השושלת הקג'ארית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
השושלת הקג'ארית
Mihr Ali 1813.jpg
פתח עלי שאה קג'אר
Flag of Agha Mohammad Khan.svg
דגל
Imperial Emblem of the Qajar Dynasty (Lion and Sun).svg
סמל
הוקמה 1794
התפרקה 1925
ישות קודמת שושלת זנד
ישות יורשת שושלת פהלווי
משטר שאה
שפה טורקית, פרסית
יבשת אסיה
עיר בירה טהראן
Map Iran 1900-fr.png
מפת איראן 1900
מלכי השושלת הקג'ארית לפי סדרם
דמות של נסיך קג'ארי
אישה איראנית מסוף התקופה הקג'ארית
עותק של שאה נאמה מהתקופה הקג'ארית (1837)

השושלת הקג'ארית (פרסית: سلسله قاجاریه - או دودمان قاجار) היא שושלת ממוצא טורקמני, ששלטה באיראן של היום ובחלק משכנותיה בשנים 1794-1925

מוצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

השושלת הקג'ארית צמחה מתוך שורות הקיזילבש (ראש אדום בטורקמנית), ברית שבטי נוודים טורקמנים שמלאה תפקיד חשוב בפוליטיקה האיראנית החל מתקופתה שלטון האימפריה הספווית. במאה ה-15 התיישבו אבות השושלת באזור הים הכספי. הם היו שבט של רועים נודדים. פתח עלי ח'אן קג'אר היה מצביא נודע בתקופתם של השאהים הספאווים חוסין שאה ותהמספ השני. בשנת 1726 הוא הוצא להורג בפקודת נאדיר שאה, המצביא שהפך לימים לשאה מייסד השושלת האפשארית, בנו מוחמד חסן ח'אן קג'אר (1722-1758) נהרג בפקודת שליט איראן, קארים ח'אן זנד.

עליית השושלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1779 בעקבות מותו של השאה , מוחמד קארים ח'אן זנד משושלת זנד, ששלטה בדרום איראן, אע'א מוחמד ח'אן, מנהיג השבט הקג'ארי החל במאמצים לאיחודה של איראן. אע'א מוחמד ח'אן נודע כשליט אכזר שטבח בערים שלמות והשתמש בעונשים אכזריים כמו ניקור עיניים של 20,000 מתושבי העיר קרמן, בגלל שנלחמו נגד כוחותיו. הצבא הקג'ארי הורכב מכוחות טורקמניים ועבדים גאורגים. בשנת 1794 גבר אע'א מוחמד ח'אן על כל יריביו כולל לוטף עלי ח'אן, השאה האחרון לשושלת זנד. הוא חדש את השלטון בפרסי בקווקז. אע'א מוחמד ח'אן מקם את בירתו בכפר קטן בשם טהרן, ליד חורבות העיר ראי. בשנת 1796 הוכרז באופן רשמי כשאה. בשנת 1797 נרצח בעיר שושה בירת ח'אנות קרבך. ירש אותו אחיינו, פתח עלי שאה.

מלחמה עם רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1803, תחת פתח עלי שאה, יצאו הקג'ארים למלחמה נגד האימפריה הרוסית במלחמת רוסיה-פרס (1813-1804), בעקבות התפשטותה של רוסיה אל תוך הקווקז, שהיה ברובו בשליטה איראנית. איראן סבלה תבוסה קשה. בעקבות הסכם גוליסטן בשנת 1813, נאלצה איראן להכיר בכך שגאורגיה ומרבית הקווקז יעברו לשליטת רוסיה. בסוף שנות ה-20 של המאה ה-19 פרצה מלחמת רוסיה-פרס (1828-1826) שוב הובסה איראן. העיר טבריז נכבשה בידיה רוסיה. לפי הסכם טורקמנצ'אי בשנת 1828 הועבר דרום הקווקז לריבונות רוסיה. בשנת 1834 עלה לשלטון מוחמד שאה ניסה בהשפעה רוסית לכבוש את הראט, ללא הצלחה. בשנת 1848 עלה לשלטון נאסר א-דין שאה, שנחשב למוצלח בשליטים הקג'אריים.

תקופת נאסר א-דין שאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נאסר א-דין שאה קג'אר

בתקופת נאסר א-דין שאה החלו להגיע לפרס טכנולוגיה, מדע ושיטות חינוכיות מהמערב והחלה המודרניזציה של המדינה. נאסר א-דין שאה שאה ניסה לעורר יריבות בין רוסיה לבין בריטניה, שתי המדינות שניסו להפעיל את השפעתן על פרס, כדי לשמור על עצמאותה של פרס. למרות זאת התגברה התערבותן הפוליטית והטריטוריאלית של מעצמות אירופה בפרס בתקופתו.

