הרולד לויד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרולד לויד בסצנה מתוך סרטו "Safety Last!‎" משנת 1923

הרולד קלייטון לוידאנגלית: Harold Lloyd; ‏ 20 באפריל 1893 - 8 במרץ 1971) היה שחקן ובמאי אמריקני, שנודע בקומדיות האילמות שיצר.

הרולד לויד ניצב לצד צ'ארלי צ'פלין ובאסטר קיטון כאחד מיוצרי סרטי הקומדיה הפופולריים והמשפיעים ביותר של עידן הסרט אילם. בין השנים 1914 ל-1947 יצר לויד קרוב ל-200 סרטי קומדיה, הן אילמים והן מדברים. הוא ידוע בדמות ה"משקפופר" שגילם, התר אחר הצלחה כספית ורומנטית ואף זוכה בה.

סרטיו כוללים לעתים תכופות מפגנים פיזיים נועזים, שבהם הותיר את חותמו עד לימינו אלה. בסרט "Safety Last!‎"‏ (1923), תמונת הסצנה שבה לויד נתלה במחוג השעון, ממרומי מגדל מעל רחוב סואן, היא אחת התמונות הידועות ביותר בתולדות הראינוע בפרט ובתולדות הסרטים בכלל. לויד ביצע רבים מהפעלולים המסוכנים שבסרטיו לבדו, ואף פצע עצמו במהלך צילומי "Haunted Spooks" משנת 1920, בהם איבד בתאונה את אגודלו בידו הימנית (הפציעה הוסוותה בסרט בעזרת כפפה מיוחדת).

על אף שסרטיו של לויד לא השתוו בהצלחתם המסחרית לצ'פלין, הוא הפיץ תריסר סרטים ארוכים בשנות העשרים, בעוד שצ'פלין הפיץ שלושה בלבד, וסרטיו של לויד גרפו במצטבר סכום כסף רב יותר (15.7 מיליוני דולרים ללויד לעומת 10.5 מיליוני דולרים לצ'פלין).

נעוריו וכניסתו לעולם הסרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לויד נולד בבורצ'ארד שבנברסקה לג'יימס דארסי לויד ואליזבט פרייזר, סב רבו מצד אביו היה מווילס. הוא עבר למערב עם משפחתו לאחר כשלונו של אביו ביוזמות עסקיות מרובות.

הוא הופיע בתיאטרון משחר נעוריו והחל לשחק בקומדיות זמן קצר לאחר מעברו ב-1912 לסן דייגו שבקליפורניה. לויד החל לעבוד בחברת הסרטים של תומאס אדיסון ולבסוף יצר שותפות עם עמיתו השחקן והבמאי האל רואוץ, שהקים אולפן משלו בשנת 1913. לויד שעמל קשות לפלס דרכו בסולם ההצלחה, נעשה המוצלח מבין השחקנים הקומיים של רואוץ בין 1915 ל-1919.

הוא שכר את בב דניאלס כשחקנית משנה ב-1914; והיה ביניהם רומן, הם נודעו כ"הנער" ו"הנערה". ב-1919 היא עזבה את לויד בגלל שאיפות דרמטיות גדולות יותר. לויד החליף את דניאלס במילדרד דייויס בשנת 1919, וככל שהוא צפה בה יותר כך הוא היה נלהב יותר להשיגה. תגובתו הראשונה של לויד בראותו אותה הייתה "היא נראית כמו בובה צרפתית גדולה!".

