הרכבת התחתית של הונג קונג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
2000px-MTR Corporation svg.png

הרכבת התחתית של הונג קונגאנגלית: Mass Transit Railway - "רכבת הסעת המונים" או בקיצור: MTR; בסינית: 港鐵) היא מערכת הסעת המונים מסוג רכבת תחתית הפועלת בהונג קונג. מערכת זו החלה לפעול בשנת 1979 וכיום כוללת 221.6 ק"מ של מסילות ברזל ו-150 תחנות (מהם 68 תחנות רכבת קלה). הרכבת מנוהלת על ידי איגוד MTR ‏(MTR Corporation Limited).

בשנת 2007 קיבל איגוד MTR מאת איגוד הרכבת קנטון-קאולון את הניהול ברכבת קאולון-קנטון. בעקבות קבלת ניהול בקו עילי זה שינתה הרכבת התחתית של הונג קונג את שמה בסינית מ-地鐵有限公司 (רכבות תחתיות בע"מ) ל-香港鐵路有限公司 (רכבות הונג קונג בע"מ) - כאשר השם האנגלי נותר ללא שינוי.

ברכבת התחתית של הונג קונג נוסעים כ-4 מיליון נוסעים מידי שבוע בממוצע.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצעת הקמת הרכבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

"קו הרכבת התחתית המוצעים", מפה משנת 1970.

במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 בחנה ממשלת הונג קונג את הצורך בהקמת מערכת הסעת המונים בעיר. חברת הייעוץ הבריטית פרימן, פוקס, וילבור, סמית' ושות' (Freeman, Fox, Wilbur Smith & Associates) נשכרה על מנת לבחון את התועלת בהקמת מערכת זו ואת מערכת התחבורה בהונג קונג לאור צפי שבשנת 1986 יתגוררו בהונג קונג כ-7 מיליון תושבים. ב-1 בספטמבר 1967 הגישה החברה את הצעתה למערכת הסעת המונים ובמסגרתה הציעה להקים מערכת הכוללת 64 ק"מ של מסילות, כאשר ארבעה קווים יוקמו בשישה שלבי פיתוח שיסתיימו בין דצמבר 1973 (מועד סיום בניית השלב הראשון) ודצמבר 1984 (מועד סיום בניית מערכת הרכבת). הקווים שהוצעו במסגרת ההצעה היו קו קוון טונג, (מהשוק המערבי למא יאו טונג) קו צואן ואןאדמירליטי לצואן ואן), קו האיקנדי טאון לצ'אי ואן) וקו שאטיןצים שא צוי לוו ליו האנג).

התוכנית הוגשה למועצה המחוקקת של הונג קונג ב-14 בפברואר 1968. בעקבות מדגם אוכלוסין שנערך בשנת 1966 הגישו היועצים ב-22 במרץ 1968 דוח משלים וכן דוח מתוקן הוגש למועצה ביוני 1968 (וזאת לאור העובדה שבעקבות המדגם צפי האוכלוסייה בהונג קונג לשנת 1986 ירד לפחות מ-6 מיליון תושבים, וכן המדגם העיד על שינויים בפריסת האוכלוסייה הצפויה - שינויים שהביא להקטנת המערכת המתוכננת, כך לדוגמה מספר המסילות המוצע בין תחנת אדמירליטי לתחנת מונג קוק הוקטן מ-4 קווים לשני קווים בלבד).

סקר סופי הוגש בשנת 1970, ובעקבותיו תוכננה המערכת ובה ארבעה קווים: קו קוון טונג, קו צואן ואן, קו האי וקו מזרח קאולון.

בשנת 1972 הורתה ממשלת הונג קונג על הקמת "מערכת ראשונית" ובה 20 ק"מ (המהווה את קו קוון טונג של ימינו). משא ומתן נערך עם ארבע חברות בנייה בשנת 1973 ונערך מכרז ביניהן. נחתם הסכם עם חברה יפנית להקמת הקו הראשון מתוך כוונה שהעבודות יחלו בראשית 1974 אולם בשל משבר הנפט שאירע בשלהי 1973 הושהה ההסכם.

המערכת המוצעת המתוקנת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב הבנייה הראשון, לאחר תיקוני התוכנית שבוצעו בשנת 1975.

