הרי וו-יי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 27°43′00″N 117°41′00″E / 27.716667°N 117.683333°E / 27.716667; 117.683333

הרי ווּ-יִי
武夷山
Wuyishan, Fujian, China.jpg

הנוף הנשקף מפסגת המלכים
גובה 2,158 מטרים (פסגת חְוָאנְגְגָאנְג)
מיקום

בגבול מחוז פוג'יין ומחוז ג'יאנגשי

קואורדינטות 27°43′00″N 117°41′00″E / 27.716667°N 117.683333°E / 27.716667; 117.683333
הר וו-יי
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Wuyi Mountains Sea of clouds 4.jpg
נהר תשעת הפיתולים ברכס הרי וו-יי
מדינה Flag of the People's Republic of China.svg הרפובליקה העממית הסינית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי ותרבותי בשנת 1999, לפי קריטריונים 3, 6, 7 ו-10

הרי ווּ-יִי (סינית: 武夷山; פיניין: Wǔyí Shān) הם רכס הרים בנציבות נָאנְפִּינְג שבצפון מחוז פוג'יין, על הגבול עם מחוז ג'יאנגשי בסין. זהו אחד האזורים העשירים ביותר במגוון הביולוגי בדרום מזרח סין. הרכס הוא אתר תיירות פופולרי, והוא כולל כמה מנופי הטבע היפים ביותר בסין.‏[1] הרי וו-יי הם גם המקור לכמה מסוגי התה הידועים בעולם: תה אולונג ובמיוחד המין המכונה תה דה חונג פאו ("גלימה אדומה גדולה") ומין התה השחור המכונה תה לפסנג סושונג.

הרכס הוכר ב-1999 על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי ותרבותי בשם הר וו-יי. שטח אתר המורשת 999.75 קמ"ר והוא מוקף באזור חיץ של 278.88 קמ"ר.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרי וו-יי שוכנים בדרום מזרח סין בין העיר וויישאן בנציבות נָאנְפִּינְג שבצפון מחוז פוג'יין, לעיירה וויישאן בנציבות העירונית שָׁאנְגְזָ'או (上饒, פין-יין Shàngráo)במחוז ג'יאנגשי. האזור מקושר לרשת הכבישים באמצעות הכביש המחוזי מספר S303. רכס ההרים משתרע על שטח של 70 קמ"ר, בין קווי הרוחב מ-'32 27° ל-'55 27° צפון ובין קווי האורך מ-'24 117° עד '02 118° מזרח. זהו רכס ההרים הגבוה ביותר בדרום מזרח סין, ומשום כך הוא מכונה "גג מזרח סין".‏[2] הרכס מהווה את קו פרשת המים בין היובלים של חלקו התחתון של נהר היאנגצה בצפון, ליובלים של הנהר מין בדרום. בשטח הרכס מצויים נופים מגוונים של עמקי נהרות מתפתלים שבגדותיהם צוקים תלולים בצורת עמודים או כיפות מגוונים, עמקים וקניונים עמוקים, מפלי מים ופסגות מיוערות.

מקורן של הפסגות במערב הרכס בפעילות געשית. לעומתן ההרים במזרח עשויים אבן חול אדומה, מדרונותיהם תלולים מאוד, אבל פסגתם שטוחה. "נהר תשעת הפיתולים" (九曲亭, פין-יין Jiǔqū), שאורכו המלא כ-60 קילומטרים, מתפתל בינות הרי אבן החול בקניון עמוק שאורכו כ-19 קילומטרים. משני צדי גדות הנהר מתנשאים צוקים לגובה שבין 200 ל-400 מטרים, ובמדרונותיהם בולטים זיזים ומערות רבות שהתושבים האתניים הקדומים השתמשו בהם כאתרי קבורה (ראו את פסקת ההיסטוריה בהמשך). הפסגה הגבוהה ביותר היא פסגת חְוָאנְגְגָאנְג (黄岗山, פין-יין huánggǎng shān), שגובהה 2,158 מטרים, והיא שוכנת בגבול שבין פוג'יין וג'יאנגשי. חְוָאנְגְגָאנְג הוא גם ההר הגבוה ביותר בשני המחוזות. ברכס וו-יי יש יותר מ-110 פסגות אחרות שגובהן עולה על 1,000 מטרים. המקום הנמוך ביותר נמצא ברום של כ-200 מטרים מעל פני הים.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרי וו-יי שוכנים בין קו הרוחב °27 לקו הרוחב °28 באזור האקלים הסובטרופי הגשום. ההרים פועלים כמחסום המגן בפני זרם האוויר הקר מצפון מערב ולכן האקלים מושפע מהאוויר החם והלח שמגיע מים סין המזרחי, כ-250 קילומטרים מדרום מזרח לרכס. עקב כך האקלים באזור הוא לח מאוד (לחות בין 80% ל-85%) וגשום מאוד. כמות המשקעים השנתית הממוצעת מגיעה מ-2,200 מילימטרים של גשם בדרום-מערב ועד 3,200 מילימטרים בצפון מזרח, סביב הר חְוָאנְגְגָאנְג, כשתדירות המשקעים וכמותם תלויה בהשפעות המונסון. ערפילים הם תופעה נפוצה. באזורים הנמוכים נעות הטמפרטורות הממוצעות השנתיות בין 12°C ל-18°C. על אף מזג האוויר הסובטרופי יכול לרדת שלג במקומות הגבוהים ולהישאר על הקרקע למעלה מחודש בכרי הדשא שמעל גובה של 1,800 מטרים.

איכות האוויר והמים גבוהה משום שזיהום סביבתי אינו קיים באזור. ב-31 בינואר 2005 הקים הממשל הסיני באזור תחנה לניטור איכות האוויר.

צמחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורדות מיוערים בשמורת הטבע של הרי וו-יי
הסחלב Yoania japonica
פרחי Bretschneidera sinensis

היסטוריה של המחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרי וו-יי הם הדוגמה המייצגת ביותר למגוון ביולוגי של יערות סובטרופיים סיניים ויערות גשם של דרום סין. האקולוגיה של האזור שרדה מלפני עידן הקרח מלפני 3 מיליון שנים. בוטנאים עורכים מחקרי שדה באזור מאמצע המאה ה-19. בין החוקרים הזרים שערכו מסעות מחקר בוטניים בהריי וו-יי היו האנגלים: רוברט פורצ'ן (Robert Fortune‏; 1880-1812), שביקר באזור לראשונה ב-1845, ואחר-כך ב-1848 (ראו פסקת ההיסטוריה על גידול התה), ופרד בורן (Frederick Samuel Augustus Bourne) שביקר ב-1883; והאוסטרי היינריך פון הנדל-מזטי (Heinrich Raphael Eduard Freiherr von Handel-Mazzetti‏; 1940-1882), בוטנאי שערך מסעות מחקר בוטניים בסין בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

חלוקה לאזורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצמחייה באזור תלויה מאוד בגובה, והיא מחולקת ל-11 קטגוריות נרחבות:

  1. יער מחטני ממוזג בגבהים שבין 1,100 מטרים ל-1,850 מטרים
  2. יער מחטני של אקלים חם בגבהים שמתחת ל-1,000 מטרים
  3. יער ממוזג של יער מעורב של מחטנים ועצים רחבי עלים בגבהים שבין 500 מטרים ל-1,700 מטרים
  4. יער עצים נשירים ועצים רחבי עלים
  5. יער מעורב של עצים רחבי עלים ירוקי עד ועצים נשירים בגבהים שבין 350 מטרים ל-1,400 מטרים
  6. יער של עצים רחבי עלים ירוקי עד בגבהים שבין 350 מטרים ל-1,400 מטרים
  7. יער חזרן
  8. יער שיחים רחבי עלים נשירים
  9. יער שיחים רחבי עלים ירוקי עד
  10. בתה
  11. אחו

מצאי הצמחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באזור נמנו 2,888 מינים של צמחים וסקולריים השייכים ל-1,107 סוגים מ-284 משפחות. בהם:

  • 361 מיני טחבים ב-192 סוגים ו-73 משפחות, 18 מינים מתוכם אנדמיים לסין.
  • 280 מיני חסרי זרע ב-85 סוגים ו-40 משפחות, המהווים כ-11% מכלל מיני חסרי הזרע בסין.
  • 25 מיני חשופי זרע ב-18 סוגים ושבע משפחות,
  • 2,222 מיני בעלי פרחים ב-812 סוגים ו-163 משפחות.

31 מינים מתוך צמחי זרע ב-27 סוגים ו-23 משפחות אנדמיים לסין. בהר וו-יי יש שפע של מיני סחלבים, 78 מינים ב-32 סוגים. בין המינים הבולטים: Yoania Japonica, Yoania amagiensis, Gastrodia javanica ו-Lecanorchis nigricans. השיח Actinidia arguta, סוג של קיווי ממשפחת האברשאים שגדל בר בהרי וו-יי מדגים את תופעת ההתאמה לסביבה כשבמהלך התפתחותו באזור נוצרו לו כמה זנים.

סקרים שנערכו בעשרות השנים האחרונות גילו 57 מיני צמחים וסקולריים חדשים, 44 מהם אנדמיים לפוג'יין ולהר וו-יי, ושמותיהם המדעיים מתייחסים למקום הגילוי. 12 מכילים את שם התואר פוג'יין כדוגמת Maddenia Fujianensis,‏ 12 מכילים את שם התואר הר וו-יי, כדוגמת Rhododendron wuyishanicum, ונוספים המתייחסים לפסגות ספציפיות כדוגמת Dryopteris huanggangshanensis. הצמחים הנדירים ביותר והמצויים לכן בסיכון דוגמת, Emmenopterys henryi או Bretschneidera sinensis, מצויים בדרך כלל ביער של העצים רחבי העלים ירוקי העד שבעמקי הנהרות.

בנוסף קיימים גם כ-840 מינים של צמחים שאינם וסקולריים - 503 מיני פטריות, 98 מיני חזזיות ו-239 מיני אצות.‏[3]

יערות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנפוצים ביותר הם יערות עצים רחבי עלים ירוקי עד המשתרעים על כרבע מהשטח, כמה יערות מהוות את החלקות הגדולות ביותר בעולם של יערות סובטרופיים לחים. סוגי העצים הנפוצים ביותר ברכס וו-יי הם אשור (אלוניים), ער (עריים), קמליה סינית (תאיים), מגנוליה (מגנוליים), משפחת Elaeaocarpaceae והממליס (Hamamelidaceae). מעל ל-100 עצים מ-36 מינים הם בני יותר מ-100 שנים, בהם עץ מהמין taxus chinensis var. mairei שהוא בן כ-900 שנים. זהו העץ הגדול מסוגו בדרום סין - גובהו 34 מטרים והיקף גזעו 4.8 מטרים.

בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרגופן קבוט

בתי הגידול והצמחייה המגוונים בהרי וו-יי מספקים מזון ותנאי מחיה למגוון של בעלי חיים, כולל מינים רבים נדירים ובלתי רגילים. באזור נתגלו לראשונה 55 מינים של בעלי חוליות שבחלקם כוללים בשמם המדעי את שם האזור או שם אתר באזור, דוגמת הדג: Acrossocheilus wuyiensis[4]; דו-חיים דוגמת מין הצפרדע Amolops wuyiensis[5], זוחלים, דוגמת הנחש Opisthotropis kuatunensis ממשפחת הזעמניים;‏[6] עופות, דוגמת חוגלת ההרים Arborophila gingica ממשפחת הפסיוניים;‏[7] ועכבר השדה של דרום סין - Apodemus draco ממשפחת העכבריים.‏[8] בסך הכול, נמנו באזור כ-5,000 מיני בעלי חיים, מהם 475 בעלי חוליות ו-4,635 חרקים מזוהים,‏[9] כחמישית ממספר מיני החרקים בסין ובאזור מיוצגים 31 סוגים מתוך 33 הסוגים הקיימים בסין.

