הרשל גרינשפן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרשל גרינשפן לאחר מעצרו ב-7 בנובמבר 1938

הֶרְשֶל פייבל גְרִינְשְׁפַּן (Herschel Feibel Grynszpan‏; 28 במרץ 1921, הנובר1945?) היה פליט יהודי שהתנקש בחיי דיפלומט גרמני נאצי בפריז, כ-10 חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה; התנקשות זו שימשה עילה לפרעות ביהודי גרמניה המכונות "ליל הבדולח".

גרינשפן היה בן 17 בעת ביצוע ההתנקשות בארנסט פוֹם רָאט (vom Rath) – פקיד זוטר של גרמניה הנאצית בפריז. גרינשפן הסגיר את עצמו לשלטונות צרפת, ומאוחר יותר הועבר לידי הגרמנים, שהעבירוהו בין מתקני כליאה שונים. גורלו לאחר ספטמבר 1944 אינו ידוע, אך למרות שמועות ששרד את המלחמה, ב-1960 הכריז רשמית בית המשפט המערב גרמני על מותו בידי הנאצים בספטמבר 1944 או כמה חודשים לאחר מכן.

בעת ההתנקשות הכריז גרינשפן על המעשה בשם העם היהודי, ואף הציג מכתב שנשא בכיסו ובו הצהיר על מניעיו אלה. כך גם אמר לאסירים במחנה זקסנהאוזן ולקצינים גרמנים בעת חקירתו. בעת מעצרו הממושך בפריז הוצע לו לטעון כי ביצע זאת עקב סכסוך לאחר שקיים יחסי מין עם פוֹם רָאט, אשר היה הומוסקסואל. סיפור זה הציל את חייו למשך זמן מה בכלא הגרמני, שם הוחזק לצורך משפט ראווה מתוכנן.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרינשפן נולד בעיר הנובר שבגרמניה של ויימאר לזנדל ולרבקה, ילידי העיר רדומסקו שבפולין. ההורים היגרו לעיר בשנת 1911. אביו היה חייט, וממקצוע זה חי בצנעה. הם קיבלו אזרחות פולנית במהלך מלחמת העולם הראשונה, ושמרו עליה בהיותם בגרמניה. הרשל למד בבית ספר עממי בהנובר עד גיל 14. מאוחר יותר סיפר שעזב את בית הספר מכיוון שהופלה לרעה כיהודי. הוא הוכר כנער חכם אך ביישן, והיה חבר בקבוצת הספורט "בר-כוכבא" הנובר. ב-1935 עבר ללמוד בישיבה בפרנקפורט למשך 11 חודשים. כשחזר להנובר, הוא ניסה לקבל אשרת כניסה לארץ ישראל בסיוע ומימון הקהילה היהודית במקום, שחששה לגורל הצעירים היהודים תחת הנאצים שעלו לא מכבר לשלטון – אך משרד ההגירה המקומי הודיע לגרינשפן שהוא צעיר מדי, ושייאלץ להמתין שנה לאשרה. במקום זאת, הוריו החליטו לשלוח אותו לדודיו אברהם וחוה גרינשפן, שחיו בפריז. ביולי 1936 יצא גרינשפן לבריסל מצויד בדרכון פולני ואשרת שהייה גרמנית, אל דוד נוסף, וולף גרינשפן, ובספטמבר 1936 הגיע לפריז לאחר שהסתנן מגבול בלגיה. לפריז הגיע חסר אמצעים, מכיוון שהיה אסור להוציא מגרמניה כסף. גרינשפן היה אז בן 15.

