הר טאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 36°15′26″N 117°06′07″E / 36.257338°N 117.101847°E / 36.257338; 117.101847

הר טאישאן
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
泰山 南天门.jpg
המדרגות של נתיב 18 הפיתולים המסתיימות בשער הדרומי לשמים
מדינה Flag of the People's Republic of China.svg הרפובליקה העממית הסינית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי ותרבותי בשנת 1987, לפי קריטריונים 1, 2, 3, 4, 5, 6 ו-7
הר טאי
Mount tai azure clouds temple.jpg

מקדש העננים התכולים על צלע הר טאי
גובה 1,532.7 מטרים[1]
מיקום מחוז שנדונג
סוג הר גוש נטוי
מסלול ההעפלה הקל רכבל
קואורדינטות 36°15′26″N 117°06′07″E / 36.257338°N 117.101847°E / 36.257338; 117.101847

הר טאי (סינית: 泰山; פיניין: Tài Shān; תעתיק טאי שאן – מילולית הר השלווה) הוא הר במרכז מחוז שנדונג שבמזרח סין. להר יש חשיבות היסטורית ותרבותית כאחד מחמשת ההרים הגדולים של סין. פסגתו הגבוהה ביתר היא "פסגת קיסר הירקן" שגובהה הרשמי הוא 1,532.7 מטרים. ב-1987 הכריז ארגון אונסק"ו על ההר כאתר מורשת עולמית.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסיב של הר טאי מתרומם בחדות לגובה של כ-1,400 מטרים בקצה המזרחי של המישור הנרחב של צפון סין. הוא שוכן צפונית לעיר טאיאן (泰安) במרכז מחוז שנדונג שבמזרח סין, כ-40 קילומטרים דרומית לג'ינאן בירת שנדונג, וכ-355 קילומטרים דרומית לבייג'ינג בירת סין. הרכס משתרע לאורך כ-200 קילומטרים על הגדה הדרומית של הנהר הצהוב. שטח ההר 426 קילומטרים רבועים, בין קווי הרוחב מ-11' 36° ל-31' 36° צפון ובין קווי האורך מ-50' 116° עד 12' 117° מזרח. מתוך שטח זה שייכים לאתר המורשת העולמית כ-250 קמ"ר. בסיס ההר נמצא בגובה של 150 מטרים מעל פני הים, וכיוונו הכללי מצפון-מזרח לדרום-מערב. בדומה לצורת מדרון דיפ (אם כי הוא נוצר בתהליך אחר, ראו בהמשך) ההר הולך ונעשה גבוה יותר בכיוון מצפון לדרום והוא מסתיים במתלול. הפסגה הגבוהה ביותר היא "פסגת קיסר הירקן" (玉皇頂; פין-יין: Yùhuáng Dǐng - יוּ'חְוָאנְג דִינְג) שגובהה הרשמי כפי שפורסם על ידי ממשלת סין הוא 1,532.7 מטרים,‏[2] אם כי הגובה המופיע בשלט על פסגת ההר ומופיע פעמים רבות בספרות המחקר הוא 1,545 מטרים,‏[3] גובה המאפשר להגדיר את ההר כ"פסגה בולטת מאוד" (Ultra Prominent Peak, בקיצור Ultra).‏[4] ההר ניחן בנופים מגוונים של צוקים, עמקים, קניונים, ופסגות משוננות. מעל ל-60 מעיינות, שמקור מימיהם בגשמים הרבים היורדים על ההר (ראו פסקת האקלים בהמשך), נובעים בהר. המים ידועים בתכולת החמצן הגבוהה בהם (6.4 מ"ג לליטר) חומציות קלה (pH = 6.3) ומעט מאוד מינרלים. שישה נהרות מהירים קצרים זורמים מהפסגה בקניונים עמוקים כשלאורכם מפלי מים רבים.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הר טאי שוכן בקצה של אזור האקלים הסובטרופי הגשום, כאשר הקיץ חם וגשום והחורף, הנמשך חמישה חודשים, קר ויבש (סיווג Cwa לפי שיטת קפן). הרוחות הם בדרך כלל דרום-מערביות בקיץ וצפוניות בחורף. הטמפרטורה הממוצעת ברכס ההר נע מ-1°C- בינואר עד 28°C ביולי, והלחות היחסית השנתית היא 63%. מרבית הגשמים יורדים בין יוני לאוגוסט כאשר המינימום השנתי שנמדד בפסגה היה 554 מ"מ והמקסימום 1,848 מ"מ. החורף הוא אומנם יבש, אך בממוצע יש בפסגה 29 ימי שלג בשנה.‏[5]

צמחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדמות ההר העשירות בחומרים אורגניים ושפע המים היו בין הגורמים לשפע צמחייה בהר - מעל ל-90% מהשטח מכוסים צמחייה אופיינית לאקלים שעל הגבול בין אקלים סובטרופי לאקלים ממוזג. רוב שטח ההר (כ-81%) מכוסה ביערות עצים רחבי-עלים נשירים, כאשר העץ הדומיננטי מתחת לגובה של 700 מטרים הוא Platycladus orientalis ממשפחת הברושיים, ומעל גובה זה העצים הדומיננטיים הם אלוני שעם מהמינים Quercus acutissima ו-Quercus variabilis והאורן הסיני האדום Pinus tabuliformis. עם זאת, מכיוון שההר שוכן בין האקלים הימי הלח שבמזרח לאקלים היבשתי היבש שבמערב יש בו מגוון סוגי בתי גידול ועקב כך מגוון גדול של מיני צמחייה. הצמחייה כוללת 1,858 מינים ב-645 סוגים ו-174 משפחות (אם כי מספר זה כולל גם 322 מינים תרבותיים). מתוך 53 מיני צמחים אנדמיים לשנדונג מצויים עשרה על ההר. בולט במיוחד מספרם של מיני הצמחים לרפואה - 462 מינים ב-113 משפחות. אלו כוללים ארכובית סינית (Polygonum mul), ג'ינסנג קוריאני (Panax ginseng),‏ Lithospermum erythrorhizon ממשפחת הזיפניים ו- Polygonatum odoratum ממשפחת האספרגיים.

מסיבות היסטוריות יש בהר מספר רב של עצים עתיקים. 1,821 עצים הם בני למעלה מ-300 שנים, בהם ברושים בני 2,100 שנים שניטעו על ידי הקיסר וו די משושלת האן, ו-Sophora japonica - מין עץ מתת-משפחת הפרפרניים המכונה "עץ המלומד הסיני מתקופת טאנג", שגילו מוערך ב-1,300 שנים.‏[6]

בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפע הצמחייה ומקורות המים, והטופוגרפיה המורכבת של הר טאי מאפשרת בתי גידול למגוון בעלי חיים שהודות לפיקוח על האתר מספרם גדל בשנים האחרונות. בעלי החיים שעל הר טאי אופייניים לפאונה ההררית של מזרח ומרכז שנדונג, מרביתם מינים נפוצים בצפון סין. במונחי הביוגאוגרפיה שייכת פאונה זו לאזור הפליארקטי וסמוכה לאזור האינדומלאי (המכונה גם האזור האוריינטלי). מיני העופות בהר שייכים לשני האזורים.

מיני בעלי החיים בהר טאי מתחלקים ל:‏[7]

  • דגים - 45 מינים השייכים ל-12 משפחות חיים בפלגים שבהר. בהם בולט במיוחד Varicorhinus macolepis השייך למשפחת הקרפיוניים. זהו דג נדיר בעל קשקשים גדולים החי בהר טאי בלבד במימי מעיינות בגבהים שבין 300 ל-800 מטרים. בעבר הוא נחשב למעדן והיה אחד מחמשת מדגי המאכל היקרים ביותר בסין, וכיום הוא מצוי בסכנת הכחדה. אורכו פחות מ-20 ס"מ, ומשקלו פחות מ-100 גרם והוא מסוגל לשנות את צבעיו לשם הגנה עצמית.
  • דו-חיים - 6 מינים השייכים ל-3 משפחות.
  • זוחלים - 12 מינים השייכים ל-5 משפחות.
  • עופות - 154 מינים השייכים ל-34 משפחות, בהם Hypopicus hyperythrus subrufinus השייך למשפחת הנקריים, מנדרין סיני, חסידה לבנה ונץ גדול.
  • יונקים - 25 מינים השייכים ל-11 משפחות, בהם אייל סיקה ודהול.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסגה בהר

