הר הבית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הר הבית או הר המוריה, הוא מתחם במזרח ירושלים, המקודש ביותר ליהדות, השלישי בקדושתו לאיסלאם, ובעל מכובדות וחשיבות היסטורית בנצרות. בערבית הוא מכונה "אל-חַרַם אל-קֻדְסי א-שַריף", כלומר "המתחם המקודש הנכבד של ירושלים".
במאה ה-10 לפנה"ס נבנה על גביו בית המקדש הראשון, וכמה עשרות שנים לאחר חורבנו של זה, נבנה במקומו בית המקדש השני, ששכן במקום עד לחורבנו בשנת 70 לספירה. מאז המאה ה-7 ועד היום בנויים עליו מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע.
אם כי למעשה מהווה שטח זה רק חלק מההר, במרבית המקרים מתייחס המונח "הר הבית" רק למתחם שבראש ההר, ולא לשטחים שמחוץ לכתלים.
תוכן עניינים |
[עריכה] גאוגרפיה וגאולוגיה
הר המוריה נמצא מערבית לקו פרשת המים הארצית, כאשר נחל קדרון מפריד בינו לבין רכס הר הזיתים. במזרחו של ההר עובר גיא הטירופיאון, צדו הדרומי של ההר משתפל לכדי שלוחה, הנקראת גבעת העופל. השלוחה יורדת דרומה, עם נטייה קלה למערב, עד לביר איוב, בה הטירופיאון נשפך לתוך הקדרון בגובה 632 מעל גובה פני הים, מעט צפונית לנקודה בה מתחבר גיא בן הנום אף הוא לקדרון. גבולו הצפוני הטבעי של ההר ברור פחות, בהיותו למעשה שלוחה של הרכס הצפוני לו.
בימי בית שני (ראו להלן) נבנה מתחם המרחיב ומשטח את פיסגתו של ההר. שטחו של המתחם הוא 144 דונם, וגובהו מעל פני הקרקע באזור הגבוה ביותר שלו (בין שער האריות לשער הרחמים) מגיע לכדי 50.6 מטרים.
בפיסגת ההר מצויה אבן השתייה, הבולטת מעל פני הרחבה, בגובה 743 מעל גובה פני הים.
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] תקופת בית ראשון
על פי המסופר בתנ"ך, בתקופה הטרום-מלוכנית בישראל שלטו בירושלים היבוסים יושבי ההר, ושם העיר עצמה הייתה "יְבוּס"[1]. אחרי כיבוש ירושלים בידי דוד, קנה דוד המלך על פי ציווי גד הנביא, את גורן ארונה היבוסי בכסף רב, בנה שם מזבח, והקריב שם קורבן כדי לעצור את מגפת הדבר שפגעה בעם.[2] ובמקבילה בדברי הימים [3] באותו מקום ממש, על פי ספר דברי הימים, [4] בנה שלמה בנו את בית המקדש הראשון.
מיקומו המדויק של המקדש על הר הבית אינו ברור כל צרכו. לפי רוב הדיעות, הוא היה ממוקם באזור כיפת הסלע של ימינו, אך יש הממקמים אותו מצפון או מדרום.
בית המקדש הראשון הוקם בהר הבית כמקדש לאלוהי ישראל בערך בשנת 967 לפנה"ס על ידי שלמה המלך. בית המקדש שימש כמרכז פולחני ודתי, שבו נמצאו הכהנים והחכמים. מבנה בית המקדש היה על פי תבנית המשכן אותו הקים משה רבינו במדבר סיני, אך בממדים גדולים יותר ובשכלול ופאר רבים יותר. ארכאולוגים שונים מצאו הקבלות בין מספר פרמטרים במקדש לבין מקדשים אחרים בלבנט העתיק]. על פי המתואר בתנ"ך, התקיימה שם בתקופות מסוימות גם עבודת אלילים, במיוחד בתקופת מנשה המלך. הוא עמד על תילו עד 586 לפנה"ס, עת ערך נבוכדנאצר מלך בבל מסע עונשין נגד ירושלים המורדת, החריב את העיר ואת המקדש, בזז את כלי המקדש והגלה את העם היהודי.
[עריכה] תקופת בית שני
כורש מלך פרס, שתחת שלטונו היה חופש דתי לעמים רבים, פרסם את הצהרת כורש, המזכירה באופן פרטני את בנייתו המחודשת של בית המקדש, ואיפשר את שיבת ציון - חזרת הקהילה היהודית מגלותה בבבל לארץ ישראל.
השבים הקימו את בית המקדש השני בשנת 516 לפנה"ס. הוא היה קטן יחסית לבית המקדש הראשון, ושימש כמרכז רוחני, ציבורי, משפטי וכלכלי, שבו ישבו הסנהדריות השונות, הקטנות והגדולות. במשך רוב שנות קיומו התקיים בו הפולחן היהודי, גם תחת שליטים זרים.
הדבר הופר בידי אנטיוכוס הרביעי היווני בשנת 169 לפסה"נ, כאשר יאסון הכהן הגדול המודח ניסה לכבוש את ירושלים מחדש בעזרת בית טוביה. אנטיוכוס הפסיק את המצור על אלכסנדריה שבמצרים, עלה על ירושלים והר הבית, שינה את שמה לאנטיוכיה, בזז את אוצרות בית המקדש והפך את מקום המקדש למקום פולחן לאל היווני זאוס שאותו זיהה עם אלוהי ישראל, פולחן שכלל העלאת קורבנות חזיר שטמאים בעיני היהודים. מקובל שאירוע זה היה הגורם לפריצת מרד החשמונאים ולהחזרת העבודה וטיהור המקדש.