להלן פירוט מיני בעלי החוליות שנתגלו באזור:

משפחות מינים
יונקים 23 71
עופות 47 256
זוחלים 13 73
דו-חיים 10 35
דגים 12 40

ארבעים ותשעה מיני בעלי חוליות אנדמיים לסין ושלושה אנדמיים להרי וו-יי. האחרונים הם העוף בעל מקור התוכי Paradoxornis davidianus ממשפחת הסבכיים, הקרפדה מהמין Vibrissaphora liui ממשפחת המגופריים, ונחש החזרן Pseudoxenodon karlschmidti ממשפחת הזעמניים. מינים ידועים נוספים מהאזור הנמצאים בסיכון הם: טיגריס דרום-סין (Panthera tigris amoyensis),‏[10] נמר ערפילי מצוי (Neofelis nebulosa), נמר (Panthera pardus), מונטיאק שחור (Muntiacus crinifrons), סרו סומטרי (Capricornis sumatraensis - סוג של יעל), טרגופן קבוט (Tragopan caboti), פסיון אליוט (Syrmaticus ellioti), סלמנדרת ענק סינית (Andrias davidianus), ו-Teinopalpus aureus מין של פרפר זנב סנונית.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסגת יוּ'נוּ, הסמל של הרי וו-יי

השכבה העתיקה ביותר בהרי וו-יי היא מערכת סלעים מותמרים מעידן הפרוטרוזואיקון (מלפני 2.5 מיליארד שנים ועד לפני 540 מיליון שנים). שכבות עבות של סלעים מִשאָריים (סלעים דטריטיים, סלעים הנוצרים בהתלכדות של משקע דטריטי) וסלעים געשיים מתקופת הקריגניום (לפני 600-800 מיליון שנים) בעידן הנאופרוטרוזואיקון (בין לפני מיליארד שנים ללפני 542 מיליון שנים) מעידים שהאזור היה מתחת לים יחד עם כל דרום סין באותה תקופה, והוא החל לבצבץ מעל פני המים עד תור הקמבריון (מלפני כ-542 מיליוני שנים ועד לפני 488 מיליוני שנים).

הרי וו-יי הם חלק ממערכת הקמטים של קאתיסיאן (Cathayshan fold system), המכונה גם אורוגן וו-יי-יונקי (Wuyi-Yunkai orogen), שנוצרה באורוגנזה (יצירת רכסי הרים) בפלאוזואיקון התחתון. מקורה בהפחתה של החלק הדרומי של גוש דרום סין מתחת לחלקו הצפוני, תוך סגירת שבר נאנחואה שנוצר לפני כ-850-800 מיליון שנים ויצירת מבני העתקים. הפעילות הטקטונית לוותה בפעילות געשית, באנאטקסיס (התכה חלקית) וביצירת מחדר פלוטוני נרחב של סלעי גרניט. פעילות זו התרחשה בין לפני 433 מיליון שנים ל-437 מיליון שנים (סילור תחתון),‏[11] במקביל לאורוגנזה הקלדונית (Caledonian orogeny) שגרמה ליצירת רכסי ההרים באיים הבריטים ובסקנדינביה.

משלהי עידן הפרוטרוזואיקון ועד אמצע תור הטריאס (מלפני 245 מיליון שנים עד לפני 208 מיליון שנים) היו הרי וו-יי בתהליך רציף של התרוממות מצד אחד וסחיפה, בשל פעולת מים, בליה וחסיפה משמעותיים מצד שני. בשלב האחרון של תור הטריאס התפתחו סדרה של אגני העתקים במקום בו הצטברו שכבות עבות של אבן חול, גרנוליט וסלעים געשיים ומחדר של גרניט. בחלק המזרחי התפתחו אגני העתק קטנים, ושכבות גרנוליט בעובי של יותר מ-2,000 מטרים המורכבות בעיקר מאבן חול בגוון אדום ארגמן מתור הקרטיקון (מלפני 145 מיליוני שנים עד לפני 65 מיליוני שנים) הצטברו באגנים. מאז הרביעון התרומם הר חְוָאנְגְגָאנְג שבמערב בכ-1,000 מטרים בעוד האזור שבמזרח התרומם לאט הרבה יותר וכתוצאה מכך נוצר הפרש גבהים של כ-1,950 מטרים ושיפוע של כ-6.5% באזור של כ-30 קמ"ר.

פסגות ההרים בחלקו המערבי של רכס וו-יי מעל לרום של 1,500 מטרים בנויים מסלעים געשיים או פלוטוניים כדוגמת גרניט, ריוליט וטוף, אזור זה נחצה על ידי העתק בולט שכיוונו מצפון-מזרח לדרום מערב. הגבעות במזרח בנויות מאבן חול אדומה. בהרי וו-יי יש מגוון גדול של מאובני צמחיים ובעלי חיים טיפוסיים למזרח סין מתקופת היורה-קרטיקון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרבויות גומין ומין-יה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערות בהם הוטמנו ארונות המתים בצורת סירות