הר טאי הוא גוש נטוי, מבנה שבירה שנוצר מהעתק נורמלי היוצר צורה של מדרגה שבו צד אחד של המדרון (הצד הדרומי של הר טאי) תלול והצד השני (הצד הצפוני) מתון. המבנה הגאולוגי של ההר מורכב והוא הדוגמה העתיקה ביותר במזרח סין לתצורה פלאו-מטמורפית ("התמרה קדומה") המתוארכת מאמצע ועד שלהי עידן העל של הפרקמבריון. תצורה זו מכונה "מתחם טאישאן" (Taishan Group Complex). המסלע הבסיסי של ההר זהה למסלע של כל צפון סין, ומורכב מ-95% גנייס-גרניט אולטרה-מאפיים, שנוצרו ממאגמה שמקורה בתימרת מעטפת ומקרום כדור הארץ במהלך עידן הארכאיקון (העידן השני בעידן העל של הפרקמבריון) לפני כ-2.7-2.5 מיליארד שנים, עם מחדרים פלוטוניים של דיוריט (בתוליתים וסילים). באזור ההתמרה המכונה חגורת האבן הירוקה (Greenstone Belt) האופייני לארכאיקון מצוי הסלע הנדיר קומטיט, סלע מאפי עשיר במגנזיום.

משלהי הפרוטרוזואיקון (העידן השלישי בקמבריון) ועד תור האורדוביק, בין לפני 600 מיליון שנים ל-200 מיליון שנים, שקע האזור מתחת לים וכוסה בשכבה של מעל ל-2,000 מטרים של אבן גיר ופצלים. באמצע האורדוביק התרחשה האורוגנזה הקלדונית שגרמה לשטח זה להתרומם להפוך להרים שעברו תהליכי שבירה וסחיפה עד שההר החל להתרומם לאורך העתקים ראשים במהלך ההפתחה של הלוח הפסיפי מתחת ללוח האירואסייתי לפני כ-70-30 מיליון שנים. ההתרוממות עדיין נמשכת בקצב מתון מאוד של כחצי מילימטר בשנה.‏[8] הסלעים בהר עשירים במינרלים והשכבה מעידן העל של הקמבריון שנחשפה בצפון עשירה במאובנים.‏[5]

ההר עורר עניין אצל גאולוגים כבר מהמאה ה-19. הברון פרדיננד פון ריכטהופן ביקר בהר במסעותיו בשנים 1872-1868 והיה הראשון להשתמש בכינוי מתחם טאישאן. בסוף המאה חקרו מדענים מיפן את המאובנים מהפרקמבריון. ב-1907 תיארו צמד הגאולוגים האמריקנים באיילי ויליס (Bailey Willis‏; 1949-1857) ואליוט בלקוולדר (Eliot Blackwelder 1969-1880) את מתחם טאישאן. מאז, ובייחוד לאחר 1949, נחקרת הגאולוגיה של ההר בשיטתיות על ידי חוקרים מאוניברסיטת בייג'ינג, מאוניברסיטת שנדונג ומהלשכה לגאולוגיה. ההר הוא אתר קלסי למחקר הגאולוגיה של עידן העל של הפרקמבריון ובמקום הוקם מוזיאון לגאולוגיה.‏[5]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקודת תצפית מהפסגה
הקיסר וו משושלת האן שערך בהר את טקס הפנגשאן שבע פעמים

עדויות לפעילות אנושית באזור מתוארכות לפני 400,000 שנים לתקופת אדם יי-יואן הפלאוליתי. בתקופה הנאוליתית, לפני כ-6,000-5,000 שנים, הפך האזור מוקד להתפתחות שתי תרבויות: תרבות דאונקואו (Dawenkou) מצפון להר ותרבות לונגשאן (Longshan) דרומית לו. באתר של תרבות דאונקואו נערכות חפירות ארכאולוגיות משנת 1959 ונתגלו בו 133 קברים ובהם מעל ל-2,100 חפצים. בתקופת האביב והסתיו (מ-770 לפנה"ס ועד 476 לפנה"ס) התפתחו באזור שתי מדינות יריבות צ'י מצפון להר ולו מדרום לו. בתקופת המדינות הלוחמות בנתה מדינת צ'י חומה באורך של 500 קילומטרים כחשש מפלישה ממדינת צ'ו. שרידים מחומה זו קיימים עד היום.

