הרשאה לחיוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרשאה לחיוב (בלשון עממית: "הוראת קבע") היא שיטת תשלום שבה הלקוח מורה לבנק לכבד אוטומטית כל דרישת תשלום שתגיע מגוף מסוים, ולבצע את העברת סכום הכסף הנדרש ישירות מחשבונו.

הרשאות לחיוב משמשות לרוב לתשלומים של חשבונות תקופתיים, כגון חשמל, גז, מים, ארנונה, משכנתה, תשלומי ועד בית, שכר לימוד, תרומות ועוד.

יתרונות הרשאה לחיוב הם בהסדרת התשלום:

  • הלקוח אינו צריך להשקיע זמן בביצוע כל תשלום בנפרד.
  • התשלום מתבצע תמיד בזמן וכך נמנע הלקוח מפיגורים בתשלום ומתשלומי ריבית פיגורים.

היתרון של שחרור הלקוח מעיסוק בתשלום הוא גם החיסרון העיקרי. אם נופלות טעויות בסכום התשלום, הלקוח עלול לזהות אותן רק בדיעבד (אם כי החשבון על החיוב מגיע בדרך כלל לפני החיוב). אם אין הלקוח בודק את חשבונותיו, ייתכן שטעויות אלו לא יתגלו לעולם.

הרשאה לחיוב לעומת תשלומים בכרטיס אשראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, הרשאה לחיוב משמשת בדרך כלל לתשלום חשבונות תקופתיים, ללא הגבלת זמן. הרשאה לחיוב עשויה לשמש גם לפרעון בתשלומים של חשבון חד-פעמי, למשל רכישת מוצר ב-12 תשלומים. במקרה זה ניתן לערוך את התשלומים באמצעות כרטיס אשראי במקום בהרשאה לחיוב, אך שני כלים אלה אינם זהים.

הרשאה לחיוב חשבון ניתן לבטל בכל עת באמצעות הודעה לבנק, גם אם פרעון החשבון טרם הסתיים. בכרטיס אשראי, לעומת זאת, מרגע שניתן האישור, אי אפשר לבטלו (אלא במקרים מיוחדים). מבחינתו של מקבל התשלום, לעומת זאת, עדיף תשלום בכרטיס אשראי, בזכות ביטחון התשלומים.

סליקה של הרשאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעומת בעל החשבון שחותם על טופס הרשאה לחיוב, המוסד המקבל את התשלום באמצעות קוד מוסד, צריך להעביר את התשלום כל חודש לפי ההוראות שניתנו לו על ידי המשלם. ההעברה מתבצעת באמצעות חברת מס"ב שהיא גוף של מספר בנקים שהם אחראים על נושא הגבייה. המידע מועבר באופן ממוחשב על ידי תוכנות ייעודיות לכך, על ידי בעל המוסד או באמצעות לשכות שירות מיוחדות העוסקות בכך.

P Economy.png ערך זה הוא קצרמר בנושא כלכלה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.