הרצאת הציפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"הרצאת הציפורים", ציור מאת חביב אללה

הרצאת הציפוריםצרפתית: La Conférence des oiseaux, בפרסית: منطق الطیر, מאנטיק אט-טאייר) הוא ספר שירה בשפה הפרסית מתקופת ימי הביניים מאת המשורר הסופי פאריד אל-דין אטאר שפורסם בשנת 1177. שירה זו כוללת 4,500 שורות. מסע אלגורי זה בא לידי ביטוי באמצעות 30 ציפורים, בראש הקבוצה נמצאת דוכיפת המייצגת מורה רוחני, או שייח' סופי והיא מנהיגה את שאר הציפורים, ומובילה אותן אל ההארה.

מתוך הטקסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cquote2.svg

חקירת האמת איננה אובדן היצירה הזו למען חלום אתרי (שמימי) של האדם החולמני. רק הדאגה לאהבה הובילה את ידי הימנית... בסין, שעת לילה מאוחרת, ללא ירח, סימורג נראה ראשון באופק הממית – הוא הניח נוצה לצוף במורד האוויר, שמועות על מחלות קשות הגיעו ופורסמו בכל מקום

Cquote3.svg

בנוסף להיות הספר הזה, אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר של השירה הפרסית, הטקסט יוצר משחק מלים משמעותי, בין המילה סימורג, שמשמעה ציפור מסתורית במיתולוגיה הפרסית, וניתן למצאה לעתים קרובות בספרות הסופית, בדומה לפניקס, למילה סי-מורג, שמשמעה בפרסית 30 ציפורים.

אחד הקטעים המפורסמים ביותר בטקסט הוא:

Cquote2.svg

בוא, כי איבדת אטום וציוריך מרכזך, להיות המראה הנצחית שראית, קרניים מופלאות שחדרו אל תוך החשיכה, על מנת שתשוב אל השמש שלך

Cquote3.svg
– טקסט הרצאת הציפורים

[1]

בשנת 1978 השירה הזו עובדה למחזה תיאטרון, בידי ז'אן-קלוד קרייר ופיטר ברוק שגם ביים אותו בתיאטרונו בוף דה נורד בפריז. ההצגה הועלתה בהצלחה בתיאטרון לה מה מה, בניו יורק ובפריז.

העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מתאר את געגועיהם של הציפורים מתוך הרצון לדעת מיהו המלך Simorgh הגדול, שאמור להציל את העולם. השאיפות להצלת העולם נובעות מהמצב הנורא בכל תחומי החיים בעולם. תחת הדרכתה של ציפור הדוכיפת, המובילה אותן למסע ארוך אל הר הבית של Simorgh. הפחד מפני המאמצים הקשים, המחלות, המוות הממתין להן בדרך אליו, גורמים להן לפרוש מן המסע. כל ציפור מציעה תירוץ אחר, המסביר מדוע איננה מסוגלת לצאת אל המסע הקשה מנשוא. לכל ציפור יש משמעות המיוחדת רק לה, ופגם מוסרי המקביל למשמעות הסמלית. הדוכיפת היא המנהיגה, ציפור הזמיר מסמלת אהבה רומנטית. התוכי מחפש את המזרקה של נצח, הטווס מסמל את "נפילי הנשמה" ואחרת כמי שכרתו ברית עם השטן.

על הציפורים לעבור שבעה עמקים כדי למצוא את Simorgh והנה שמות העמקים: טלב (געגוע), Eshq (אהבה), Marifat (גנוסיס), Istighnah (ניתוק), Tawheed (אחדות האל), Hayrat (מבוכה), ולבסוף, Fuqur Fana (אנוכיות מול אלוהים). התזה מייצגת את התחנה הסופית בסיפור, האומרת למעשה, "כל אדם" חייב לעבור שבעה עמקים או מדורי גיהנום, כדי לממש את טבעו האמיתי של אלוהים.

בסופו של המסע הקשה, רק ציפורים מעטות נשארות והן אלה שמגיעות לארץ בה חי Simorgh - ומצליחות לראות כל מה שהן באמת, מתוך השתקפותן של כל הציפורים באורה של המראה - למעשה, הן כולן יחד הביטוי לישות Simorgh המיתית. זוהי תפיסת האלוהים הסופית, האל איננו נמצא מחוצה לנו, ובעת ובעונה אחת הוא גם לא נפרד מן היקום, אלא זהו חיבור טוטלי של האדם (המיוצג בידי הציפור) עם הקיום. שלושים הציפורים מחפשות את Simorgh ובסופו של תהליך ארוך ומייגע הן מבינות ש-Simorgh זה לא יותר מאשר סך כל היכולות שלהן להתעלות רוחנית ואלוהית כקולקטיב של ציפורים. זהו הרעיון של אלוהים החי לא רק בתוך רעיון מהותי, על פי הפרשנויות הסופיות, אלא בתוך האדם עצמו. האנושות כמו הציפורים חייבת להבין את האמת, שעם הגיעה לתחנה הסופית היא מתאחדת עם האחד היושב על גבי ההר Qaf, והוא ביטוי של הקולקטיב האנושי.

בהקשר גדול יותר של מסע הציפורים, האמן הסופי אטאר כתב סיפורים קצרים רבים, הנחשבים בספרות הסופית לסיפורים מתוקים שובי-לב בסגנון פיוטי.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתוך הטקסט של הרצאת הציפורים תורגם לעברית בידי אוריאל זוהר טקסט מאת ז'אן-קלוד קרייר שהוצג בתיאטרון בוף דה נור בפריז בבימוי פיטר ברוק, מתוך The Conference of the Birds by Farid al-Din Attar, edited and translated by Afkham Darbandi and Dick Davis, Penguin Classics, 1984, ISBN 978-0140444346