בצרפת, שבאותה עת הייתה משאת נפשם של מהגרים ופליטים רבים, בעיקר יהודים, היו חוקי הגירה נוקשים. על כן שהה גרינשפן במשך שנתיים בפריז בלא שהצליח לקבל אשרת שהייה. במשך שנתיים אלו הוא חי בקהילה דתית מצומצמת של דוברי יידיש, לא התערה באוכלוסייה הצרפתית ולא למד את השפה. בפברואר 1937 קיבל אשרת שהייה זמנית. באוגוסט 1938 פג תוקף האשרה, וגרינשפן לא הצליח להאריכה. קודם לכן, באפריל 1937, פג תוקף אישור החזרה לגרמניה, ובינואר 1938 פג תוקף דרכונו הפולני, כך שנותר ללא ניירות כלשהם. במרץ 1938 החליטו שלטונות פולין להפקיע את האזרחות הפולנית ממי שחי מעל 5 שנים מחוץ לפולין, וזאת כדי למנוע את חזרת 70,000 היהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו בגרמניה ובאוסטריה. ביולי 1938 הודיעה משטרת ההגירה הצרפתית לגרינשפן כי אין לו בסיס חוקי להמשך שהייה בצרפת, ובאוגוסט 1938 קיבל הוראה לעזוב את צרפת.

בינתיים, הלך והחמיר מצב היהודים בגרמניה הנאצית. באוקטובר 1938 הוחלט על התחלת גירוש שיטתי של יהודים שאינם נתינים גרמנים, וכצעד ראשון גורשו כ-12,000 יהודים ממוצא פולני לגבול גרמניה-פולין. יהודים אלו יצאו ברכבות משא, ללא רכוש או כסף. בהגיעם לקרבת הגבול נאלצו ללכת שני קילומטר ברגל, אל העיירה זבונשין (בנטשין בגרמנית). הפולנים סירבו לקבל את היהודים המגורשים, בטענה שאזרחותם הפולנית פקעה, לפי התקנה שזה אך נתקבלה. בשל כך, במשך שבועות ארוכים נותרו המגורשים בתנאים קשים, ללא מחסה בחורף הקר, אם כי קיבלו קיבלו מזון וציוד רפואי מהג'וינט (JDC), הצלב האדום הפולני וארגונים יהודיים פולניים‏[1]. בין המגורשים במבצע זה, שלימים נודע כגירוש זבונשין, היו הוריו של הרשל גרינשפן, אחותו ברטה (אסתר), ואחיו מרדכי אליעזר, שגויס מאוחר יותר לצבא הרוסי.

ב-31 באוקטובר שלחה ברטה (אסתר) לאחיה הרשל גלויה המתארת את מצבם, ומבקשת ממנו להשתדל לקבל עבורם אשרות לארצות הברית - דבר שהיה מעל לכוחותיו. ב-3 בנובמבר 1938 קיבל הרשל גרינשפן את הגלויה הזו. למחרת, בשבת 4 בנובמבר, קרא גרינשפן בעיתון יידיש פריזאי דיווח של כתב העיתון בזבונשין, שבו הוא מתאר בצורה קורעת לב את מצוקת המגורשים שם, ונמלא חמת זעם. גרינשפן היה באותה עת בן 17, וחי במחתרת מאימת משטרת ההגירה הצרפתית.

ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערב יום ראשון ה-6 בנובמבר ביקש הרשל גרינשפן מדודו כסף לסיוע למשפחתו. אברהם ענה לו שאין בידו כסף, ושגם כך הוא מסתכן בהחזיקו בנער ללא אשרת שהייה וללא פרנסה. הרשל עזב בכעס רב, כשבכיסו כ-300 פרנק צרפתי, ולן באותו לילה במלון זול. ב-7 בנובמבר 1938, בבוקר, כתב הרשל מכתב פרידה להוריו, שאותו שם בכיסו, וניגש לחנות נשק ברחוב פובור-סן-מרטן, שם רכש אקדח בקוטר 6.35 ו-25 כדורים תמורת 235 פרנק. בשעה 21:45 הגיע גרינשפן לשער השגרירות הגרמנית בפריז, ופגש שם אדם מבוגר לבוש בגדי ספורט, שעמד לצאת לריצה. הוא שאל את אותו אדם האם זוהי השגרירות. הלה ענה בחיוב, ויצא לריצה. אותו רץ תמים היה השגריר, והעובדה שגרינשפן לא ידע זאת הצילה ככל הנראה את חיי השגריר. גרינשפן ניגש לדלפק הקבלה, שם ביקש לראות פקיד כלשהו בתואנה כי בידיו מסמך חשוב למסירה. הוא לא נקב בשם כלשהו - דבר משמעותי לאור המשך האירועים. הפקיד הפנה אותו למשרדו של פקיד דיפלומטי גרמני זוטר - המזכיר השלישי של השגרירות, ארנסט פוֹם רָאט. עם כניסתו לחדר ירה חמישה כדורים, ששניים מהם פגעו בבטנו. לפי רישומי משטרת צרפת הוא צעק: "אתה חתיכת מלוכלך. הנה לך בשם עשרת אלפים יהודים!", לפי גרסה אחרת הוא קרא: "אתה גרמני מזוהם והנה המסמך שלך בשמם של 12,000 יהודים נרדפים".‏[2]

