הקרב על סאיפאן
 |
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו. | |
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | ||
| הקרב על סאיפאן | |||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||||||||||||||||||||
|
|||||||||||||||||||||||||||
הקרב על סאיפאן (באנגלית Battle of Saipan) היה הראשון בסדרת קרבות שיזמו האמריקאים ונקראו המערכה על איי מריאנה ופלאו שהייתה בעצמה חלק מהמערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. הקרב נערך על האי סאיפאן שבאיי מריאנה הצפוניים מה-15 ביוני 1944 עד ה-9 ביולי 1944 ובו האוגדות ה-2 וה-4 של חיל הנחתים ואוגדת חיל הרגלים ה-27 האמריקאיות בפיקודו של לוטננט גנרל הולנד סמית' הביסו את האוגדה ה-43 של הצבא היפני הקיסרי בפיקודו של לוטננט גנרל יושיצוגו סאיטו. עבור האמריקאים היה זה הקרב שגבה את כמות הנפגעים הגדולה ביותר עד אותו שלב של המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט, מתוך 71,000 חיילים שנחתו על החוף 2,949 נהרגו ו-10,364 נפצעו.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
כתוצאה מהקרבות שנערכו ב-1943 ובמחצית הראשונה של 1944, כבשו בנות הברית את איי שלמה, איי גילברט, איי מרשל ואת חצי האי פפואה של גינאה החדשה. זה קירב את בנות הברית לקו ההגנה העיקרי של יפן באוקיינוס השקט: איי קרוליין, איי פלאו ואיי מריאנה.
בנות הברית פתחו בשתי מערכות במטרה לשבור את קו ההגנה הזה: מפקדת דרום-מערב האוקיינוס השקט בפיקודו של גנרל דאגלס מקארתור התקדמה לעבר הפיליפינים דרך גינאה החדשה והאי מורוטאי. מפקדת האוקיינוס השקט בפיקודו של אדמירל צ'סטר נימיץ תקפה את איי מריאנה. הבחירה באיי מריאנה כמטרה הושפעה מהכנסת ה-B-29 סופרפורטרס החדש לשימוש. אם איי מריאנה היו בידי בעלות הברית אזי טוקיו הייתה בטווח המפציצים (2,400 קילומטרים).
היפנים ציפו לתקיפה באזור כלשהו לאורך קו ההגנה שלהם ושיערו שאיי קרוליין יהיו המטרה. כדי לתגבר ולצייד את חיל המצב שלהם, הם נזקקו לעליונות אוירית וימית ולכן הוכן מבצע לתקיפת נושאות המטוסים האמריקאיות ביוני 1944 שלימים נודע כקרב ים הפיליפינים.
[עריכה] מהלך הקרב
ההפצצות על סאיפאן החלו ב-13 ביוני 1944. 15 ספינות קרב היו מעורבות ו-165,000 פגזים נורו. שבע ספינות קרב מהירות ומודרניות ירו 2,400 פגזי 16 אינץ', על מנת לחמוק ממוקשים ימיים אפשריים בוצע הירי ממרחק של כ-10,000 יארד (9144 מטרים) או יותר, בנוסף לכך הצוותים גם לא היו מנוסים בהפצצת חופים. ביום המחרת 8 ספינות הקרב שנבנו לפני המתקפה על פרל הארבור ו-11 סיירות תחת פיקודו של אדמירל ג'סי אולדנדורף החליפו את ספינות הקרב המהירות אבל סבלו ממחסור בתחמושת ובזמן.
ההחפה החלה בעשה 7 בבוקר ב-15 ביוני 1944. יותר מ-300 נחתות פרקו 8,000 נחתים בחוף המערבי של סאיפאן, בסביבות השעה 9 בבוקר החלו 11 ספינות לחפות ולסייע באש לנחתים שהסתערו על החוף. הכח הימי הורכב מספינות הקרב "טנסי" ו"קליפורניה", מהסיירות "בירמינגהם" ו"אינדיאנפוליס" ומהמשחתות "נורמן סקוט", "מונסן", "קולהאן", "הלסי פאוול", "ביילי", "רובינסון" ו"אלברט ו. גרנט". היפנים הכינו את ההגנות שלהם בדקדקנות והציבו דגלים בחופים כדי לציין את הטווחים מה שאיפשר להם להשמיד כ-20 טנקים אמפיביים, בנוסף לכך הוצבו חוטי תיל, כלים ארטליריים ומקלעים ונחפרו שוחות והם איפשרו ליפנים להגדיל בצורה משמעותית את כמות הנפגעים האמריקאים. אולם עד הלילה, הצליחו אוגדות הנחתים ה-2 וה-4 ליצור ראש חוף ברוחב של כ-10 קילומטרים ובעומק של קילומטר אחד.
באותו לילה פתחו היפנים במתקפת נגד אך ספגו אבידות כבדות ונהדפו לאחור. ב-16 ביוני, נחתו יחידות של אוגדת החי"ר ה-27 של הצבא והתקדמו לשדה התעופה "אסטילו". בלילה ביצעו היפנים ניסיון נוסף למתקפת נגד. ב-18 ביוני נטש סאיטו את שדה התעופה.
הפלישה הפתיעה את היפנים שציפו למתקפה דרומה יותר. אדמירל סואמו טויודה, מפקד הצי הקיסרי היפני ראה בכך הזדמנות להשתמש בכח התקיפה שיועד להשמיד את נושאות המטוסים האמריקאיות כדי לתקוף את כוחות הצי האמריקאי סביב סאיפאן וב-15 ביוני הוא נתן את פקודת התקיפה. כך התחיל קרב ים הפיליפינים שתוצאותיו היו הרסניות לצי הקיסרי היפני שאיבד 3 נושאות מטוסים ומאות מטוסים. הכוחות היפנים באיי המריאנה נותרו ללא כל תקווה לתגבור ולאספקה.