בראשית 1975 הוקמה סוכנות ממשלתית בשם "רשות מערכת הסעת ההמונים הזמנית" (Mass Transport Provisional Authority) שתפקידה לפתח על הקמת הפרויקט. בשלב זה הוחלט על בניית מערכת מצומצמת שאורכה 15.6 ק"מ, והתוכנית להציע את הפרויקט לחברה אחת במכרז אחד נזנחה, ובמקומה הוצע הפרויקט במסגרת 20 מכרזים הנדסיים ו-10 מכרזים למערכות חשמל ומערכות מכניות. בנוסף, נוסדה איגוד רכבת הסעת ההמונים של הונג קונג (Hong Kong Mass Transit Railway Corporation) בבעלות מלאה של ממשלת הונג קונג - חברה אשר תנהל את הפרויקט לאחר הקמתו.

בניית השלב הראשון של הפרויקט (קיום חלק מקו קוון טונג וקו צואן ואן) החלה בנובמבר 1975. חלקו הצפוני של הקו הושלם ב-30 בספטמבר 1979 ונפתח לציבור ב-1 באוקטובר באותה שנה. במסגרת קו זה נסעו הרכבות בין תחנת שק קיפ מאי לתחנת קוון טונג.

הקו שבין תחנת צים שא צוי ושק קיפ מאי נפתח לציבור בדצמבר 1979.

בשנת 1980 הושלמה הארכת הקו מתחת לנמל ויקטוריה ונפתחה תחנת צ'ארטר (Chater Station) (כיום: תחנת סנטרל). בנוסף בשנה זו הוגדל אורך הרכבות לשלושה קרונות בשל מספר הנוסעים הרב.

הארכת הקווים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1977 אישרה ממשלת הונג קונג את הקמת קו צואן ואן (שנקרא אז "הארכת צואן ואן" - Tsuen Wan Extension) והעבודות החלו בנובמבר 1978. במסגרת פרויקט זה נבנה קו נוסף שאורכו 10.5 ק"מ בין תחנת הנסיך אדוארד לבין תחנת צואן ואן. קו זה החל לפעול ב-10 במאי 1982 ועלות הקמתו הכוללת היה באותה עת 4.1 מיליארד דולר הונג קונגי (526 מיליון דולר אמריקאי). עם הקמת הקו צורפו אליו תחנות צ'ארטר וארגייל (ושמם שונה לסנטרל ומונג קוק בהתאמה), ותחנת ווטרלו (כיום תחנת יאו מא טיי) הפכה לתחנה הסופית של קו קוון טונג. שינוי זה בוצע לאור הערכת המתכננים שקו צואן וואן יהיה קו עמוס יותר מקו קוון טונג (הערכה שהוכחה כנכונה).

מאז שנפתח לציבור בשנת 1982, כמעט שלא נעשו שינויים בקו צואן ואן.

בדצמבר 1980 ניתן אישור הממשלה להקמת קו האי (Island Line). עבודות הבנייה החלו באוקטובר 1981 וב-31 במרץ 1985 נפתח הקו לציבור, כשהוא נע בין תחנת אדמירליטי ותחנת צ'אי ואן. תחנת אדמירליטי ותחנת סנטרל שימוש שתחנה המאפשרת לנוסעים לעבור לקו צואן ואן. בנוסף, בשל מספר הנוסעים הגדל הוארכו הרכבות ל-8 קרוניות נוסעים.

ב-23 במאי 1986 נפתחה לציבור הארכה של קו האי, והוא הגיע לתחנת שואנג ואן.

בשנת 1984 אישרה ממשלת הונג קונג את הקמת מנהרת הנמל המזרחית - מנהרה אשר נועדה לשמש הן את הרכבות והן מכוניות, ובעקבות בניית המנהרה הוארך קו קוון טונג החל מה-5 באוגוסט 1989 עד תחנת קוורי ביי שהפכה לתחנת מעבר לנוסעים בין קו קוון טונג לקו האי.

קו שדה התעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו הרכבת המהירה לשדה התעופה (The Airport Express) וכן קו טונג צ'ונג החלו את פעולתם בשנת 1998. ההחלטה על הקמת הקווים התקבלה באוקטובר 1989 עת שהוחלט על הקמת שדה תעופה בינלאומי חדש בצ'ק לאפ קוק ובאי לנטאו במטרה להחליף את שדה התעופה קאי טאק העמוס. עבודות הקמת הקו החלו בנובמבר 1994, וחלק מהמימון להקמת הקווים מקורו בתקציב שדה התעופה המוקם.

קו טונג צ'ונג נחנך ב-21 ביוני 1998 והחל לפעול למחרת. קו הרכבת המהירה לשדה התעופה החל לפעול ב-6 ביולי 1998 - במועד בו החל לפעול נמל התעופה הבינלאומי של הונג קונג החדש. בשנת 1999 נסעו בקו שדה התעופה 32% מהנוסעים שעברו דרך שדה התעופה. נכון לשנת 2006 נסעו בקו שדה התעופה 23% מהנוסעים העוברים דרך שדה התעופה.

