הרכבת הקלה בירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרכבת הקלה בירושלים
Logo citypass.JPG
מידע
עיר: ירושלים
מועד פתיחה: 2011
אורך המערכת: 13.8 קילומטרים
מספר תחנות: 23
מספר קווים: 1
נוסעים ביום: 130 אלף
נוסעים בשנה: 50 מיליון
רוחב מסילה: 1,435 מילימטרים
מפעילה: סיטיפס
דף הבית: www.citypass.co.il
תרשים המערכת
Jerusalemlightrailmap.png
הרכבת הקלה על גשר המיתרים

הרכבת הקלה בירושלים היא מערך תחבורה ציבורית להסעת המונים בירושלים באמצעות רכבת קלה. הרכבת הקלה היא חלק מתוכנית תחבורתית כוללת בעיר, שמלבד הרכבת הקלה כוללת גם תכנון לבניית נתיבי תחבורה ציבורית (נת"צ) וסלילת כבישי טבעת חיצוניים סביב העיר.

תוכנית האב הוכנה עוד בשנת 1995 תחת ראש העירייה דאז, אהוד אולמרט, ואושרה על ידי הממשלה ב־1998. עבודות התשתית החלו בפועל בשנת 2000 ותוכננו להסתיים עד 2006, אך התארכו עד לקיץ 2011, אז החל הקו הראשון (הקו האדום) של הרכבת לשרת את ציבור הנוסעים.

מיזם זה הוא מיזם הרכבת הקלה הראשון בישראל. היקף הנוסעים הממוצע ברכבת עומד על 130 אלף נוסעים ביום‏[1].

רקע - מערך התחבורה הציבורית בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציור "תחבורה בירושלים" שהוצב מעל צומת האיקסים בירושלים, ראשית המאה ה-21

ראשיתה של התחבורה הציבורית הפנימית בירושלים עוד בתקופת השלטון הטורקי, עם היציאה מן החומות ובניית שכונות מרוחקות מהמרכז הקדום של העיר, העיר העתיקה. התחבורה פעלה באמצעות עגלות ודיליז'אנסים שהובלו על ידי בעלי חיים, והתרכזו ברחבה שלצד שער יפו. לצד התחבורה העירונית פעלה גם תחבורה בין-עירונית (שפעלה גם כן באמצעות בעלי חיים) ליפו, שירות תחבורה שהתאפשר לאחר סלילת הדרך העוברת כיום בתוואי כביש 1 באמצע המאה ה־19, כתחליף לרכיבה על בעלי חיים שהייתה אמצעי התחבורה האפשרי היחיד קודם לכן. פתיחת מסילת הרכבת יפו - ירושלים ב־1892 הנחילה מכה קשה לשירות התחבורה מובל בעלי החיים הבין-עירוני, אך פתחה מוקד נסיעות חדש לתחבורה העירונית, בשל המרחק בין תחנת הרכבת, העיר העתיקה, והשכונות החדשות. בתקופה זו עלה רעיון לבניית רכבת קלה (שכונתה אז בעיתונות 'עגלה עלקטרית') בעיר העתיקה, אך הרעיון לא הבשיל לכדי ביצוע.

לאחר כיבושה של ירושלים במלחמת העולם הראשונה נסללה מסילה לרכבת קלה שהונעה בקטר קיטור שהתחברה למסילת יפו - ירושלים, והמשיכה לאזור רמאללה, במטרה לסייע לאספקה עבור הכוחות הלוחמים הבריטיים שהתקדמותם נעצרה מספר חודשים בקו שתי העוג'ות מצפון לירושלים. הרכבת הושבתה כעבור זמן קצר עם ההתקדמות המהירה של הכוחות הבריטים לכיוון צפון בסתיו 1918, והתרחקותם מהמסילה, והמסילה פורקה. כיום לא נותרו כל שרידים למסילה זו, אך ייתכן ורחובות שונים בנויים על תוואי המסילה.

החל מתקופת המנדט הבריטי התבססה התחבורה הציבורית הפנימית בירושלים בעיקרה על קווי אוטובוסים, שהופעלו בשכונות היהודיות בידי חברת המקשר, שהתמזגה ב־1967 לקואופרטיב אגד, המפעיל גם כיום את קווי האוטובוס בירושלים. מסלולם של קווי אוטובוס רבים עבר באזור רחוב יפו במרכז העיר, שהפך עם השנים לכביש המיועד לתחבורה ציבורית בלבד, עקב ריבוי קווי האוטובוסים בו. מסלול מיוחד לתחבורה ציבורית נסלל גם בין רחוב יפו להר הרצל, לאורך שדרות הרצל, ועם השנים נהפכו גם רחובות מרכזיים בשכונת גאולה למסלולי תחבורה ציבורית. עקב ריבוי קווי האוטובוס שעברו ברחוב יפו נוצר עומס תנועה ניכר באזור, בייחוד בחלק ממערב לשוק מחנה יהודה, כמו גם זיהום אוויר כבד במקום. לצד בעיות התחבורה, נחלשה עם השנים פעילות העסקים במרכז ירושלים, וכתחליף למרכז העיר התפתחו מרכזים עסקיים בשכונות גבעת שאול, תלפיות ומלחה. נכון לשנת 2007, כ־25% מהמועסקים בעיר עובדים באזור מרכז העיר (המע"ר - מרכז עסקים ראשי)‏[2].

נכון לשנת 2006, אוכלוסיית ירושלים מונה כ־750,000 נפש. ירושלים היא מרכז מסחרי ומנהלי גם עבור 300,000 תושבי פרברי ירושלים (לדוגמה, מבשרת ציון, גוש עציון, ביתר עילית, מעלה אדומים והתנחלויות בבנימין). העיר מתאפיינת גם בריבוי אוכלוסייה בעלת רקע סוציו־אקונומי נמוך, ורמת מינוע נמוכה של תושביה (206 רכבים לאלף איש נכון לשנת 2007, בהשוואה ל־286 בחיפה ו־431 בתל אביב), כמו גם אחוזי שימוש בתחבורה ציבורית גבוהים בהשוואה לתל אביב וחיפה. העיר היא גם עיר תיירותית (בשנת 2007 ביקרו בה 1.6 מליון תיירים). מאפיינים אלו משפיעים על מערך התחבורה הציבורית בעיר‏[2].

המבנה הטופוגרפי של ירושלים משפיע גם הוא על מערך התחבורה הציבורית בעיר. בעוד אזור מרכז העיר נמצא על רמה מישורית ברובה, שכונות מרוחקות בנויות על גבעות פזורות המוקפות בגאיות (לדוגמה השכונות בית וגן, רמות אלון, רמת שלמה, הר חומה, גילה), דבר המכתיב את מערך צירי התנועה ממרכז העיר אל השכונות הרחוקות, ובין השכונות השונות, ומשפיע על האפשרות להעביר קווי תחבורה ציבורית בין אזורים שונים ובנתיבים שונים.