דמותו המוקדמת של לויד בסרטים, שכונתה בשם "לוקס הבודד", היה לפי הודאותו שלו חיקוי מטורף של צ'פלין כפי שהיה ב-1918. לויד ורואוץ פיתחו את דמות "המשקפופר" (שתמיד נקרא "הרולד" בסרטים), דמות קומית בוגרת יותר שלו עם פוטנציאל גדול יותר לסימפטיה ובעלת עומק רגשי. הוא התחיל בכך ב-1921 והם שינו את הקומדיות מקצרות לארוכות. אלה כללו את הסרט שזכה לשבחים Grandma's Boy משנת 1922, אשר (יחד עם הסרט "הנער" של צ'פלין) היה חלוץ בפיתוח דמויות מורכבות וקומדיות סרטים, הסרט "Safety Last!‎" הסנסציוני משנת 1923, שבזכותו דרך כוכבו של לויד, והסרט Why Worry משנת 1923.

לויד ורואוץ נפרדו ב-1924, כשלויד נעשה למפיק עצמאי של הסרטים של עצמו. הללו כללו את הסרטים הארוכים הבוגרים הטובים ביותר שלו "ביישן מנערות" (1924), The Freshman מ-1925, The Kid Brother מ-1927, וספידי מ-1928.

Welcome Danger מ-1929 היה במקור סרט אילם, לויד החליט בשלב מאוחר בהפקה לעשותו מחדש עם דיאלוג. כל הסרטים הללו היו מוצלחים ביותר ורווחיים, הם היו גם רבי השפעה עד מאוד ועדיין מצאו הרבה מעריצים בקרבם של קהלים מודרניים, עדות למיומנות ולמקוריות עשיית הסרטים של לויד ולכשרונות של משתפי הפעולה שלו. כמו הקומיקאים האילמים הגדולים, היה לויד הכוח היצירתי המניע העומד מאחורי סרטיו, במיוחד הסרטים ארוכי היריעה. מהצלחה זו הוא נעשה אחד האנשים העשירים ורבי ההשפעה ביותר בראשית ימיה של הוליווד.

"סרטים מדברים" ומעבר מוצלח למחצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1924 הקים הרולד לויד חברת הפקת סרטים עצמאית משלו: "תאגיד הסרטים הרולד לויד", כשסרטיו הופצו על ידי פאט ומאוחר יותר על ידי פרמאונט ופוקס המאה העשרים. לויד היה החבר המייסד של האקדמיה לאומנות ומדעי הסרטים. לויד עשה את המעבר לקול ב-1929 עם סרטו Welcome Danger (הגרסה המקורית האילמת שלא הופצה של הסרט הוקרנה בערים שונות בהקרנה מחדש ב-2005 של סרטיו של לויד). הסרט הופץ שבועות מספר לפני התחלת השפל הגדול, הוא היה הצלחה כספית אדירה, עם צופים הלהוטים להאזין לקולו של לויד בסרט. שיעור הפצת סרטיו של לויד, שהיה אחד או שניים לשנה בשנות העשרים, הואט לכדי אחד כל שנתיים עד 1938.

הסרטים שהופצו במהלך תקופה זו היו: Feet First בעל סצנריו דומה ל-"Safety Last!‎" שבו הוא היה בצמוד לגורד שחקים בשיאו של הסרט; Movie Crazy משנת 1932 עם קונסטנצה קאמינגס; The Cats Paw משנת 1934 שהיה קומדיה פוליטית שחורה ועצובה; ו-The Milky Way משנת 1936, שהיה ניסיונו היחידי של לויד בקומדיה משוגעת, בשלב זה אופנתית ביותר.

הסרטים שהופצו בשלב זה הופקו באופן פרטי על ידי החברה של לויד. לרוע המזל, דמות המסך שלו המשיגנית, לא הצליחה לגעת כעת בנפשם של קהל סרטי השפל הגדול של שנות השלושים. ככל שאורך הזמן בין זמן הפצת הסרטים גדל, קטנה הפופולריות שלהם, וכך עשתה גם חברת ההפקה שלו. סרטו האחרון בעשור Professor Beware נעשה על ידי הצוות של פרמאונט, עם לויד המתפקד כשחקן הראשי והמממן החלקי.