גרינשפן לא ניסה לברוח או לרמות את השלטונות, ומסר את שמו הנכון למשטרת צרפת. הוא הודה בניסיון לפגוע בפוֹם רָאט, ששכב פצוע קשה באותה עת בבית החולים, ומסר את המניע שלו – המחאה על הרדיפות נגד היהודים. הוא הראה להם את המכתב שכתב:

Cquote2.svg

בעזרת ה' [- בעברית] הוריי היקרים. לא יכולתי אחרת, ה' יסלח לי. הלב מדמם בשומעי את גורלכם המר עם עוד רבבת יהודים. אני מוכרח למחות, כך שכל העולם ישמע את מחאתי. וכן אעשה. אנא סלחו לי.

הרמן [שמו הגרמני]

Cquote3.svg

התוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוֹם רָאט מת מפצעיו כעבור יומיים, אף על פי שד"ר קרל ברנדט, רופאו האישי של היטלר (לימים הנאשם הראשי במשפט הרופאים במסגרת משפטי נירנברג אחרי המלחמה), ורופאים צרפתים ניסו להציל את חייו. הוא נקבר בדיסלדורף בטקס ממלכתי בהשתתפות היטלר ויואכים פון ריבנטרופ, תוך פרסום נרחב ככל האפשר.

משפחת גרינשפן, נאלצה להתחבא ולברוח לרוסיה. ההורים והאח מיכאל הגיעו לארץ. האב, זליג, מסר עדות במשפט אייכמן.

במהלך ההספדים אמר ריבנטרופ: "זוהי התקפה של היהודים נגד העם הגרמני כולו. אנו מבינים את האתגר ומקבלים אותו". יום ההלוויה היה ביום השנה של הפוטש במרתף הבירה של 1923 (או "יום התנועה", כפי שקראו לזה בגרמנית). היום החשוב ביותר בלוח השנה הנאצי. בהוראתו של שר התעמולה יוזף גבלס קיבל מעשה הרצח פרסום נרחב בעמודים הראשיים של כל עיתוני גרמניה הנאצית.

גבלס הודיע בנאום מתוקשר היטב לפני בית הבירה שבו החל המשטר הנאצי את דרכו, כי "יהיה זה מפתיע מאוד אם העם הגרמני לא יתרגז על כך שמדינאי גרמני נרצח בידי יהודי, עד כדי כך שהעם יקח את החוק לידיים, ויתקיף בתי עסק יהודים, מרכזי קהילה ובתי כנסת. ברור שאסור שהמפלגה הנאצית תארגן פרצי אלימות ספונטנית מסוג כזה, אך לא נוכל לגנות אותם אם הם יקרו." הסימנים המוקדמים אודות הפוגרום הגדול המתוכנן בגרמניה התממשו. גבלס ניצל את מקרה הרצח לארגון פרץ האלימות, הספונטני לכאורה, של ליל 9 בנובמבר 1938, שנודע כליל הבדולח - מסע הרס שנמשך כל הלילה ואל תוך יום המחרת. 30,000 יהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז (כ-1,000 מהם מתו עד לשחרורם כמה חודשים לאחר מכן). יותר מ-90 איש נהרגו, ונזקים של יותר ממיליארד רייכסמארק הוסבו לאלפי עסקים, תוך מניעה מהיהודים את האפשרות לתבוע את חברות הביטוח על כך. אלפי בתי כנסת נחרבו (רשמית במשך שנים רבות דובר על 200) והחל גל הגירה גדול של יהודים הבורחים מגרמניה.

