הרמס טריסמגיסטוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרמס טריסמגיסטוס
הרמס טריסמגיסטוס מלמד, פסיפס על רצפת הקתדרלה בסיינה

הרמס טריסמגיסטוס (יוונית: Ἑρμῆς ὁ Τρισμέγιστος) הוא כינוי לאל המצרי תחות, בהתגלמותו כאל היווני הרמס בעל החכמה שהעניק לבני האדם את כל החכמות ה"הרמטיות" (כלומר: כישוף, אלכימיה, אסטרולוגיה ואף הקבלה). טריסמגיסטוס פירושו ביוונית "הגדול ביותר שלוש פעמים" (the thrice-greatest).

החכמה ההרמטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרמטיציזם

עקרון הפילוסופיה ההרמטית הוא שהבריאה מתקיימת במספר מעגלים מקבילים, סלעים ומינרלים, צומח, בעלי חיים, הזמן, אותיות הכתב, אברי גוף האדם, גרמי השמיים ואף מלאכים וכוחות עליונים. כל רכיב באחד מן המעגלים מקיים יחסי גומלין עם רכיב מקביל במעגל אחר ויתרה מכך - יש יכולת השפעה הדדית בין המרכיבים. כך, אבן מסוימת בשעת מסוימת ביום יכולה להשפיע על כוח שמיימי, תערובת צמחים מסוימת הנאכלת על ידי אדם יכולה להשפיע על יכולותיו, כתיבת אותיות מסוימות יכולה להשפיע על העולם וכדומה. מכאן נובעות חוכמות כמו הכישוף, רקיחת שיקויים, עשיית קמעות, אסטרולוגיה ועוד.

האמונה ההרמטית ייצגה גישה חיובית לידע ולרכישת ידע. בעיני הכנסייה, למשל, חתירה לידע היא חטא. בעוד לפי האמונה ההרמטית, המדע הוא מסורת מן הזמן העתיק, שאבדה. בעת שניתנה לראשונה לכוהני הדת המצרים, היה בה ניצוץ מן האל עצמו ולכן האדם מחויב לחתור לידע. מקומו של האדם הוא לצד האל כבורא, ועליו לתקן עולם, הודות ליכולתו התלויה אך ורק בידע.

הקורפוס ההרמטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קורפוס הרמטיקום

בין המאה הראשונה והמאה השלישית לספירה הופיעו מספר כתבים פסאודואפיגרפיים, שיוחסו לכוהני טריסמגיסטוס ונקראים "הקורפוס ההרמטי" (הקדום ביותר ששרד, משנת 100 לערך, הוא ה-Asclepius). הכתבים יוחסו למקור עתיק כיוון שבאותה תקופה ככל שהמקור היה קדום יותר הוא נחשב טהור ואמיתי יותר. כוהני טריסמגיסטוס, לפי הקורפוס, מסרו את הידע שלהם לחכמים ראויים כמו משה רבנו, שהעביר אותה לעברים ומהם לנוצרים ולפילוסופים יוונים כמו למשל הרקליטוס ופיתגורס, שהעבירום לסוקרטס, אפלטון ואריסטו. החכמות המצריות הועברו, לפי הקורפוס, גם לחכמי ממלכת פרס והשפיעו על המניכאיזם (אף על פי שמבחינה היסטורית, ההשפעה הייתה בכיוון ההפוך - מהגנוסטיקה של המנכאים אל מחברי "החכמה ההרמטית"). הרמס טריסמגיסטוס מזוהה לעתים (במיוחד במקורות איסלמיים) עם חנוך.

בכתבי הקורספוס ההרמטי מפורטים מעגלי הבריאה על מרכיביהם השונים והם מכילים את קשרי הגומלין בין המרכיבים השונים ומסבירים כיצד לבצע בהם מניפולציות כדי להשיג הישגים מאגיים שונים. אין בכתבים אחידות והם כוללים חלקים רבים שנכתבו על ידי מחברים שונים. חלקים מסוימים סותרים אלה את אלה, אך הדבר נתפס כטבעי עבור קורפוס המוסר ידע אזוטרי, שעל מנת לתפוס אותו יש לפענחו ולהשתמש בו לעתים באופן אלגורי.

אבות הכנסייה ובראשם אוגוסטינוס הטיפו נגד לימוד כתבים אלה המביאים להשחתה ולעיוות, כיוון שהם עלולים להטות את האדם לסגידה לכוחות הטבע במקום לסיבה הראשונה - האל, אך אין ספק כי אוגוסטינוס הכיר אותם במידה רבה‏‏‏[1].

כחלק מהתפתחות המדע ברנסאנס וראשית העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת הרנסאנס קראו אישים כמרסיליו פיצ'ינו וג'ובאני פיקו דלה מירנדולה כתבים אלה (במיוחד את האקסלפיוס, שחשבו שהוא שריד של ספרות ענפה) והאמינו באמונה שלמה בעתיקותם ובנכונותם, אף כי לא האמינו שהרמס טריסמגיסטוס היה אל וסברו שהיה ספק אדם ספק מלאך. הרעיון שבכתבים אלה אף עלה בקנה אחד עם אמונת האקדמיה האפלטונית של פירנצה, לפיה כל החכמות והאמיתות של כל הדתות והפילוסופיות נובעות ממקור אמת יחיד ורק משתקפות באופן שונה. הקורפוס ההרמטי נתן תשובה לשאלה מהו אותו מקור חכמה קדום. רק ב-1614 הוכיח איזק קזובון שהדמות של הרמס טריסמגיסטוס היא המצאה של המאה הראשונה לספירה לכל המוקדם.

העיסוק בחכמה הרמטית נחשב לכפירה, לעיסוק בכשפים ולפעולה אסורה מבחינה דתית ומוסרית המסכנת הן את העוסק בה והן את הסובבים אותו (ג'ורדאנו ברונו הועלה למוקד בהאשמה זו, ג'ון די נודה, אגריפה פון נטסהיים הואשם בכשפים). רבים אחרים (כגון ניקולא פלאמל, יוהנס קפלר, מייסטר אקהרט ואפילו אייזק ניוטון ואלברכט דירר) ניסו להטות את העיסוק לפסים חיוביים כגון רפואה, אלכימיה ועוד, תוך הגדרת ההבדל בין "מאגיה שחורה", אסורה ומסוכנת ל"מאגיה לבנה", מותרת ורצויה. גם הקבלה נחשבה לחלק מאותן חכמות.

החוקרת פרנסיס ייטס חקרה את השלכות החכמה ההרמטית וגילתה שמסורת זו השפיעה רבות על התפתחות המדע בראשית העת החדשה, היא מופיעה גם בבסיס אגודות סתרים כמו הבונים החופשיים ועוד.

בתרבות ובספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Yates, Frances A., Giordano Bruno and the hermetic tradition, University of Chicago Press, 1964. ISBN 0226950077.
  • * ג'פרי ב. ראסל וברוקס אלכסנדר, ההיסטוריה של הכישוף: קוסמים, מכשפות ופאגאנים, רסלינג, 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אוגוסטינוס, עיר האלוהים, ספר 8, פרק 23
  2. ^ המילון של "הבונים" (באנגלית)
  3. ^ ‏Matheus Franciscus Maria van den Berk, The magic flute :an alchemical allegory, Leiden , 2004, ISBN 9004130993