הקרב על קווקז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקרב על קווקז
Bundesarchiv Bild 101I-031-2417-09, Russland, Kaukasus, Gebirgsjäger.jpg
חיילים גרמנים בהרי הקווקז
עימות: מלחמת העולם השנייה
חלק מ: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
תאריך התחלה: 25 ביולי 1942 - 9 באוקטובר 1943
מקום: קובאן, צפון קווקז
תוצאה: ניצחון סובייטי
הצדדים הלוחמים
הצבא האדום  ורמאכט, הצבא הרומני 
מפקדים
סמיון בודיוני,
איוואן טיולנב,
פיליף אוקטיאברסקי 
וילהלם ליטס,
אוואלד פון קלייסט 
כוחות
מעל מיליון חיילים, 11,300 תותחים, 1300 טנקים, 900 מטוסים (נתונים ל-1 בינואר 1943  764 אלף חיילים,5300 תותחים, 700 טנקים, 530 מטוסים (נתונים ל-1 בינואר 1943 
אבידות
344 אלף הרוגים ושבוים  281 אלף הרוגים ופצועים 
ממורכז

הקרב על קווקז הוא כינוי למערכה צבאית שהחלה בסוף יולי 1942 והסתיימה בסתיו 1943. למרות ההצלחות הגרמניות בשלב הראשון של המערכה והתקדמות משמעותית לכיוון מקורות הנפט בבקו, בסופו של דבר וורמאכט פינה את כול כוחותיו מהאזור ובקושי הצליח למנוע כיתור.

המערכה כללה שתי תת-מערכות:

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת קיץ 1942 החזית הסובייטית בדרום נחלשה מאוד בעקבות התוצאות של קרב חרקוב השני. ורמאכט ניצל היטב את המצב ובמערכה מתואמת הצליח להביס את הצבא האדום במבצע וורונז'-וורושילובגרד. ב-23 ביולי 1942 רוסטוב על דון נפלה לידי הנאצים והדרך לקווקז נפתחה.

אזור בקו וצפון קווקז היה המקור העיקרי של נפט לכלכלת ברית המועצות. לאחר איבוד אוקראינה, קובאן היה מקור חשוב של דגנים ותוצרת חקלאית אחרת. אדולף היטלר היה מודע למצב ולכן הפיקוד הגרמני החליט להמשיך במתקפה לכיוון הרי הקווקז. המטרה הייתה לכתר את הכוחות של הצבא האדום ולהתקדם ב-2 כיוונים - לאורך החוף תוך כיבוש נובורוסייסק והרי נמל נוספים ובאזור הפנימי תוך כיבוש גרוזני ובסופו של דבר להגיע בקו. בהמשך היה מתוכנן להיכנס לגאורגיה ולהגיע לגבול הטורקי. הפיקוד הגרמני היה מודע שלאוכלוסייה המקומית בהרי הקווקז קיימות נטיות אנטי-סובייטיות והם ציפו להתרחבות התקוממות עממית שהחלה עוד בשנת 1940 עם התקרבות וורמאכט לאזור. במהלך הלחימה התברר שהתקוממות עממית הייתה מוגבלת בהיקפה, אך וורמאכט הצליח להקים יחידות מאוכלוסייה המקומית.

במקביל למהלך זו הפיקוד העליון של הוורמאכט ניהל קרב סטלינגרד. תוך זמן קצר התברר שלגרמנים אין יכולת לנהל שתי מערכות התקפיות כה גדולות. הדעה הרווחת היום היא שפיזור הכוחות לשתי מתקפות בו-זמנית בסופו של דבר היה שגיאה אסטרטגית שהביאה לכישלון גרמני במערכות התקפיות אלו.

המתקפה הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה החלה ב-25 ביולי וכבר ב-28 ביולי הוחלט על פירוק החזית הדרומית ובהתאם לכך, בחלק המכריע של המערכה יחידות הצבא האדום פעלו במסגרות הבאות:

  • החזית הצפון קווקזי בפיקוד סמיון בודיוני
    • הארמייה ה-47
    • הארמייה ה-9 (שולבה לאחר פירוק החזית הדרומית)
    • הארמייה ב-12 (שולבה לאחר פירוק החזית הדרומית)
    • הארמייה ה-18 (שולבה לאחר פירוק החזית הדרומית)
    • הארמייה ה-24 (שולבה לאחר פירוק החזית הדרומית)
    • הארמייה ה-37 (שולבה לאחר פירוק החזית הדרומית)
    • הארמייה ה-56 (שולבה לאחר פירוק החזית הדרומית)
    • ארמיית חיל האוויר ה-5
  • חזית עבר הקווקז בפיקוד של איוואן טיולנב
    • הארמייה ה-44
    • הארמייה ה-45
    • הארמייה ה-46
    • הארמייה ה-9 (שולבה מחזית הצפון קווקזי בתחילת אוגוסט)
    • הארמייה ה-24 (שולבה מחזית הצפון קווקזי בתחילת אוגוסט)
    • הארמייה ה-37 (שולבה לאחר פירוק החזית הדרומית בתחילת אוגוסט)
    • הארמייה ה-50 (הוקמה ב-30 באוגוסט)
    • יתר הארמיות של החזית הצפון קווקזי הועברו לחזית זה בתחילת ספטמבר
  • צי הים השחור בפיקוד פיליף אוקטיאברסקי

כוחות הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך המתקפה הוקמה קבוצת ארמיות A בפיקוד של וילהלם ליסט שכללה יחידות הבאות:

כחודש לאחר תחילת המתקפה וילהלם ליסט הועבר מתפקידו ובתחילת נובמבר הפיקוד עבר לאוואלד פון קלייסט.

תחילת תוכנן לכלול גם ארמיית הפאנצר הרביעית של הרמן הות וארמייה ה-11 של אריך פון מנשטיין אך בסופו של דבר הם לא השתתפו במתקפה זו.

מהלך הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה הגרמנית החלה ב-25 ביולי 1942 תוך שילוב שריון של ארמיית הפאנצר הראשונה וארמיית הפאנצר הרביעית באגף השמאלי של החזית הדרומית בה הוצבו ארמייה ה-18, ה-37 וה-51. לאחר יומיים של לחימה החזית התפרקה ונסיגה נהפכה לבריחה. כתוצאה מכך החזית פורקה ורודיון מלינובסקי הועבר לתפקיד של מפקד ארמייה ה-66. רוב הארמיות של החזית הועברו לחזית הצפון קווקזי. הגרמנים מצידם העבירו את ארמיית הפאנצר הרביעית לטובת מתקפה לכיוון סטלניגרד.

הגרמנים המשיכו במתקפה וב-6 באוגוסט הגיעו לפרברי קרסנודר. ב-9 באוגוסט הגרמנים נכנסו למייקופ וב-12 באוגוסט כבשו את קרסנודר. הצבא האדום הצליח לעצור את המתקפה הגרמנית רק בקרבת העיר טואפסה בחוף הים השחור.

במהלך השלב הראשון של המתקפה (25 ביולי-19 באוגוסט) הגרמנים הצליחו לכבוש שטחים משמעותיים ולהגיע לפאתי הרי הקווקז.

סטבקה הייתה מודעת למצב החמור והעבירה לאזור תגבורות משמעותיות. ב-19 באוגוסט הגרמנים החלו מתקפה לכיוון נובורוסייסק. ההגנה של הצבא האדום הייתה נוקשה וגרמנים לא הצליחו להתקדם. ב-28 באוגוסט המתקפה חודשה. ב-31 באוגוסט הגרמנים הצליחו לנתק את חצי האי טאמאן מיתר כוחות הצבא האדום. הגרמנים הצליחו להגיע לפרברי נובורוסייסק אך לא יכלו להתקדם יותר. ב-26 בספטמבר החזית באזור התייצבה. במקביל התנהלו קרבות על מעברים דרך החלק הררי. לאחר קרבות קשות, לקראת מחצית אוגוסט הגרמנים התקרבו למעברים וב-21 באוגוסט הניפו דגל על אלברוס. במהלך תחילת ספטמבר רוב המערבים היו בידי הגרמנים.

בשלב השני של המתקפה שנמשכה עד ל-29 בספטמבר הגרמנים אומנם הצליחו להגיע למספר יעדים כולל סיום כיבוש של נובורוסייסק, אך תוך התקדמות איטית והם לא הצליחו לפרוץ לאזורים מעבר למעברי ההרים. לאור קבלת תגבורות לצבא האדום והעברת חלק מיחידות גרמניות לטובת קרב סטלינגרד מבחינה הסובייטית הייתה הרגשה של שיפור המצב באזור.