מחקרים ארכאולוגיים גילו כי בני אדם התגוררו באזור הרי וו-יי מלפני כ-4,000 שנים, תקופה שקדמה לתקופת שושלת שיה (2070 לפנה"ס - 1600 לפנה"ס), השושלת הסינית הראשונה שתוארה בכרוניקות הסיניות הקדומות. בתקופת שושלת שאנג ותקופת שושלת ג'ואו (מהמאה ה-16 לפנה"ס ועד המאה השלישית לפנה"ס) התיישבה באזור הקבוצה האתנית המכונה בָּאיְיְוֵּה (百越, פין-יין Bǎiyuè), והיא פיתחה בהדרגה את תרבות גוּמִין (Gumin) ואת תרבות מִין-יְוֵּ'ה (Mǐnyuè), שתיהן ייחודיות לחלק זה של סין. מתקופה זו נותרו אתרי הקבורה יוצאי הדופן בנקיקי הסלע הגבוהים שבצוקים המשקיפים על הנהר. הגופות הושמו בתוך חלקו התחתון של גזע עץ בצורת סירה (מכאן שמם באנגלית Boat Coffins) נעטפו באריגים ולידם הונחו חפצים שישמשו אותם בעולם הבא: כלי חרס, כלי נשק, אריגים וכו'. חלקו העליון של הגזע שימש מעין מכסה לארון הקבורה. הארונות הוצבו בתוך נקיקים טבעיים גבוה במעלה צוק כך כש"חרטום הסירה" בלט מהנקיק ונתמכו בלוחות עשויים מחזרן, משי, כותנה וקנבוס המכונים "לוחות חונְגְצְ'יָאו" (Hongqiao). צורת קבורה זו לא הייתה ייחודית לאזור זה, ואתרי קבורה דומים נתגלו במקומות אחרים בסין לאורך היאנגצה,‏[12] אבל אתרי הקבורה בהרי וו-יי הם העתיקים ביותר בסין, והם מתוארכים לפני 3,800 שנים, בשלהי תקופת שושלת שאנג ותחילת תקופת שושלת ג'ואו.‏[13] בתוך ארונות הקבורה נתגלו שרידים של אריגים מכותנה, העתיקים ביותר שנתגלו בסין. בתקופות מאוחרות שולבו הקברים בפולחן המקומי והמקומיים נהגו להוציא את העצמות ולהחזירם למקומם בכלים חדשים.‏[14]

בין 1950 ל-1975 ערך ממשל פוג'יין סקרים בהרי וו-יי בהם נתגלו כ-15 אתרים פרהיסטוריים על שטח כולל של 244 דונם המתוארכים בין התקופה הנאוליתית לתקופת שושלת שאנג וג'ואו. באתרים נמצאים כלי אבן דוגמת קרדומי אבן ומקדחי אבן ושברים של כלי חרס: קערות בעלות רגלית, אגנים, כלי יין וכלי בישול. במהלך הסקר נלקחו שני ארונות קבורה בצורת סירה מאתר הסלע הלבן לבחינה. מתיארוך יצירת הארונות והעצים שמהם נבנו הגיעו החוקרים למסקנה שהארונות נוצרו בין שנת 1750 לפנה"ס לשנת 1295 לפנה"ס, תקופת שושלת שאנג בהיסטוריה של סין.‏[3]

בתקופת שושלת צ'ין (שלהי המאה השלישית לפנה"ס) הייתה הגירה מסיבית של בני שבטים אחרים לאזור.

בין השנים 334 לפנה"ס ל-110 לפנה"ס שלטה באזור ממלכת מִין-יְוֵּ'ה (閩越, פין-יין: Mǐnyuè). הממלכה נכבשה חלקית על ידי שושלת האן (משלהי המאה השלישית לפנה"ס ועד תחילת המאה השלישית) בשלהי המאה השנייה לפנה"ס. עם זאת מיקומה (מנותקת על ידי שושלת הרים) גרמה לכך ששושלת האן לא הייתה מסוגלת לכונן אחיזה של ממש באזור זה. הממלכה סופחה לממלכת נָאן-יְוֵּ'ה (南越 , פין-יין: Nányuè, דרום סין של ימינו וצפון וייטנאם) בין 183 ל-135 לפנה"ס, ונכבשה סופית על ידי שושלת האן המערבית ב-110 לפנה"ס. שליט וו-יי הפך לוואסאל של קיסר סין. הקיסר ווּדִי משושלת האן (שלט מ-141 לפנה"ס עד 87 לפנה"ס) שלח שליח בשנת 128 לפנה"ס להר וו-יי שהעניק בשם הקיסר תואר לשליט האזור והקריב קורבן בשמו במטרה לרצות את התושבים המקומיים. הר וו-יי צורף לנציבות קְווֵיְגִ'י (כיום במחוז ג'ג'יאנג). באתר שבו נהג שליט וו-יי להקריב קורבן באמצע הסתיו כל שנה נבנה בתקופת שושלת מינג "היכל הקורבן של האן" שקיים גם בימינו.‏[3] מעשיו של הקיסר ווּדִי עודדו מתבודדים להתיישב בהר וו-יי על מנת לפתח את אישיותם. חלקם הפכו במיתולוגיה הסינית לבני אלמוות (仙, פין-יין: xiān) ועזרו בכך לעצב את הטאואיזם של הרי וו-יי.

במאה הראשונה לספירה הוקמה בסמוך להרי וו-יי העיר צֶ'נְגְצוּן (城村, פין-יין Chengcun), עיר מוקפת חומה שהשתרעה על 480 דונם ושימשה בירת מלכי מִין-יְוֵּ'ה ומרכז מנהלי לאזור, אתר שנתגלה ב-1958 ושהשתמר יחסית היטב עד ימינו.

ערש הנאו-קונפוציאניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקנו של ג'ו שי, הוגה הדעות החשוב ביותר בתורת הנאו-קופוציאניזם

מסוף תקופת שושלת האן רכשו הרי וו-יי את מעמדם כהר קדוש שמשך אליו מלומדים ואנשי דת רבים. הם הקימו בהרים מנזרים ובתי ספר תוך שילובם בנוף היפהפה שנחשב כמקום אידאלי למחקר והגות. ב-618, השנה הראשונה לשלטונו של הקיסר גאודזו משושלת טאנג (שלט 626-618) החלו נזירים לבנות את מקדש האבן במערת צָ'אדונְג בסמוך להר גְ'יֵה-סוּן. המקדש חרב במפולת סלעים בשנת 1024 (תקופת שלטונו של הקיסר זֶ'נְדְזונְג משושלת סונג) והועתק למערת טָאויְוֵּ'אן. השגשוג שחל על סין בעקבות עלייתה לשלטון של שושלת טאנג גרם להגירה של בני האן רבים מהצפון להרי וו-יי.