גם המבנה החברתי של ירושלים משפיע על מערך התחבורה הציבורית בה. העיר מתאפיינת בשכונות בהם אוכלוסיות שונות ולהם מרכזים שונים, לדוגמה אוכלוסיית חרדית ואוכלוסיית ערביי מזרח העיר, דבר הגורם לכך שלתושבי שכונות שונות ישנם יעדים תחבורתיים מרכזיים שונים.

תכנון מקדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה המראה את הקו הכחול והאדום על רקע שטחה של ירושלים
מפת התחנות של הקו האדום

צוות תוכנית אב לתחבורה ירושלים, גוף הפועל באמצעות "העמותה לתכנון, פיתוח ושימור אורבני ירושלים", בראשה עומד ראש עיריית ירושלים, שקד על הכנת תוכנית תחבורתית חדשה לירושלים החל משנת 1994. ב־1996 החליט הצוות לבחור באפשרות של בניית קווי רכבת קלה כעמוד השדרה של התחבורה הציבורית בירושלים ובמהלך 1997 החל לגבש תוכניות להקמתה, וזאת לאחר פסילת פתרונות תחבורתיים אפשריים אחרים, כדוגמת סלילת נתיבי תחבורה ציבורית נוספים לקווי אוטובוסים, ושימוש באוטובוסים רבי קיבולת. מערך הרכבת הקלה שתוכנן על ידי הצוות הורכב משמונה קווים לאורכה ורוחבה של ירושלים, כאשר חמישה מתוכם הומלצו לביצוע עד 2020. מתוך הקווים המתוכננים הוחלט על בניית הקו האדום כקו הראשון עקב חשיבותו ומרכזיותו (מאוחר יותר צויינה עובדה זו כשגיאה, היות שבניית מסלול רכבת קלה ראשון בישראל הייתה צריכה להעשות בתוואי משני ולא בתוואי ראשי). מאוחר יותר הוחלט על המרת הקו הירוק (ששינה את צבעו לכחול מאוחר יותר) מרכבת קלה לקו אוטובוסים רבי קיבולת (BRT) הנעים במסלולי תחבורה ציבורית (מת"צים) ייעודיים, עקב העלות הגבוהה והתמשכות העבודות לקו האדום. נכון לשנת 2012 פועלים 2 קווים, הקו האדום כקו רכבת קלה, והקו הכחול כקו BRT. קווים נוספים אינם מתוכננים כיום לביצוע.

בתקופה זו נשכר יועץ חיצוני ראשון לבדוק את כדאיות ההשקעה בתחבורה מבוססת רכבת קלה בהשוואה לחלופות אחרות, אך עוד טרם הגשת חוות הדעת של היועצים, הונחו אנשי הצוות על ידי סמנכ"ל במשרד התחבורה ואנשי עיריית ירושלים לקדם את תכנון התוכנית המבוססת על הרכבת הקלה, בהתבסס על חוות דעת כללית חיובית על הפרויקט מ־1996. הדו"ח שהוגש על ידי היועץ החיצוני בראשית 1998 המליץ על חלופת רכבת קלה, אך חוות דעת זו נדחתה על ידי אגף התקציבים במשרד האוצר היות שלא עמדה בכללים שנקבעו לצורך הכנת חוות דעת מסוג זה (נוהל בדיקת פרויקטים תחבורתיים, נוהל פר"ת). יועץ זה חזה ביקוש של כ־57 מיליוני נסיעות בשנה ברכבת הקלה. במהלך תקופה זו הקצתה הממשלה סכום ניכר לפיתוח נתיבי תחבורה ציבורית בירושלים באזורים שחפפו לפרויקט הרכבת הקלה, כפתרון למצוקת התחבורה הציבורית בירושלים בטווח הקצר והבינוני, אך הצוות לא הכין תוכנית מפורטת לנושא, והתקציב לא נוצל למטרתו.

ההחלטה בממשלה על הקמת רכבת קלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרף אי קיומה של חוות דעת מספקת שתמליץ על חלופת הרכבת הקלה, ביוני 1998 התקבלה החלטת ממשלה מס' 3913 בנושא 'חיזוקה של ירושלים', כאשר אחד מסעיפיה היה החלטה על תוכנית רב־שנתית למערך תחבורה ציבורי חדש בירושלים, שבמרכזו רכבת קלה במספר מסלולים. לאחר החלטת ממשלה זו נשכר יועץ חיצוני שני על מנת לבדוק את כדאיות המיזם.

ב־1999, עוד בטרם קבלת חוות הדעת מהיועץ השני, החלו ההכנות למכרז על ידי אגף החשב הכללי במשרד האוצר. באותו זמן החליטה הממשלה על ביצועי הפרויקט באמצעות שיתוף המגזר הציבורי והפרטי גם יחד (Public–Private Partnership - ‏PPP), בשיטת BOT, שהוכחה כמוצלחת בסלילת כביש חוצה ישראל. חוות הדעת של היועץ הוגשה באוגוסט 2000, ותוכנה היה העדפת בניית רכבת קלה על פני חלופת אוטובוסים מרובי קיבולת, למרות ההבדל המשמעותי בהשקעה הכספית הנדרשת (כ־324 מליון שקלים לחלופת אוטובוסים, מול 2.14 מיליארד ש"ח לחלופת רכבת קלה, ללא עלות הקרונות), כאשר העלות למגזר הציבורי הוערכה בכ־500 מיליון ש"ח. בדיעבד מתח מבקר המדינה ביקורת על הליך הבדיקה של היועץ החיצוני השני, שלא כלל עלויות ידועות נוספות בחישוב העלות ולא פעל בהתאם לנוהל פר"ת. היועץ השני חזה ביקוש של כ־37 מיליוני נסיעות בשנה ברכבת הקלה, 35% פחות מההערכה של היועץ הראשון, וכ־133 אלף נסיעות ליום. בפועל הייתה ההשקעה הכספית כמעט כפולה מההערכה (כ־3.8 מיליארד ש"ח). תהליך הבנייה תוכנן להשלמה עד 2006.

אברהם בייגה שוחט, ששימש בין השנים 1999 ל־2001 בתפקיד שר האוצר מונה לימים ליו"ר סיטיפס, החברה שזכתה מאוחר יותר בזכיון להפעלת הרכבת הקלה.

בהתאם להחלטת הממשלה הוקמה במרץ 2003 מנהלת לפרויקט, שכללה את נציגי משרד התחבורה, משרד האוצר ועיריית ירושלים. אחת מההחלטות הראשונות של המנהלת הייתה מינוי צוות תוכנית אב לתחבורה ירושלים לניהול בפועל של הפרויקט.