באביב 63 לפנה"ס עלה עם צבאו מדמשק גנאיוס פומפיוס מגנוס המפקד הרומאי של אסיה הקטנה, לאחר שהכריע בשאלת המלוכה לטובת הורקנוס השני על פני אחיו אריסטובולוס השני. אריסטובלוס ונאמניו לא קיבלו את הדין והתבצרו בסרטבה ובהר הבית. לאחר שאריסטובלוס ונאמניו בסרטבה נכנעו, אנשיו המשיכו להתבצר בהר הבית, דבר שהביא את הרומאים לצור על ההר, להקים דייק סביבו ולשפוך סוללות בצפונו ובמערבו. לאחר מצור שארך שלושה חודשים כבשו בשבת את ההר והרגו באלפי המגינים. פומפיוס נכנס לקודש הקודשים, אך לא נגע בו לרעה, ואיפשר את המשך עבודת הכהנים תחת כיבושו. (ראו גם כיבוש ירושלים על ידי גנאיוס פומפיוס מגנוס).
במאה האחרונה לקיומו של בית שני, הרחיב הורדוס את הר הבית משמעותית ונתן לו את הצורה השטוחה הניכרת עד היום, על ידי חציבה, בניית קשתות וחומות תמך ומילוי מלאכותי של אדמה, ובנה מחדש את בית המקדש כבנין מפואר וגדול - גולת הכותרת של המפעלים ההנדסיים בירושלים. מקדש הורדוס נודע עד מהרה כפנינה אדריכלית, וכמתחם המקודש הגדול ביותר העולם העתיק.
הבית השני עמד על תלו עד 70 לספירה. בשנה זו נכבשה ירושלים בידי טיטוס המצביא הרומאי, שהחריב, שרף ואף חרש את הר הבית (המונח חרישה מתייחס לטקס רומאי קדום. במהלך הטקס היה הקיסר, או בא כוחו, עורך סיבוב סמלי על מחרשה, וכך מסמל את גבולות העיר החדשה). טיטוס הקים מדרום מערב להר הבית, בשטח בו שוכנים כיום הרבעים היהודי והארמני, את מחנה הלגיון העשירי, שבו שהה עד סוף המאה השלישית.
[עריכה] שלהי התקופה הרומית - מרד בר כוכבא ותוצאותיו
בשנת 130 לספירה ביקר הקיסר אדריאנוס בארץ והחליט להקים בירושלים עיר רומית בשם איליה קפיטולינה. ידוע שהתכוון לבנות על הר הבית מקדש ליופיטר, אך העדויות ההיסטוריות על הקמתו בפועל של מקדש זה הן ספורדיות, והעדר החפירות הארכאולוגיות על ההר אינו מאפשר לאסוף עדויות לכאן או לכאן. החוקרים נחלקים אף בשאלה האם חילון הערי היה בין הגורמים החשובים לפריצת מרד בר כוכבא, או שמא מדובר בצעד ענישתי שנעשה לאחר המרד, אולם בין כה וכה, לאחר המרד נאסר על היהודים להתיישב בירושלים.
שאלה נוספת הנידונה במחקר היא השאלה הנוגעת במידת הצלחתו של המרד בטרם דוכא על ידי החילות הרומיים, האם עלה בידם להחזיק בירושלים לזמן מה, ואם כן, האם שיקמו את הריסות המקדש? מרבית החוקרים נוטים לדעה כי המורדים לא הצליחו להגיע לירושלים, אולם יש מהחוקרים המחזיקים בדעה הפוכה, ואף כאלו המרחיבים אותה ודורשים כי אכן שוקם המקדש, או לכל הפחות, שוקם המזבח והקריבו עליו קורבנות.
[עריכה] התקופה הביזנטית
עם הכרזת הנצרות לדת הרומית הרשמית על ידי הקיסר קונסטנטינוס בצו מילנו ב-313 לספירה, נעשתה ירושלים עיר קדושה לנצרות, היא הפכה למרכז הדתי של האימפריה הביזנטית, ובהדרגה הוקמו בה כנסיות רבות מסביב להר הבית שנותר בחורבותיו, שנותר חרב, כעדות דוממת לנפילתם של היהודים, דוחי המשיח, וכהתגשמות נבואתו של ישו שלא תשאר במקדש "אבן על אל אשר לא תתפרק".[5] בשנת 333 מציין הנוסע מבורדו כי עוד ניתן לראות את סימני ההרס והחורבן על ההר, אם כי הוא מייחס אותם לחורבן הבית הראשון. כמו כן, מציין הנוסע כי על ההר מצויים של פסלים של אדיראנוס, וכן "אבן נקובה" אליה באים היהודים פעם בשנה למושחה בשמן, ולקנן על החורבן.
בשנת 361 לספירה ביקש הקיסר יוליאנוס, כחלק ממאבקו בנצרות, לבנות את בית המקדש היהודי, אך הניסיון נכשל בעקבות שריפה פתאומית שפרצה במהלך הבנייה ומותו של הקיסר.
על פי כלל המקורות ההיסטוריים, במשך שאר התקופה הביזנטית נשאר הר הבית אזור שומם, נטוש ומוזנח. רבים מאבניו נלקחו לצורכי בנייה והמקום אף שימש כמזבלה לעיר.
