הקרב על סאיפאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
הקרב על סאיפאן
LVTs attacking Saipan.jpg
עימות: מלחמת העולם השנייה, המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט
תאריך התחלה: 15 ביוני 1944
תאריך סיום: 9 ביולי 1944
משך הקרב: 24 ימים
קרב אחרי: קרב ים הפיליפינים
מקום: סאיפאן, איי מריאנה הצפוניים
תוצאה: ניצחון אמריקאי
הצדדים הלוחמים
War flag of the Imperial Japanese Army.svg האימפריה היפנית  Flag of the United States.svg ארצות הברית 
מפקדים
יושיצוגו סאיטו
צ'ואיצ'י נגומו 
ריצ'מונד טרנר
הולנד סמית' 
כוחות
31,000 חיילים  71,000 חיילים 
אבידות
22,000 אזרחים הרוגים
24,000 חיילים הרוגים
5,000 חיילים התאבדו
921 שבויים 
2,949 הרוגים
10,364 פצועים 

הקרב על סאיפאן (באנגלית Battle of Saipan) היה הראשון בסדרה של התקפות שיזם הפיקוד האמריקאי במטרה לכבוש את איי מריאנה במסגרת המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. הקרב נערך על האי סאיפאן שבאיי מריאנה הצפוניים מה-15 ביוני 1944 עד ה-9 ביולי 1944, ובמסגרתו השמידו הדיוויזיות ה-2 וה-4 של חיל הנחתים ודיוויזית הרגלים ה-27, בפיקוד לוטננט גנרל הולנד סמית', את הדיוויזיה ה-43 של הצבא היפני הקיסרי בפיקוד לוטננט גנרל יושיצוגו סאיטו, שהגנה על האי, והשתלטו עליו לאחר קרבות קשים. במהלך כיבוש סאיפאן ספג הצבא האמריקאי את כמות הנפגעים הגדולה ביותר עד אותו שלב, במסגרת המערכה נגד יפן בזירת האוקיינוס השקט. מתוך 71,000 חיילים שנחתו באי, 2,949 נהרגו ו-10,364 נפצעו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מהקרבות שנערכו ב-1943 ובמחצית הראשונה של 1944, כבשו בנות הברית את איי שלמה, איי גילברט, איי מרשל ואת חצי האי פפואה של גינאה החדשה. זה קירב את בנות הברית לקו ההגנה העיקרי של יפן באוקיינוס השקט: איי קרוליין, איי פלאו ואיי מריאנה.

קשרים משבט הנאוואחו מילאו תפקיד מפתח בהכוונת אש התותחים של הצי אל עמדות היפנים.

בנות הברית פתחו בשתי מערכות במטרה לשבור את קו ההגנה הזה: מפקדת דרום-מערב האוקיינוס השקט בפיקודו של גנרל דאגלס מקארתור התקדמה לעבר הפיליפינים דרך גינאה החדשה והאי מורוטאי. מפקדת האוקיינוס השקט בפיקודו של אדמירל צ'סטר נימיץ תקפה את איי מריאנה. הבחירה באיי מריאנה כמטרה הושפעה מהכנסת ה-B-29 סופרפורטרס החדש לשימוש. אם איי מריאנה היו בידי בעלות הברית אזי טוקיו הייתה בטווח המפציצים (2,400 קילומטרים).

היפנים ציפו לתקיפה באזור כלשהו לאורך קו ההגנה שלהם ושיערו שאיי קרוליין יהיו המטרה. כדי לתגבר ולצייד את חיל המצב שלהם, הם נזקקו לעליונות אוירית וימית ולכן הוכן מבצע לתקיפת נושאות המטוסים האמריקאיות ביוני 1944 שלימים נודע כקרב ים הפיליפינים.