הרשל גרינשפן הצטער על העילה שנוצלה בידי הגרמנים במתקפה רחבה כל כך נגד יהודי גרמניה, אף שבאופן פרדוקסלי הוריו ניצלו מפרץ האלימות הזה בשל גירושם לגבול פולין.

גרינשפן נעצר בידי משטרת צרפת והוחזק במתקן כליאה לנוער, בעוד שלטונות צרפת מתלבטים כיצד לנהוג בו. גרמניה שקלה לדרוש את הסגרתו. בצרפת שלטה באותו זמן ממשלת השמאל של החזית העממית, שאחד ממנהיגיה היה הסוציאליסט היהודי לאון בלום. ממשלה זו לא נטתה להסגיר את גרינשפן לידי גרמניה הנאצית, שם היה צפוי למוות מיידי ללא משפט הוגן. על פי חוקי צרפת גם לא היה בסיס משפטי לדרישת הסגרה כזו: גרינשפן היה קטין, ולא היה אזרח גרמני. מאידך, הוא היה נתין זר ששהה בצרפת באופן לא חוקי, וביצע רצח בדם קר לעיני עדים. לאחר שנבדקו ההיבטים המשפטיים של הנושא, הוחלט שיועמד לדין בצרפת, והחלו ההכנות לגיבוש תיק התביעה. לגרמנים הובהר שאין לצפות להסגרתו לגרמניה, אך גבלס החליט להפיק את מלוא הרווח התעמולתי מהמשפט ופתח במסע תעמולה נמרץ, שבו הציג את היהודים כחותרים תחת הסדר והשלום של הרייך והעולם, כשהרשל גרינשפן הוא ההוכחה הניצחת לכך. עורך דין מונה מטעם הגרמנים כדי לדאוג לאינטרסים הגרמניים בתיק זה בפני מערכת המשפט הצרפתית. היות שפורמלית לא הייתה ממשלת גרמניה צד בעניין, ייצג עורך הדין, כביכול, את משפחת פוֹם רָאט.

בעקבות אירועי ליל הבדולח והקישור שעשתה התעמולה הנאצית בין השניים, קיבל סיפורו של גרינשפן פרסום נרחב באירופה ובארצות הברית. דעת הקהל היהודית הסתייגה ואף נחרדה ממעשהו, אך נעשו ניסיונות לסייע לו. הקונגרס היהודי העולמי הודיע שהוא "דוחה בזעזוע את רציחתו של דיפלומט גרמני בידי נער יהודי צעיר בן 17", אך "מוחה נמרצות נגד האשמת היהדות כולה בעקבות כך, על ידי העיתונות הגרמנית". כי"ח הודיעה שהיא "מגנה כל פגיעה באדם ללא הבדל מוצא, אך מוחה נגד פעולות הפוגעות באוכלוסיות שלמות ללא הבחנה".

ההגנה על גרינשפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשל גרינשפן, 8 בנובמבר 1938

דורותי תומפסון, שהייתה העיתונאית האמריקאית הראשונה שגורשה מגרמניה הנאצית ב-1934, נאמה ברדיו בנאום מרשים, באוזני קהל מאזינים שמוערך בחמישה מיליון איש. היא הצליחה לעורר אמפתיה בקרב מאזיניה למתנקש הצעיר, וקראה לגיוס כסף מלא-יהודים כמוה, על מנת להזם את הטענה הגרמנית בדבר קונספירציה יהודית. למעלה מ-30,000 דולר - סכום גדול באותה תקופה, גויסו בתרומות למימון הגנתו, והמשפחה שכרה עורכי דין יהודים ידועים להגנתו. כאשר הפרשה החלה לקבל הדים בינלאומיים, נשכר עורך דין בעל שם למשימה - ונסן דה מורו-ז'יאפרי. מורו-ז'יאפרי, פרקליט צרפתי ממוצא קורסיקני, היה ידוע כשמאלן, כאנטי-פאשיסט, וכמתעב נאצים מושבע. כבר בפברואר 1936 ניסתה יהדות צרפת להסתייע בשירותיו ללמד סנגוריה על המתנקש דוד פרנקפורטר במשפטו בשווייץ (אך שלטונות שווייץ לא אישרו הופעת עורך דין זר בבית המשפט). במקרה של גרינשפן נעזר מורו-ז'יאפרי גם בעורך דין דובר יידיש, סרז' וייל-גודשו.