[עריכה] התקופה המוסלמית הקדומה
עם הכיבוש המוסלמי, בשנת 638 לספירה, החלו המוסלמים לבנות בהר הבית מסגדים ומבנים מוסלמים. בדרום הר הבית הוקם מסגד אל אקצא, בתחילה - בתור מבנה עץ. תאריך הקמתו אינו ידוע, ומסורות מסוימות מקדימות אותו עד ימי עומר בן אל-ח'טאב. התאריך האחרון האפשרי הוא קודם לשנת 679, עת מעיד הנזיר ארקולפוס שראה את המבנה.
הבנייה התפתחה במיוחד בתקופת שושלת בית אומיה, ובראשם עבד אל-מלכ שהקים בשנת 691 את כיפת הסלע. וההיסטוריונים הערביים מייחסים אף אותו לעבד אל-מלכ. אף שהמבנים התמוטטו בשל רעשי אדמה שחזרו ונשנו הם שוקמו, וכיום כיפת הסלע היא המבנה המוסלמי העתיק בעולם שעדיין בשימוש.
[עריכה] התקופה הצלבנית
בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים במסע הצלב הראשון. הצלבנים נכנסו להר הבית והפכו את כיפת הסלע ל"מקדש האדון" (Templum Domini) ואת מסגד אל-אקצא ל"היכל שלמה" (Templum Solomonis) שעל שמו מאוחר יותר (1118) יקרא מסדר הטמפלרים, או בשמו המלא - מסדר אבירי היכל שלמה, שכן הטמפלרים חשבו את מסגד אל-אקצא, מפקדתם, לארמונו של שלמה המלך.
על כיפת הסלע הניחו הצלבנים צלב מוזהב גדול שלימים הפך לסמל ממלכת ירושלים, ומאוחר יותר לסמל המסדר הפרנציסקני. בדרום הר הבית הם קבעו את המטה המרכזי שלהם בארץ ישראל ולחלל הגדול שבפינה הדרומית מזרחית בהר קראו אורוות שלמה.
כיפת הסלע וכנסיית הקבר שימשו מודל לכנסיות טמפלריות רבות באירופה, שהמפורסמת שבהן היא כנסיית טמפל בלונדון.
[עריכה] התקופה האיובית והממלוכית
לאחר השתלטות צלאח א-דין על ממלכת ירושלים חזר המקום לשמש כמסגד ושימש מרכז דתי. אולם, כמו העיר ירושלים כולה, הפך ההר למקום שולי יחסית בעולם המוסלמי.
ב תקופה הממלוכית נבנו קשתות הגבהה על מורדות ההר, מצידו החיצוני של הכותל המערבי. קשתות אלו היוו תשתית לבניית בתים במתחם שכיום נקרא הרובע המוסלמי, וגרמו למעשה לכך שעד היום רובו של הכותל המערבי נכסה מעין מאחורי בתי הרובע המוסלמי. הר הבית עצמו היווה את מרכז פעילות הבנייה הממלוכית בירושלים. הבנייה בהר הייתה פריבילגיה שלטונית, וכמעט לא נבנו בו מבנים בהקדש אישי פרטי (יוצא דופן הוא השופט פח'ר א-דין, שהקדיש את הח'נקה פח'ריה בקרן הדרום-מערבית של הר הבית). הבנייה התרכזה בצפון ההר ובמערבו. הר הבית הוקף מצפון וממערב בסטווים מפוארים, שבהם נכללו גם הכניסות למדרסת האשרפייה והאסערדיה. השליטים הממלוכים הם שהקימו את המקשתים הידועים כ"מאזני יום הדין", אשר מקיפים את המשטח המוגבה שעליו ניצבת כיפת הסלע. תנכיז הקים את מבנה הטהרה הידוע כ"כוס" בין כיפת הסלע למסגד אל אקצא. במאה ה-14, בשם הסולטן קאיתביי, נבנו דוכן הקיץ, שהוא מינבר (עמדת דרשן) חיצונית והסביל הקרוי על שמו.
[עריכה] התקופה העות'מאנית
ירושלים, והר הבית בכללה עברה לידי האימפריה העות'מאנים והסולטן סלים הראשון בשנת 1517 ללא זעזועים רבים.
בנו של סלים, סולימאן המפואר עסק במפעלי בנייה בסביבות ירושלים, כשגולת הכותרת שבהן הייתה בניית ושיפוץ חומת העיר, ובכללה כותלי הר הבית. בנוסף לכך, דיפן את כותליה של כיפת הסלע באריחי קרמיקה איזניקית בשנת 1552, כמצוין בכתובת מעל הפתח הצפוני של המבנה.
בשלהי התקופה, התחילו השלטונות להתיר אף לאלו שאינם בני דת האסלאם להיכנס למתחם המקודש, ובכך התאפשר חקר ההר (להלן).
[עריכה] תקופת המנדט
עם הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה בא הקץ על מאות שנות שלטון מוסלמי בירושלים. בתקופה זו, על רקע הצהרת בלפור והעליות הציוניות, התפתחה התנועה הלאומית הפלסטינית, שבהשפעתו ובהשראתו של המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני קיבלה צביון דתי גובר והולך. המופתי הפך את הר הבית לאחד הסמלים העיקריים של הלאומנית הפלסטינית השזורה ביצרים דתיים, ובנאומיו המשלהבים הזהיר מפני כוונה ציונית להשתלט על הר הבית. דרשות יום השישי במסגדי הר הבית הפכו לזירה מרכזית להסתה ולליבוי יצרים דתיים, שהתפתחו להתארגנות פוליטית למאבק נגד השלטון הבריטי והסכנה הציונית ותרמו לגיבוש הזהות הלאומית הפלסטינית.