ב-23 במרץ 1937, מכר לויד את חלקת האדמה של האולפן "חברת הסרטים הנעים של הרולד לויד" ל"כנסיית ישו הנוצרי של יום אחרון הקדושים". באתר ממוקם כיום היכל לוס אנג'לס קליפורניה.

לויד הפיק מעט קומדיות לסרטי RKO בתחילת שנות הארבעים, אולם פרט לכך הוא פרש מהמסך עד ל-1947. חזרתו להופעת כוכב נוספת בשנת 1947 בסרט The Sin of Harold Diddlebock הומאז' רע מזל לקריירה של לויד, שביים פרסטון סטרג'ס ומומן בידי הווארד יוז. הרעיון היה להראות את מה שקרה לדמותו האופטימית של הרולד מ-The Freshman בחייו המאוחרים. Diddlebock נפתח למעשה עם צילומים מ-The Freshman, ולויד היה צעיר דיו למראה על מנת להתאים לסצינות המבוגרות יותר די טוב. ללויד ולסטרג'ס היו תפישות שונות של החומר. על כל פנים, הם התקוטטו לעתים קרובות במהלך הצילומים. הסרט המוגמר הופץ למשך זמן קצר ב-1947, ואז הוכנס למדפים על ידי המפיק יוז. יוז חתך את הסרט והוציאו במהדורה מחודשת ב-1950, תחת הכותרת Mad Wednesday, היה זה סוף עצוב לקריירת משחק מזהירה.

נישואים ובית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לויד נשא לאישה את השחקנית המובילה שלו בשבת ה-10 בפברואר 1923. ביחד היו להם שני ילדים: גלוריה לויד (נולדה ב-1923) והרולד לויד הבן (1931-1971). הם אף אימצו את פגי (1924-1986) ב-1930. לויד ריפה למשך זמן מה את ידיה של דייויס מלהמשיך בקריירת המשחק שלה. מאוחר יותר הוא התרכך, אולם עד הזמן הזה היא איבדה את המומנטום בקריירה שלה. מילדרד נפטרה ב-1969, שנתיים טרם מותו של לויד.

ביתו של לויד, "גרינקאר", בבוורלי הילס, נבנה בין השנים 1926 ל-1929, ובו 44 חדרים, 26 חדרי אמבטיה, תריסר מזרקות, שנים עשר גנים ותשעה מסלולי גולף. האחוזה יצאה מכלל שליטתה של משפחת לךויד ב-1975, לאחר ניסיון כושל להחזיקה כמוזיאון פרטי.

הקרקעות חולקו לבסוף מחדש, אולם הבית עיקרי נותר ומשתמשים בו לעתים קרובות כאתר סרטים, למשל בסרט One. הוא רשום בארכיב הלאומי של מקומות היסטוריים.

רדיו ופרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1944 הופיע הרולד לויד כבמאי וכמארח של The Old Gold, סדרה אנתולוגית כשפטרסון סטרג'ס סירב להצעה עבור התפקיד, אולם רצה הציע את לויד במקומו. המופע הציע עיבוד רדיו בן חצי שעה של קומדיות סרטים מוצלחות שיצאו לאחרונה, הושק עם גרסה של Palm Beach Story, עם קלודט קולברט ורוברט יאנג.

ישנם הסוברים שה-The Gold Comedy Theater הוא גרסה קלה יותר של Lux Radio Theater והוא הציג כמה מטיפוסי הסרטים והטלוויזיה הידועים ביותר בני הזמן ההוא, בכללם פרדי אלן, ג'ון אליסון, לוסיל בול, ראלף בלאמי, לינדר דארנל, סוזן הייווארד, הרברט מרשל, דיק פאוול, אדוארד ג. רובינסון, ג'ין ויימאן ואלן יאנג. אולם הפורמט בן החצי שעה של המופע גרם לכך שייתכן שהחומר נקטם באורח קשה מדי - ולויד נשמע מעט חולה במשך רוב העונה (אף על פי שהוא אימן את עצמו לדבר ברדיו טרם הופעת הבכורה של המופע, ונשמע רגוע מעט יותר כשהתקרב סיום הרצתה של הסדרה), ייתכן שפעלו כנגד כך.