הוצאת המכרז[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 2001 פנה משרד האוצר אל 5 קבוצות (פסים (פס ירושלים), אדנים, סיטיפס, אריאל וסיטיליין‏[3]) בבקשה לקבלת הצעות למכרז לשותפות ציבורית פרטית, אליו נגשו לבסוף שתי קבוצות. אחת הסיבות לפרישת חברות לאחר השלב המקדים היה לחצים של גורמים פלסטינים בעקבות מעבר חלק מהתוואי במזרח העיר‏[3]. קבוצת סיטיפס (בבעלות החברות פולאר השקעות, קבוצת אשטרום, אלסטום וקונקס) וקבוצת פס-ירושלים (בבעלות החברות אפריקה ישראל, פויכטונגר תעשיות, AECON ו־UESTRA). תוכנו העיקרי של המכרז היה גובה המענק שיתקבל מהמדינה עבור בניית הרכבת הקלה במשך תקופה של 3 שנים (כאשר המענק ישולם בסוף תקופת הבנייה), ותפעולה למשך 27 שנים נוספות (כאשר ההכנסות ממכירת כרטיסים עוברות ליזם). חלק נוסף של המכרז עסק בנושאים טכניים.

הגרסה הראשונית של הסכם הזיכיון שהוצגה לחברות שהתמודדו במכרז לא כללה הבטחה לרשת ביטחון למספר נוסעים מינימלי, אך בעקבות חששות החברות שהתמודדו במכרז להפסדים עקב ירידה במספר הנוסעים בעקבות פיגועי טרור בירושלים, החליטה ועדת המכרזים בדצמבר 2001 על הענקת רשת ביטחון למספר נוסעים מינימלי ליזם‏[3]. רשת הביטחון הבטיחה שבמקרה של כמות נוסעים נמוכה מהציפיות, המדינה תפצה את היזם ב־62% מההפרש, ובמקרה של גידול בכמות הנוסעים, יועברו 25% (מאוחר יותר שונה ל־33%) מההכנסות העודפות לקופת המדינה. על רקע גל פיגועי הטרור בירושלים בראשית האינתיפאדה השנייה החליטה ועדת המכרזים על הבטחת רשת ביטחון ליזם גם במקרה של השבתת הרכבת בעקבות אירוע ביטחוני, או במקרה של נזק לתשתית ולציוד עקב אירוע כזה‏[3].

בראשית קיץ 2002 הוגשו ההצעות למכרז של 2 הקבוצות, ובאוקטובר 2002 נבחרה חברת סיטיפס כחברה הפרטית שתבצע את הפרויקט, לאחר שדרשה מענק בגובה 1.36 מיליארד ש"ח עבור הפרויקט, בהשוואה ל־1.87 מיליארד ש"ח שדרשה קבוצת פס-ירושלים. בחלק הטכני הייתה עדיפות להצעתה של קבוצת פס-ירושלים, אך בשקלול הכללי הועדפה הצעתה של סיטיפס.

חתימת הסכם הזיכיון והשגת המימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובמבר 2002 נחתם חוזה בין קבוצת סיטיפס לבין המדינה. על פי החוזה, באחריות המגזר הציבורי היו תכנון העבודות, העתקת התשתיות, פינוי נכסים ופיצוי בעלי שטחים וסלילת המת"צ לרכבת, הקמת גשר המיתרים והחניונים לנוסעים. באחריות סיטיפס היו סלילת המסילות, התקנת קווי החשמל ואמצעי האיתות והתקשורת, רכישת הקרונות והפעלת הרכבת בשיטת BOT למשך 27 שנה, לאחר תקופת בנייה שמשכה הוערך בכ־3 שנים. עלויות העבודות שבוצעו על ידי המגזר הציבורי התחלקו בין משרד התחבורה לעיריית ירושלים ביחס של 80% / 20%.

בהסכם הזיכיון הובטח לסיטיפס מענק בגובה 1.4 מיליארד ש"ח שישולם בסוף תקופת הבנייה. בהסכם הובטחה גם זכות קדימה בצמתים, כך שהרכבת הקלה תוכל לחלוף על פני הצמתים במסלולה בלי צורך להתעכב בהם. קביעת תעריפי הנסיעה נותרה בסמכות משרד התחבורה. סעיף נוסף הבטיח מונופול לרכבת בשירות תחבורה ציבורית באזורה, דבר שמשמעותו ביטול כל קווי האוטובוס שיכולים להתחרות בה, ונוסעים במסלולים חופפים אליה. רשת ביטחון הובטחה ליזם במקרה של מספר נוסעים נמוך מהצפוי, במקרה של השבתה עקב אירוע ביטחוני, ובמקרה של נזק לתשתית עקב אירוע כזה.

על פי החוזה על היזם היה להתחיל בעבודות ההקמה באוגוסט 2003, ועל העבודות היה להסתיים עד סוף 2006. על קבוצת סיטיפס הוטל להשיג תוך 9 חודשים הלוואות מימון בגובה 280-300 מיליון דולר (הלוואה שתינתן באירו) לטווח קצר (עד לסיום עבודות ההקמה), ו־100 מיליון דולר לטווח ארוך, וזאת עד לאוגוסט 2003‏[4].

בפועל התקשתה הקבוצה להגיע לסגירה פיננסית, השגת המימון לתחילת העבודות בתאריך היעד, על רקע חששות שהועלו על ידי גופים שהיו אמורים לספק את המימון למיזם בדבר מספר נוסעים נמוך מהצפוי, על רקע ריבוי פיגועי הטירור בירושלים במהלך האינתיפאדה השנייה, ופקפוק ברווחיות הצפויה של הפרויקט בעקבות בדיקות עצמאיות מטעמם, כמו גם מצבה הפיננסי הרעוע של אלסטום, אחת השותפות בקבוצה. המדינה בחרה לסייע לקבוצה בהשגת המימון באמצעות מתן הקלות מעבר לחוזה שנחתם עם הקבוצה. באוגוסט 2003, סוכם בין המדינה לקבוצת סיטיפס כי 50% מהמענק שתוכנן להינתן בסוף העבודות, כ־132 מליון אירו, יינתן ליזם במספר מענקים על פי עמידה ב'אבני דרך' - שלבים בהתקדמות העבודות. גם הקלות אלו לא סייעו להשגת המימון, ועל כן בספטמבר 2004 ניתנו לסיטיפס הקלות נוספות, שכללו את הרחבת רשת הביטחון כך שתכלול גם את השתתפות המדינה בעלות חידוש הציוד כעבור 10 שנים (במקרה של מספר נוסעים נמוך מהצפוי), הקלות במפרטים הטכניים וההנדסיים, שינויים בהתחייבויות המדינה והקלות בערבויות שהיו צריכות להינתן למדינה. רק בתחילת 2005 הצליחה הקבוצה להגיע להסכם מימון עם בנק לאומי ובנק הפועלים, ובקיץ 2005 נחתם ההסכם הכלכלי עם המדינה. העיכוב בהשגת המימון הוביל לעיכוב של כשנתיים במועד תחילת העבודות על ידי היזם.