המופתי גם שאף להקים בהר הבית "פנתיאון" לגדולי האסלאם, האומה הערבית והעם הפלסטיני, ובמסגרת זו פעל להבאתו לקבורה במקום של מאולנה מוחמד עלי, מנהיג המוסלמים בהודו שמת בלונדון ב-1931. בהמשך אותה שנה איפשר מחווה דומה כלפי מלך חיג'אז ואבי השושלת ההאשמית, חוסיין בן עלי, שמת בגלות בעמאן. ב-1934 הובא לקבורה במקום דודו של המופתי, מנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית וראש עיריית ירושלים מוסא כאט'ם אל-חוסייני.
[עריכה] התקופה הירדנית
עם חלוקתה של ירושלים בתום מלחמת העצמאות, עבר הר הבית, כיתר חלקי העיר העתיקה, לתחום שליטתה של ממלכת ירדן. השליטה המעשית בהר הבית נותרה בידי הווקף המוסלמי, שנשלט בידי אנשי דת פלסטינים. ב-20 ביולי 1951 נרצח עבדאללה הראשון מלך ירדן ביריות בעת ביקור בהר הבית לעיני נכדו חוסיין, בעת שעמד להיכנס לתפילה במסגד אל אקצה. ההתנקשות בוצעה בידי קבוצת מתנקשים פלסטיניים קיצוניים, שהיו בקשר עם מופתי ירושלים לשעבר חאג' אמין אל חוסייני, על רקע של תרעומת של הפליטים הפלסטינים ושל תושבי הגדה המערבית על מצבם.
בין השנים 1958-1962 בוצעו עבודות שיפוץ נרחבות בכיפת הסלע שבמרכז הר הבית, בתמיכה כוללת של העולם המוסלמי. במסגרת עבודות השיפוץ הוחלפה כיפת העופרת האפורה של המבנה בכיפת אלומיניום מוזהב, מה שהעניק למבנה ולהר הבית כולו את החזות הזוהרת המוכרת כיום.
[עריכה] התקופה הישראלית
במלחמת ששת הימים כבשו כוחות הצנחנים את ההר, ומרדכי גור מפקד חטיבת צנחני מילואים הכריז את האמירה שנכנסה לאתוס הלאומי: "הר הבית בידינו". לאחר כיבוש ההר, הדגישה הרבנות הראשית לישראל כי העלייה למתחם הר הבית אסורה בימינו ליהודים. כיבוש הר הבית עורר סערה בעולם המוסלמי, ובעקבות לחצים הסכימה ממשלת ישראל להעביר את השליטה על ההר לידי הווקף המוסלמי.
בישראל הוקמו מספר תנועות התובעות שהשליטה על הר הבית תועבר לממשלת ישראל. התנועה המפורסמת ביותר היא "נאמני הר הבית" בראשותו של גרשון סלומון, שהשתתף כחייל בכיבוש העיר, והקים את התנועה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. תנועה זו סוברת כי הר הבית הוא המפתח לריבונות על כל ארץ ישראל. תנועות אחרות הן: "מכון המקדש" (שאותו הקים הרב ישראל אריאל שהשתתף כחייל בכיבוש ההר), "התנועה לכינון המקדש" ועוד.
הר הבית נחשב לאחד המתחמים הרגישים ביותר בארץ והממשלה מתייחסת אליו כאל "חבית חומר נפץ" מבחינה פוליטית. בכל יום שישי נערכים כוחות רבים של משטרה סביבות ההר, למנוע מהומות מצד המתפללים. פתיחת פתח במנהרת הכותל ברובע המוסלמי הייתה העילה לפריצת מהומות בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה. לטענת הפלסטינים, העילה לפרוץ אינתיפדת אל אקצה, היא עליית אריאל שרון להר הבית בשנת 2000.
בשנים האחרונות הושמעו תלונות רבות מצד היהודים על הבנייה והחפירות שמבצע הווקף תחת הר הבית, ומנגד גם תלונות מצד המוסלמים על החפירות הארכאולוגיות שמבצעת ישראל בסביבות ההר. ארכאולוגים ישראליים שבראשם אילת מזר העריכו שבמסגרת העבודות בהר, הושמדו בשיטתיות ובהיקף נרחב ממצאים ארכאולוגים יהודיים מתקופות קדומות. בגילוי-דעת שהתפרסם בסוף 2001 הזהירו אישי ציבור רבים (ובהם עמוס עוז, ס. יזהר, א. ב. יהושע, מאיר שמגר ורבים נוספים), מפני הריסת ומחיקת העבר היהודי של הר הבית. בעקבות המחאה הציבורית הוקם "הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית". במקביל, החלו הארכאולוגים צחי צוויג וגבריאל ברקאי בפרויקט חסר תקדים של סינון העפר שהושלך בעת עבודות הבנייה בהר. הסינון מתבצע בגן הלאומי עמק צורים ומשתף מתנדבים רבים ביניהם תנועות נוער ותלמידים מרחבי הארץ. עד כה התגלו ממצאים רבים מתקופות שונות כאשר הבולט שבהם הוא בולה עם כתובת עברית מימי הבית הראשון.