שידורי "תיאטרון קומדיית הזהב הישן" הסתיימה ביוני 1945, עם עיבוד של "טום דיק והארי" שהציגו ביוני אליסון ורג'ינלד גרדינר ולא חודש בעונה שלאחר מכן. שנים רבות לאחר מכן, דיסק ובו 29 מהמופעים של לויד התגלה בביתו.

לויד נותר מעורב במספר עניינים אחרים, בכללן עבודות צדקה ותרומה לקהילה. הוא קיבל השראה מהתגברות על פציעותיו וכוויותיו, הוא היה פעיל מאוד בבית חולים לילדים נכים ולבסוף העפיל למדרגת המשרה הרמה ביותר בארגון זה Imperial Paretante.

הוא הופיע בעצמו במספר תוכניות טלוויזיה לאחר פרישתו, הראשונה הייתה בתוכניתו של אד סאליבאן, Toast of the Town, ב-5 ביוני 1949 ושוב ב-6 ביולי 1958. הוא הופיע כאורח המסתורין ב"מה השורה שלי?" ב-26 באפריל 1953, ופעמיים ב"אלו הם חייך". ב-10 במרץ 1954 אצל מאק סנט ושוב ב-14 בדצמבר 1955 בפרק משלו.

לויד למד את אומנות הצבעים והמיקרוסקופיה ועסק בצילום. בכלל זה צילום 3D וניסויים בסרטי צבע. כמה ממבחני הטכניקולור המוקדמים בני שני הצבעים צולמו בביתו שבבוורלי הילס. הוא נעשה נודע בשל תצלומי העירום שלו, של דוגמניות כמו בטי פייג' וסטריפר דיקסי אבאנס, עבור מספר כתבי עת לגברים. הוא צילם תמונות של מרילין מונרו המסבה בבריכה בבגדים, שפורסמו לאחר מותם של השניים. ב-2004 הפיקה נכדתו סוזן ספר עם מבחר מתצלומיו בשם "הוליווד של הרולד לויד ב-3D". לויד אף העניק עידוד ותמיכה למספר שחקנים צעירים, בכללם ג'ק למון, דבי ריינולדס ורוברט ואגנר.

עניין מחודש בפועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לויד שמר על שליטה על זכויות היוצרים של סרטיו ושיחרר אותם מחדש תחת לעתים נדירות לאחר פרישתו. כתוצאה מכך, סבלו המוניטין וההכרה הציבורית שלו בהשוואה לצ'פלין וקיטון, שעבודתם הייתה זמינה יותר באופן כללי.

גם אופי דמותו של לויד היה מקושר באופן חזק עם עידן שנות העשרים וכשניסו לגרום לעניין מחודש בהם בשנות הארבעים והחמישים הם נתקבלו בקול ענות חלושה, אז ראו הצופים את שנות העשרים (ובעיקר סרטים אילמים) כמיושנת. בראשית שנות השישים הפיק לויד שני אוספי סרטים שהציגו סצינות מהקומדיות הישנות שלו Harold Lloyd's World of Comedy משנת 1962 וכן The Funny Side of Life משנת 1963.

הסרטים הללו נתקבלו באופן חיובי ועוררו עניין מחודש בלויד, הם סייעו לו להעלות מחדש את קרנו בקרבם של היסטוריוני סרטים. במהלך שנותיו המאוחרות יותר הוא הקרין את סרטיו בפני קהלים באירועי צדקה וחינוך מיוחדים, וזכה לתשואות רבות.