על פי המיתולוגיה הסינית נוצרו מגופו של פנגו (盤古, פין-יין Pángǔ), היצור הראשון ובורא העולם, חמישה הרים המייצגים את ארבע רוחות השמים והמרכז שהם חמשת הכיוונים בגאומנטיה[9] הסינית. מכיוון שעל פי הדוקטרינה הסינית מסמל המזרח התחדשות ובריאה היה הר טאי, הבולט בקצה המזרחי של מישור צפון סין, ההר המזרחי (東嶽 פין-יין Dōng Yuè, תעתיק דונְג יְוֵּ'ה, מילולית "ההר המזרחי הגדול") מבין חמשת הרים אלו, ונחשב, בשל היותו מסמל לידה והתחדשות, כחשוב מביניהם. מסיבה זו נוצר הר טאי על פי המסורת מראשו של פנגו.

על פי המסורת נבנה המקדש הראשון בהר על ידי נזיר בשם לנג שבנה ב-351 לפנה"ס את מקדש לנג ואת מקדש הסלע האלוהי. בתקופת שלוש הממלכות (280-220) נבנה בהר המקדש הטאואיסטי הראשון - המקדש למלכה האם השמימית. בתקופת השושלות הדרומיות והצפוניות (589-420) נבנו מקדש מעיין הירקן, מקדש אוצר האלוהים ומקדש האור המתפשט. בהמשך נבנו מקדש העננים התכולים, מקדש אגן הסלע האחורי ומקדש שליט השמים העליון. מקדש העננים התכולים הוא בין המקדשים הטאואיסטיים החשובים ביותר בסין כיום.‏[5]

במשך יותר מ-2,000 שנים עלו קיסרי סין משושלות שונות לרגל להר טאי על מנת לבצע בו טקס מורכב המכונה "פנג-שאן" (fengshan), שבו הקריב הקיסר קורבנות לשמים על מזבח שהוקם בפסגת הר טאי (封 "פנג") ואחר-כך חזר על כך במזבח שהוקם בגבעת ליאנגפו (liangfu) הסמוכה על מנת להקריב קורבנות לאדמה (禪 "שאן"). מטרת הטקסים הייתה להתפלל לאל השמים ולאל האדמה שיבטיחו יציבות ושגשוג בתקופת שלטונו, וברבות השנים הם קיבלו גם משמעות פוליטית. הראשון שעליו יש עדויות כי קיים טקס זה היה המלך יִינְג גֶ'נְג מממלכת צ'ין, לעתיד לבוא צ'ין שה-חואנג קיסר סין הראשון.‏[10] באנציקלופדיה גְווָאנְדְזְה (管子) שנכתבה על פי המסורת בידי המדינאי וההיסטוריון גוואן ג'ונג (管仲 פין-יין Guǎn Zhòng‏; 720 לפנה"ס – 645 לפנה"ס) נטען כי על פי המסורת בצעו 72 קדמונים את הטקס לפני צ'ין שה-חואנג, אם כי יש בידיו רישומים על 12 בלבד.‏[11] הקיסר ווּ משושלת האן (156 לפנה"ס – 87 לפנה"ס) ערך את הטקס שבע פעמים. בסך הכול ביצעו את הטקס שישה קיסרים.‏[12] כתובות החקוקות על הסלע או על אסטלות אבן ומתחמי מקדשים הקיימים בהר מעידים על קיום טקסים אלו.

הטקס עצמו היה יקר במשאבים, ולכן היו קיסרים שהחליטו לוותר עליו לחלוטין. הבולט שבהם היה הקיסר טָאידְזונְג משושלת טאנג (שלט 649-626), שנחשב לאחד מגדולי הקיסרים בתולדות סין. הוא האמין כי חובתו החשובה ביותר של מנהיג היא להביא שגשוג לעמו, ופולחנים דתיים הם נושא בלתי רלוונטי. האחרון שקיים טקס יקר זה באופן קבוע היה הקיסר גֶ'נְדְזונְג משושלת סונג (שלט 1022-997) ואחריו נערך הפולחן לעתים רחוקות. הקמת מקדש השמים בבייג'ינג ב-1406 נועדה להחליף את טקס הסגידה לשמים ולארץ שבוצע בהר טאי בטקס מקביל באתר קרוב לעיר האסורה, ארמונם של קיסרי סין. עם זאת, הקיסר צ'יינלונג משושלת צ'ינג אהב לבקר בהר וטיפס עליו שש פעמים.‏[13]