כיום מותרת הכניסה ליהודים למתחם הר הבית (לאחר בידוק קפדני של משטרת ישראל), אך אסורה בו התפילה וכן הכנסת סידורים וספרי תנ"ך. בקרב חוגים בציונות הדתית נשמעה ביקורת כנגד ההגבלות הרבות שחלות על הנכנסים להר, והמעקב שמבצעים אנשי הוקף אחר המבקרים היהודים, במטרה למנוע אפשרות תפילה בהר.
[עריכה] הר הבית ביהדות
הר הבית עליו שכנו בתי המקדש הראשון והשני, הוא המקום הקדוש ביותר ליהדות. על פי המסורת היהודית, הר הבית הינו "המקום אשר יבחר ה'", המוזכר פעמים רבות בספר דברים. בדברי הימים, נקרא הר הבית בשם "הר המוריה"[4], ולפיכך הוא מזוהה עם אותו הר ב"ארץ המוריה" עליו התרחשה עקידת יצחק, ואותו קרא אברהם בשם "ה' יראה"[6]. במסכת תענית בתלמוד הבבלי מופיע המדרש לשם זה - הר שממנו תצא הוראה לישראל, כאשר הכוונה כנראה לסנהדרין אשר ישבה בלשכת הגזית בבית המקדש .על אבן השתיה המצויה בהר הבית במקום קודש הקודשים, התבטאו חז"ל כי ממנה "הושתת העולם"[7]. כמו כן, מוזכר המקום כמקום ממנו נלקח העפר ליצירת האדם הראשון, בו בנה את מזבחו, בו הקריבו קין והבל את קורבנם, ובו בנה נח את מזבחו כשיצא מן התיבה, אם כי זו היית בהרי אררט.[8]
בית המקדש היה המקום אליו מכוונות תפילותיהם של ישראל, כמו שאמר שלמה המלך בתפילתו בחנוכת המקדש: "...וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ, וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ:"[9] גם לאחר חורבן המקדש עיני העם היהודי היו נשואות בתפילתם אל מקום הר הבית.
[עריכה] המחלוקת על כניסה להר
-
ערך מורחב – כניסה להר הבית (הלכה)
בתור האתר המקודש ביותר ליהדות, הלכות רבות עוסקות בעצם הכניסה אליו. מצד אחד, חל איסור כניסה, ברמות שונות, על טמאים, גויים, ישראלים וכהנים. מאידך - קיימות מספר מצוות שקייומן הוא אך ורק בתוככי ההר. גם לאחר חורבן המקדש, נותרה קדושה במקום, והוויכוח ההלכתי והאידאולוגי נסוב עד היום - מצד אחד עומדים אלו האוסרים על כניסת כל אדם לתחומי ההר, ומאידך אלו שאנים רואים פסול בכניסת יהודים, תוך הקפדה על כללי הטהרה ומעבר רק באזורים מסוימים בהר, ויש הרואים בדבר אף מצווה.
[עריכה] הר הבית באיסלאם
הר הבית קרוי בערבית: الحرم الشريف- אלחרם אלשריף.
מתחם הר הבית או בשמו הערבי מתחם אל-אקצא הוא האתר השלישי בקדושתו לאחר מכה ואל-מדינה והעלייה לרגל אליו אינה בגדר מצווה (חג') כי אם בגדר רשות.
הקשר של האסלאם עם הר הבית החל כאשר מוחמד היגר עם תומכיו בשנת 622 לספירה מן העיר מכה אל העיר ית'רב (לימים אל-מדינה). בית'רב ציווה מוחמד על מאמיניו להתפלל כשפניהם לכיוון ירושלים, אולם כעבור שנה וחצי בערך שינה את הוראתו, וציווה עליהם להתפלל כשפניהם לכיוון מכה. לפיכך מכונה ירושלים, ובפרט הר הבית, באסלאם: "כיוון התפילה הראשון" ("אולא אל-קבלתיין" أولى القبلتين). עיקר קדושתה ירושלים באסלאם נובע מפסוק בקוראן: "השבח לזה אשר הסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון, אשר בירכנו את סביבתו, כדי להראות לו מאותותינו, הרי הוא השומע והרואה"[10]. מוקדם מאוד התגבשה הדעה באסלאם שהמסגד הקיצון (ובערבית אל-אקצא) עליו מדובר הוא הר הבית (בעוד המסגד הקדוש הוא מכה). למשל, במסורת המיוחסת לאבן האשם וכלולה ב"א-סירה א-נבוויה" ("תולדות חיי הנביא") נאמר: "אז הוסע הנביא, עליו השלום והתפילה, מהמסגד הקדוש אל המסגד הקיצון, שהוא בית אל-מקדס שבאיליא"[11]. חוקרי האסלאם מניחים כי "בית אל-מקדס" הוא שערוב של הביטוי העברי "בית המקדש". אין חולק על כך שאיליא היא ירושלים, וכי מדובר בקיצור השם הלטיני "קולוניה איליה קפיטולינה" שניתן לעיר בשנת 131 לספירה. חדית'ים אחרים מפרטים את סיפור המעשה, ומספרים כי בהמת רכיבה פלאית ששמה אל-בוראק הסיעה את מוחמד בלילה אל ירושלים שם עלה בשבעת הרקיעים עד למושבו של אללה ודן עמו על מספר התפילות היומיות שיש להטיל על המאמינים המוסלמים.