עד שכירתו של מורו-ז'יאפרי היה ידוע וברור לכול שהרצח נעשה ממניעים לאומיים, ושגרינשפן רצח את הגרמני הנאצי הראשון בו פגש. בעדותו במשטרת צרפת מסר גרינשפן כי: "להיות יהודי איננו פשע. אינני כלב. יש לי את הזכות לחיות, ולעם היהודי יש את הזכות להתקיים על פני העולם. לכל מקום שהלכתי, נרדפתי כמו חיה". מורו-ז'יאפרי חשב שעם טיעונים כאלו, מרשו יגיע ישר לגיליוטינה. אם לא יהיה למרשו מניע פוליטי אלא מניע "רומנטי", ייתכן שיהיה לגרינשפן סיכוי במשפט. זו הייתה האסטרטגיה שנקט העורך דין.

הטיעון ההומוסקסואלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוֹם רָאט, רווק בן 28 שהשתמש בקשרי משפחה כדי להשיג את המשרה הנוחה בשגרירות גרמניה בפריז, היה ככל הנראה הומוסקסואל שנודע במסגרת הרכילות ההומוסקסואלית הפריזאית בכינויו "מאדאם אמבסדור" או "נוטרדאם דה פריז" ("גבירתנו מפריז" או כשם קתדרלת נוטרדאם המפורסמת שבעיר). פרטים אלו נאספו על ידי חוקרים שנשכרו בידי מורו-ז'יאפרי ושימשו כבסיס לטיעוני ההגנה.

מידע זה שימש בסיס לטענתו של מורו-ז'יאפרי כי גרינשפן הכיר את פוֹם רָאט עוד קודם לירי, וכי לרצח היה מניע אישי. פוֹם רָאט, נטען, פגש את גרינשפן בבאר פריזאי בשם "לה בף סיר לה טואה". על פי גרסה זו לרקע אירוע הירי, או שגרינשפן עצמו היה הומוסקסואל, או שרק השתמש במראהו הנערי כדי לזכות בידידותו של מי שראה כאדם רב-השפעה, שיוכל להסדיר עבורו אשרת שהיה בצרפת. כאשר פוֹם רָאט חזר בו מהבטחתו, גרינשפן הגיע לשגרירות וירה בו.

הדעות חלוקות בשאלה אם גרינשפן באמת היה הומסקסואל והאם קיים מערכת יחסים קודמת עם פוֹם רָאט. פרופ' הנס יורגן דשר (Döscher), מומחה לתקופה ומחבר הספר "רייכס-קריסטלנאכט" ("ליל הבדולח"), הציג ב-2001 מסמכים המורים לדעתו על כך שגרינשפן ופוֹם רָאט קיימו מערכת יחסים קודמת. דשר טוען שמצא עדויות לכך שגרינשפן נהג לבלות במועדונים של הקהילה ההומוסקסואלית, ומצטט קטעי יומן של הסופר ההומוסקסואל אנדרה ז'יד, המצוי היטב ברכילות ההומסקסואלים הפריזאים. ביומן זה כתב: "לפוֹם רָאט היו יחסים יוצאים מן הכלל עם היהודי הקטן, רוצחו." ובהמשך: "לחשוב שאישיות כה נעלה חטאה פעמיים לפי חוקי מדינתו היה די משעשע". בריאיון עיתונאי בשנת 2009 טענה בת דודתו של גרינשפן כי אמה המנוחה, בת דודתו, אמרה לה כי היה הומוסקסואל, והדבר היה ידוע בחוג המשפחה‏[3].