ללא אספקה נגזר גורלו של הקרב, אך מגיניו היפנים של האי היו נחושים להלחם עד האדם האחרון. סאיטו אירגן את חייליו בקו שעוגן בהר טאפוטצ'או וניצל את פני השטח ההרריים והניתנים להגנה של מרכז סאיפאן. הכינויים שהעניקו האמריקאיים לאזורי הקרבות, "כיס הגיהנום", "רכס לב הארגמן" ו"עמק המוות", מעידים על עוצמת הקרבות. היפנים השתמשו במערות הרבות שהיו בפני השטח הוולקניים כדי לעכב את הכוחות התוקפים, הם התחבאו במשך היום ובלילה יצאו להתקיף. האמריקאים פיתחו בהדרגה שיטות כדי לטהר את המערות בעזרת צוותי להביורים שנתמכו בארטילריה ובמקלעים.
המבצע התאפיין בחילוקי דעות קשים בתוך ההנהגה הצבאית כשגנרל הנחתים הולנד "משוגע מילל" סמית', שלא היה מרוצה מביצועיה של האוגדה ה-27, שיחרר מתפקידו את מפקדה, גנרל הצבא ראלף סמית'.
עד ה-7 ביולי, כבר לא נותר ליפנים לאן לסגת. סאיטו הכין תוכניות למתקפת בנזאי התאבדותית אחרונה. על גורל האזרחים שנשארו על האי, אמר סאיטו, "אין יותר הבדל בין חיילים לאזרחים. זה יהיה לטובתם אם הם יצטרפו להתקפה עם חניתות מבמבוק מאשר יפלו בשבי", עם שחר, כשקבוצה המונה תריסר אנשים נושאת דגל אדום ענק לפניהם, הסתערו כל החיילים הנותרים והבריאים בגופם (מספרם נאמד ב-3,000) קדימה בהתקפה אחת אחרונה. באופן מדהים מאחוריהם השתרכו הפצועים כשחלקם חבושים בראשם, נשענים על קביים ובקושי חמושים. היפנים הסתערו על שני גדודים של חיילים אמריקאים והרגו או פצעו כ-650 מהם. אבל בשעה 16:15 ב-9 ביולי, אדמירל טרנר הודיע שסאיפאן אובטח באופן רשמי. סאיטו והמפקדים הירקושי ואיגטה התאבדו באחת המערות. בנוסף להם התאבד גם סגן אדמירל צ'ואיצ'י נגומו בסוף הקרב, מפקד מהצי שהוביל את נושאות המטוסים היפניות במתקפה על פרל הארבור ובקרב מידוויי, ונחת בסאיפאן כדי לעזור להנהיג את ההגנה על האי.
מאות רבות של אזרחים יפנים התאבדו בימים האחרונים של הקרב, חלקם קפצו מצוקים שזכו לכינויים "צוקי ההתאבדות" ו"צוקי הבנזאי". רוב המאמצים של החיילים האמריקאים לשכנע את האזרחים להיכנע במקום להתאבד היו חסרי תועלת. התעמולה שהופצה ביפן ותיארה את האמריקאים והבריטים כ"שטנים" שיתיחסו לשבויים בצורה ברברית הרתיעה אותם מלהכנע.
לפי ההערכות הסופיות, נהרגו כ-22,000 אזרחים יפנים. כמעט כל החיילים היפנים שהוצבו על האי (לפחות 30,000) נהרגו. לאמריקאים הניצחון עלה ביותר נפגעים מבכל קרב אחר עד אז במלחמה באסיה ובאוקיינוס השקט. מתוך 71,000 החיילים שנחתו 2,949 נהרגו ו-10,364 נפצעו.
[עריכה] לאחר הקרב
כתוצאה מתבוסת היפנים בקרב, אולץ ראש הממשלה היפני הידקי טוג'ו להתפטר. לאחר שהגיעו החדשות על התבוסה לטוקיו הוא שוחרר מפיקוד על הצבא היפני באופן מיידי וב-18 ביולי 1944, הוא התפטר ביחד עם כל ממשלתו.
לאחר הקרב הפך האי סאיפאן לבסיס חשוב למבצעים הבאים באיי המריאנה ולאחר מכן בפלישה לפיליפינים באוקטובר 1944. מפציצים שהוצבו בסאיפאן תקפו את הפיליפינים, איי ריוקיו ויפן.
קפטן סקאה אובה מהצבא היפני ו-46 מחייליו החזיקו מעמד בהרים עד ה-1 בדצמבר 1945 אז נכנעו.
[עריכה] הקרב על סאיפאן בקולנוע
ב-2002 יצא הסרט "לחישות מלחמה" בבימויו של ג'ון וו ובכיכובם של ניקולס קייג' וכריסטיאן סלייטר המספר על חלקם של הקשרים משבט הנבאחו בקרב על סאיפאן.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הקרבות באיי המריאנה מאתר "בסיס הנתונים של מלחמת העולם השנייה".
- סאיפאן - תיאור הקרב מתוך עלון של אוגדת הנחתים השנייה.
- הקרב על סאיפאן מאמר של קפטן ג'ון צ'אפין.
- התקפת בנזאי בסאיפאן מאמר ביפנית.
- סאיפאן: ההתחלה של הסוף מאמר של מייג'ור קארל הופמן.
- המערכות של צבא ארצות הברית בלמחמת העולם השנייה: מערב האוקיינוס השקט מאתר מרכז ההיסטוריה של צבא ארצות הברית.
| המערכה על איי מריאנה ופלאו | ||
|---|---|---|
|