על מנת להבטיח שיופי המקום לא יפגע אסר הקיסר שואן-דזונג משושלת טאנג (שלט 756-712) בצו שנחקק על אסטלת אבן משנת 748 על דיג ועל כריתת עצים באזור, האיסור חל מאגם טונגטינג שבעיקול הראשון של נהר תשעת הפיתולים ועד הכפר צָאודוּן שבמקור הנהר. הנחיה זו קיימת גם כיום. בתקופתו של שואן-דזונג הוקם בהר היכל טְייֵנְבָּאו (天寶, פין-יין Tianbao: - "אוצר שמימי", שמו של הקיסר בתקופה בין 742 ל-756). ההיכל נועד לאפשר לקיסרי סין להקריב קורבנות לאדון ההר. באמצע הסתיו בכל שנה היו מעלים קורבן לכבוד אדון ההר ואשת הקיסר.‏[15] הקיסר יואנדזונג (שלט 961-943) משושלת טאנג הדרומית מינה את אחיו לאחראי המרכזי על פולחן הטאואיזם בהר וו-יי, שלח אותו לאזור על מנת שיעתיק את היכל טְייֵנְבָּאו למקומו הנוכחי מתחת להר דָאוָאנְג, וקבע כי שכל האזור במרחק של 60 קילומטרים מהמקדש יהיה בפיקוחו של המקדש. בתקופה זו היה הר וו-יי במקום ה-16 ברשימת המקומות הקדושים לטאואיזם. ההיכל הורחב משמעותית ב-1009 בתקופת הקיסר ג'נדזונג (שלט 1022-997) משושלת סונג, כשנוספו לו כ-300 מבנים. הוא כונה "ארמון וָאנְּייֵן" (עשרת אלפי השנים), וכיום הוא מכונה "ארמון וו-יי".‏[16] בתקופה זו הגיע פולחן הטאואיזם בהר לשיאו, כשבמקביל החלו לקום בהר גם מקדשים בודהיסטיים. בסך הכול הוקמו 132 מקדשים, היכלות, ארמונות, ומנזרים בהרים. לתמיכה בכל המקדשים חילקו להם פקידי הקיסרות שטחי חקלאות בגודל של כ-7 קמ"ר.

הרי וו-יי היו ערש הנאו-קונפוציאניזם - פילוסופיה סינית העוסקת במוסריות, בתורת המוסר ובמטאפיזיקה המושפעת מהקונפוציאניזם. מקורה של הפילוסופיה בהגותם של הפילוסופים הָאן יוּ' (韓愈, פין-יין: Hán Yù‏; 824-768) ולִי אָוֹ (李翱, פין-יין Lǐ Áo‏; 841-772) מתקופת שושלת טאנג, אבל התפתחותה העיקרית הייתה בתקופת שושלת סונג בהגותם של האחים צֶ'נְג יִי(程颐, פין-יין: Chéng Yí ‏; 1107-1033) וצֶ'נְג הָאו (程顥, פין-יין: Cheng Hào‏; 1085-1032). הפילוסופיה הגיעה לשיא בתקופת הפילוסוף ג'ו שי, שנחשב לדמות החשובה ביותר בנאו-קונפוציאניזם, שהפכה לתורה השלטת בסין בין המאה העשירית למאה התשע-עשרה. ג'ו שי, שנולד ביוּאוּשִׂי הקרובה להרי וו-יי, חי ופעל והרצה באזור במשך חמישים שנים מגיל 14 עד מותו בגיל 71, למעט הפסקה בת תשע שנים (שבהן הקים את אקדמיית נקרת האייל הלבן בלושאן). כאן הוא למד, כתב והרצה כשהוא מפתח את תורתו. ג'ו שי הקים באזור כמה בתי ספר: אקדמיית הָאנְצְ'וֵ'אן, אדמיית קָאוטִינְג וב-1183 את אקדמיית וו-יי גִ'ינְגְשֶׁה (Wuyi Jingshe), בפיתול החמישי של נהר תשעת הפיתולים. בעקבותיו של ג'ו שי הקימו 43 מלומדים מפורסמים אקדמיות בהרי וו-יי והפכו בכך את הרי וו-יי ל"מרכז לימוד הנאו-קופוציאניזם במשך שלוש שושלות" (שושלות סונג, יואן ומינג). באזור קיימים שרידים של אתרים רבים הקשורים לפילוסופיה זו. מכאן התפשטה התורה גם מעבר לגבולות סין, למשל לקוריאה, ואינטלקטואלים מארץ זו נהגו במרוצת השנים לעלות לרגל לאזור.‏[17]

הרי וו-יי המשיכו להיות מרכז של טאואיזם ובהר קיימים כ-60 שרידים של מרכזי מחקר, מקדשים ומקדשים ששרדו. במקביל התפתחה בהר דת הבודהיזם ובמאה ה-17 החליפה את הטאואיזם כדת העיקרית באזור. המקדש העיקרי - "היכל הזן טְייֵנְשִׂין יוּנְגְלֶה" נבנה לראשונה בתקופת שלטונו של הקיסר יונגלה, הקיסר השלישי משושלת מינג (שלט 1424-1402). נבנה מחדש והורחב בשנת 1528 בתקופת שלטונו של הקיסר ג'יאג'ינג (שלט 1567-1521) משושלת מינג (שלט 1567-1521). נבנה מחדש והורחב שוב בתקופת שלטונו של הקיסר קאנגשי משושלת צ'ינג (שלט 1772-1662) וגודלו הגיע ל-26,000 מטרים רבועים. הרי וו-יי הפכו לאחד משמונת הרי הבודהיזם המפורסמים ביותר בסין.‏[3]