מבקר המדינה מתח ביקורת חריפה על הגופים הממשלתיים שהיו מעורבים בשינויים שנעשו בחוזה, בשל אי־בדיקה של השלכות השינויים שנעשו בחוזה. ההקלות הגדילו את הסיכון שנטלה על עצמה המדינה בפרויקט, בהשוואה לסיכון מופחת שנטל על עצמו היזם הפרטי.

יתרונות וחסרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומכי הרכבת הקלה הצביעו על יתרונות שונים בהעדפת רכבת קלה כעמוד השדרה התחבורתי של ירושלים, ביניהם: השתלבות רכבת קלה במדרחוב המתוכנן של רחוב יפו, דבר שיתרום לחיזוק מרכז העיר והעלאת מחירי הנכסים בו, הפעלה של הרכבת באמצעות חשמל, דבר שיפחית את זיהום האויר והרעש במרכז העיר (אך יגדיל את הזיהום בתחנת הכח), תדמיתה היוקרתית של הרכבת הקלה, שתגרום לבעלי רכב פרטי להעדיף את הנסיעה בה, בהשוואה לתדמית הנמוכה של קווי אוטובוסים, הקיבולת הגדולה של רכבת קלה בודדת בהשוואה לאוטובוס בודד, והעדיפות שאמורה להיות מוקנית לרכבת קלה בצמתים. הרכבת גם מסוגלת לפעול במקרה של היערמות שלג בגובה של סנטימטרים בודדים.

מתנגדי הרכבת הקלה הצביעו על הנזק שיגרם למרכז העיר ולרחובות בהם עובר התוואי במהלך עבודות התשתית והבנייה הארוכות הנדרשות לצורך סלילת מסילת רכבת קלה, כמו גם העלות הגבוהה של עבודות אלו, עלות התפעול והתחזוקה הגבוהה של הרכבת הקלה בהשוואה לקווי אוטובוסים (היזם נדרש לתחזק מסילת ברזל, אמצעי איתות, רשת חשמל, מערכת שליטה ובקרה ומוסך), הבלעדיות של הרכבת הקלה בנתיבה (רכבים מנועיים אינם מורשים לנסוע על גבי המסילה), ואי התאמת מסלולי הרכבת למרכזי האוכלוסין והעסקים של ירושלים שהתפתחו מחוץ למרכז העיר (מרכזי העסקים של גבעת שאול, תלפיות והר חוצבים), פגיעה בקישור בין שכונות שאינם בסמוך לתוואי הרכבת למרכז העיר (שכונות שהיו מחוברות בעבר באמצעות קו אוטובוס, שנע בתוואי הרכבת הקלה) חוסר הגמישות של הרכבת הקלה (לא ניתן לשנות תוואי באופן קל, ובמקרה של חסימת מסילה בנקודה מסוימת עקב תאונה, חפץ חשוד או תקלה לא ניתן לעקוף את החסימה), הצורך במערך תחבורתי משלים רחב היקף לרכבת הקלה, על מנת לקשר בין שכונות מרוחקות לתחנות הרכבת הקלה ביעילות וכמות תחנות מופחתת בהשוואה לקווי אוטובסים, דבר המקשה על קשישים ומוגבלי תנועה.

ביקורת נוספת הועלתה גם כנגד תנאים מפליגים שהובטחו ליזם, כדוגמת רשת ביטחון למספר נוסעים מינימלי, כפיית הציבור לשימוש ברכבת הקלה באמצעות ביטול קווי האוטובוס המתחרים בה, והערכות מוגזמות למספר הנוסעים העתיד להשתמש בה. ביקורת נוספת הושמעה על תכנון וביצוע של שני קווים בלבד (אחד קו רכבת קלה ואחד קו BRT) מתוך שמונת הקווים, דבר שיוצר שני קווים פועלים במקום רשת קווים, עקרון יסוד בתכנון תחבורה ציבורית.

בנוסף, דו"חות מבקר המדינה[5] ומבקרת העירייה‏[6] הצביעו על תקלות רבות ומהותיות בתהליך קבלת ההחלטות שהביא לבחירת האופציה של רכבת קלה.

תהליך הבנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסי רכבת בשד' הרצל במהלך עבודות הבנייה, מבט לכיוון צומת החלוץ, אפריל 2008
הרכבת הקלה ברחוב יפו, אוקטובר 2011

בשנת 2000 החלה עיריית ירושלים באמצעות חברת מוריה בעבודות תשתית נרחבות בתוואי הקו האדום והקו הכחול, כהכנה לסלילת המסילה על ידי היזם. עבודות אלו כללו הסטת תשתיות שעברו מתחת לתוואי המיועד של הרכבת הקלה (על מנת שלא יהיה צורך להשביתה במהלך עבודות תשתית עתידיות), הכנת מסלול מופרד לרכבת, הרחבת צירי תנועה קיימים (לדוגמה, רחוב יפו בחלק שבין שוק מחנה יהודה לרחוב שרי ישראל. בחלק זה נהרסו מספר בניינים וחנויות), וחפירת מנהרה למכוניות מתחת לכיכר צה"ל (כתחליף למנהרה שהייתה מיועדת לרכבת, לפי התכנון הראשוני). במהלך העבודה בוצע שדרוג תשתיות ישנות באופן נרחב, בהמשך לעבודות הסטת התשתיות מנתיב הרכבת. בספטמבר 2005 החלה הקמת גשר המיתרים בצומת הכניסה לירושלים, המחבר את מסלול הרכבת ברחוב יפו לשדרות הרצל.

עבודות הבנייה של סיטיפס היו אמורות להתחיל באוגוסט 2003 לאחר השגת מימון לעבודות, אולם בשל הקושי של סיטיפס להגיע לסגירה פיננסית עם גורמי מימון, הם נדחו שוב ושוב. העבודות החלו בפועל רק בקיץ 2005, באיחור של שנתיים, בשל הקושי להשגת הסכם מימון. במרץ 2006 החלו העבודות להקמת הדיפו של הרכבת, ובסוף 2006 החלה חברת סיטיפס בהנחת המסילות, עבודות שהחלו בשדרות הרצל‏[7].

על פי החוזה עמו היה היזם אמור לסיים את העבודות תוך 3 שנים, עד 2008, בפועל נמשכו העבודות זמן כפול של 6 שנים, והסתיימו רק ב־2011. התמשכות העבודות ועומסי התנועה הניכרים שנגרמו בעקבותיהם גרמו סבל רב לתושבי ירושלים ולסוחרי מרכז העיר. במהלך תקופות זו עלו תלונות רבות מצד תושבי ירושלים, סוחרים במרכז העיר ואנשי עיריית ירושלים אודות איטיות העבודות, וכמות הפועלים המועטה העוסקת בה. גורמי עירייה אף האשימו את היזם כי הוא מאט את העבודות בכוונה, על מנת לסחוט כספים מהמדינה. אנשי סיטיפס טענו להגנתם כי העבודות מתעכבות בשל עיכוב באישורים שצריכים להינתן מעיריית ירושלים, ובשל עיכובים בעבודות של גורמים ממשלתיים שונים.

