הרעלת בארות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרעלת בארות היא פעולת חבלה של הרעלת של מי שתייה, שמטרתה לפגוע במשתמשים במים אלה, באופן שיגרום להם מחלה או מוות, וימנע מהם גישה למי שתייה.

הרעלת בארות תועדה כצעד קדום של לוחמה ביולוגית כבר מהעת העתיקה. היא שימשה כצעד התקפי וגם כצעד הגנתי, בטקטיקה של אדמה חרוכה, שימנע מים מהאויב המתקדם. השלכת גוויות לבאר הייתה הדרך הנפוצה להרעלת בארות. גוויות של אנשים שמתו ממחלה מידבקת, כגון דבר, היו מועדפות למטרה זו. בשנת 1462, למשל, השתמש ולאד השלישי (המשפד) בשיטה זו כדי לעצור את התקדמות אויביו העות'מאנים. גם הצבא הפיני השתמש בטקטיקה זו בעת מלחמת החורף, נגד הצבא האדום שפלש לפינלנד.

הרעלת בארות הייתה אחת משלוש האשמות חמורות (יחד עם עלילת דם ופגיעה בלחם הקודש שהעלילו אנטישמים על היהודים בימי הביניים. האשמה בהרעלת בארות הופנתה גם נגד קוריאנים שהתגוררו ביפן, לאחר רעידת האדמה הגדולה של קאנטו, בשנת 1923. בשני המקרים ההאשמות לא הוכחו, אך הובילו לפרעות בקבוצה שהואשמה.

הידע הרפואי בימי הביניים לא נתן מענה לשאלת התפרצותן של מגפות, ולכן יוחסה תופעה זו להרעלה. אירופה נפגעה מגלים אחדים של "המוות השחור", ובפרט נפגעו ערים צפופות. היהודים, שחיו בגטאות סגורים, נחשדו בהרעלה, ובעקבות זאת מאות יהודים הוצאו להורג בשריפה.

לדברי ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין, במלחמת העצמאות הורה דוד בן גוריון על הרעלת בארות בכפרים ערביים כאמצעי לריקון יישובים ומניעת חזרת פליטים‏[1]. על המבצע שנקרא "שלח לחמך" פיקד משה דיין.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דברי אורי מילשטיין בערב עיון, 13 בינואר 2009