מאידך, הפקידים בשגרירות חזרו והבהירו שגרינשפן לא ביקש מישהו מסוים, ושהוא פגש את פוֹם רָאט רק מפני שפקיד הקבלה במקרה כיוון אותו אליו. ב-1941, בעודו כלוא במחנה זקסנהאוזן, העיד גרינשפן בפני כלואים שהיו איתו שאף על פי שהוא עומד לטעון שהוא קיים יחסים עם פוֹם רָאט, אין זה נכון. רוב חוקרי התקופה, וביניהם אלן קואנוט, ג'ראלד שוואב ורון רויזן, אומרים שטענת ההומוסקסואליות היא פרי הצעתו של מורו-ז'יאפרי. מיכאל מרוס כותב: "ב-1947 מורו-ז'יאפרי טען שהמציא את הרעיון הזה כקו הגנה טוב, שיאיר באור אחר לגמרי את המקרה. למעשה, השמועות על ההומוסקסואליות של פוֹם רָאט נפוצו מיד לאחר ההתנקשות. לא משנה המקור, חשב, הוא יוכל להטות את המשפט למניע של תאווה. בנוסף לכך קיווה מורו-ז'יאפרי להוריד את המתיחות נגד היהודים, ובד בבד להאריך את משך המשפט". עדות נוספת מוצגת על ידי שוואב, במכתב ששלח אריך ולנברג, קומוניסט גולה מגרמניה, לאחיו של פום-ראט, שנעצר בגרמניה מאוחר יותר כהומוסקסואל. במכתב כותב ולנברג כי "פגשתי את מורו-ז'יאפרי יוצא מתא הכלא. טיפשי כל כך! הוא אמר. למה הבחור הזה לא תופס את הנזק שהוא עושה ליהודים בגרמניה. לו רק היה מוותר על הגאווה הזו להגיד שזה בשם העם היהודי. אם היה למשל אומר שהוא עושה את זה בגלל סכסוך כספי שהתעורר עקב יחסים הומוסקסואליים, כמה יהודים גרמנים זה היה מציל?! שאלתי אותו: האם הוא שכב עם פוֹם רָאט? מורו-ז'יאפרי ענה לי: - מה פתאום! שאלתי אותו: ועורך דין לא מחויב לכבוד של הלקוחות שלו? הוא ענה לי: כבוד?! כבוד?! איזה כבוד יש לגרינשפן, לעומת חייהם של רבבות יהודים בגרמניה הנתונים למעשיו הנפשעים של היטלר?".

תקופת המעצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בידי הצרפתים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים עצרה משטרת צרפת את אברהם וחוה גרינשפן, דודיו של הרשל, באשמת מתן מחסה לשוהה בלתי חוקי. אברהם גרינשפן טען שלא היה יכול לשלוח נער כזה חסר כול אל גורלו. למרות דבריו הוא נידון ל-4 חודשי מאסר ולקנס כספי.

הרשל גרינשפן נותר עוד חודשים ארוכים במעצר, מבלי שהוגש נגדו כתב אישום. בינתיים פרצה מלחמת העולם השנייה, וצרפת מצאה עצמה במצב מלחמה עם גרמניה הנאצית. מורו-ז'יאפרי ניסה להאיץ את התהליכים ולנצל את דעת הקהל האנטי-גרמנית, אך השופט גויס לצבא, ומשרד המשפטים התנגד להמשך המשפט. ב-28 בספטמבר 1939 פנה גרינשפן במכתב לשר המשפטים של צרפת, ובו ביקש להתנדב לצבא הצרפתי, כדי לכפר בכך על העוול שגרם למדינה שאירחה אותו. הבקשה נדחתה, וביוני 1940, כשהצבא הגרמני כבר בשערי פריז, עדיין היה גרינשפן במעצר בהמתנה להליכים בעניינו. השלטונות הצרפתיים פינו ברכבת דרומה קבוצה גדולה של אסירים, בהם גרינשפן, מפריז לאורליאן, ומשם הוצעדו ברגל לכלא בורז'. השיירה נקלעה להפצצה גרמנית, ובאנדרלמוסיה שנוצרה הצליח גרינשפן לחמוק ממנה ועשה דרכו לעיר טולוז. מסיבה לא ידועה הסגיר עצמו חזרה, וכאשר נכנעה פריז לגרמנים היה גרינשפן בכלא בעיר בורז'.