ב-24 בפברואר 2010 התקיים טקס לתחילת הנסיעה הניסיונית של הרכבת מהדפו ועד רחוב הנביאים. שלב ההרצה הסופי תוכנן להתקיים במשך כ-45 יום אך על מנת לקצר את הזמן בו רחוב יפו ייסגר לתנועה נודע כי שלב זה יארך כחודש בלבד, בתקופת מרץ 2011[8].

בינואר 2011 השלימה חברת סיטיפס סופית את כל הקו. במוצאי שבת 15 בינואר 2011 נסגר רחוב יפו לתנועת כל כלי רכב, לרבות אוטובוסים ומוניות, לכל אורכו - מכיכר ספרא ועד פינת הרחובות נורדאו/שרי ישראל (למעט קטע הרחוב המערבי מרחוב הטורים עד התחנה המרכזית). רחוב אגריפס המקביל הפך כמעט כולו למסלול לתחבורה ציבורית בלבד וכל האוטובוסים והמוניות הופנו אל רחוב זה, דבר שגרם פקקים ואי-נוחות. לעומת זאת, ברחוב יפו הסמוך שהפך בן-רגע למדרחוב שקט, החלו להתבצע נסיעות מבחן של הרכבת הקלה.

תאריך התחלת הפעלת הקו הראשון של הרכבת נדחה מספר פעמים. תאריך היעד הראשוני היה יוני 2006, אך למעשה נפתח הקו לתנועת נוסעים באיחור של 5 שנים, ב־19 באוגוסט 2011.

בשל בעיות בטיחות ומחלוקות לגבי הרמזורים בקוי הרכבת‏[9] החלה הפעלת הרכבת ללא מתן עדיפות ברמזורים, דבר שהוביל לעיכוב בנסיעות במעבר צמתים‏[10][11][12]. עקב בעיות הבטיחות שהובילו לתדירות נסיעות נמוכה ואי הענקת העדיפות בצמתים הונהגה נסיעה ללא תשלום החל מתחילת פתיחת הקו לציבור ועד לסוף נובמבר 2011.

אתגרים הנדסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מול מתכנני הרכבת הקלה, עמדו מספר אתגרים הנדסיים. בעיקר משום שפרויקט רכבת קלה טרם בוצע בישראל, וכן התקינה הישראלית אינה מקיפה את כל העבודות הנדרשות לביצועו. אתגר אחד, הוא גשר המיתרים בכניסה לירושלים, אתגר נוסף היה ריצוף רחוב יפו באבן טבעית מסוג גרניט ובזלת. ריצוף מהסוג הזה טרם בוצע בישראל בהיקפים גדולים.

גשר המיתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גשר המיתרים
גשר המיתרים עם מסילות ועמודי מתח במאי 2010
רמפת גשר המיתרים מכיוון רחוב יפו והתחנה המרכזית בירושלים

כחלק מתוכנית הקו האדום, נאלצו המתכננים למצוא פתרון למעבר התוואי בין רחוב יפו לשדרות הרצל בצומת הכניסה לירושלים, צומת בעל עומס תחבורתי רב. פתרון הגשר נבחר על פני פתרונות חלופיים כגון מסילה קרקעית בשל המרכזיות של הצומת המדובר וההבנה שבניית מסילה קרקעית תיצור עומסי תנועה בלתי מתקבלים על הדעת, ומעבר תת-קרקעי במנהרה אינו אפשרי בשל תוואי דרך בגין העובר כבר מתחת לאדמה במקום זה. לבסוף הוחלט, לאחר התנגדויות רבות של תושבי האזור, על בניית גשר. הגשר עוצב כגשר התלוי על מיתרים על ידי סנטיאגו קלטרווה הספרדי, הידוע בעיצוב גשרים בכל רחבי העולם (גשר הולכי-רגל דומה, אך קטן יותר, שתוכנן על-ידו, נמצא בפתח תקווה). במרכז גשר המיתרים ניצב עמוד פלדה מוטה ומכופף המתנשא לגובה של מעל ל־130 מטרים, וממנו מתוחים 66 מיתרים הנושאים את המיסעה של הגשר. הגשר הוא היחיד והראשון בעולם מסוגו - גשר מעוקל התלוי לכל אורכו. הגשר נחנך ביוני 2008 למעבר הולכי רגל.

ליקויים בתכנון ובביצוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חריגות תקציב בפרויקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשלבים הראשונים של בניית הפרויקט הסתבר כי ההוצאות הציבוריות עולות בהרבה על ההערכות שניתנו לפני תחילת הפרויקט. ב־2002 הוערכה ההוצאה הצפויה למגזר הציבורי בכ־1.24 מיליארד ש"ח, סכום הגדול פי 2.5 מההערכה שניתנה על ידי היועץ החיצוני השני בשלב התכנון (כ־500 מיליון ש"ח), כאשר הגידול המשמעותי היה בסעיף ‫תכנון ניהול ופיקוח‬, ובסעיף עבודות התשתית, בין השאר על רקע אי הכנסת עלויות ידועות לתוך התכנון הראשוני. דו"ח מבקר המדינה מתח ביקורת על משרד התחבורה בשל חוסר בקרה מספקת על ההוצאות.

דוח מבקרת עיריית ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־2003 פירסמה מבקרת עיריית ירושלים דו"ח חריף אודות תהליך התכנון והביצוע של הרכבת הקלה עד אז. הדו"ח הצביע על חריגות מהותיות מהתקציב המתוכנן (גידול של פי 4 תוך שנתיים), העסקת יועצים בעלי קשרים עסקיים אישיים עם משה הירש, מנהל פרויקט הרכבת הקלה וצוות אב לתחבורה ירושלים, תוך ניגוד אינטרסים, וללא גילוי ושקיפות, התנהלות כושלת במהלך תכנון ובניית גשר המיתרים, עבודות בנייה בלתי חוקיות במהלך הפרויקט, שהובילו גם לתביעות נזיקין, וענייני מנהל בלתי תקינים נוספים. המבקרת גם המליצה לשקול מחדש את הכדאיות הכלכלית של הפרויקט בשל העלייה העצומה בהיקף ההשקעה הציבורית הנצרכת‏[13]

בעקבות הדו"ח פרש משה הירש מתפקידו.

דוח המבקר 2008[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 2008 הוציא מבקר המדינה דוח המבקר בחריפות את התנהלות משרדי האוצר והתחבורה בפרויקט הקמת הרכבת הקלה בירושלים. בדוח הוא מפרט רשימה ארוכה של כשלים שנמצאו בתכנון וביצוע הפרויקט. חריגה גדולה מאוד ממסגרת התקציב, ליקויים טכניים ובטיחותיים בביצוע, תהליך קבלת החלטות בעייתי וליקויים בבניה. עלות העבודה במגזר הציבורי שהוערכה ב-500 מיליון שקלים בעת תכנון הפרויקט קפצה ב-2003 ל-1.14 מיליארד שקלים, בשל אי לקיחה בחשבון של פרויקטים נלווים כמו גשר המיתרים, מנהרה בכיכר צה"ל, חניוני "חנה וסע" ופיתוח מרכז העיר - פרויקטים שעלותם הסתכמה ב-474 מיליוני ש"ח. עוד מוצא המבקר ליקויים טכניים, איכותיים ובטיחותיים בביצוע העבודות, ליקויים שהצריכו ביצוע מחודש של עבודות, שגרם לשיבושי תנועה והפרעות חוזרות ונשנות באורח החיים שנגרמו לאזרחי העיר. כמו כן, מעריך משרד המבקר כי הנזק שנגרם למשק עקב התארכות הפרויקט שהיה אמור להסתיים ב-2007 נאמד במאות מיליוני שקלים לשנה‏[14].