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהלך הקרב באי סאיפאן
חוף אדום 2 בשעה 1 בצהריים
נחתים תופסים מחסה מאחורי טנק M4 שרמן בזמן טיהור החלק הצפוני של סאיפאן. 8 ביולי 1944

הצי האמריקאי פתח בהפגזה מקדימה על סאיפאן ב-13 ביוני 1944. 15 אוניית מערכה היו מעורבות בהפגזה, ו-165,000 פגזים נורו במהלכה. בתחילה ירו שבע אוניות מערכה 2,400 פגזי 16 אינץ' על האי. על מנת להימנע מפגיעה ממוקשים ימיים, בוצע הירי ממרחק של כ-10,000 יארד (9144 מטרים) או יותר, בנוסף לכך הצוותים לא היו מנוסים בהפגזת חופים, ולכן ההרעשה הארטילרית לא הייתה יעילה. ביום השני להפגזה, 8 ספינות מערכה שנבנו לפני המתקפה על פרל הארבור ו-11 סיירות תחת פיקודו של אדמירל ג'סי אולדנדורף החליפו את אוניות המערכה החדישות יותר, אך הם סבלו ממחסור בתחמושת ובזמן.

הנחיתה האמריקאית החלה בשעה 7 בבוקר ב-15 ביוני 1944. יותר מ-300 נחתות פרקו 8,000 נחתים בחוף המערבי של סאיפאן, בסביבות השעה 9 בבוקר החלו 11 ספינות לתת חיפוי ארטילרי לנחתים שהסתערו על החוף. הכח הימי הורכב מאוניות המערכה "טנסי" ו"קליפורניה", מהסיירות "בירמינגהם" ו"אינדיאנפוליס" ומהמשחתות "נורמן סקוט", "מונסן", "קולהאן", "הלסי פאוול", "ביילי", "רובינסון" ו"אלברט ו. גרנט". היפנים הכינו את מערך ההגנה שלהם בדקדקנות אופיינית, והציבו דגלים על החופים לצורך סימון טווחים לארטילריה שלהם, דבר שאיפשר להם להשמיד כ-20 טנקים אמפיביים אמריקאים במהלך הנחיתה. החופים היו מוגנים היטב בשוחות לחימה ובגדרות תיל, והמגינים היפניים קיבלו חיפוי מעמדות מקלעים וארטילריה מבוצרות. כתוצאה מכך ספגו הכוחות האמריקאים הנוחתים אבידות כבדות ביום הלחימה הראשון. למרות זאת, עד רדת הלילה, הצליחו אוגדות הנחתים ה-2 וה-4 לבסס ראש חוף ברוחב כ-10 קילומטרים ובעומק של קילומטר.

באותו לילה פתחו היפנים במתקפת נגד אך ספגו אבידות כבדות ונהדפו לאחור. ב-16 ביוני, נחתו יחידות של אוגדת החי"ר ה-27 של הצבא והתקדמו לשדה התעופה "אסטילו". בלילה ביצעו היפנים ניסיון נוסף למתקפת נגד. ב-18 ביוני נטש סאיטו את שדה התעופה.

הפלישה הפתיעה את היפנים שציפו למתקפה דרומה יותר. אדמירל סואמו טויודה, מפקד הצי הקיסרי היפני ראה בכך הזדמנות להשתמש בכח התקיפה שיועד להשמיד את נושאות המטוסים האמריקאיות כדי לתקוף את כוחות הצי האמריקאי סביב סאיפאן וב-15 ביוני הוא נתן את פקודת התקיפה. כך התחיל קרב ים הפיליפינים שתוצאותיו היו הרסניות לצי הקיסרי היפני שאיבד 3 נושאות מטוסים ומאות מטוסים. הכוחות היפנים באיי המריאנה נותרו ללא כל תקווה לתגבור ולאספקה.

ללא אספקה נגזר גורלו של הקרב, אך מגיניו היפנים של האי היו נחושים להלחם עד האדם האחרון. סאיטו אירגן את חייליו בקו שעוגן בהר טאפוטצ'או וניצל את פני השטח ההרריים והניתנים להגנה של מרכז סאיפאן. הכינויים שהעניקו האמריקאיים לאזורי הקרבות, "כיס הגיהנום", "רכס לב הארגמן" ו"עמק המוות", מעידים על עוצמת הקרבות. היפנים השתמשו במערות הרבות שהיו בפני השטח הוולקניים כדי לעכב את הכוחות התוקפים, הם התחבאו במשך היום ובלילה יצאו להתקיף. האמריקאים פיתחו בהדרגה שיטות כדי לטהר את המערות בעזרת צוותי להביורים שנתמכו בארטילריה ובמקלעים.

