עד בוא האביב‏[1].

מאחר שההתקדמות של הארמייה השמינית נעצרה, היה ברור כי הדחיפה לעבר רומא תגיע ממערב, מידיה של הארמייה החמישית של קלארק. תנאי השטח שם היו מעט נוחים יותר מהמזרח, ותנועת כלי רכב ושריון הייתה אפשרית בזכות שתי הכבישים המובילים לרומא, כביש 6 ו-7. כביש 7 היוצא מנאפולי עבר דרך רצועת החוף בין הים לרכסי ארוצ'י; כביש 6 היוצא גם הוא מנאפולי עבר דרך עמק הלירי. הכניסה לעמק נשלטה על ידי גבעת מונטה קאסינו, שבראשה עמד המנזר ההבנדיקטיני מהמאה ה-6 לספירה שנבנה כמבצר להגנה על הדרך לרומא. למרגלות הגבעה שכנה העיירה קאסינו שדרכה זרם נהר הרפידו המהיר. מונטה קאסינו הייתה אם כן לחלק החיוני ביותר בקו גוסטב, רצועת ההגנה העיקרית של קו החורף, והיוותה צוואר בקבוק לבעלות הברית שהיו מוכרחים לפרוץ דרכה אם בכוונתם לכבוש את רומא‏[2].

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 בפברואר, לאחר שלושה ימים של הסתערות לא מוצלחת על מונטה קאסינו, נסוגו הכוחות האמריקנים מן המקום. יש התולים את הכישלון של ההתקפה בחוסר ניסיונו של קלארק בעוד אחרים טוענים כי בשל העובדה שקלארק נאלץ לפקד גם על גזרת אנציו הוא התמקד פחות במונטה קאסינו.

ב-15 בפברואר הפציצו מטוסי B-17 מבצר מעופף את מנזר מונטה קאסינו מחשש שיהפוך לעמדת תצפית של הארטילריה הגרמנית על האזור כולו. למרות ההפצצה הכבדה (1,150 טונות של חומר נפץ) וחורבן מוחלט של המנזר לא דווח על הרוגים מקרב הצבא הגרמני אך נהרגו אזרחים איטלקים רבים שחיפשו מקלט במנזר מפני הקרבות.

בדיעבד מסתבר כי הפצצת המנזר גרמה ליותר נזק מתועלת: מתברר שלגרמנים היה הסכם עם הנזירים שלא להשתמש במנזר למטרות צבאיות. הריסת המנזר למעשה ביטלה את ההסכם וחיילי דיוויזית הפאלשירמייגר (הצנחנים הגרמנים) ה-1 השתמשו בחורבותיו כמוצבים קדמיים לתצפית. בנוסף לזאת הדבר גרם לנזק תעמולתי לבעלות הברית והחשמן האיטלקי מגליונה כינה את ההפצצה "טעות גסה... פיסת טיפשות דוחה". האפיפיור האיטלקי פיוס ה-12 לעומת זאת בחר שלא להגיב על ההפצצה.

בערב היום שלמחרת ההפצצה, פלוגה מהדיוויזיית הרגלים ההודית ה-4 תקפה את הנקודה האסטרטגית 593. ההתקפה נכשלה והאבדות הגיעו לכדי מחצית מהתוקפים. למרות הכישלון נמשכו הסתערויות מצד בעלות הברית אך מחסור בשריון ובנ"ט אילץ אותם לסגת אל מול מתקפת שריון גרמנית ב-18 בפברואר.

לאחר שני הקרבות הראשונים הוחלט בפיקוד בעלות הברית כי אין לנסות להתקדם לאורך נהר הרפידו לעבר מונטה קאסינו במהלך החורף. נדחו גם הצעות להגיע לעיירה באמצעות טיפוס על צוקי ההרים בשל ניסיונות קודמים שנחלו כישלון חרוץ וגם אבדות רבות. הוחלט כי יש להתקדם מצפון דרך אפיק נהר הרפידו בשני ראשים: הראשון לעבר מונטה קאסינו והשני לעבר גבעת מונסטרי. דיוויזית החי"ר הבריטית ה-78 שהגיעה למקום בסוף פברואר נבחרה להתקדם לעבר מונטה קאסינו תחת פיקוד ניו זילנדי.

ב-17 במרץ החלה המתקפה. לאחר הרעשה ארטילרית כבדה הזדחלו החיילים מניו זילנד דרך אפיק הנהר. עד סוף אותו היום הצליחו בעלות הברית להתמקם כ - 200 מטרים בלבד מגבעת מונסטרי בכוח של גדוד. במונטה קאסינו נמשכו הקרבות בין שני הצדדים.

על ההצלחה הראשונית של המתקפה העיבה העובדה שהגרמנים יכלו לתגבר את כוחותיהם בעיירה ולהמשיך את הלחימה. התנגדות עזה של דיוויזית הפאלשירמייגר ה-1 הגרמנית ומתקפת נגד שלהם מנעה כל אפשרות מצד בעלות הברית להמשיך את המתקפה. ב-20 במרץ החלה הדיוויזיה ה-78 להפגין יותר נוכחות בקרב אך הבריטים נכשלו בחסימת התגבורות הגרמניות והצלחותיהם הסתכמו רק בכיבוש מתחמים קטנים בקרבות מבית לבית בעיירה.

ב-23 במרץ בוטלה המתקפה ובעלות הברית התרכזו בייצוב החזית. הבריטים איבדו כ3,000 איש והניו זילנדים 1,600 איש. הגרמנים גם הם סבלו אבדות כבדות.

בעקבת ההתנסות בהפצצת המנזר כתב וולטר מ‘ מילר את ספרו היחיד המנון לליבוביץ (A Canticle for Leibowitz), ספר פוסט אפוקליפטי מהנחשבים בסוגה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בריגדיר הרגלים, הווארד קיפנברגר (תרגום - מנחם אבירם), הוצאת מערכות, 1964.
  • מונטה קאסינו, דיויד הפגוד ודיויד ריצ’רדסון (תרגום - פז שריג), הוצאת מערכות, 1990

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Ford, Ken. Cassino 1944: Breaking The Gustav Line, Osprey Publishing 2004. עמ' 11
  2. ^ ‏ The Battles For Monte Cassino Central Italy 12 January – 5 June 1944, ‏ Dr Christopher Pugsle, 2004