בזמן התרחשות הדברים האמורים, ולמעשה במשך כל ימי חייו של מוחמד, לא היו מוסלמים בירושלים, אם כי ייתכן שהיו בה ערבים נוצרים, ולכן ודאית העובדה שלא היה בה שום מסגד במובן המקובל בימינו. עצם המוסד המכונה "מסגד" טרם התגבש בתקופה זו של ראשית האסלאם. לכן, סביר שהמילה מסגד בקוראן מתייחסת לאתר תפילה, או אתר סגידה [12]. הביטוי הסתום "המסגד הקיצון" יכול להתפרש באופנים אחדים, והפרשנות המוסלמית המקובלת כי מדובר בהר הבית אינה נובעת מהטקסט כפשוטו. מתחם הר הבית קיבל את השם אל-אקצא על הסמך הפרשנות כי המסגד הקיצון הוא "בית אל-מקדס" אשר ב"איליא" (כלומר, הר הבית אשר בירושלים). על פי המסורת המוסלמית תפילה במתחם אל-אקצא דינה כדין תפילה במסגד אל-אקצא, ומעלים על המתפלל כאילו התפלל חמש מאות פעמים.
ישנם חוקרים, דוגמת עמנואל סיון, הסבורים כי הר הבית אינו מתואר בקוראן כאתר קדוש, ובאותה מידה יכל הפסוק להתייחס לכל מקום אחר. ירושלים אף אינה מוזכרת בקוראן באופן מפורש. ישנה סברה שהמוסלמים השתלטו על המקום כיוון שרצו למגר את היהדות אשר סירבה להתאסלם. סברה אחרת מייחסת את קדושת הר הבית לניסיון לגמד את קדושתה של מכה בימי שלטון בית אומיה. מרכזו של בית אומיה היה בדמשק והח'ליפים משושלת זו נאלצו להתמודד עם מרד שפרץ במכה. יש חוקרים הסבורים כי הח'ליפים מבית אומיה ניסו להפחית מקדושתה של מכה המורדת על ידי העצמת קדושתה של ירושלים באסלאם.
[עריכה] הר הבית בנצרות
ישו חי ופעל בין היהודים בתקופת בית שני, בעת ימי שיא תפארתו ומרכזיותו של מקדש הורדוס. אין זה מפליא אפוא שהר הבית ובית המקדש נזכרים רבות בתיאור קורות חייו בספרי הברית החדשה. הבשורה על פי לוקס מספרת את סיפור המציאה במקדש, עלילה מימי נערותו של ישו, ובה מתואר כיצד אבד להוריו בעת שנלווה אליהם למסע עלייה לרגל מנצרת לירושלים בגיל 12, ומאוחר יותר נמצא בבית המקדש כשהוא מדהים את קהל זקני העדה בחוכמה וידע מפליגים [13]. בשנות בגרותו פעל ישו בחצר המקדש, שם הטיף, ביצע מעשי ריפוי ואף עורר מהומות בניסיונו לטהר את המקום מפעילותם של חלפני כספים וסוחרי בקר [14]. ישו פיתח סלידה כלפי המקדש, ההר והפולחנים המתקיימים במקום, ראה בהם מעוז של שחיתות וחמדנות, וברוח זו הטיף למאמיניו. הוא גם חזה, על פי המסופר בברית החדשה, את חורבנו של בית המקדש [15].
על רקע התייחסותו השלילית של ישו לאתר, לא הפך הר הבית לאתר קדוש לנצרות ולא הוקמו בו כנסיות לציון אבני דרך בחייו, וזאת בשונה מיתר המקומות הניתנים לזיהוי כאתרים שבהם חי ופעל. בתקופה הצלבנית הוסבו מסגדי הר הבית למקדשים והיכלים נוצריים (ראו לעיל), אך הדבר נעשה יותר מסיבות שלטוניות ופחות מטעמי קדושת האתר. אף שקיימות עדות נוצריות המאמינות שחזון הביאה השנייה של ישו שזור בהקמה מחודשת של בית המקדש על הר הבית, למרבית העולם הנוצרי נעדר הר הבית משמעות של קדושה עילאית, והוא נחשב משני בחשיבותו יחסית לאתרים סמוכים בירושלים הקשורים בקורות חייו של ישו.
החל מן המאה ה-19 החלה התעניינות נוצרית רבה בחקר ארכאולוגי של האתר, בניסיון לאמת היסטורית עדויות מקראיות השזורות בקורות חייו של ישו (ראו חקר הר הבית להלן). קבוצות של הנצרות הפרוטסטנטית האוונגלית כיום מתרעמות כנגד השליטה המוסלמית באתר המצרה את צעדיהם של יהודים ונוצרים במקום, רואות חשיבות עצומה בהשבת הר הבית לידיים יהודיות [16] ומשתפות פעולה עם "נאמני הר הבית" היהודים. קבוצות פרו-ציוניות כאלה מהוות אמנם שיעור ניכר מתנועת הצליינות הנוצרית לירושלים, אך במובן הרחב של העולם הנוצרי אינן מהוות בו מרכיב דומיננטי. הוותיקן והכס הקדוש הקתולי, האוחזים בתביעות רבות הנוגעות לשליטה באתרים מקודשים בירושלים, אינם מעלים תביעות כאלה ביחס להר הבית.