קנס ממשרד התחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 2013 הטיל משרד התחבורה על חברת "סיטיפס" קנס בסך מיליון ש"ח עקב אי עמידה בתנאי הזיכיון‏[15].

הפעלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת הרצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכבת הקלה במדרחוב יפו המחודש, 11 ביולי 2011

באביב 2011 החלו נסיעות הרצה של הרכבת הקלה לאורך התוואי ללא נוסעים. החל מאמצע אוגוסט 2011 החלה הרכבת לשרת את ציבור הנוסעים ללא תשלום, כאשר התדירות נמוכה וזמני הפעילות מצומצמים. במהלך תקופה זו התגלה ליקוי בטיחות במערך הקשר והאיתור של הרכבות שהוביל להעלמות רכבות ממסך הבקרה של הפיקוח. בעקבות ליקוי זה הורה ISA, הגוף האחראי על בטיחות רכבות קלות באירופה, על הפעלת הרכבת בתדירות מופחתת (14 מערכים בו זמנית), עם מרווחי ביטחון בין רכבת לרכבת. ליקוי נוסף התגלה במערך הכרטוס ברכבת, ליקוי שהוביל גם הוא להתארכות תקופת ההרצה של הרכבת ללא תשלום, תקופה שתוכננה במקורה להמשך כשבועיים.

הפעלה מסחרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכבת הקלה על יד כיכר ציון בבוקר 4 בנובמבר 2011
הרכבת הקלה על יד התחנה המרכזית של ירושלים
נוסעים עולים לרכבת הקלה
פנים הרכבת הקלה

בדצמבר 2011 החלה הרכבת לפעול בתשלום ובתדירות גבוהה יותר (18 מערכים בו זמנית, מתוך 21). בשלב זה עלו ליקויים שונים בפעילות הרכבת: אי עמידה בלוחות זמנים ואיחורים, הפסקת פעילות רכבות למשך פרקי זמן ארוכים עקב קשיים תפעולים שונים (כדוגמת טיפול בחפצים שנשכחו על ידי הנוסעים ברכבת ונחשדו כמטעני חבלה, או תאונות דרכים קלות). בתקופה זו גם עלו תלונות של משתמשי הרכבת על יחס עוין, ואף אלים מצד פקחי הרכבת (שהם עובדי קבלן) שהופעלו על מנת למנוע מקרים של נסיעה ללא תשלום. תלונות רבות עלו לגבי מתן קנסות שרירותי ללא הפעלת שיקול דעת במקרים שונים, לדוגמה במקרים נוסעים רכשו מנוי חודשי לנסיעה, אך שכחו לתקף אותו בתחילת נסיעה, ובמקרים דומים בהם שולם התשלום, אך חלו ליקויים אחרים (לדוגמה, שימוש בכרטיס רב קו של ילד על אחיו). במקרים שתועדו העדיפו פקחים לרשום קנסות לנוסעים שביקשו את עזרתם בתהליך התשלום והתיקוף, במקום לסייע להם. תלונות נוספות עלו לגבי פעילות הפקחים ללא זיהוי, דבר המונע הגשת תלונה אפקטיבית כנגדם במקרה הצורך.

זמן קצר לאחר תחילת ההפעלה המסחרית שונה מסלולם של קווי אוטובוס רבים בשכונות דרום־מערב העיר כך שתחנתם הסופית תהיה תחנת הרכבת בהר הרצל, במקום מסלולם הישן שהגיע למרכז העיר. דבר זה הוא תולדה של הסכם הזיכיון שהבטיח לרכבת מונופול על שירות תחבורה ציבורית במסלולה, אך גרם תרעומת רבה לתושבים שנאלצו להחליף מספר אמצעי תחבורה על מנת להגיע ליעדם‏[16], כאשר לטענות נוסעים רבים זמן הנסיעה הכללי התארך עקב הצורך בהחלפה אמצעי תחבורה, משך ההמתנה להחלפה והתקלות בתפעול הרכבת הקלה.

הרכבת פועלת בתדירות משתנה, לפי חלוקה לשעות עומס ולשעות שפל, כאשר שעות העומס מוגדרות בזכיון החברה המפעילה בין השעות 7 ל־9 בבוקר (הורחב לבקשת משרד התחבורה לבין 6:30 ל־9:30), ובין השעות 15 ל־16:30 אחר הצהריים. על הגדרה זו נמתחה ביקורת שאינה מתאימה לשעות העומס בפועל, ועל כן נגרמים לנוסעים עיכובים והרכבות נוסעות בצפיפות יתר.

אל צפיפות היתר מתווספת בעיה נוספת: כל חפץ חשוד הנמצא באחת התחנות, או לאורך קו הרכבת, גורם לעצירת שירות של כל הרכבות לאורך כל הקו. זהו אירוע שמתרחש (2013) על בסיס יומיומי ופוגע בכל הנוסעים המשתמשים ברכבת באותו זמן, ובנוסעים הממתינים לרכבת באותו זמן. אותם נוסעים נותרים ללא כל מענה תחבורתי מאחר שהרכבת היא מונופול על הקו שלה.

מספר הנוסעים בפועל ביום ברכבת עמד במהלך המחצית הראשונה של 2012 על 70,000 נוסעים ליום, כמחצית מההערכה אותה חזה היועץ החיצוני השני במהלך תכנון הפרויקט. דבר זה הוביל להפעלת רשת הביטחון שהובטחה ליזם מטעם המדינה בחוזה, ולתשלום של כ־80 מיליון ש"ח מהמדינה ליזם בסוף מאי 2012. שיא במספר הנוסעים ליום ברכבת הקלה הושג בחג הסוכות 2012 כ-140 אלף נוסעים‏[17].

שנתיים לאחר הפעלה היקף הנוסעים הממוצע ברכבת הקלה עומד על 130 אלף נוסעים ביום‏[1]. שהם 80% מכמות הנוסעים של רכבת ישראל.

תפעול טכני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרונות ותפעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכבת הקלה מופעלים קרונות מסוג "Citadis 302" מתוצרת חברת אלסטום (אחת השותפות בזכיינית סיטיפס). הקרונות הגיעו לארץ החל מקיץ 2007, זמן רב קודם ההפעלה בפועל, בעקבות העיכובים המשמעותיים בפרויקט.