גידול התה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידים בגן התה המלכותי של שושלת יואן
מטע תה בהרי וו-יי

הקרקע והאקלים של הרי וו-יי מתאימים מאוד לגידול תה,‏[18] ולאזור היה תפקיד חשוב בהתפתחות גידול התה בסין. התה מוו-יי המכונה "תה הסלע מוו-יי" (武夷岩茶, פין-יין Wu Yi Yan Cha) היה מוכר היטב בסין כבר בתקופת השושלות הדרומיות והצפוניות (בערך שנת 479). מאוחר יותר, בתקופת שושלות טאנג וסונג, נהגו לאדות את העלים ולדחוס אותם לצורות עוגיות המכונות תה כחול שהועלו כמס לקיסר. בשנה השביעית למלוכתו של הקיסר טימור חאן משושלת יואן (בערך בשנת 1302) הוקם גן תה מלוכתי על הגדה בפיתול הרביעי של נהר תשעת הפיתולים.‏[19] הגן פעל ברציפות על המאה ה-16.‏[2] המנהג לדחוס את העלים הופסק החל מאמצע שושלת מינג כאשר נתגלה שאם נותנים לתת לעלי התה לעבור תהליך תסיסה מתקבל טעם טוב יותר. תה אולונג הופיע באזור בין שושלת מינג לשושלת צ'ינג. על הקיסר צ'יינלונג משושלת צ'ינג נאמר שלאחר שלגם תה שמקורו בהרי וו-יי הוא חיבר שיר קצר "תה וו-יי הוא הטוב ביותר. טעמו עדין ועז בעת ובעונה אחת". באמצע המאה ה-17 פיתחו באקראי איכרים מהכפר טונְגְמוּ שבהרי וו-יי את התה השחור.‏[20]

שמעו של התה מאזור וו-יי הגיע גם מחוץ לסין. במאה ה-18 הוא הפך למצרך מבוקש ברוסיה הצארית, וסוחרים סיניים ממחוז שאנשי התמחו במכירתו בעיירת הגבול יאקטיה.‏[21] במאה ה-19 התעניינו גם האנגלים בתה של אזור וו-יי. ב-1848 נשלח הבוטנאי רוברט פורצ'ן (Robert Fortune‏; 1880-1812) לאסוף שתילי תה וללמוד על שיטות עיבוד התה בסין. היה זה ביקורו השני בסין. לאחר תבוסתה במלחמת האופיום הראשונה (1842-1839) נאלצה סין, שהייתה עד אז סגורה, לאפשר לזרים לבקר בשטחה. החברה המלכותית להורטיקולטורה (Royal Horticultural Society) ניצלה רשות זו ושלחה את פורצ'ן לאסוף צמחים בסין. במשך שלוש שנים, בין 1843 ל-1846, סייר פורצ'ן בסין ואסף צמחים תוך שהוא לומד את השפה, והמנהגים של בני המקום. ב-1849, במסגרת ביקורו השני בסין הגיע פורצ'ן להר וו-יי והידע שצבר בביקורו הראשון אפשר לו לשוחח עם המקומיים, לקבל 400 שתילי תה וללמוד על שיטות ההכנה המסורתיות של התה. השתילים נשלחו דרך שאנגחאי ונשתלו במטעים בציילון (כיום סרי לנקה) ובדרג'ילינג שלמרגלות הרי ההימלאיה שאקלימה דומה לזה של וו-יי. התה מדרג'ילנג שנחשב לאחד מסוגי התה האיכותיים ביותר הוא למעשה סוג של תה וו-יי.‏[18] פורצ'ן סיכם את ביקורו השני בסין בספר "מסע לארצות התה של סין, כולל סונג-לו והרי בוהי‏[22]" ("A journey to the tea countries of China, including Song-Lo and the Bohea hills").‏[23] על הרי ווי כתב פורצ'ן: "ציפיתי לראות מראה נהדר כשאגיע למקום זה, אך אני חייב להודות כי הנוף עלה על כל הציפיות שפיתחתי".

גם כיום נחשב התה מהרי וו-יי לאחד מסוגי התה האיכותיים ביותר בעולם.‏[18] ארבעת המינים המפורסמים ביותר של אזור הרי וו-יי מכונים: "גלימה אדומה גדולה" (四大名枞, פין-יין: sì dàmíng cōng), "ארהט הברזל" (: 铁罗汉, פין-יין: Tiě Luóhàn), "כרבולת לבנה" (白鸡冠, פין-יין: Bái Jī Guān) ו"צב המים הזהוב" (水金龟, פין-יין: Shuǐ Jīn).

ב-2006 נכללו שיטות העיבוד של התה בהרי וו-יי ברשימת המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של סין.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיט על רפסדות חזרן בנהר תשעת הפיתולים

מספר התיירים המבקרים בהרי וו-יי גדל בצורה משמעותית בשנות התשעים של המאה ה-20 מ-424,000 תיירים בשנת 1993 לכ-700,000 בשנת 1998, מרביתם (כ-85%) מקומיים.‏[24] הפעילויות הפופולרית ביותר היא שיט במורד נהר תשעת הפיתולים על רפסודת חזרן,‏[25] וביקור במערות "חוט השמים". הביקור באזור שמורת המגוון הביולוגי מוגבלת. לתמיכה בתנועת התיירות הוקם בסמוך מרכז הכולל כמה מוזיאונים, אקדמיה לציור, מרכזי קניות, מלונות, ושירותי רפואה.