לאחר מותו שווקו רוב סרטיו האילמים על ידי סרטי טיים לייף והוקרנו לעתים קרובות בטלוויזיה, אולם הם הוצגו בפורמט עלוב, עם סיפור שהפריע לעלילה ופסקול מוזיקלי לא מלודי. באמצעות מאמציו של קוין ברונלאו ודייווידיגיל והתמיכה של נכדתו סוזן לויד רוס, שחררה מחדש סדרת הסרטים האילמים הבריטית תיימס כמה מסרטיו הארוכים של לויד, זאת בתחילת שנות התשעים בגירסת הוידאו (עם תכלילים תזמורתיים חדשים בביצועו של קרל דייוויס).

לאחרונה שוחזרו במלואם יתרת סרטיו האילמים ארוכי היריעה של לויד, כמו גם רבים מסרטיו הקצרים, זאת עם תכליל תזמורתי חדש בביצוע של רוברט ישראל. כיום הם מוקרנים לעתים קרובות בערוץ סרטי הקלאסיקה של טרנר (TCA) בכבלים. ב-1990 יצרו ברונלאו וגיל סרט תעודי על לויד שעורר עניין מחודש בעבודתו בראשית שנות התשעים. אוסף ה-DVD הגרסאות המשוחזרות של רוב סרטיו ארוכים (והקצרים החשובים יותר שלו) שוחררו להפצה על ידי קולנוע און ליין, בשותפות חברת הנאמנות הרולד לויד בנובמבר 2005, ביד עם ההקרנה הקולנועית המוגבלת שלו בניו יורק ובערים אחרות בארצות הברית, קנדה ואירופה. אנט לויד אף אמרה תגדל תמיכת המעריצים, ייתכן שישוחרר אוסף שני בעתיד.

פרס האוסקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1952 קיבל לויד פרס אוסקר מיוחד בשל היותו "קומיקאי אמן ואזרח טוב". חלקו השני של המשפט הוא במקארתיזם, שבשלב זה הפיל ברשתו את צ'פלין ושויזת הכניסה שלו לארצות הברית בוטלה. ללא התייחסות להיבטים פוליטיים, קיבל לויד פרס עבור חלקו הטוב.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לויד נפטר בגיל 77 מסרטן הערמונית ב-8 במרץ 1971 בבוורלי הילס, קליפורניה, ארצות הברית. גופתו נטמנה באולם תת-קרקעי במאוזליאום הענק בבית הקברות פארק הזיכרון פורסט לואון, בגלנדייל שבקליפורניה.

"הגאון השלישי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

לויד שימש כנושאה של סדרת טלוויזיה תעודית שהופקה בשנת 1989 "הרולד לויד: הגאון השלישי" שעשו קוין ברונלאו ודייוויד גיל, שלאחריו הגיעו סדרות תעודיות דומות שזכו לתשואות ועניינן ליצני הסרטים האילמים הגדולים האחרים צ'ארלי צ'פלין ובאסטר קיטון. הסרט הוקרן בבריטניה בטלוויזית תיימס ובאמריקה בתוכנית PBS "אומנים אמריקאים". באמצעות השתתפותה של נכדתו של לויד ומופקדת רכושו סוזן לויד, הייתה לעושי הסרטים גישה מלאה לסרטיו של לויד ולארכיב הפרטי שלו.

שיא התוכנית הייתה ראיון עם חברו ושותפו של לויד האל רואוץ, אז בן 98 שנים. עמיתיו ושותפיו האחרים של לויד, חבריו ובני משפחתו, השתתפו אף הם בסרט.

הסרט בן שתי השעות חשף את השיטות שעמדו מאחורי פעלוליו המפורסמים בגובה רב. על אלה הוא דן לעתים רחוקות בפרהסיה במהלך חייו. הם בוימו על גבי חזית תמוכה שנבנתה מעל הכניסה למנהרת היל סטריט, או על גג הבניינים האחרים במרכז המסחרי שבעיר לוס אנג'לס. לויד הוצב בדרך כלל בגובה של עשרים רגליים מעל המצע המוסתר, אולם המצלמה הוצבה בצורה כזאת שלויד הופיע כגבוה מעל הרחובות שמתחתיו. הסרט התעודי ציין מעל מקום, שאם לויד היה נופל, הוא היה ככל הנראה צולל לרחוב חרף אמצעי הזהירות שננקטו.