אורכו של כל קרון 32.52 מטר, רוחבו 2.65 מטר, והוא מחולק לחמש יחידות, כולן בעלות רצפה נמוכה. קיבולת כל קרון היא עד 248 נוסעים, מהם 64 בישיבה והשאר בעמידה. הקרונות תוכננו במיוחד לרכבת הקלה של ירושלים, ועל כן נעשו בהם התאמות שונות, כדוגמת דלתות רבות יותר לכל קרון, חלונות שאינם ניתנים לפתיחה והעדר פחי אשפה מסיבות ביטחון. הקרונות מתוכננים לנסיעה במערך כפול של שני קרונות מחוברים, כך שבכל רכבת יוכלו לנסוע כ-500 נוסעים. אורכה של כל הרכבת, כאשר היא בנויה במערך הקרונות הכפול, הוא כ-70 מטרים. הקרונות מסוגלים להתמודד עם נסיעה בשיפוע של עד תשע מעלות. קטעי מסילת הרכבת התלולים ביותר נמצאים בהר הרצל, ברחוב הצנחנים, בסמוך לכיכר ספרא ובסמוך לדפו בצומת הגבעה הצרפתית. מסיבות בטיחות, לא מתאפשרת נסיעה בו זמנית של שתי רכבות בכיוונים מנוגדים, בקטעים תלולים אלה. נוסף לכך, תוך כדי תנועת הרכבת בעת ירידות תלולות, מפוזר חול על גבי המסילה, על מנת להגביר את חיכוך גלגלי הרכבת. החול נאסף מדי ערב באמצעות רכב ייעודי.

מערכת החשמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכבת הקלה פועלת באמצעות הזנה חשמלית. קווי חשמל עיליים שנפרסו לכל אורך המסילה, הם שמספקים לה הזנה זו, במתח של 700 וולט. לכל קרון ישנן קרניים המתחברות לקווי החשמל ומספקות מקור חשמל למנוע הקרון. ללא אספקת חשמל הרכבת אינה יכולה לנוע, אך קיים בה מצבר לצורך תאורה ופתיחת הדלתות גם במקרה של הפסקת חשמל. החשמל במערכת מתחלק באופן שווה לרכבות באזור סמוך, ועל כן ריבוי רכבות באזור אחד גורם למתח נמוך יותר המסופק לכל אחת.

בקטעים בהם נוסעת הרכבת בירידה מומרת אנרגיית התנועה לאנרגיה חשמלית הנקלטת בחזרה במערכת החשמל העילית של הרכבת.

קיומם של קווי חשמל עיליים לכל אורך התוואי יוצר בעיה אסתטית, כמו גם בעיה תפעולית, במקרה של צורך בהעברת מטען גבוה בסמוך אליהם.

מערך המסילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסילות הרכבת נבנו ברוחב תקני של 1.435 מטר, תוך תכנון מיוחד שמונע היתקעות גלגל אופניים בתוך המסילה. במספר נקודות נבנו מסוטים המאפשרים מעבר בין מסילות במקרה תקלה או לפי צורך תפעולי. למרות רוחבן המשותף של מסילות הרכבת הקלה ושל מסילות הברזל בשימושה של רכבת ישראל, אין רכבות כבדות יכולות לנוע על מסילות הרכבת הקלה, ואין הרכבת הקלה יכולה לנוע על מסילות רכבת ישראל. עובדה זו נובעת משיקולים אחרים הנוגעים לאופי סלילת המסילות.

הרכבת הקלה נעה במסילה הימנית מבין צמד מסילות, בניגוד לרכבת ישראל הנעה במסילה השמאלית מבין צמד מסילות.

הדפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדפו, מרכז התפעול, הבקרה והאחזקה של הרכבת, נבנה ב"שער מזרח", בין שכונת הגבעה הצרפתית לשכונת פסגת זאב. הוא משתרע על שטח של 42 דונם, מהם 9,250 מ"ר שטח בנוי. במקום חדר הבקרה של הרכבת, משרדי חברת התפעול ומשרדי הזכיין, וכן מוסך, משטחי בדיקה, סדנאות ובתי מלאכה לטיפול שוטף בקרונות, כמו גם מחסני חלפים וציוד אחזקה ומשטחים לניקוי ולשטיפת הקרונות. הדפו משמש גם כחניון לילה לקרונות הרכבת.

מערך הקווים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקו האדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקו האדום

הקו האדום הוא הקו הראשון שנבנה מבין מספר קווי מערך הרכבת הקלה בירושלים. הקו נפתח לציבור ב-19 באוגוסט 2011. אורכו של הקו האדום הוא 13.8 קילומטר, הוא מתחיל בפסגת זאב, עובר ברחוב יקותיאל אדם, ממשיך בדרך שועפאט, משם לשדרות חיים בר לב, רחוב הצנחנים, דרך כיכר צה"ל, לכל אורך רחוב יפו החוצה את מרכז העיר, עובר דרך התחנה המרכזית של ירושלים וממשיך עד הר הרצל, תחנתו הסופית. בעתיד מתוכננת הארכת הקו עד נווה יעקב בצפון ובית החולים הדסה עין כרם בדרום‏[18].

הקו האדום כולל 23 תחנות של הרכבת הקלה, ולאורכו הוקמו 3 חניוני "חנה וסע" בהם יכולים תושבים לחנות ולהשתמש ברכבת הקלה במחיר משותף.

קו הרכבת פועל בימי חול מ־5:30 בבוקר ועד חצות. הקו לא פועל בשבתות ובחגי ישראל, בדומה לסטטוס קוו שהיה קיים בעבר לגבי תפעול תחבורה ציבורית בירושלים. תדירות הקו המובטחת היא בין 4-5 דקות בשעות השיא ובין 8-12 דקות בשאר היום, אך בפועל עלו תלונות רבות לגבי אי עמידה בזמני הנסיעה. בשל צרכים תפעוליים ואבטחתיים, הרכבת מסיימת את פעילותה זמן מה קודם לכניסת השבת, ומחדשת את פעילותה רק זמן מסוים לאחר יציאת השבת.

הקו הכחול - קו האוטובוסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חנוכתו של הקו הכחול הייתה מתוכננת לסוף שנת 2006, קצת פחות משנתיים לפני חנוכתו המיועדת של הקו האדום. קו זה, שבתחילה תוכנן כקו רכבת קלה, הוחלף לקו אוטובוסים רבי-קיבולת מהירים, עקב שיקולי עלות. נשקלו מספר סוגים שונים של אוטובוסים: החל מאוטובוסים מפרקיים רגילים, דרך אוטובוסים מפרקיים ארוכים במיוחד (אוטובוס מפרקי בעל שלושה חלקים ולא שניים כמקובל) ועד לאוטובוסים מפרקיים המונעים על ידי מערכות הנעה בגז או מנועים היברידיים. לאוטובוסים מתוכננת תשתית שמאפשרת את תנועתם במסלולים בלעדיים (מת"צים) ולכן גם מהירים ולא נתונים לפקקים, כאשר מסלולים אלו נבנים בתשתית מתאימה, כך שהמרת מסלולים אלו למסלולי רכבת קלה בעתיד, בהתאם לדרישה, יכולה להיעשות בקלות, בעלות נמוכה ובאופן מהיר.