הרחבת מערכת הרכבת התחתית מאז שנת 2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו צואנג קוואן או[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו צואנג קוואן או החל לפעול בשנת 2002.

ב-18 באוגוסט 1998 אושרה בניית קו צואנג קוואן או ועבודות הבנייה החלו ב-24 באפריל 1999. הקו נפתח לציבור בשנת 2002, כאשר קו זה קישר בין תחנת פו לאם לבין תחנת נורת' פוינט על מנת לקשר את מרכז העיר עם פרויקטי בנייה חדשים שנבנו באותה עת. הקו עובר דרך מנהרת הנמל המזרחית. עלויות בניית הקו מומנו בחלקם על ידי ממשלת הונג קונג ובחלקם על ידי יזמים שבנו שכונות לאורכו של הקו.

קו הרכבת המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל פרויקטי בנייה במערב הונג קונג בחנה ממשלת הונג קונג את הרחבת מערכת הרכבת התחתית מערבה. בחינה זו נעשתה במסגרת בניית קו טונג צ'ונג, וקו טונג צ'ונג כלל תחנת מעבר לקו עתידי צפוי זה, וכן בניית שתי מסילות ברזל לקו טונג צ'ונג אשר יכללו רכבת מהירה שלא תופרע על ידי קו הרכבת המערבי הצפוי. בתחילה כונה קו זה בשם "שלב 2 של קו שדה התעופה" (Airport Railway Phase 2) ועבודות הבנייה החלו במקביל לקו טונג צ'ונג. בניית קו זה נעשתה בשלבים, כאשר חלק מהקו החל לפעול ב-16 באוגוסט 2009.

קו דיסנילנד הונג קונג[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכבת בקו אתר הנופש דיסנילנד עם חלונות בצורת ראשו של מיקי מאוס.

קו אתר הנופש דיסנילד (Disneyland Resort Line), אשר בעת הקמתו נקרא בשם "קו רכבת מפרץ פני'ז" (Penny's Bay Rail Link) מקשר את אתר הנופש דיסנילנד הונג קונג למערכת הרכבת התחתית. קו זה נפתח לציבור ב-1 באוגוסט 2005 עם הקמת אתר הנופש (שנפתח לאחר מכן, ב-12 בספטמבר), ומקשר בין האתר עצמו לבין תחנת סאני ביי של קו טונג צ'ונג. אורכו של קו זה 3.5 ק"מ ולו מסילה אחת עליה נעה רכבת אוטומטית לחלוטין, הנעה בין שתי התחנות של הקו מידי ארבע - עשר דקות, ללא נהג.

הארכת קו שדה התעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 בדצמבר 2005 נפתח אתר התערוכות אסיה-וורלד-אקספו ולצידו הוקמה תחנת אסיה-וורלד-אקספו המאריכה את קו שדה התעופה ומקשרת את אתר התערוכות לשדה התעופה הבינלאומי של הונג קונג. בנוסף, במסגרת הארכה זו של הקו הוגדל מספר קרונות קו רכבת שדה התעופה משבעה קרונות לשמונה קרונות על מנת לעמוד במספר הנוסעים הגדל.

הפרטת מערכת הרכבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 באוקטובר 2000 הופרטה מערכת הרכבות של הונג קונג, וחברת MTR הפכה לחברה בערבות מוגבל הנסחרת בבורסה של הונג קונג.

תשתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשת הרכבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו צבע במפת הרכבת התחתית שנת פתיחה הרחבה אחרונה נקודות קצה תחנות משך נסיעה (דקות) נקודות מוצא רוחב מסילה וולטז'
קו הרכבת המזרחית תכלת 1910 2007 הונג הום לו וו /
לוק מה צ'או
14 40 / 43 הו טונג לאו 1435 מ"מ AC 25000 V
קו קוון טונג ירוק 1979 2002 יאו מה טאי טיו קנג לנג 15 27 מפרץ קאולון 1432 מ"מ DC 1500 V
קו צואן ואן אדום 1982 סנטרל צואן ואן 16 30 צואן ואן
קו האי כחול 1985 1986 שואנג ואן צ'אי ואן 14 25 צ'אי ואן
קו טונג צ'ונג כתום 1998 2005 הונג קונג טונג צ'ונג 8 28 סיו הו ואן
הקו המהיר לשדה התעופה טורקיז 1998 2005 אסיה-וורלד-אקספו 5 28
קו צאונג קוואן או סגול 2002 2009 נורת' פוינט פו לאם /
פארק לוהאס
8 15 צאונג קוואן או
קו הרכבת המערבי סגול בהיר 2003 2009 הונג הום טואן מון 12 37 פאט האונג 1435 מ"מ AC 25000 V
קו מא און שאן חום 2004 טאי ואי וו קאי שא 9 16 טאי ואי
קו אתר הנופש דיסנילנד ורוד 2005 סאני ביי אתר הנופש דיסנילנד 2 4 סיו הו ואן 1432 מ"מ DC 1500 V
הרכבת הקלה של הונג קונג צהוב 1988 2003 68 טואן מון 1435 מ"מ DC 750 V