המסורות והאמונה הדתית קיבלו ביטוי בשפע האתרים הארכאולוגיים והארכיטקטוניים שבהר. על ההר יש 22 מקדשים, 97 שרידי מבנים, ארמנות וביתנים, קשתות וגשרים, מדרגות ופסלים, 819 אסטלות וקרוב ל-1,700 כתובות החקוקות על צלע ההר או על אסטלות אבן. בין הכתובות הבולטות, סוטרת היהלום הבודהיסטית החקוקה בשלמותה באחד העמקים ושירה וקטעי ספרות שכתב קונפוציוס שעיר הולדתו צ'ופו שוכנת כ-70 קילומטרים מההר. על קונפוציוס נאמר כי לאחר שהשקיף מהר טאי קבע כי "העולם קטן". שנים רבות אחר-כך נטען כי מאו דזה-דונג אמר את האמרה "המזרח הוא אדום" לאחר שצפה בזריחה מפסגת הר טאי.‏[14]

מתוך הכרה בערך התרבותי של המקום הכריז ארגון אונסק"ו ב-1987 על מרבית שטח ההר אתר מורשת עולמית. ב-2003 ביקרו בהר שישה מיליון תיירים. פרויקט שיפוץ שהסתיים באוקטובר 2005 נועד לשחזר את השרידים התרבותיים ולשפץ את המבנים בעלי חשיבות תרבותית שניזוקו.

האתרים העיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקדש דאי
עמק סוטרת האבן
השער אל הנצח
השער הדרומי אל השמים
פסגת הר טאי בחצר הפנימית של מקדש קיסר הירקן

נתיב העלייה המרכזי להר מתחיל במקדש דאי ומתפתל לאורך 7.5 ק"מ ו-6,600 מדרגות גרניט עד לפסגת ההר. נתיב נוסף קרוי הנתיב המערבי נפגש בנתיב המרכזי בערך באמצע הדרך לפסגה בנקודה הקרויה "שער אמצע הדרך לשמים". האתרים העיקריים מצויים לאורך הנתיב המרכזי והם:‏[15]