בסוף ספטמבר לפיקוד הגרמני היה ברור שלא ניתן להמשיך במתקפה לאורך החוף ובחלק ההררי בו-זמנית. בהתאם לכך, הוחלט להתחיל במתקפה לאורך החוף לכיוון העיר טואפסה. ב-24 בספטמבר החלה מתקפה חדשה על העיר שהיה מוגן על ידי הארמייה ה-18, ה-47 וה-56. המתקפה בוצע על ידי כוח משולב של הגרמנים ורומנים. הכוחות התוקפות הצליחו להתקדם אך לא הגיעו לעיר וב-23 באוקטובר לאחר חודש של קרבות החזית התייצבה.

ב-25 באוקטובר ארמיית הפאנצר הראשונה החלה במתקפה לכיוון נלצ'יק. הם פרצו קווי ההגנה של הארמייה ה-37 וב-27 באוקטובר נכנסו לעיר.

במהלך נובמבר 1942 הסובייטים ניסו לארגן מתקפת נגד אך התקדמות הייתה איטית מאוד וב-4 בדצמבר הוחלט על הספקת המתקפה.

סיכום המתקפה הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה נמשכה כחצי שנה אך הגיעה להצלחות מוגבלות. הגרמנים לא הצליחו לפרוץ מעבר למעברים על הרי הקווקז אך כבשו שטחים משמעותיים כולל ערי קרסנודר, סטברופול ונובורוסייסק. צי הים השחור היה צריך להעביר את כל ספינותיו לנמלים קטנים יחסית בשטח גאורגיה. אומנם הם הצליחו להגיע לאזורים עשירים ב]נפט ולהניע את טורקיה להיכנס למלחמה. כוחות הציר איבדו בקרבות כ-100 אלף חיילים.

בספטמבר הארמייה הרומנית הועברה לטובת קרב סטלינגרד ובדצמבר הועברו לקרב זה יחידות גרמניות נוספות. כתוצאה מכך, קבוצת ארמיות A נכשלה לבצע את המשימות במלואו ולקראת תחילת 1943 הייתה נחותה מהרכב הצבא האדום באזור מבחינה מספרית, מספר טנקים וכו'.

מתקפת נגד הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת המתקפה הסובייטית

הצבא האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטבקה תכננה מתקפת נגד שמטרתה הייתה לכתר את קבוצת ארמיות A במובלעת שנוצרה בצפון קווקז וקואן. המתקפה הייתה צריכה להתבצע על ידי כוחות שלחמו בצפון קווקז ויחידות של החזית הדרומית שהוקמה מחדש והיה צריך לתקוף מצפון-מזרח.

כוחות הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהלך הקרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום קרב סטלינגרד המצב האסטרטגי באזור השתנה. יחידות של חזית סטלינגרד התקדמו מערבה והיוו איום על יחידות גרמניות בקווקז. סטבקה הכינה תוכנית מתקפה מתואמת של הצבא האדום במטרה לכתר של קבוצת ארמיות A.

ב-1 בינואר 1943 יחידות של החזית הדרומית החלו במתקפה וב-3 בינואר חזית עבר הקווקז החל במתקפה לאורך חוף הים השחור. הפיקוד הגרמני זיהה את הסכנה והחליט לפנות מהאזור ארמיית הפאנצר הראשונה ולהתחיל בנסיגה מאורגת של יתר הכוחות. הצבא האדום החל במרדף בחזית שרוחבו היה 320 ק"מ. בעיות ניהול הכוחות הביאו לכך שמרדף היה לא מוצלח ואיטי מהדרוש. כתוצאה מכך, הגרמנים הצליחו להתארגן ולהתבצר לאורך נהר קורה. רק ב-21 בינואר הצבא האדום נכנס לעיר סטברופול. ב-23 בינואר ארמייה ה-44 הצליחה לחבור לכוחות של החזית הדרומית. ב-24 בינואר כוחות של חזית עבר הקווקז שתקפו בצפון קווקז אוחדו בחזית הצפון קווקז החדש.

במטרה לעצור את החזית הדרומית הפיקוד הגרמני העביר לאזור ארמיית הפאנצר הרביעית. לצבא האדום לא היה מספיק כוח להמשיך במתקפה היא כמעט נעצרה. ב-4 בפברואר הארמייה ה-37 עברה את העיר קרסנודר מצפון והתקרבה לחוף ים אזוב.

המתקפה הסובייטית מדרום גם התקדמה אך איטי מהנדרש. הם הצליחו להתקדם לכיוון קרסנודר, ב-29 בינואר שחררו את העיר מייקופ ולקראת 4 בפברואר הצבא הגיעה לשפת נהר קובאן.

אומנם למרות ההצלחות הסובייטיות הגרמנים הצליחו למנוע את הכיתור ולרכז את הכוחות בחלק המערבי של מחוז קרסנודר וצפונית מרוסטוב על דון.

בתחילת פברואר סטבקה החליטה על ארגון מחדש. אמריה ה-44 הועברה לפיקוד החזית הדרומית. יחידות שלחמו באורך חוף הים השחור רוכזו תחת חזית הצפון קווקז. יתר יחידות חזית עבר הקווקז הופקדו על שמירת החוף, שמירת גבול הטורקי וכו'. החזית הצפון קווקזי קיבלה הנחייה להביס את הגרמנים באזור נובורוסייסק-קרסנודר.

במשך מספר שבועות הארמייה ה-47 הסובייטית ניסתה לכבוש את העיר נובורוסייסק. ב-4 בפברואר באזור בוצע נחיתת כוחות מהים שבמהלך הקרבות הורחב ובו התמקמה הארמייה ה-18. מכיוון שבקרבות במובלעת שנתפסה השתתף לאוניד ברז'נייב הדבר קיבל תהודה רחבה במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20.

ב-7 בפברואר החזית הדרומית החלה במתקפה לכיוון רוסטוב על דון וב-13 בפברואר העיר שוחררה. ה-9 בפברואר החלה מתקפה על קרסנודר שהסתיימה ב-12 בפברואר בשחרור העיר. כוחות הארמייה ה-17 הגרמנית התרכזו באזור חצי האי טאמאן. למרות שמתקפה נמשכה, יחידות הצבא האדום לא הצליחו לכבוש את חצי האי בו גרמנים הקימו קו ביצורים חזק. בתחילת יוני 1943 הוחלט על הפסקת המתקפות על קו הביצורים הגרמני.

מתקפה מוצלחת של הצבא האדום באוקראינה במהלך קיץ 1943 סיכנה את כוחות וורמאכט בחצי האי טאמאן. ב-3 בספטמבר אדולף היטלר נתן פקודה על פינוי הצבא מאזור. הפינוי נמשך עד ל-9 באוקטובר. למרות כל מאמצי הצבא האדום להפריע למהלך הפינוי, הגרמנים הצליחו להעביר לחצי האי קרים 260 אלף חיילים, 70 אלף סוסים וכל הציוד הכבד שהיה ברשותם.

ב-10 בספטמבר הצבא האדום חידש מתקפה על נובורוסייסק. במתקפה השתתפו יחידות של הארמייה ה-18, ה-9 וה-56 תוך נחיתת חלק מהכוחות מהים. ב-16 בספטמבר העיר שוחררה. לקראת ה-9 באוקטובר הארמייה ה-56 הגיעה לחופי הים באזור חצי האי טאמאן ובכך הסתיימה נוכחות גרמנית באזור.

סיכום מתקפת הנגד הסובייטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדליית על הגנת הקווקז

המתקפה הביאה לשחרור כל השטח שנכבש על ידי הנאצים במהלך שנת 1942. צי הים השחור הסובייטי חזר לבסיסו בנובורוסייסק וכתוצאה מכך השתפרה יכולתו לפעול נגד נתיבי ים האויב ולתמוך בהמשך בשחרור חצי האי קרים.

אומנם הצבא האדום לא הצליח להביא לכיתור וורמאכט ויחידותיו פונו מהאזור. עבור מבצע הפינוי, אוואלד פון קלייסט הועלה לדרגת גנרל-פלדמרשל.

לאחר שחרור האזור, עמי הקווקז הואשמו בשיתוף פעולה עם הנאצים. במהלך שנת 1944-1945 בוטלו רפובליקות האוטונומיות באזור ותושבי האזור (צ'צ'נים, אינגושים, בלקרים, קלמיקים) גורשו לסיביר. המהלך הביא לגירוש כמה מאות אלפי אזרחים. הם קיבלו אישור לחזור לצפון קווקז רק בסוף שנות ה-50 בתקופה של ניקיטה כרושצ'וב.

ניצחון סובייטי במערכה חיזק את החלק הדרומי של החזית. במהלך המערכה הצבא האדום הצליח להגיע לשילוב כוחות היבשה עם הצי וחיל האוויר. ב-1 במאי 1944 החלה חלוקת מדליה "עבור הגנת הקווקז" שהוענקה למאות אלפי חיילים שהשתתפו במערכה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הקרב על קווקז בוויקישיתוף