אתר המורשת העולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר המורשת העולמית שהוכרז על ידי אונסקו ב-1999 כולל ארבעה אזורים מוגנים, שלושה מהם רציפים: שמורת הטבע הלאומית וו-יישאן (Wuyishan National Nature Reserve) במערב, שטחה 565 קמ"ר, האזור האקולוגי המוגן של נהר תשעת הפיתולים (Nine-Bend Stream Ecological Protection Area) במרכז, שטחו 364 קמ"ר והאזור הנופי הלאומי ווישאן (Wuyishan National Scenic Area) במזרח ששטחו 70 קמ"ר. האזור הרביעי: האזור המוגן של שרידי שושלת האן העתיקה (Remains of Ancient Han Dynasty) הוא אזור נפרד השוכן 15 קילומטרים דרומית-מזרחית לגוש העיקרי ושטחו 480 דונם. סה"כ שטח אתר המורשת העולמי הוא 999.75 קמ"ר המוקפים באזור חיץ ששטחו 278.88 קמ"ר.

אתרים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצפית מהעלייה לטְייֵן-יוּאוּ על המשייטים ברפסודות החזרן בנהר תשעת הפיתולים
שער בחומת עיר הבירה של ממלכת מין-יה מתקופת שושלת האן המערבית
  • פסגת חְוָאנְגְגָאנְג - בגובה 2,158 זו הפסגה הגבוהה ביותר בהרי וו-יי. מהפסגה נשקף נוף מרהיב של פסגות אחרות הבולטות מים הערפל, אם כי כיום הפסגה סגורה לביקורי תיירים מתוך כוונה לשמר את הטבע בהר. בצמוד להר בגובה של 1,000 מטרים מעל פני הים נמצא "העמק הגדול של הר חואנגגאנג" הדומה לאולם ארוך הכולל פסגות קארסטיות, יערות שופעים, ופלגים זכים.‏[26]
  • נהר תשעת הפיתולים (九曲亭, פין-יין Jiǔqū)- נהר שמימיו צלולים וזכים ואורכו המלא 62.8 קילומטרים ממקורותיו ועד שהוא נשפך לנהר צ'ונְגְיָאנְג. שטח אגן הניקוז של הנהר 534.3 קמ"ר, ושיפועו הממוצע ירידה של כ-16.2 מטרים ל-1000 מטרים. בחלקו התחתון מתפתל הנהר בקניון עמוק שאורכו כ-19 קילומטרים. שיט בחלקו התחתון של הקניון הוא הפעילות העיקרית של התיירים המבקרים באתר. משני צדי גדות הנהר מתנשאים צוקים לגובה שבין 200 ל-400 מטרים, ובמדרונותיהם בולטים זיזים, חרכי סלע ומערות רבות.
    • פסגת טְייֵן-יוּאוּ - הפסגה שפירוש שמה הוא "מסע שמימי" מתנשאת לגובה של 408 מעל פני הים והיא אתר פופולרי בשל הנוף המרהיב הנשקף ממנה. אל ביתן יִילָאן שבפסגת ההר ההר ניתן להגיע מהנהר בכ-1,000 מדרגות או מהעמק המכונה "מערת התה" בכ-700 מדרגות.‏[27] עמק זה מפורסם בהיותו מוקף פסגות מכל צד והיציאה היחידה ממנו היא סדק במערבו.
    • ארונות הקבורה בצורת סירות - בחלק מהמערות שבצוקים לגדת הנהר השתמשו התושבים האתניים הקדומים כאתרי קבורה עבור ארונות הקבורה בצורת סירות המתוארכות לפני כ-3,700 שנים. ולאורך הנהר נמצאו 18 ארונות קבורה כאלו.
    • שרידי אקדמיות של נאו-קופוציאניזם - לאורך הנהר מצויים שרידים של 35 אקדמיות שבהם למדו נאו-קונפוציאניזם מתקופת שושלת סונג הצפונית ועד תקופת שושלת צ'ינג (בין המאה העשירית למאה ה-19). ממרביתם נותרו שרידים מעטים. ממבני אקדמיית וו-יי גִ'ינְגְשֶׁה (Wuyi Jingshe) הנרחבת שהקים הפילוסוף ג'ו שי ב-1183, בפיתול החמישי של הנהר נותרו שני חדרים בלבד שנוספו כמה מאות שנים אחר-כך.
    • מנזרים ומקדשים טאואיסטים - מעטים מבין 60 המנזרים והמקדשים שנבנו לאורך הנהר שרדו עד ימינו. מבין אלו ששרדו בולטים מקדש טָאויְוֵּ'אן, ארמון "ארמון וָאנְּייֵן" (עשרת אלפי השנים) המכונה גם "ארמון וו-יי", מקדש בָּאיְיוּ'ן ומקדש טְייֵנְשִׂין.
    • אתרי תרבות התה - מגן התה המלכותי שהוקם בשנה השביעית למלוכתו של הקיסר טימור חאן משושלת יואן (בערך בשנת 1302) על הגדה בפיתול הרביעי של נהר תשעת הפיתולים ופעל עד המאה ה-16 שרדו מעט אלמנטים, והמבנים במקום כיום הם שחזורים שנעשו לאחרונה. כמו כן יש לאורך הנהר שרידים ממפעלי התה שנבנו במקום החל במאה ה-17.
  • עיר הבירה של ממלכת מין-יה מתקופת שושלת האן המערבית - אתר ארכאולוגי ליד הכפר צֶ'נְגְצוּן, כ-15 קילומטרים דרומית מזרחית לאתר העיקרי. זו עיר מוקפת חומה וחפיר המשתרעת על שטח של 480 דונם שנתגלתה ב-1958. העיר נחשבת לעיר העתיקה השמורה בצורה הטובה ביותר דרומית לנהר היאנגצה.‏[3] חומות העיר שרדו בשלמותן. רוחבן 4 מטרים וגובהן נע בין 2 מטרים ל-8 מטרים, ובממוצע מעל לארבעה מטרים. בחומה היו ארבעה שערי יבשה ושלושה שערים לנהר שחצה את העיר. בעיר נתגלו ארבעה מכלולי מבנים גדולים שזוהו כארמונות, כמקדשים או כמרכזים מנהלתיים. מבנים נוספים כדוגמת בתים, קברים, תנורים לשריפת לבנים וליציקת ברזל, נחשפו בעיר ומחוץ לה. בין השאר נחשפו מערכת ניקוז ובאר שעד היום נובעים ממנה מים, הבאר העתיקה ביותר בפוג'יין.‏[28]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Wuyi Mountains - אנציקלופדיה בריטניקה
  2. ^ 2.0 2.1 Advisory Body Evaluation
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 UNESCO Nomination File
  4. ^ Acrossocheilus wuyiensis
  5. ^ Amolops wuyiensis
  6. ^ Opisthotropis kuatunensis
  7. ^ White-necklaced Partridge Arborophila gingica
  8. ^ Apodemus draco South China Field Mouse
  9. ^ על פי ה-Nomination File מעריכים אנטמולוגים שכשני שליש ממספר החרקים באזור טרם זוהו
  10. ^ הדעות חלוקות האם קיים עדיין בטבע או שמא נכחד
  11. ^ Structural development of the Lower Paleozoic belt of South China: Genesis of an intracontinental orogen
  12. ^ Suspended Coffin & Boat Coffin
  13. ^ Boat Coffins
  14. ^ המאמר The cult of the Wuyi mountains and its cultivation of the past: a topo-cultural perspective מתאר את בפרוטרוט את אתרי הקבורה ודן בהשערות לגבי הפילוסופיה בבסיסם.
  15. ^ Wuyi Palace Wuyi Mountains
  16. ^ The Wuyi Palace Scenic Area
  17. ^ Art of the Korean Renaissance, 1400-1600
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 The Origin of Oolong Tea
  19. ^ Wuyi Rock-essence Tea
  20. ^ The Origin of Black Tea
  21. ^ הטלוויזיה הממלכתית של סין (CCTV) הקדישה סדרה של תוכניות לתה של הרי וו-יי, ואף פתחה דף באינטרנט לנושא מהדף יש קישור ל-5 התוכניות ששודרו בנושא. התוכניות מוצגות עם קריינות בסינית וכתוביות באנגלית, וחלק מהמידע על התה בערך זה נלקח משם. באתר Tea Masters Blog יש ביקורת על האופי התעמולתי של הסדרה, עם זאת האתר ממליץ לצפות וכולל קישורים אל הגרסאות כשהקריינות באנגלית.
  22. ^ הרי בוהי הוא שם נוסף להרי וו-יי
  23. ^ הספר זמין בשלמותו בגוגל ספרים
  24. ^ Mount Wuyi, China
  25. ^ Nine Bend River: Symphony of Mountain and River - תיאור של שיט זה
  26. ^ Huanggang Mountain Grand Valley
  27. ^ Mount Wuyi —-A Fairyland on the Earth
  28. ^ Chengcun Ancient City in Han Dynasty Scenic Area