בידי הגרמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרגע הכיבוש הגיעו סוכנים גרמנים לצרפת על מנת להביא את גרינשפן לגרמניה. הם עקבו אחרי המעברים של גרינשפן, וב-18 ביולי 1940 הסגירו שלטונות וישי את גרינשפן לידי הגסטפו.

במשך חצי שנה הוחזק במעצר הגסטפו בברלין, ובינואר 1941 הועבר למחנה הריכוז זקסנהאוזן, שם זכה ליחס מועדף של אסיר מיוחס. שר התעמולה יוזף גבלס, שהפיק הון תעמולתי רב ממקרה הרשל גרינשפן בארגון התפרצות ליל הבדולח שנתיים קודם לכן, גילה עניין אישי מיוחד בנושא. בקיץ 1941 הוחזר גרינשפן לברלין, שם הוחזק בבית המעצר "מואביט" שבעיר במשך כשנה, שלאחריה הועבר ככל הנראה שוב לזקסנהאוזן.

על פי מסמכים שנמצאו בתום המלחמה, כללו תוכניותיו של גבלס משפט ראווה שיטיל "אחריות יהודית כוללת" על רצח פוֹם רָאט, ויוכיח את מעורבותו בקשר יהודי בינלאומי. המטרה הייתה להוכיח כי היהודים אחראים לפרוץ המלחמה, וכי השמדתם צודקת ונדרשת. הוכן כבר תסריט מלא לאותו משפט ראווה, שאמור היה להימשך שבוע ותוצאתו הייתה ידועה מראש. המסמכים שנמצאו כללו את הרשימה המלאה של עדי התביעה, כולל כאלה שיובאו במיוחד מצרפת, ופירוט עדויותיהם. תוכנית זו לא יצאה אל הפועל, עקב חוסר תיאום בין משרד התעמולה למשרד המשפטים, שיצר תסבוכת משפטית: מכתב אנונימי שהתקבל טען לקשר אהבים הומוסקסואלי בין גרינשפן לפוֹם רָאט, בניגוד לטענתו הראשונית של גרינשפן שלא הכיר כלל את פוֹם רָאט. המשפטנים הזדרזו לנצל זאת כדי לכלול גם סעיף אישום תחת סעיף 175 (החוק הנאצי האוסר על הומוסקסואליות). גבלס זעם על אזכור פרט זה בכתב האישום ללא התייעצות מוקדמת איתו. אזכור זה, לשיטתו, לא זו בלבד שמכתים את שמו של מי שההנהגה הנאצית ניסתה לתאר כגיבור הרייך, אלא גם מטרפד את היוזמה להעמיד לדין את היהדות הבינלאומית כאחראית לרצח. מיומניו של גבלס משתמעת ביקורת קשה על המשפטנים שטיפלו בפרשה:

"...גרינשפן טען עד כה, ובצדק, שכלל לא הכיר את מזכיר המשלחת הדיפלומטית בו ירה. כעת ישנו איזשהו מכתב אנונימי מפליט יהודי, הנותן פתח לאפשרות של קשר הומוסקסואלי בין גרינשפן לפוֹם רָאט. זוהי טענה יהודית אבסורדית טיפוסית. מיניסטריון המשפטים לא היסס לכלול טענה זו בכתב האישום שנשלח לנאשם. זה מוכיח שוב באיזו טפשות נהגו מומחינו המשפטיים שטיפלו בפרשה, וכמה קצרת ראות היא הפקדת עניין פוליטי כלשהו בידי המשפטנים."

– יומני גבלס, 5 באפריל 1942

יש הטוענים כי הסיבה העיקרית לדחייה הייתה קיום משפט ראווה אחר - משפט ריום. בסופו של דבר ליאון בלום ואחרים השתמשו במשפט ראווה זה נגד ממשלת וישי, והיטלר ביטל את משפט הראווה. עד סוף המלחמה, לא התקיים אותו משפט ראווה שתכנן גבלס.

