הרודיאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרודיאס, ציור מאת פול דלרוש
שלומית, ביתה של הרודיאס, מציגה את ראשו של יוחנן המטביל. ציור של ברנרדינו משנת 1527 ממוזיאון הלובר בפריס

הרודיאס או הרודיה[1] (ביוונית: Ηρωδιάς; בערך 15 לפנה"ס - אחרי 39) הייתה נסיכה יהודיה משושלת בית הורדוס, אחותו של אגריפס הראשון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרודיאס נולדה בממלכת יהודה, אביה היה אריסטובולוס בנו של הורדוס ומרים החשמונאית, אמה הייתה ברניקי בתה של שלומית אחות הורדוס ושל קוסטובר מושל אדום.

בשנת 1 או 2 לספירה, נישאה הרודיאס לדודה הורדוס, בנו של המלך הורדוס ממרים בת שמעון הכהן הגדול[2]. אחרי שבעלה הסתכסך עם אביו, הוא עבר עם הרודיאס להתגורר באחת מערי החוף של ארץ ישראל. בשנת 14 לספירה לערך‏[3] ילדה לו הרודיאס את שלומית.‏[2]

כשהיה הורדוס אנטיפס, גיסה של הרודיאס, בדרכו לרומא, התארח לפני נסיעתו בביתם של הורדוס והרודיאס. אנטיפס, שהיה נשוי לבת המלך הנבטי חרתת מלך פטרה, חשק בהרודיאס והעז להציע לה נישואין. הרודיאס הסכימה, בתנאי שיגרש את אשתו, והם סיכמו שתעבור לגור בביתו מיד כשיחזור מרומא. כשחזר מרומא גילתה אשתו את דבר ההסכם עם הרודיאס ומבלי לספר לו שהיא יודעת, ביקשה שישלח אותה למכוור, על גבול ארצו של חרתת. בעלה הסכים בלי לדעת על כוונתה ומיד כשהגיעה למכוור, שהייתה נתונה אז לשלטון חרתת, ליוו אותה שרי צבאו של חרתת אל אביה בערב. כשסיפרה לאביה על כוונת בעלה לגרש אותה, נוסף עניין זה לסכסוך על הגבולות בארץ גמלא ופרצה מלחמה בה הושמד כל צבא אנטיפס.‏[4]

בשנת 20[3] (או 27[5]) לערך, עזבה הרודיאס את הורדוס בעלה ונישאה לאחיו למחצה (ממלתקי השומרונית), הורדוס אנטיפס.‏[2] יוסף בן מתתיהו מדגיש כי הייתה זו הפרה של "חוקי האבות", קביעה המתבססת על כך שאשה אינה יכולה לתת גט לבעלה ויכולה להתגרש ממנו רק בהסכמתו. מאחר שהרודיאס עזבה את הורדוס בעודו בחיים וללא הסכמתו, הרי שעל-פי המשפט היהודי (עניין המודגש אצל יוסף גם במקום אחר‏[6]) חל איסור עריות לאנטיפס להינשא לאשת אחיו.‏[5]

גם בברית החדשה[7] יש התייחסות להפרת החוק שבנישואי הרודיאס ואנטיפס, שם מסופר כי יוחנן המטביל אמר לאנטיפס כי הרודיאס אינה מותרת לו לנישואין ובעקבות מחאתו נכלא בבית הסוהר. הרודיאס שנאה אותו על כך וביום הולדתו של אנטיפס נפלה לידה הזדמנות לנקום ביוחנן. לאחר שבתה, שלומית, רקדה לפני אביה החורג ואורחיו רמי המעלה ומצאה חן בעיניהם, נשבע לה אנטיפס שייתן לה כל שתבקש. שלומית מיהרה לשאול את אמה מה עליה לבקש והרודיאס השיבה לה מיד: "את ראש יוחנן המטביל". אנטיפס נאלץ לדבוק בשבועתו וציוה על אחד השומרים להביא את ראשו. השומר הלך וכרת את ראשו של יוחנן בכלא, חזר עם הראש בקערה ונתן לשלומית, שהעבירה אותו לאמה.

הסתבכותו בחובות של אגריפס, אחיה של הרודיאס, הביאה אותו למחשבות אובדניות. אשתו, קיפרוס, שהרגישה בכוונתו להתאבד, שלחה מכתבים אל הרודיאס, בהם סיפרה לה על מצבו של אחיה וביקשה את עזרתה הכספית. הרודיאס ואנטיפס נענו לבקשה ואגריפס התמנה לאגרונומוס (מפקח השוק) של טבריה. הייתה זאת נפילה במעמדו של אגריפס שהיה רגיל להתהלך כבן בית אצל שועי העולם ברומא ומהר מאד פרץ סכסוך בינו לבין גיסו ואגריפס הפך שוב למובטל כעבור זמן קצר.‏[8]

בשנת 37, לאחר שהפך לקיסר, שחרר קליגולה את אגריפס מהכלא, אליו הוכנס על ידי קודמו טיבריוס, והמליך אותו על הטטרארכיה של פיליפוס שנפטר‏[9]. כשראתה הרודיאס שאחיה הגיע למעלה גדולה הרבה משל בעלה אנטיפס, קנאה בו והפצירה בבעלה להפליג לרומא ולבקש גם לעצמו מלוכה, שהרי להבדיל מאגריפס, הוא כבר נסיך. לאחר לחץ כבד מצד הרודיאס, שהוכיחה את בעלה על חולשתו, נסע אנטיפס לרומא עם אשתו. אגריפס, שהבין שכל מה שאנטיפס יקבל יבוא על חשבונו, הקדים אותו ושלח שליח עם מכתב קטגוריה על אנטיפס, בו האשים את אנטיפס בקשירת קשר עם האימפריה הפרתית כנגד הקיסר והוכחה לכך הם מחסני הנשק המלאים שלו. בזמן שאנטיפס הציג את טיעוניו בפני הקיסר, קרא קליגולה את המכתב של אגריפס והזדעזע מדבריו. כשאנטיפס נאלץ להודות בקיומו של הנשק, האמין הקיסר להאשמות אגריפס ושפט את אנטיפס "על תאות יצרו". הוא העביר למלכותו של אגריפס את הטטרארכיה של אנטיפס (הגליל ועבר הירדן) ואת אנטיפס עצמו שלח לגלות בלוגדונום שבגאליה[10]. קליגולה אמר להרודיאס, שבזכות היותה אחותו של אגריפס, הוא חוסך ממנה את עונשו של בעלה - היא יכולה להישאר במולדתה ולשמור על רכושה. על כך ענתה הרודיאס לקיסר:

"אהבתי לבעלי מונעת אותי מלהשתמש בחסד מתנתך. לא מן הדין הוא שאעזוב אותו כשהוא שרוי באסון, לאחר שהייתי שותפת באושרו."

מתוך כעס על גאוותה, גירש אותה הקיסר יחד עם בעלה, וכאשה נאמנה יצאה איתו לגלות (בשנת 40[11]). על גורלם של הרודיאס ובעלה מעיר יוסף בן מתתיהו:

"עונש כזה הטיל אלוהים על הרודיאס על שום קנאתה באחיה ועל הורדוס על שום שנשמע לקלות-דעתה של אשתו."[12][13]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "הרודיאס" בתרגום אברהם שליט ל"קדמוניות היהודים". "הרודיה" ו"הֵרוֹדִיַס" בתרגום יעקב נפתלי שמחוני ל"תולדות מלחמת היהודים ברומאים".
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ה, פסקה ד, סעיף 136.
  3. ^ 3.0 3.1 פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ד', שיעור 9, פרק 5, עמוד 193.
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ה, פסקה א, סעיפים 114-109.
  5. ^ 5.0 5.1 יוסף בן מתתיהו - היסטוריון של ארץ-ישראל (יד יצחק בן צבי, תשמ"ג): גירושים אצל יוסף בן מתתיהו (מרדכי א' ראבילו), עמוד 156.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק יג, פסקה א, סעיף 341: "אסור ליהודים לשאת את נשי אחיהם".
  7. ^ הבשורה על פי מרקוס, פרק ו', 29-17; הבשורה על פי מתי, פרק י"ד, פסוקים 11-3.
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ו, פסקה ב, סעיפים 150-147.
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ו, פסקה י, סעיף 237.
  10. ^ מקום גלותם לא ברור - אם הכוונה ללוגדונום בגאליה נארבוננסיס (כיום ליון שבצרפת) או ללוגדונום-קונבנרום (כיום סיינט-ברנטאנד-די-קומיגנס שבצרפת) שעל הגבול עם היספניה.
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, הערות ובאורים מאת המתרגם יעקב נפתלי שמחוני לספר ב, פרק ט, פסקה ו.
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ז, פסקאות א-ב, סעיפים 255-240.
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב, פרק ט, פסקה ו.