מערכת הרכבת התחתית של הונג קונג נכון לשנת 2009.

מרכזי בקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הרכבת התחתית של הונג קונג נשלטת באמצעות ארבעה מרכזי בקרה:

  • מרכז הבקרה צינג יי אחראי על הקווים: קוון טונג, ואנג ואן, קו האי, צואנג קוואן או, טונג צ'ונג וקו הרכבת המהירה לשדה התעופה;
  • מרכז הבקרה פו טאן אחראי על קו הרכבת המזרחית וקון מא און שאן;
  • מרכז הבקרה קאם טין אחראי על קו הרכבת המערבי;
  • מרכז הבקרה טואן מון אחראי על הרכבת הקלה.

תחנות הרכבת התחתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנות הרכבת התחתית תוכננו בצורה פונקציונלית, במטרה לאפשר הסעה מהירה של המונים רבים, וגישה מהירה אל הרכבות וכן יציאה מהירה מהן. אף שהדבר לא תוכנן בעת הקמת התחנות בראשית הקמת הרכבת, כיום כל התחנות מונגשות לנכים, ברכבות יש מקום ייעודי לכיסאות גלגלים, ובכל התחנות אבני ריצוף מיוחדות המיועדות לסמן מסלולים עבור עיוורים.

בשונה מקווי רכבת תחתית אחרים ברחבי העולם, במרבית קווי הרכבת התחתית של הונג קונג אין מתקני שירותים ציבוריים. התקנת שירותים בתחנות השונות נשקלה ונשללה בשל מורכבות התקנות מערכות הביוב בתחנות הקיימות‏[1]. סירוב זה של הרכבת התחתית להתקין שירותים ציבוריים ספג ביקורת מצדה של המועצה המחוקקת של הונג קונג ‏[2], ובעקבות לחץ זה הוחלט ששירותים ציבוריים יותקנו בקווי הרכבת העתידיים.

על מנת להגביר את הבטיחות בתחנות בכל התחנות החדשות הותקנו דלתות זכוכית המפרידות בין הנוסעים לבין המסילות. כמו כן ישנה תוכנית רב שנתית במסגרה מותקנות דלתות דומות בכל תחנות הרכבת.

הרחבת קווי הרכבת התחתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניות להרחבה של הרכבת התחתית.

חברת הרכבת התחתית הציעה לממשלת הונג קונג מספר תוכניות להרחבת מערכת הרכבות, והן בשלבי אישור שונים. שילוב חברת הרכבת התחתית עם קו קאולון-קנטון איפשר הרחבת מערכת הרכבות תוך שימוש בקווים אלה.

כמו כן ישנן תוכניות להאריך את קו קוון טונג לאזור גני ואמפואה, וכן הוצע להקים את קו האי המערבי וקו האי הדרומי בשנת 2003. תוכניות אלה אושרו על ידי ממשלת הונג קונג, לאחר מספר תיקונים, ב-30 ביוני 2005. במסגרת תוכניות אלה יוארך קו האי עד קנדי טאון וכן יבנה קו מאדמירליטי לאפ לאי צ'או. עבודות הבנייה על קו האי המערבי החלו ב-10 באוגוסט 2009 והן צפויות להסתיים בשנת 2014. עבודות הקמת קו האי הדרומי צפויות להסתיים בשנת 2015.

כרטיס אוקטפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

שער כניסה לרציף הרכבות ובו קורא כרטיסי אוקטפוס.

השימוש בכרטיס אוקטפוס בקווי הרכבת התחתית החל בספטמבר 1997. כרטיס נטען זה פותח על ידי חברת ERG האוסטרלית, וניתן להשתמש בו בכל מערכות התחבורה הציבורית בהונג קונג. הכרטיס משתמש בטכנולוגיות זיהוי תדרי רדיו, ולכן די בכך שמחזיקים את התיק או הארנק בו נמצא הכרטיס למול שער הכניסה לתחנת הרכבת ואין צורך בהוצאת הכרטיס.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]