[עריכה] מבנים
-
ערך מורחב – מבני הר הבית
הר הבית נבנה מראשיתו כפלטפורמה שטוחה שנועדה לשמש תשתית למבנים המוקמים עליה. בעבר היו ממוקמים על הר הבית בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. כיום ממוקמים על הר הבית מסגד אל-אקצא, המונומנט - כיפת הסלע וכן מספר מבנים, צריחים, מדרסות ומבני הנצחה.
שני המבנים הגדולים והבולטים במתחם, מסגד אל-אקצה וכיפת הסלע, הוקמו בתקופה המוסלמית הראשונה, המאה השביעית לספירה. כמעט כל יתר המבנים המצויים כיום ברחבי הר הבית מקורם בתקופה הממלוכית, במאות ה-13, ה-14 וה-15.
[עריכה] חקר הר הבית
אף שניתן להקדים את ההתיייחסות לחקר הר הבית לרבנים שעסקו בנושא זיהוי מקום המקדש, ובראשם אשתורי הפרחי במאה ה-14, והרדב"ז במאה ה-16. הרי שהם דנו בשאלות הלכתיות, והעניין הכמו-מדעי נדחק לפינה.
תחילתו של החקר המדעי של הר הבית נעוצה במאה ה-19. האירופאי הראשון שהצליח לחדור להר הבית, לערוך מדידות ולפרסמם, היה הנוסע עליי ביי אל-עבאסי, שנולד בשם דומינגו באדיה אי לבליץ', אך התחזה לערבי ומוסלמי מלידה, והגיע למקום ב-1807. ספרו פורסם בשנת 1816.
בשלהי התקופה העות'מאנית, המחצית השנייה של המאה ה-19, התיר לראשונה הווקף המוסלמי ביצוע עבודות חקר ומיפוי בהר הבית בידי חוקר אירופי. היה זה קונרד שיק, מיסיונר גרמני תושב ירושלים שפעל בה רבות כארכאולוג וכאדריכל, ונודע כאחד החשובים בחוקרי ירושלים וארץ ישראל. שיק זכה לאמונו של הווקף וקיבל גישה חופשית למתחם הר הבית על מסגדיו, מרתפיו ומחילותיו, וערך רישום ומיפוי קפדני של האתר. לבקשת הווקף בנה דגם עץ של הר הבית ומבניו לצורך הצגתו בתערוכה בינלאומית, ובהמשך יצר דגמים רבים נוספים של המתחם, הן במתכונתו דאז והן במראהו כבימי בית המקדש. שיק סלל את הדרך לחוקרים אירופים נוספים, כצ'ארלס וורן הבריטי ופליסיאן דה סולסי הצרפתי, לערוך בדיקות ולמפות את החלקים התת-קרקעיים בהר, אם כי זכות החפירה בהר עצמו נשללה מהם.
היחיד שזכה אי-פעם לערוך חפירה במתחם ההר עצמו היה שודד העתיקות מונטגיו פרקר, שיצא לחפש את אוצרותיו הגנוזים של שלמה המלך, ובעזרת שוחד שפיזר לאישים שונים, הצליח לחפור בהר הבית במשך תשעה ימים, בטרם התגלה. הוא נאלץ לברוח בעוד המון זועם דולק בעקבותיו, ועוד באותו יום עלה על ספינה ביפו.
בשנות השלושים של המאה העשרים התרחשה רעידת אדמה קשה בירושלים שהרסה מבנים אחדים בהר הבית, ובהם גם את מסגד אל אקצא. בעקבות רעש זה נדרשה מחלקת העתיקות המנדטורית ברשותו של ארכאולוג המחוז המילטון לערוך מספר חפירות בתחום מסגד אל אקצא. בחפירות אלו התבררו מספר עניינים הקשורים בסטרטיגרפיה של המבנה, ונאספו חלקים הקשורים במבני המסגד השונים. אלה מוצגים כיום במוזיאון רוקפלר.
חפירה נוספת נערכה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, על ידי זאב ייבין, אך תוצאותיה לא פורסמו מעולם. באוגוסט של שנת 2007 ערך יובל ברוך, ארכאולוג מחוז ירושלים ברשות העתיקות, מספר בדיקות בהר הבית כחלק מהפיקוח על עבודות שיקום תשתיות החשמל, ובהם הוא מצא שרידים מתקופת בית ראשון באתרם.
[עריכה] נגישות להר הבית
מתחם הר הבית נשלט ומנוהל באופן רשמי על ידי משרד הווקף בירדן.
עד אמצע המאה ה-19 נמנעה הכניסה למתחם הר הבית ממבקרים לא-מוסלמים. משנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים, רשאים מבקרים לא-מוסלמים להיכנס למתחם באופן מוגבל, אבל הכניסה למבקרים לא-מוסלמים הרוצים להתפלל אינה מותרת.
לאחר ביקורו של אריאל שרון בהר הבית בשנת 2000, עת היה ראש האופוזיציה, אשר נתפש בעולם הערבי כצעד פרובוקטיבי מצד ישראל, החל גל של מחאות אלימות מצד ערביי ישראל, ונאסר בעקבות כך על כל המבקרים הלא-מוסלמים להיכנס למתחם הר הבית.