Flag of the People's Republic of China
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית בסין

הארמונות הקיסריים של שושלות מִינְג וצִ'ינְג בבייג'ינג ובשֶׁנְיָאנגמאוזולאום של קיסר צ'ין הראשוןמערות מוֹגָאוֹהר טָאיְשָׁאןאתר איש פּקין בג'וֹאוּקוֹאוּדְייֵןהחומה הגדולההר חוָאנְגְשָׁאן • אזור נוף ועניין היסטורי חְוָאנְגְלוֹנְג • אזור נוף ועניין היסטורי עמק גְ'יוֹגָ'איְגוֹאוּ • אזור נוף ועניין היסטורי ווּלִינְגְיְוֵאן • מתחם מבנים עתיק בהרי ווּדָאנְג • חֶבֶר היסטורי של ארמון פּוֹטָאלָה, מקדש ג'וקהנג ונורבולינגקה בלְהָסָה • אתר הנופש ההררי והמקדשים שסביבו בצֶ'נְגְדֶה • מקדש ובית הקברות של קונפוציוס וארמון משפחת קוֹנְג בצ'וּפוּ • גן לאומי לוּשָׁאן • נופי הר אומיי, כולל נופי הבודהה הענק של לֶשָׁאן • העיר העתיקה של פִּינְגְיָאוהגנים הקלאסיים של סוּג'וֹאוּ • העיר העתיקה של לִיגְ'יָאנְגארמון הקיץ, גן קיסרי בבייג'ינג • מקדש השמים: מזבח קיסרי בבייג'ינג • תגליפי הסלע בדָאדְזוּהר ווּיִי • כפרים עתיקים בדרום אנחווי - שִׂידי והוֹנְגְצוּןקברים קיסריים של שושלות מינג וצ'ינגמערות לוֹנְגְמֶןהר צִינְגצֶ'נְג ומערכת ההשקיה של דוּגְ'יָאנְגְיֵןמערות יוּנְגָאנְגהאזורים המוגנים בשלושת הנהרות המקבילים ביוּנָּאןערי בירה וקברים של ממלכת קוֹגוּרְיוֹ העתיקההמרכז ההיסטורי של מקאושמורות הפנדה הענק בסצ'ואןיִין שׂוּדְיָאולוֹאוּ וכפרים בקָאיְפִּינְגפוג'יין טולואוהפארק הלאומי הר סאנצ'ינגשאןהר ווטאימונומנטים היסטוריים של דנגפנג (מנזר שאולין) • תבליט דנשיההנוף התרבותי של האגם המערבי בהאנגג'ואוזאנאדוארץ המאובנים של צ'נגיאנגשינג'יאנג טיאנשאןהנוף התרבותי של טרסות האורז בהונג האני * התעלה הגדולה * דרך המשי (עם קירגיזסטן וקזחסטן) * הקארסט בדרום סין