המבצע התאפיין בחילוקי דעות קשים בתוך הפיקוד האמריקאי, ומפקד הנחתים, גנרל הולנד, שלא היה מרוצה מביצועיה של האוגדה ה-27, אף הדיח את מפקדה, גנרל ראלף סמית', ומינה לו מחליף.

עד ה-7 ביולי, כבר לא נותר ליפנים לאן לסגת. סאיטו הכין תוכניות למתקפת בנזאי התאבדותית אחרונה. על גורל האזרחים שנשארו על האי, אמר סאיטו, "אין יותר הבדל בין חיילים לאזרחים. זה יהיה לטובתם אם הם יצטרפו להתקפה עם חניתות מבמבוק מאשר יפלו בשבי", עם שחר, כשקבוצה המונה תריסר אנשים נושאת דגל אדום ענק לפניהם, הסתערו כל החיילים הנותרים והבריאים בגופם (מספרם נאמד ב-3,000) קדימה בהתקפה אחת אחרונה. באופן מדהים מאחוריהם השתרכו הפצועים כשחלקם חבושים בראשם, נשענים על קביים ובקושי חמושים. היפנים הסתערו על שני גדודים אמריקאים והצליחו לגרום להם כ-650 נפגעים, לפני שכל הכוח התוקף הושמד באש מקלעים וארטילריה אמריקאית. בשעה 16:15 ב-9 ביולי, אדמירל טרנר הודיע שהושלם כיבוש האי סאיפאן. סאיטו והמפקדים הכפופים לו, הירקושי ואיגטה, התאבדו באחת המערות. בנוסף להם התאבד גם סגן אדמירל צ'ואיצ'י נגומו, שהוביל את נושאות המטוסים היפניות במהלך מתקפה על פרל הארבור ובקרב מידוויי, ונחת בסאיפאן כדי לעזור בהגנה על האי.

מאות רבות של אזרחים יפנים התאבדו בימים האחרונים של הקרב, חלקם קפצו מצוקים שזכו לכינויים "צוקי ההתאבדות" ו"צוקי הבנזאי". רוב המאמצים של החיילים האמריקאים לשכנע את האזרחים להיכנע במקום להתאבד היו חסרי תועלת. התעמולה שהופצה ביפן ותיארה את האמריקאים והבריטים כ"שטנים" שיתיחסו לשבויים בצורה ברברית הרתיעה אותם מלהכנע.

לפי ההערכות הסופיות, נהרגו כ-22,000 אזרחים יפנים. כמעט כל החיילים היפנים שהוצבו על האי (לפחות 30,000) נהרגו. לאמריקאים הניצחון עלה ביותר נפגעים מבכל קרב אחר עד אז במלחמה באסיה ובאוקיינוס השקט. מתוך 71,000 החיילים שנחתו 2,949 נהרגו ו-10,364 נפצעו.

לאחר הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה התעופה אייזלי, מלא ב מפציצי B-29. אמצע 1945.

כתוצאה מתבוסת היפנים בקרב, אולץ ראש הממשלה היפני הידקי טוג'ו להתפטר. לאחר שהגיעו החדשות על התבוסה לטוקיו הוא שוחרר מפיקוד על הצבא היפני באופן מיידי וב-18 ביולי 1944, הוא התפטר ביחד עם כל ממשלתו.

לאחר הקרב הפך האי סאיפאן לבסיס חשוב למבצעים הבאים באיי המריאנה ולאחר מכן בפלישה לפיליפינים באוקטובר 1944. מפציצים שהוצבו בסאיפאן תקפו את הפיליפינים, איי ריוקיו ויפן.

קפטן סקאה אובה מהצבא היפני ו-46 מחייליו החזיקו מעמד בהרים עד ה-1 בדצמבר 1945 אז נכנעו.

הקרב על סאיפאן בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2002 יצא הסרט "לחישות מלחמה" בבימויו של ג'ון וו ובכיכובם של ניקולס קייג' וכריסטיאן סלייטר המספר על חלקם של הקשרים משבט הנאוואחו בקרב על סאיפאן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


המערכה על איי מריאנה ופלאו

סאיפאןים הפיליפיניםגואםטיניאןפלליואנגאור