מרצפות התהילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להרולד לויד יש שני כוכבים במדרכת התהילה של הוליווד. הטקס שלו היה הרביעי במספרו, בו שומרו טביעות אצבעותיו וטביעות רגליו, האוטוגרף שלו ותווי משקפיו. ב-1994 זכה הרולד לויד לכבוד שבול דואר של ארצות הברית יעוצב בדמותו, אותו צייר הקריקטוריסט אל הירשפלד.

התייחסויות ללויד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומת (1929)
  • הפרק משנת 2001 של הפיוצ'רמה "That's Lobstertainment", היה מחווה להרולד לויד. שהציג גרסת חייזר שלו, הקרויה הרולד זויד.
  • בסצנת הפתיחה של בחזרה לעתיד , ניתן לראות בין שפע השעונים בביתו של "דוק" בראון, את תמונתו של לויד הנתלה בידיו בגובה רם.
  • דמותו של קלארק קנט האלטר אגו של סופרמן עוצבה על פי דמותו של הרולד לויד.

סרטיו ששרדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלו סרטים שידוע ששרדו בארכיבי סרטים שונים מסביב לעולם, כמה מהם אף זמינים בוידאו או ב-DVD. באופן טרגי, התשלילים של רבים מסרטיו הקצרים המוקדמים של לויד אבדו בשריפה שאירעה באחוזתו ב-1943. הוא שימר באופן זהיר את סרטיו הארוכים, והם נותרו במצב מצוין. יש לציין כי רשימה זו משתנה תדיר מכיוון שסרטים שנחשבו אבודים מתגלים כל הזמן, וקרוב לודאי שהיא לוקה בחסר. כל הסרטים רשומים לפי תאריך הפצתם.

  • Give and Take (1994- ייתכן שמשמש שם אלטרנטיבי לסרט אחר)

המוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Just Nuts (1915) - as Qillie Work.
  • Miss Fatty's Seaside Lovers (1915) - בו גם מככב רוסקו ארבוקל.
  • Court House Crooks, or Courthouse Crooks (1915) as Young Man Out of Work (uncredited).
  • A Submarine Pirate - as Cook.

לוק הבודד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Some Baby (1915) - with Snub Pollard.
  • Giving Them Fits (1915).
  • Peculiar Patients' Pranks (1915).
  • Lukr, the Candt Cut-Up (1916).
  • Luke and the Rural Roughnecks (1916).
  • Luke, Crystal Gazer (1916).
  • Luke Joins the Navy (1916).
  • Luke and the Bang-Tails, or Luke and the Bangtails (1916).
  • Luke's Movie Muddlw, also known as The Cinema Director (1916).
  • Luke Locates the Loot (1916).
  • Luke's Shattered Sleep (1916).
  • Lonesome Luke on Tin Can Alley (1917).
  • Lonesome Luke, Messenger (1917).
  • Lonesome Luke's Wild Women (1917).

המשקפופר ("הנער")[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Over the Fence, (1917) - introduction of the "glass character".
  • Pinched, 1917.
  • By the Sad Sea Waves, 1917.
  • Bliss, 1917.
  • Rainbow Island, 1917.
  • The Flirt, 1917.
  • Lonesome Luke in When Clubs Are Trump, 1917 - as Lonesome Luke שהיה כישלון קופתי, למפח נפשו של לויד.
  • All Aboard, 1917.
  • Move On, 1917.
  • Bashful, 1917.
  • Step Lively, 1917.
  • Back to the Woods, 1918.
  • The Tip, 1918.
  • Beat It, 1918.
  • A Gasoline Wedding, 1918.
  • Look Pleasant, Please, 1918.
  • Here Come the Girls, 1918.
  • Let's Go, 1918.
  • Pipe the Whiskers, 1918, as Janitor.
  • It's a Wild Life, 1918.
  • The Non-Stop Kid, 1918.
  • Two-Gun Gussie, 1918.
  • Fireman Save My Child, 1918.
  • The City Slicker, 1918.
  • Somewhere in Turkey, 1918.
  • An Ozark Romance, 1918.
  • Are Crooks Dishonest?, sometimes wrongly titled as Doing, Doing, Done, 1918.
  • Why Pick on Me?, 1918.
  • Hear 'Em Rave, 1918.
  • Take a Chance, 1918.
  • She Loves Me Not, 1918.
  • On the Jump, 1918.
  • Pay Your Dues, 1919.
  • Going! Going! Gone!, 1919.
  • Ask Father, 1919.
  • On the Fire, aka The Chef, 1919.
  • I'm On My Way, 1919.
  • Look Out Below, 1919.
  • Next Aisle Over, 1919.
  • A Sammy in Siberia, 1919.
  • Young Mr. Jazz, 1919.
  • Ring Up the Curtain, aka Back-Stage,!, 1919.
  • The Marathon, 1919.
  • Spring Fever, 1919.
  • Billy Blazes, Esq. 1919 - as Billy Blazes. הסרט היה פרודיה על המערבונים בני אותה עת.
  • Just Neighbors, 1919.
  • At the Old Stage Door, 1919.
  • Never Touched Me, 1919.
  • Count Your Change, 1919.
  • Chop Suey & Co., 1919.
  • Be My Wife, 1919.
  • Don't Shove, 1919.
  • Bumping into Broadway, 1919.
  • His Only Father, 1919.
  • Captain Kidd's Kids, 1919.
  • From Hand to Mouth, 1919.
  • His Royal Slyness, 1920.
  • Haunted Spooks, 1920.
  • An Eastern Westerner, 1920.
  • High and Dizzy, 1920.
  • Get Out and Get Under, aka: My Beautiful Automobile, 1920.
  • Number, Please?, 1920.
  • Now or Never, 1921.
  • Among Those Present, 1921.
  • I Do, 1921.
  • Never Weaken, 1921.

סרטים קצרים מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dogs of War (1923), an Our Gang comedy filmed alongside the feature film Why Worry?. לויד שיחק את עצמו.

סרטיו הארוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • A Sailor-Made Man, 1921
  • Grandma's Boy, 1922
  • Doctor jack, 1922
  • Safety Last!‎, 1923
  • Why Worry, 1923?‎
  • Girl Shy, 1924
  • Hot Water, 1924
  • The Freshman, 1925
  • For Heaven's Sake, 1926
  • The Kid Brother, 1927
  • Speedy, 1928
  • Welcome Danger, 1929
  • Feet First, 1930
  • Movie Crazy, 1932
  • The-Cat's-Paw, 1934
  • The Milky Way, 1936
  • Professor Beware, 1938
  • The Sin of Harold Diddlebock, 1947 or Mad Wednesday (גרסה שונה קמעא, שנערכה מחדש)

אוטוביוגרפיות וביוגרפיות בולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Lloyd, Harold (1928, revised 1971). An American Comedy
  • Schickel, Richard. (1974). Harold Lloyd: The Shape of laugher. New York Graphic Society
  • McCaffrey, Donald W. (1976) Three Classic Silent Screen Comedies Starring Harold Lloyd. Associated University Presses.
  • Reilly, Adam (1977). Harold Lloyd: The king of daredevil comedy. Macmillan
  • Dardis, Tom (1983). Harold Lloyd: The Man on the Clock. Viking
  • Vance, Jeffrey, and Suzanne Lloyd (2002). Harold Lloyd: Master Comedian. Harry N. Abrams
  • D'Agostino Lloyd, Annette M. (2003). The Harold Lloyd Encyclopedia. McFarland & Company

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]