הרמת מסך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרמת מסך היא כלי משפטי המאפשר לייחס את החובות והזכויות של חברה בערבון מוגבל לבעליה או נושאי תפקידים בה והמזוהים עמה (אורגנים בחברה). באמצעות כלי זה ניתן לקבוע כי חוב או נזק או כל עוולה אחרת שקשורה לחברה, ניתן לתבוע אותם מהאורגנים.

השימוש במנגנון הרמת המסך הוא פעולה חריגה, המשבשת לכאורה את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת – עיקרון העומד בבסיס הרעיון של הקמת תאגיד, ועל כן בתי המשפט משתמשים בו רק כאשר אין מנוס מכך בנסיבות העניין הצודק, וכל תוצאה משפטית אחרת תגרום לפגיעה בזולת. פעולת הרמת מסך באה מכוח חוק החברות‏[1]. בחוק מס ערך מוסף ובפקודת המכס ניתנה האפשרות גם לרשויות המס להרים מסך בין חברה לבעל מניותיה באופן עצמאי בתנאים מסוימים‏[2].

מסך ההתאגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברה בע"מ היא יצירה משפטית, ביורוקרטית במהותה, שנועדה להקל על היזמות העסקית באמצעות הפרדה בין בעלי החברה או מי שהשקיע בה, לחברה עצמה. להפרדה זו מאפיינים ברורים: החברה, על כל נכסיה ופעולותיה אינם שייכים לבעלים והם רק מנהלים שכירים שלה או דירקטורים. היא גם מאפשרת לבעלי המניות ליהנות מפירות החברה אך פוטרת אותם, לכאורה, מתוצאות שליליות מסוימות הקשורות בניהול החברה וענייניה. אם למשל יש למישהו תביעה כלפי החברה, אין לתביעה זו קשר ישיר עם בעלי המניות עצמם או רכושם הפרטי.

זהו מסך ההתאגדות החוצץ בין החברה לבין בעלי מניותיה ומנהליה.

שימוש במסך[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק החברות מאפשר לעשות שימוש נרחב במסך ההתאגדות, ולא תמיד לטובת לקוחות החברה, עובדיה, שלטונות המס, בנקים, או כל גוף הקשור עמה. בתי המשפט עוסקים דרך קבע בפעולות מניפולטיביות של בעלי חברות המנצלים את מסך ההתאגדות כדי לבצע מהלכים עסקיים, ופועלים מתוך הנחה שאחריותם האישית מוגבלת ואינם יכולים להיתבע. מהלכים אלו יכולים לעתים להביא להם תועלת אישית. בין הפעולות הנפוצות:

  • הקמת חברה בת שתפעל במנותק מחברת האם, ותטשטש את הקשר ביניהן.
  • קבלת החלטות מהותיות היכולות להביא את החברה לכדי סיכון. כמו למשל: השקעה במיזם מסוים שיש בו סיכונים, או גלגול כספים בין לקוחות.
  • מתן הלוואות לחברה או משיכת הלוואות בתנאי אשראי בלתי סבירים.
  • הברחת נכסים – מנהל בחברה מוכר נכסים השייכים לחברה לגורם אחר. החברה נקלעת לקשיים, ובעוד הנושים נותרו עם חובות אשר אינם יכולים להיות מכוסים, בהיעדר נכסים לממש - השיג המנהל לעצמו או לגורמים אחרים רווח.
  • ביצוע מעשי תרמית הקשורים לפעולות בחברה. מתוך הנחה שהחברה שהיא אישיות משפטית בפני עצמה – והיא הנושאת באחריות.

מהלכים כאלה ואחרים מגיעים לכדי תביעות משפטיות, אזרחיות או פליליות. כאשר מתברר כי החברה אינה יכולה לשאת בתוצאות התביעה , מבקשים התובעים להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את הפעולות שבוצעו לבעלי המניות או לנושאי תפקידים בכירים בחברה, כאילו הם עצמם ביצעו אותן. זאת על מנת שיוכלו לממש את פסק הדין לטובתם.

הרמת המסך[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבחנים על פיהם יקבע בית המשפט אם ניתן להרים את המסך, קבועים בסעיף 6 לחוק החברות[1]:

  • אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן.
  • נעשה שימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה כדי להונות אדם, לקפח נושה, או כדי ליטול סיכון בלתי סביר (מימון דק).
  • בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.

בדרך כלל, נטל הרמת המסך הוא על כתפי התובעים, ועל פי רוב זהו נטל שאינו פשוט להוכחה. חוק החברות נועד במקורו להגן על בעלי החברות ולעודד פעילות עסקית, ובעלי חברות רבים פועלים באופן מתוחכם ומנצלים פרצות בחוק. המבחנים הקבועים בחוק מנוסחים בצורה כוללנית המאפשרת לשופט שיקול דעת נרחב, וכל מקרה נשקל לגופו ובהתאם לנסיבות התרחשותו. ובלשונו של בית המשפט העליון: "הרמת מסך מוכרת ואפשרית בהיקף זה או אחר, הכל לפי טיבו של העניין, הן כדי למנוע מבעלי מניות בחברה או מהחברה כתאגיד ניצול ההפרדה שביניהם להשגת מטרה לא כשרה, הכרוכה ממילא בפגיעה בזולת, בקיפוחו או בהסבת נזק לו, והן לשם עשיית הצדק והיושר ושמירה על שלום הציבור". (ע"א 4606/90).

התוצאה המעשית של הרמת המסך היא: כל עוולה המיוחסת לחברה, מיוחסת גם לגורמים מסוימים בחברה – בעלים, בעלי מניות או נושאי תפקידים בה. עליהם לשאת בחוב נקוב, בסכום שנקבע בתביעת נזיקין, באישום פלילי או בכל עוולה אחרת המיוחסת לחברה.

הרמת מסך היא אחד מכמה מנגנונים המקשרים בין העוולה לבין בעלי מניות או נושאי תפקידים בחברה. מנגנון דומה הוא הטלת "אחריות אישית" על גוף או אורגן בחברה, וקביעת האופי של אחריותו לנזק שנגרם או לחוב שנוצר. השימוש בקביעת ה"אחריות האישית" מייחס את העוולה לאורגן וקובע את אחריותו – על פיה ניתן לתבוע את האורגן בתביעה נפרדת. כך למשל ניתן לחייב באחריות אישית גורם כלשהו בחברה, בעוד החברה עצמה לא תישא בתוצאות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוק החברות, התשנ"ט-1999
  2. ^ סעיף 106 לחוק מע"מ וסעיף 231א' לפקודת המכס