הקו מתחיל בשכונת רמות, ממשיך דרך הר חוצבים, בשדרות גולדה מאיר, חוצה את רחוב בר-אילן ופונה ברחוב שטראוס, דרך כיכר השבת עד נקודת החיתוך עם הקו האדום בצומת הרחובות יפו ושטראוס. משם ממשיך הקו הכחול ברחוב המלך ג'ורג' וכיכר צרפת, דרך רחוב קרן היסוד, ובהמשך בדרך חברון, עד לצומת הר חומה שם מתפצל לגבעת המטוס ונכנס אל תוך שכונת גילה. נכון לינואר 2011 מערכת האוטובוסים החדשה פועלת עם האוטובוסים החדשים (תקן יורו 5) בקווים המחברים בין שכונות רמות לגילה (קווים 71,72 ו-31,32 ) ובין הר נוף להר חומה (קווים 74 ו-75)‏[19].

קווים מתוכננים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרויקט ההרחבה של הרכבת הקלה כולל שלושה שלבים:

  • השלב השני
    • הקו הירוק - הקו יתחיל מגבעת רם דרך התחנה המרכזית והרחובות: ירמיהו, בר-אילן, חטיבת הראל ולוי אשכול ובסוף יתחבר לקו הקמפוסים ויגיע עד הר הצופים. בעתיד היותר רחוק ימשיך הקו לאורך צירים ראשיים בעיר ויתחבר לקו הכחול דרך מלחה וגילה.
    • הקו הכחול - מרמות עד לגילה על קו הנת"צ הקיים, עם שלוחה למלחה.
  • השלב השלישי
    • הקו החום - שיפעל במזרח העיר.
    • הקו הסגול - קו רוחב משכונת עין כרם לתלפיות דרך מלחה.
    • קו מהכותל המערבי לגבעת רם דרך מרכז העיר.
  • בנוסף דובר בעבר גם על פארק המסילה - הקו יתחיל בצומת פת דרך קטמון וטלביה ויחובר לקו הכחול בדרך חברון.

בנוסף לקווים אלו מתוכננת גם הקמה של דפו נוסף ליד קריית הממשלה אך הוא ייבנה רק במקרה הצורך אם ייתברר שהדפו הקיים בגבעה הצרפתית לא יהיה ניתן להרחבה.

חבלה בפעולת הרכבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 2014 הפסיקה הרכבת לפעול באופן זמני למספר ימים בשכונות פסגת זאב, בית חנינא ושועפאט, בשל נזקים גדולים שנגרמו לתשתית הרכבת במהלך הפגנות מהומות אלימות שערכו ערביי ירושלים בעקבות רצח מוחמד אבו ח'דיר. הנזקים שנגרמו לתשתיות הוערכו בעשרות מיליוני ש"ח‏[20]. עקב כך תחנת גבעת המבתר הייתה התחנה הפעילה הצפונית ביותר בימים אלה.

בהמשך 2014 אירעו מקרים רבים של יידוי אבנים על ידי ערבים לעבר הרכבת, בעיקר בשכונות ערביות במזרח ירושלים, דבר שגרם לנזקים כבדים לרכבת ולהוצאת כשליש מכלל קרונות הרכבת משימוש עקב הנזקים. ב-22 באוקטובר ביצע מחבל פלסטיני פיגוע דריסה בתחנה של הרכבת, רצח תינוקת ופצע נוסעים אחדים.‏[21]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצוגת הרחוב של גוגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 עמירם ברקת, ‏"גם בעוד 10 שנים - רק לירושלים תהיה רכבת קלה", באתר גלובס, 25 ביולי 2013
  2. ^ 2.0 2.1 אתר תוכנית אב לתחבורה ירושלים
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 ענת ג'ורג'י, המצב הביטחוני החמיר, היזמים קיבלו הקלה , באתר הארץ, 4.6.02
  4. ^ גל ניסים, ‏נחתם ההסכם להקמת הרכבת הקלה בירושלים, בהיקף 2 מיליארד שקל, באתר גלובס, 27/11/2002
  5. ^ משרד מבקר המדינה, "פיקוח ובקרה על פרויקט הרכבת הקלה בירושלים" דוח שנתי 54ב לשנת 2003 ולחשבונות שנת הכספים 2002. 2004. עמ' 725-743.
  6. ^ ממצאי דו"ח מבקרת עיריית ירושלים על פרויקט הרכבת הקלה, באתר ynet
  7. ^ אפרת זמר, מעריב, סאלח שבתי מודל 2006, באתר nrg‏, 8 בדצמבר 2006
  8. ^ עמרי מניב ומשה שטיינמץ, ואף על פי כן נוע תנוע: סימנים של אופטימיות ברכבת הקלה, באתר nrg‏, 11 ביוני 2010
  9. ^ עמירם ברקת, ‏התחלה קשה לרכבת הקלה, באתר גלובס, 22 ביוני 2011
  10. ^ http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/257/253.html
  11. ^ http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4108720,00.html
  12. ^ ‫עוז רוזנברג, בעיכוב של שנתיים: הרכבת הקלה בי-ם יצאה הבוקר לנסיעת בכורה, באתר הארץ, 19 באוגוסט 2011‬
  13. ^ אילן מרסיאנו, הרכבת הקלה בירושלים: כך זורקים כסף לפח, באתר ynet‏, 17.09.03
  14. ^ דוח המבקר 58ב עמ' 1185-1200, אתר מבקר המדינה
  15. ^ רועי אלמן, מכה לסיטיפס: ספגה קנס של מיליון שקל, באתר mynet‏, 22 באוגוסט 2013
  16. ^ עוז רוזנברג, הרכבת הקלה בי-ם משליטה אימה על הנוסעים בקרונות, באתר הארץ, 11 באפריל 2012
  17. ^ יותר מחצי מיליון נוסעים ברכבת הקלה בסוכות
  18. ^ משה שטיינמץ, י-ם: בקרוב יחלו העבודות להארכת הרכבת הקלה עד להדסה, באתר nrg‏, 15 בפברואר 2010
  19. ^ ניר חסוןירושלים: ניר ברקת וישראל כץ חנכו את מערך האוטובוסים החדש, באתר הארץ, 18 באוקטובר 2010
  20. ^ ידידיה בן אור, ‏הרס רב וכתובות נאצה בתוואי הרכבת הקלה, באתר ערוץ 7, 6 ביולי 2014
  21. ^ יאיר אלטמן ויוסי אלי, פיגוע דריסה בירושלים: תינוקת נהרגה, 7 נפצעו, באתר וואלה!, 22 באוקטובר 2014