השואה באמנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

השואה, בשל היותה אירוע שהשפיע על חייהם של מיליוני בני אדם, ובשל היותה אחד האסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית, הן מבחינת היקפה והן מבחינת מידת האכזריות של הפשעים שנעשו במסגרתה- מהווה נושא ליצירותיהם של אמנים רבים ברחבי העולם, בכל תחומי האמנות.

אמנות פלאסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנות פלאסטית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקומה של השואה באמנות הישראלית עד שנות ה-80 היה מצומצם. למרות עיסוקם של אמנים שונים בזיכרון השואה, כגון עבודותיהם של יגאל תומרקין, חיים מאור ואחרים, לא נתפש אף גוף עבודה של אותם אמנים כבעל עניין מרכזי בייצוג השואה. לעתים, כמו ניסו אמנים להמעיט בחשיבות ייצוג השואה בעבודתיהם. משה קופפרמן, לדוגמה, ניסה במשך שנים רבות להציג את עבודתו בראש ובראשונה בהקשר של שפת האמנות וגישות פורמליסטיות אחרות. יוצאים מן הכלל הן פסלים ואנדרטאות אשר הוזמנו למרחב הציבורי על ידי הממסד העירוני או הממשלתי בישראל.

השינוי בעמדת האמנים הישראלים בייצוג השואה החל במהלך שנות השמונים. הסמן הבולט לתופעה, ובמידה רבה גם המוביל שלה, היה הצייר משה גרשוני. בעבודותיו האקספרסיביות כגון המיצב "אטימה אדומה: תיאטרון" (1980) בביאנלה של ונציה וציורים רבים שעשה במהלך שנות ה-80 וה-90, הופיעו ייצוגים של השואה בצורה הולכת ומתחדדת. בין דימויים אלו ניתן למנות אזכורים של שמות יהודיים, של פסוקי תפילות, סימנים כגון צלב קרס, מגיני דוד ועוד, אשר הוטמעו בתוך מסגרות אקספרסיביות. בעבודותיו של גרשוני בוטאה השואה מתוך יחס של השגבה טרנסגרסיה גם יחד‏[1]. מן הצד האחד מופיעים הדימויים כסימני זיכרון וכינון זהות, כמו בעבודה "הנני" (1988) בה מופיעים על גבי צלחת קרמיקה הכיתוב "הנני" כשהוא מלווה במגן דוד צהוב ובטביעת האצבע של האמן. בעבודה "היום השישי" מופיעים ספלי קפה מעוטרים בצלב קרס ובצלחות ששוליהן הוזהבו ולצידן צלחת שלישית ובה כיתוב הפסוק "יום השישי. ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם!" הלקוח מספר בראשית. בעבודות אחרות כגון "גוסטאב מאהלר" (1980) מופיע שמו של המלחין היהודי-גרמני מאהלר בתוך מעיין פרופיל ייצוגי שלו ובשוליו נרשמה הכתובת "הי, חייל, מה שמעת". בכך מערבבת ביצירה בין איקונוגרפיה הומואירוטית שפיתח גרשוני לבין ייצוג השואה. ייצוג מובהק יותר הופיע בקבוצת תחריטים משנת 1994 הנקראת "שש השנים הראשונות", אשר בכל אחד מחלקיה מופיעים תאריכים הקשורים למשפחתו של גרשוני ולמלחמת העולם השנייה, לצד כתובות כגון "איפה כל היהודים?".

במהלך שנות התשעים הציגו אמנים ישראלים שונים גישות שונות, לעתים ביקורתיות לייצוג השואה. במקרים רבים ניכרת בעבודותיהם השפעת העיסוק בשואה באמנות הבינלאומית. האמנית פני יסעור, לדוגמה, הציגה בתערוכה "מפות מנטאליות - אולמות ייצור" (1993) ובעיקר בבודה "מפת הרכבות של גרמניה, 1938" (1996), אשר הוצגה במסגרת תערוכת ה"דוקומנטה" בעיר קאסל. בעבודות אלו הופיעו מפות של רכבות וסממנים אחרים המאזכרים את השואה כחלק מניסיון לייצוג זיכרון ותיאור היחס שבין הזיכרון הפרטי והציבורי בעקבות השואה‏[2].
גישה מנוגדת הציג האמן רועי רוזן בתערוכה "חיה ומות כאווה בראון" (1997) שהקים במוזיאון ישראל. בתערוכה "איפשר" רוזן לצופים לחוות ולהשתתף בחייה של פלגשו של אדולף היטלר. בפרויקט אחר הציג את דמותה הפיקטיבית של "ז'וסטין פרנק", אמנית יהודיה פרובוקטיבית אשר "פעלה" באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה. עבודות ביקורתיות אלו עסקו ביחס התרבות לשואה, לא פחות מאשר לשואה עצמה.

רשימת אנדרטאות ציבוריות בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות ספרותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספרות השואה

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטי קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – השואה בקולנוע

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיקה קלאסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמר יידי וזמר עברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פנינה רוזנברג, סלון המסורבים: השואה באמנות, תל אביב: רסלינג, 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: רוזן, רועי, "נראותה ואי-נראותה של הטראומה", סטודיו, גיליון מס' 76, אוקטובר-נובמבר 1996.
  2. ^ ראו: בר אור, גליה, "חלל פרדוקסלי", סטודיו, גיליון מס' 109, נובמבר-דצמבר 1999, עמ' 45-53.