  • מקדש דאי (岱庙 פין-יין: Dài miào) – מקדש האל של הר טאי, מתחם הבניינים הגדול והשמור ביותר באזור. המקדש שוכן למרגלות הר טאי בעיר טאיאן ברחוב הונגמן לו (Hongmen Lu – "רחוב השער האדום") ומשתרע על שטח של 96 דונם. המקדש נבנה לראשונה בתקופת שושלת צ'ין. מאז תקופת שושלת האן (206 לפנה"ס – 220 לספירה) הוא תוכנן כהעתק של הארמון הקיסרי, ולכן הוא כיום אחד משלושה מבנים המבוססים על הארמונות הקיסריים (השניים האחרים הם העיר האסורה ומקדש קונפוציוס בצ'ופו). במקדש יש חמשה אולמות ראשיים ובניינים קטנים רבים. גולת הכותרת הוא "ארמון הברכות השמימיות" (Tian Kuang) שנבנה ב-1008, בתקופתו של הקיסר האחרון משושלת סונג הצפונית, הקיסר חְווֵיְדְזונְג. ציור קיר "האל של הר טאי עורך סיור" המתוארך לשנת 1009 משתרע לאורך 62 מטרים ולגובה של 3.3 מטרים על פני שלושה מקירות האולם. הנושא המרכזי בציור הוא סיור ביקורת שערך האל בדמות הקיסר גֶ'נְג'ונְג. בין השאר מתוארים בציור פילים, אריות וגמלים. במרכז האולם פסל האל של הר טאי. בסמוך לארמון הברכות השמימיות ניצב ביתן יָאוצָאן וקשת הכניסה להר כמו גם ביתן הארד בפינה הצפון-מזרחית. מקדש דאי מוקף בברושי שושלת האן בני 2,100 שנים. בשטח האתר כמה אסטלות אבן, חלקם ניצבים על גבי צבי אבן (בִּישִׂי), מתקופת הקיסר חְווֵיְדְזונְג, וגם אסטלות מתקופה מאוחרת יותר של הקיסר צ'יינלונג.‏[16]
  • מקדש גוואן די – שוכן בקצה הצפוני של רחוב הונגמן לו. תאריך בניית המקדש אינו ידוע. הבניין הנוכחי נבנה כתרומה של סוחרים משאנשי ולכן קרוי גם "היכל שאנשי". גְווָאן דִי, או גם גוואן יוּ, היה מפקד בצבאו של הקיסר לְיוֹ בֵּיי שהפך לאל במסורת הטאואיסטית. פסלו מצוי במרכז האולם.‏[17] כשמשני צדדיו תערוכת "מאה שנים של הר טאי".‏[18]
  • השער השמימי הראשון (Yitian Men) – התחלת שביל הטיפוס. מאחריו קשת אבן שעליו חקוקה הכתובת "ממקום זה החל קונפוציוס לטפס".
  • ארמון השער האדום (Hong Men Gong) – מקדש שקירותיו צבועים באדום והוא אחד המקדשים בהר לכבודה של בִּישְׂיָה יְוֵּ'אנְג'וּ'ן (碧霞元君), על פי האגדה בתו של האל של הר טאי. נבנה ב-1626 בתקופת שושלת מינג.‏[19]
  • ארמון דוֹאוּמוּ (Doumu Gong – "ארמון אם העגלה הגדולה") – נבנה לראשונה ב-1542 במקור כמקדש טאואיסטי לאלה דוֹאוּמוּ שעל פי המסורת ילדה את קבוצת הכוכבים העגלה הגדולה, וכיום מכיל פסלים הקשורים לבודהיזם, ואת פסלה של אלת ההר.‏[20]
  • עמק סוטרת האבן – שוכן צפונית מזרחית לארמון דואומו. על פניו החלקות של סלע חקק קליגרף קדום את הטקסט הבודהיסטי של סוטרת היהלום באותיות בגודל של 50 ס"מ.
  • שער אמצע הדרך לשמים (Zhong Tian Men) – הנקודה הגבוהה ביותר שאליה אפשר להגיע ברכב, וגם נקודת המפגש בין הנתיב המרכזי לנתיב המערבי. מכאן ניתן לעלות ברכבל או לעלות במורד התלול. בקרבת מקום מקדש אל העושר (Caishen Miao) ובו פסלו של אל העושר (財神); וביתן חמשת האורנים (Wusong Ting) הקרוי כך משום שעל פי הסיפור שכאשר עלה הקיסר צ'ין שה-חוואנג על ההר הוא מצא מחסה בשעת סערה מתחת לחמישה אורנים שצמחו במקום. כהכרת תודה מינה הקיסר את העצים לפקידים מהדרגה החמישית. האורנים המקוריים נעלמו מזמן והאורנים מצויים במקום כיום נשתלו ב-1730. מכאן מתחיל הקטע התלול המכונה "נתיב 18 הפיתולים"
  • השער אל הנצח, (Shengxian Feng) – קרוי כך משום שעל פי המסורת מי שעובר תחתיו יזכה להיות יצור שמימי.‏[21]
  • השער הדרומי אל השמים (Nantian Men) – שוכן בגובה 1,460 מטרים מעל פני הים בקצה נתיב 18 הפיתולים. השער, השוכן במקום בו נפער פתח ברכס, נבנה בשנת 1264 על ידי נזיר בשם גָ'אנְג גְ'ה-צוּן בשנת החמישית לשלטונו של קובלאי חאן משושלת יואן. מבנה בצורת מגדל שקירותיו צבועים באדום וגגו מכוסה ברעפים מזוגגים בצהוב, שאורכו 19.7 מטר ממערב למזרח, רוחבו 6.3 מטרים מצפון לדרום וגובהו 4.7 מטרים. הפתח במבנה שנתן לו את שמו הוא ברוחב של 3.7 מטרים וגובהו 3.2 מטרים. מעל הכניסה שלט עם השם "השער הדרומי אל השמים".‏[22]
  • מקדש העננים התכולים (碧霞祠 פין-יין: BìXiá Cí) – סמוך לפסגה. זהו המקדש הטאואסיטי החשוב ביותר על ההר, והוא מוקדש לאלה המכונה בִּישְׂיָה (כלומר עננים תכולים). במיתולוגיה הטאואיסטית בִּישְׂיָה היא בתו של האל של הר טאי, אבל מאז שושלת סונג חשיבותה בפולחן עלתה על חשיבותו כבת אלמוות בעלת העוצמה הרבה ביותר. תחילה היא הייתה אחראית על בנים ויורשים ואחר-כך כלל כוחה את היכולת להביא שגשוג, ועוני, בריאות וחולי. כוחות מאגיים אלו הביאו מאמינים ממרחק להר על מנת להתפלל להחלמה של קרובים או להצלחה בעסקים. מתחם הבניינים של המקדש נבנה תחילה בתקופת שושלת סונג, המתחם נבנה מחדש והורחב בתקופת שושלת מינג ובתקופת שושלת צ'ינג. בשל הבניה בפסגת ההר שבה יש רוחות עזות וגשמים מרובים מקורים המבנים ברעפים מארד ובנויים מעץ ולבנים שנועדו להתמודד עם הברקים הרבים. המקדש משתרע על 3,900 מ"ר, מחולק לשני חצרות המופרדות בשער, ומכיל 4 שערים, שלושה היכלים, ומגדלי פעמון ותוף. ההיכל הראשי מקורה ב-360 רעפים מארד (שבאים לסמל את 360 הימים בשנת הירח הסינית) המכסים גג כפול. בתוך ההיכל מוצב פסלה של בִּישְׂיָה.‏[23]
  • פסגת קיסר הירקן (玉皇頂; פין-יין Yùhuáng Dǐng - יוּ'חְוָאנְג דִינְג) – גובהה הרשמי של הפסגה הוא 1532.7 מטרים, אבל במשך שנים היה מקובל כי גובהה 1,545 מטרים כפי שאפשר לראות על לוח האבן המוצב בפסגה כפי שאפשר לראות בתמונה מימין. אתרי הפסגה כוללים את ארמון צ'ינגדי (青帝宫, פין-יין: Qīngdì Gōng) – מקדש טאואיסטי, את מקדש קיסר הירקן (玉皇庙, פין-יין: Yùhuáng Miào) הניצב בפסגה ובו פסל ארד של קיסר הירקן שנוצק בתקופת שושלת מינג, את המונומנט חסר המלים (无字碑, פין-יין Wúzì Bēi) - אסטלת אבן חלקה שעל פי האגדה הקיסר שהורה להקימה לא היה שבע רצון מהכתובת שתכנן לחקוק עליה ולכן השאירה ריקה; ואת מקדש קונפוציוס (孔子庙, פין יין: Kǒngzi Miào) ובו פסליהם של קונפוציוס, מנציוס ומלומדים קונפוציוניסטים אחרים.
  • סלע התפילה הצפוני (Gongbei Shi) – נקודת התצפית הטובה ביותר בפסגה. ביום בהיר אפשר לראות את הים במרחק של 200 קילומטרים מזרחית להר.

בנתיב המערבי מצויים האתרים הבאים (מלמעלה למטה)

  • בריכת הדרקון השחור (黑龍潭, פין-יין: Hēilóngtán) – מצויה מתחת לגשר אריכות הימים (Changshou Qiao) ומוזנת על ידי מפל מים. בבריכה קרפיונים נדירים.
  • מקדש פּוּגָ'או (普照寺, פיו-יין Pǔzhào Sì מילולית "מקדש האור המתפשט") – בין המקדשים הבודהיסטים הבודדים על ההר. הוקם בתקופת השושלות הדרומיות והצפוניות ושוכן על המדרון למרגלות ההר, היכלות קטנים בין עצי אורן עתיקים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במקומות רבים, למשל ב-"Central and Eastern China, Taiwan and Korea", מופיע הגובה 1,545, אבל באתר הרשמי של סין מופיע המספר 1,523.7
  2. ^ אתר הרשמי של סין
  3. ^ למשל ב-"Central and Eastern China, Taiwan and Korea"
  4. ^ הר שגובהו מעל סביבותיו עולה על 1,500 מטרים. מכיוון שבסיס ההר נמצא בגובה של 150 מטר מעל פני הים אזי ההפרש בין גובה הר טאי, גם לפי המספר המקובל בספרות, לבין בסיס ההר נמוך מ-1,500 מטרים, אבל לצורך החישוב נלקחת הנקודה הנמוכה ביותר בבסיס ההר המצויה בגובה של 40 מטרים מעל פני הים.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 Mount Taishan
  6. ^ כל פסקת הצמחייה מסתמכת על Natural Heritage מתוך אתר ה-Geopark של הר טאי
  7. ^ פסקת בעלי חיים מתבססת על Animals and their protection in Mount Taishan Geopark מתוך אתר ה-Geopark של הר טאי
  8. ^ לפי Mount Taishan נכתב כי ההר עודנו מתרומם, ובאתרים רבים אחרים (למשל Mount Tai Travel Guide) נכתב כי קצב ההתרוממות הוא כחצי מ"מ לשנה. לעומת זאת, ב-Advisory body evaluation של אונסק"ו נטען כי ההתרוממות פסקה בקנוזואיקון
  9. ^ מיוונית, ניחוש העתיד על פי סימנים בקרקע
  10. ^ Matsumoto Morio, A Kaleidoscope of China ISBN 7508509978 Pages 93-96
  11. ^ הפרק הדן בטקס הפנג שאן. הערות ותרגום בספר Chung Kuan, Zhong Guan, W. Allyn Rickett, Guanzi: political, economic, and philosophical essays from early China : a study and translation, Princeton University Press, 1998, ISBN 0691048169, עמ' 183. הפרק נגיש בגוגל ספרים.
  12. ^ worshipping the heaven on Mount Tai
  13. ^ World Heritage Sites in China, ISBN 7508502264 עמ' 29
  14. ^ Damian Harper, Andrew Burke, China, Lonely Planet, 2007, ISBN 1740599152, Pages 214-
  15. ^ סדר האתרים המוזכרים להלן וחלק מתיאוריהם נלקחו מתוך הספר China של Damian Harper, Andrew Burke
  16. ^ תמונות ממקדש דאי (בסינית)
  17. ^ תמונת הפסל
  18. ^ Guandi Temple
  19. ^ Red Gate Palace
  20. ^ Doumu Palace
  21. ^ תמונת השער אל הנצח
  22. ^ Taishan one day tour
  23. ^ Azure Cloud Temple On Mount Tai


Flag of the People's Republic of China
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית בסין

הארמונות הקיסריים של שושלות מִינְג וצִ'ינְג בבייג'ינג ובשֶׁנְיָאנגמאוזולאום של קיסר צ'ין הראשוןמערות מוֹגָאוֹהר טָאיְשָׁאןאתר איש פּקין בג'וֹאוּקוֹאוּדְייֵןהחומה הגדולההר חוָאנְגְשָׁאן • אזור נוף ועניין היסטורי חְוָאנְגְלוֹנְג • אזור נוף ועניין היסטורי עמק גְ'יוֹגָ'איְגוֹאוּ • אזור נוף ועניין היסטורי ווּלִינְגְיְוֵאן • מתחם מבנים עתיק בהרי ווּדָאנְג • חֶבֶר היסטורי של ארמון פּוֹטָאלָה, מקדש ג'וקהנג ונורבולינגקה בלְהָסָה • אתר הנופש ההררי והמקדשים שסביבו בצֶ'נְגְדֶה • מקדש ובית הקברות של קונפוציוס וארמון משפחת קוֹנְג בצ'וּפוּ • גן לאומי לוּשָׁאן • נופי הר אומיי, כולל נופי הבודהה הענק של לֶשָׁאן • העיר העתיקה של פִּינְגְיָאוהגנים הקלאסיים של סוּג'וֹאוּ • העיר העתיקה של לִיגְ'יָאנְגארמון הקיץ, גן קיסרי בבייג'ינג • מקדש השמים: מזבח קיסרי בבייג'ינג • תגליפי הסלע בדָאדְזוּהר ווּיִי • כפרים עתיקים בדרום אנחווי - שִׂידי והוֹנְגְצוּןקברים קיסריים של שושלות מינג וצ'ינגמערות לוֹנְגְמֶןהר צִינְגצֶ'נְג ומערכת ההשקיה של דוּגְ'יָאנְגְיֵןמערות יוּנְגָאנְגהאזורים המוגנים בשלושת הנהרות המקבילים ביוּנָּאןערי בירה וקברים של ממלכת קוֹגוּרְיוֹ העתיקההמרכז ההיסטורי של מקאושמורות הפנדה הענק בסצ'ואןיִין שׂוּדְיָאולוֹאוּ וכפרים בקָאיְפִּינְגפוג'יין טולואוהפארק הלאומי הר סאנצ'ינגשאןהר ווטאימונומנטים היסטוריים של דנגפנג (מנזר שאולין) • תבליט דנשיההנוף התרבותי של האגם המערבי בהאנגג'ואוזאנאדוארץ המאובנים של צ'נגיאנגשינג'יאנג טיאנשאןהנוף התרבותי של טרסות האורז בהונג האני * התעלה הגדולה * דרך המשי (עם קירגיזסטן וקזחסטן) * הקארסט בדרום סין