הארייט ביצ'ר סטואו
 | |
| לידה |
14 ביוני 1811 ליצ'פילד (Litchfield), קונטיקט, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
1 ביולי 1896 (בגיל 85) הרטפורד, קונטיקט, ארצות הברית |
| שם לידה |
Elizabeth Harriet Beecher |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום קבורה |
Phillips Academy Cemetery |
| מקום לימודים |
Hartford Female Seminary |
| שפות היצירה |
אנגלית אמריקאית, אנגלית |
| סוגה |
רומן, מעשייה |
| יצירות בולטות | אוהל הדוד תום |
| בן או בת זוג |
Calvin Ellis Stowe (6 בינואר 1836–22 באוגוסט 1886) |
| צאצאים |
Charles Edward Stowe |
| מספר צאצאים |
6 |
| פרסים והוקרה |
|
| האתר הרשמי | |
| חתימה |
 |
  | |
הארייט ביצ'ר סטואו (באנגלית: Harriet Beecher Stowe; 14 ביוני 1811 - 1 ביולי 1896) הייתה סופרת אמריקנית, שהתפרסמה בזכות ספרה "אוהל הדוד תום".
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביצ'ר סטואו נולדה בקונטיקט. אביה היה כומר קלוויניסטי אדוק. הרייט הייתה אחת מאחד עשר ילדים, אשר הנודע שביניהם, למעט הארייט בעצמה, היה הנרי וורד ביצ'ר (אנ'), פעיל בולט לביטול העבדות. היא הייתה מורה למשך זמן מה. בגיל 21 עברה עם אביה לסינסינטי, שם היא פגשה בעבדים שחורים, ומאוחר יותר נטלה חלק בפעילות להברחת עבדים מהדרום. ב-1843 הוציאה את ספרה הראשון "המייפלאואר: רשימות, רישומים וטיפוסים מבין צאצאי החלוצים".
אוהל הדוד תום[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיפור הספר "אוהל הדוד תום" התחיל את דרכו בהמשכים בעיתון "נשיונל אירה" (National Era, "העידן הלאומי" בתרגום חופשי), שפורסם מדי שבוע החל מיוני 1851. בתחילה תוכנן להיות סיפור קצר, אך לבסוף התפרש על פני ארבעים פרקים. המו"לים היו ספקניים לגבי הדפסתו בספר, אך בסופו של דבר יצא הספר במרץ 1852, כשמונה שנים לפני פרוץ מלחמת האזרחים. לאחר שפורסם הספר אזלו עותקיו מהשוק במהירות, ובתי הדפוס עמלו על הדפסת מהדורות חדשות שלו ללא הרף.
בספר מתוארים חייו וייסוריו של עבד שחור המשרת בנאמנות את בעליו, אדם טוב לב ונוח שמוקיר את נאמנותו. עקב שינוי נסיבות, העבד מועבר מיד ליד ומגיע בסופו של דבר להיות עבדו של אדון אכזר ורע לב. הוא לא מוחה ומקבל עליו את הדין למרות ההשפלות והמכות. לספר הייתה השפעה גדולה על דעת הקהל בארצות הברית נגד תופעת העבדות.
לאחר שפרסמה את הספר, יצאה סטואו למסע באירופה, שם קבלה את תשבחותיהם של מעריציה הרבים. ב-1853, בזמן שהייתה באנגליה, קבלה מהדוכסית של סאת'רלנד (אנ'), הארייט סאת'רלנד-לווסון-גוור (אנ'), מתנה: צמיד זהב שעשר חוליותיו עוצבו כהעתק של חוליות שרשרת של עבד. על גבי שלוש מהן היו חרוטים תאריכים חשובים במאבק העבדים לשחרור בהיסטוריה של אנגליה. בשנים מאוחרות יותר, הוסיפה סטואו לצמיד כיתובים משלה: חמישה תאריכים נוספים, החל מהצהרת האמנציפציה (1863) ועד העברת התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית (1868).[1]
לאחר ביקורת שקיבלה מצד תומכי העבדות, לפיה הספר אינו מבוסס על עובדות, פרסמה ביצ'ר סטואו את "מפתח לאוהל הדוד תום" (A Key to Uncle Tom's Cabin), אשר הציג את הרקע העובדתי ליצירתה.
בשנת 1862, בעיצומה של מלחמת האזרחים, פגש אברהם לינקולן את הסופרת, ולפי אנקדוטה מפורסמת בירך אותה בבדיחות הדעת "אז את האשה הקטנה שכתבה את הספר שהתחיל את המלחמה הגדולה".[2] במלחמה זו נפצע קשה בנה של ביצ'ר סטואו. פציעה זו מהווה רק חלק מן הטרגדיות שפקדו את משפחתה, שכן שלושה ילדים אחרים שלה (מתוך שבעה) מתו בנסיבות טראגיות.
הספר "חלף עם הרוח" נכתב כניסיון להתווכח עם התיאורים המובאים ב"אוהל הדוד תום"[3].
ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המֵיפְלַאוֶּר: רשימות, רישומים וטיפוסים מבין צאצאי החלוצים (1843)
- בקתת הדוד תום או החיים בין דלי אדם (1852. תר' אברהם זינגר בשם אוהל תֹם או החיים בין עבדי עולם, ורשה 1896 (לסריקה של דפוס תרפ"ז); אשר ברש בשם אוהל הדוד תום, 1927; אליהו מייטוס בשם בקתתו של הדוד תום, 1952; שלמה סקולסקי, 1955; עדה צרפתי, 1969; רפאל אלגד, 1993; יעל רון-לרר, 2007) — תלאותיו של עבד שחור ירא-שמים, שעבר מרשותם של אדונים נדיבים לידי בעלים אכזריים, סבל ייסורים על לא עוול בכפו, ובבוא הישועה הוא גווע וסולח למעניו. הספר ודמויותיו נהפכו למיתוס לאומי (אם כי "הדוד תום" נהפך גם, בעיקר בפי השחורים, כינוי-גנאי לעבד המתרפס לפני אדוניו).
- מפתח ל"בקתת הדוד תום" (1853) — מסמכים ועובדות ששימשו לסופרת רקע לספרה.
- דְרֶד: סיפור מן הביצה הגדולה והמדכאת (1856)
- השר חוזר (1859)
- פנינת האי אור (1862) — חיי משפחה לחוף מיין.
- אגנס בת סורנטו (1863)
- שועלים קטנים (1866) — סיפורים קצרים.
- צ'רלי שלנו ומה לעשות בו (1869)
- אנשי העיר העתיקה (1869)
- תלתלית-ערבה קטנה (1870) — ידידות בין ילדה כפרית לנערה עירונית.
- ליידי ביירון זכאית (1870)
- אשתי ואני (1871)
- עריצות ורודה ולבנה (1871)
- כפות תמרים (1873)
- אנו ושכנינו או רשימות מרחוב בלתי-אופנתי (1875)
- גיבורות התנ"ך (1878)
- נשים מפורסמות (1884)
פעילויות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]
סטואו נחשבת לאחת ממייסדות המגזין האמריקאי The Atlantic, הפעיל עד היום, ביחד עם כותבים אמריקאים מובילים כמו ראלף וולדו אמרסון והנרי וודסוורת' לונגפלו. לפי עורך המגזין מאז 2016, ג'פרי גולדברג, סטואו הייתה האשה היחידה שהוזמנה למפגש ההקמה בחמישי למאי 1857, והיא סרבה להשתתף בסעודה משום שהגישו בה משקאות חריפים[4].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אוריאל אופק, מרובינסון ועד לובנגולו, הוצאת מסדה, 1973
- תמר ורטה-זהבי, האשה ששינתה את אמריקה: סיפור חייה של הרייט ביצ'ר סטואו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017
- הארייט ביצ'ר סטואו – מתוך אנקעל־תָם (עברית: יוסף בריל), דחק, כרך יד', 2022.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של הארייט ביצ'ר סטואו- כתבי הארייט ביצ'ר סטואו בפרויקט בן-יהודה
- עופרה עופר אורן, הארייט ביצ'ר סטו: אישה קטנה שגרמה למלחמה גדולה, בבלוג "סופרת ספרים", 27 באוקטובר 2015
- הארייט ביצ'ר סטואו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אברהם רגלסון, הארייט ביצ'ר סטו: האשה הקטנה אשר הציתה מלחמה גדולה, בפרויקט בן-יהודה
- כתבי הארייט ביצ'ר סטואו בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- הארייט ביצ'ר סטואו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הריט ביצ'ר סטו (1811-1896), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Harriet Beecher Stowe, Uncle Tom's Cabin, Signet Classic, Afterword by John William Ward, 1966, p.493
- ^ פגישה זו אכן התרחשה ב-2 בדצמבר 1862, אבל אין תעוד כלשהו לדברי לינקולן, ונראה שמקורם בסיפורים של משפחת סטואו שנים לאחר הפגישה:
Danniel Vollaro (2009), Lincoln, Stowe, and the "Little Woman/Great War" Story: The Making, and Breaking, of a Great American Anecdote. Journal of the Abraham Lincoln Association, Vol 30, pp. 18-34,
הפסיכולוג סטיבן פינקר הגדיר את הציטוט כ"אגדה", אבל השתמש בו כדי להמחיש את ההשפעה המיוחסת ל"אוהל הדוד תום":
המלאכים הטובים של טבענו, פרק 4. - ^ Tim A. Ryan (2008), Calls and Responses: the American Novel of Slavery since Gone With the Wind, Louisiana State University Press, p. 69. ISBN 978-0-8071-3322-4.
- ^ ג'פרי גולדברג, How The Atlantic Began, מאי 5, 2017