גורלו של גרינשפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרדכי אליעזר גרינשפן, אחיו של הרשל גרינשפן, מעיד במשפט אייכמן

אין ידיעה ודאית מה עלה בגורלו של גרינשפן לאחר קיץ 1942. ככל הנראה נשלח מברלין חזרה למחנה זקסנהאוזן משנקלע משפטו למבוי סתום, שם הוצא להורג או מצא את מותו בדרך אחרת עוד במהלך המלחמה, וייתכן מאוד שממש לקראת סופה.

אדולף אייכמן מסר בעדות במשפטו ב-1961 כי רצה לראות את גרינשפן באופן אישי, מתוך סקרנות, ושהוא אכן ראה אותו בזמן כלשהו בשנת 1943 או 1944, עת הובא ללשכתו בברלין לריאיון קצר לאחר אחת מחקירותיו. הוא לא יכול היה להצביע על תאריך מדויק, ולדבריו נמחק האירוע לחלוטין מתודעתו. הוא גם לא ידע לענות על השאלה מה קרה לגרינשפן לאחר מכן.

בשנות ה-50 עלו סברות כי גרינשפן שרד את המחנות, ושוחרר בידי הסובייטים עם שחרור מחנה זקסנהאוזן, או לחלופין בידי האמריקאים בכלא מגדבורג. עדויות לא-מבוססות טענו כי הוא מתגורר בפריז או בסביבתה בשם בדוי מחשש לנקמה. כמה מטענות אלה אף היו ספציפיות למדי ותיארו את עיסוקו כמכונאי ואת העובדה שהוא נשוי ואב לילדים. מסביב לידיעות אלה התפתחה תאוריה של חוקרים ועיתונאים אחדים, שגרסו כי גרינשפן עודו חי, וכי דווקא תוכניותיו התעמולתיות של גבלס והסבך הביורוקרטי אליו נקלע הטיפול המשפטי סייעו לו לשרוד את שנות המלחמה כשהוא נתון בידי הגרמנים, שעדיין ציפו להעמיד אותו יום אחד למשפט ראווה כנציג הקשר היהודי הבינלאומי.

ב-1960 הוציא בית משפט בבון תעודת פטירה להרשל גרינשפן לאחר פניות חוזרות ונשנות של בני משפחתו, שדרשו לקבל את גמלת הפיצויים המגיעה להם ונדחו במשך שנים ארוכות בשל היעדר ידיעה ודאית על מותו. צחוק הגורל הוא שבני משפחתו, שמלכתחילה הבריחו אותו מגרמניה כדי להבטיח לו עתיד טוב יותר, דווקא שרדו בעוד בנם נקלע לגורל אכזר יותר. בני המשפחה היו ברוסיה בעת סיום המלחמה, ומאוחר יותר עלו לישראל. אביו, זנדל גרינשפן, היה ראשון העדים במשפט אייכמן יחד עם בנו השני (אחיו של הרשל) מרדכי גרינשפן. בעדותם מסרו כי לא נודע להם דבר על הרשל לאחר המלחמה, וכי אין כל סיבה להאמין שהוא בין החיים.

זיכרון והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו של הרשל גרינשפן – יליד העיר הנובר, שחי בה במשך מרבית שנותיו (עד 1936) – נמצא בין אלפי השמות החקוקים באנדרטה לזכר אזרחי העיר היהודים שגורשו, בכיכר האופרה בהנובר (שם הוא רשום כ"נעדר"). ב-22 במרץ 2010 קבע האמן גונטר דמניג "שְטוֹלְפֶּרשְטַיין" ("אבן נגף") לזכר הרשל גרינשפן ואחותו אסתר גרינשפן, ליד מקום מגוריהם האחרון, בעיר העתיקה.

פרשת גרינשפן היוותה עבור המלחין הבריטי מייקל טיפט השראה לכתיבת האורטוריה "ילד בן זמננו" ("A Child of Our Time").

במספר ערים בישראל נקרא רחוב על שמו של גרינשפן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gerald Schwab, The Day the Holocaust Began, Praeger Publishers, 1990

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg