הבקע הסורי-אפריקני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צילום לוויין של נאס"א שבו נראה חלקו הצפוני של הבקע הסורי-אפריקני. בתמונה: חצי האי סיני, ים המלח, עמק בקעת הירדן , והכנרת
מפת השבר

הבקע הסורי-אפריקני או השבר הסורי-אפריקני הוא השם הנפוץ, אם כי המטעה קמעה, לסדרה של העתקים ובקעים שנמשכת מצפון לדרום, מדרום טורקיה דרך סוריה ובקעת הלבנון בצפון, לאורך נהר הירדן, ים המלח, הערבה, מפרץ אילת וים סוף, דרך מפרץ עדן עד לקניה, שם הוא מתפצל לשניים ומגיע לבסוף עד למוזמביק. אורכו של הבקע כ-6,000 ק"מ ורוחבו בין 7 ל-20 ק"מ, והוא החל להיווצר לפני כ-25 מיליון שנים בתהליך שנמשך עד היום. הבקע הוא הגורם העיקרי לרעידות האדמה באזורים שבהם הוא עובר.

בתחום הבקע הסורי-אפריקני התרחשו בשנים האחרונות בישראל רעידות אדמה קלות-בינוניות. הגאולוגים סבורים כי הן משחררות את האנרגיה המצטברת בנקודות החיכוך של הלוחות הטקטוניים, ומונעות בכך למעשה הצטברות של כמות אנרגיה גדולה שאמורה לכאורה לגרום לרעידת אדמה עזה, מסוג הרעידות שהתרחשו באזור בעבר.

הבקע מחולק לשלושה חלקים עיקריים (מצפון לדרום): בקע ים המלח – מדרום טורקיה ועד לים סוף, בקע ים סוף – ממפרץ אילת לאורך ים סוף, ובקע מזרח-אפריקה – מאתיופיה בצפון ועד זימבבואה בדרום.

בפי גאולוגים מודרניים נקראת סדרת הבקעים "מערכת ההעתקה הסורית-אפריקנית".

מהות הבקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבקע מפריד בין הלוח האפריקאי ללוח הערבי, כאשר הלוח הערבי הועתק בהדרגה למרחק של 105 ק"מ צפונית ללוח האפריקאי בקטע שמדרום לים כנרת (כך למשל המקום המקביל לבקעת תמנע מצדו המזרחי של השבר הסורי־אפריקני מצוי 100 קילומטר צפונית לו בפונון שבירדן), ו-40 ק"מ בקטע שמצפון לכנרת. שני הלוחות נעים צפונה, אולם הלוח הערבי, ממזרח לבקע, נע במהירות רבה יותר. מהירות התנועה היחסית בין הלוחות היא כ-4 מילימטרים לשנה (לעומת מהירות של כ-4 סנטימטרים לשנה בהעתק סן אנדראס).

במקומות בהם הקו המפריד בין הלוחות נמצא בזווית חיובית (נגד כיוון השעון) יחסית לכיוון התנועה היחסית ביניהם, הלוחות מתרחקים זה מזה, ונוצר בקע הולך ומתרחב. כך קורה בבקע ים סוף, בו מתרחשת התפשטות קרקעית הים, ולכן נחשב מבחינה גאולוגית לאוקיינוס צעיר. לעומת זאת באזורים בהם הזווית הזו היא שלילית, הלוחות נלחצים זה לזה, ונוצרים רכסי הרים, כמו רכס הרי הלבנון, ורכס הרי מול הלבנון (כולל הר החרמון).

הבקע בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבקעים העיקריים לאורך הבקע בארץ ישראל הם עמק החולה, בקעת כנרות, בקעת הירדן ובקעת ים המלח. כמו כן, תהליך היווצרות הבקע גורם לקימוט שמגביה את רכס החרמוןרכס נוצר לפני הביקוע, במקביל להיווצרות הקשת הסורית). אילולא הבקע, הרי הגלעד והגולן בעבר הירדן המזרחי, והרי יהודה ושומרון והגליל היו למעשה גוש הררי אחד, כפי שהיו עד להיווצרותו. עדות לכך היא שכבת בזלת הכיסוי, המכסה את הגולן וחלקים מהגליל המזרחי (ואף נמצאת מתחת לפני השטח בכנרת ובעמק החולה). דבר זה מסביר גם את גודלם של חלק מהנחלים בארץ ישראל המערבית (למשל נחל שורק), שעל-פי שטח אגן הניקוז הנוכחי שלהם היו אמורים להיות הרבה יותר קטנים.

באזור זה (שהוא דרום בקע ים המלח) נמצא החלק הנמוך ביותר של הבקע והחלק היבשתי היחיד בו המצוי מתחת לגובה פני הים. בנוסף להפרדת הרי הגלעד מהרי יהודה ושומרון גרם הבקע הסורי-אפריקני להעתקי משנה נוספים האנכיים לו, ופיצל את השומרון מהגליל, באמצעות בקעת עמק יזרעאל ומערך הבקעות הצפוניות לה: בקעת כסולות, בקעת תרען, בקעת בית נטופה ובקעת סח'נין. כמו כן מפרידה בקעת באר שבע בין יהודה ושומרון לבין הנגב.

הבקע באפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקו האפריקני של הבקע הסורי-אפריקני גבוה בהרבה מבקע ים המלח, אולם הוא עדיין נמוך בהרבה מהאזורים המקיפים אותו. השבר מפריד בין שני חלקיו של הלוח האפריקאי - הלוח הנובי והלוח הסומאלי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הבקע הסורי-אפריקני בוויקישיתוף