בשנת 2006 נפתחה מחדש הכניסה למבקרים הלא-מוסלמיים אשר איננה כרוכה בתשלום כלשהו. הכניסה למתחם מותרת בכל השבוע מלבד ימי שישי וימי החג המוסלמים, בין 7:00 - 10:00 בבוקר ובין 1:30 עד 2:30 אחר הצהריים. הכניסה למתחם אפשרית דרך מעבר מכוסה עץ אשר ממוקם ליד שער הביטחון בכניסה לכותל המערבי אשר מוכר גם כשער המוגרבים. הכניסה למסגדים עצמם אסורים למבקרים הלא-מוסלמים, כמו כן הכניסה להר הבית דרך השוק ברובע המוסלמי אסורה למבקרים הלא-מוסלמים. המבקרים חייבים לעבור בדיקה ביטחונית קפדנית, ופריטים כמו ספרי תפילה בעברית או כלים מוזיקליים אינם מורשים במתחם.
בנוסף להגבלות הללו אשר הוגדרו על ידי המועצה האסלאמית, קיימת מחלוקת בתוך הרבנות היהודית בנוגע לרשות הכניסה ליהודים להר הבית. יש המגבילים כניסה משום שאף שבית המקדש נחרב בשנת 70, מיקומו המדויק של קודש הקודשים עצמו, אליו היה מורשה להיכנס רק הכהן הגדול, אינו ידוע בוודאות עד היום. על כן, לטענתם, ההגבלה חלה על כל המתחם. אף על פי כן, רבנים שונים מאמינים שבעקבות הידע שהצטבר במשך השנים בעקבות המחקרים הארכאולוגיים המודרניים ועדויות שונות, ניתן כיום לדעת בודאות אל אלו מן האזורים במתחם הכניסה מותרת מבלי להפר את ההלכה היהודית.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אילת מזר, המדריך השלם לחפירות הר הבית, ירושלים 2000
- אלי שילר (עורך), הר הבית ואתריו - אריאל 65-64, אריאל, 1989
- Myriam Rosen-Ayalon, The Early Islamic Monuments of al-Ḥaram al-Sharīf: an Iconographic Study, Qedem 28, Institute of Archaeology, Hebrew University of Jerusalem, 1989
[עריכה] הערות שוליים
- ^ שופטים יט, י; דברי הימים א' יא, ד
- ^ שמואל ב' כד, יח-כד
- ^ דברי הימים א' כא, יח-כו
- ^ 4.0 4.1 דברי הימים ב' ג, א
- ^ מתי כד, ב; מרקוס יג, ב; לוקאס כא, כד
- ^ בראשית כב, יד
- ^ בבלי יומא, נד, ב
- ^ משנה תורה, הלכות בית הבחירה, א, ב
- ^ מלכים א' ח, מח, ועוד
- ^ סורה 17, איה 1, הטקסט המקורי: "سبحان الذي أسرى بعبده ليلاً من المسجد الحرام إلى المسجد الأقصى الذي باركنا حوله لنريه من آياتنا إنه هو السميع البصير" (سورة الإسراء).
- ^ הטקסט המקורי: "ثم أُسـْرِيَ برسول الله صلى الله عليه وسلم من المسجد الحرام إلى المسجد الأقصى وهو بيت المقدس من إيلياء".
- ^ השורש הערבי מקביל לשורש ס-ג-ד בעברית, והמשקל של המילה מצביע על מקום - כלומר, "מסגד" הוא מקום שבו סוגדים
- ^ הבשורה על פי לוקס 2:42-51
- ^ הבשורה על פי מרקוס 11:15
- ^ הבשורה על פי מתי 24:2
- ^ Lambert Dolphin, THE IMPORTANCE OF THE TEMPLE MOUNT TO CHRISTIANS
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הר הבית |
- רון פלד, הר הבית - כתבה כוללת וידאו - רון פלד (ynet)
- אתר ההרס הארכאולוגי בהר הבית
- סיכום פרטי ההרס הארכאולוגי בהר הבית בעשור האחרון, מתוך: מקור ראשון, ט' באב, תשס"ו
- דו"ח ראשוני לממצאים ממפעל סינון העפר מהר-הבית
- דו"ח שני לממצאים ממפעל סינון העפר מהר-הבית
- תקופת האבן - מסה של אסף ענברי על הר הבית
- אלי אשד, הר הבית הווירטואלי
- התפייסות לאומית על הר הבית, עמלנט
- תמונות של הר הבית כיום
- מכון המקדש, אתר הבית
- תנועת נאמני הר הבית, אתר הבית (אנגלית)
- חפירות תעלת החשמל בחודש אלול התשס"ז, אשר חשפו חומות ומימצאים חדשים במתחם המקדש. תמונות נוספות.
- דו"חות ארכאולוגיים שונים אודות התעלה שחפר הוואקף בחודשים יולי-אוגוסט 2007
- על הר הבית - חרם אל שריף: השקפות יהודיות והשקפות מוסלמיות
- נדב שרגאי, דיכטר: מותר להתפלל בהר הבית, אבל אסור להניע את השפתיים, אתר הארץ
- המבוא לספר "פונדמנטליזם יהודי והר הבית" מאת מוטי ענברי, הוצאת מאגנס, 2008
| חלקי העיר העתיקה של ירושלים | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
  |
||||||||
| שערי ירושלים | ||||||||
|
שער האריות | שער הפרחים | שער שכם | השער החדש | שער יפו | שער האשפות | שער ציון | שער הרחמים | שערי חולדה |
||||||||
|
אתרים: הר הבית · הכותל המערבי · קברי צדיקים · מערת המכפלה · עיר דוד · ירושלים |
 |