נאסר א-דין שאה לווה כסף כדי לממן נסיעות לאירופה בהן ניסה להוכיח שלפרס תרבות עתיקה. למרות זאת לא הצליח למנוע את התערבותן של רוסיה ובריטניה באזורי ההשפעה האיראניים לשעבר. בעקבות המלחמה האנגלו-פרסית בשנים 1856-1857 העבירו הבריטים את העיר הראט, שהייתה תחת השפעה פרסית, לשלטון אפגניסטן. הבריטים יעדו את אפגניסטן לחצוץ בין הטריטוריות של רוסיה במרכז אסיה לטריטוריות של בריטניה בהודו. בריטניה הרחיבה את השפעתה גם לאזור המפרץ הפרסי. בשנת 1881 הרחיבה רוסיה את שליטת לאזורים במרכז אסיה הגובלים בפרס כמו אוזבקיסטן וטורקמניסטן, וכך מנעו קשר של פרס עם ערים להן היו לה יחסי מסחר מסורתיים כמו סמרקנד ובוכרה. בריטניה החלה לבחוש יותר ויותר הפנימיים של פרס ואף שלטה בחלק ניכר מהכלכלה הפרסית. ההתערבות הבריטית עוררה את מורת רוחם של איראנים רבים, והגבירה את האמונה ששליטי המדינה משרתים אינטרסים זרים.

אמיר כביר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנסיך, מחמד תאקי ח'אן, המכונה אמיר כביר. נשלח בידי השאה עבאס מירזא לאיסטנבול, שם הושפע מרפורמות התנזימאת, שהונהוגו באימפריה העותמאנית. כשחזר לאיסטנבול היה יועצו של נאסר אל דין שאה. עם מותו של מוחמד שאה בשנת 1848 הוא דאג לכך שנאסר אל דין שאה יירש את השלטון, מונה לראש המשלה ולכינוי אמיר כביר- שליט גדול. בתקופת כהונתו של אמיר כביר הונהגו באיראן מספר רפורמות ברוח התנזימאת. החלה מודרניזציה בצבא, הוקמה תעשייה. עיתון איראני ראשון נוסד. אולם החשובה ברפורמות של אמיר כביר הייתה הקמת מוסד ההשכלה הגבוהה, דאר אל פנון, שהוקם על פי מודל של מוסדות אותם ראה אמיר כביר בביקורו ברוסיה.מוסד זה היה המוסד הראשון באיראן שפעל על פי מודלים מערביים. תיקונים אלה עוררו התנגדות בקרב גורמים שונים באיראן, בהם גורמים דתיים שיעים. בעקבות כך הודח אמיר כביר מתפקידו בשנת 1851 והוצא להורג.

מרד הטבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד הטבק באיראן

תקופת שלטונו של נאסר א-דין שאה קג'אר (1848-1896) התאפיינה בשקיעתה של איראן בחובות קשים בעקבותיהם נמכרו רבים מהאינטרסים של איראן לגורמים זרים. בשנת 1872 הוענקו לברון הבריטי ג'וליוס דה רויטר זכיונות להקמת הבנק הממלכתי של איראן, זכויות על המכס, על מרבית המחצבים באיראן, הקמת דרכים ומסילות ברזל וזכויות נוספות. זכיונות אלו נמכרו לו תמורת 40 אלף לירות שטרלינג בשנה ו-60% מרווחי המכסים. כעבור שנה בוטל הרישיון אבל נאסר אל דין שאה המשיך במדיניות של הענקת זכיונות לזרים. מדיניות זו עוררה את זעמם של גורמים רבים באיראן. בשנת 1890 הוענקו הזכויות על רווחי הטבק באיראן לבריטי מייג'ור טלבוט, תמורת 25 אלף לירות שטרלינג ששולמו לכיסו הפרטי של השאה, בתוספת דמי חכירה שנתיים של 15 אלף לירות שטרלינג, דמי חכירה והעברת רבע מהרווחים לקופת השאה. זיכיון זה עורר את זעמם של רבים באיראן שענף הטבק הווה מרכיב חשוב של כלכלתה. בשנת 1891 החלה מחאה נגד הזיכיון בהשפעת אנשי דת שיעים ומשכילים ברוח מערבית. המחאה החלה בשיראז והתפשטה בכל רחבי איראן. כל שדרות העם האיראני כולל מיעוטים לא מוסלמיים הפסיקו לחלוטין את השמוש בטבק. המחאה הגיעה גם לארמון, כאשר גם נשות השאה הצטרפו לחרם. בשנת 1892 נכנע השאה למחאה ובטל את הזיכיון על הטבק.

המהפכה החוקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרד הטבק היה רק אחד מהסממנים לתסיסה שחלה בפרס בשנות ה-90 של המאה ה-19. בשנת 1896 נרצח נאסר אל דין שאה בידי מירזא ריזא קירמאני, מתלמידיו של הוגה הדעות האסלאמי, ג'מאל א-דין אל-אפגאני. במקומו עלה לשלטון בנו מוזאפר אל דין שאה קג'אר. מוזאפר אל דין עורר את זעמם של רבים בפרס, כאשר לקח מרוסיה שתי הלוואות כדי לממן את מסעותיו הראוותניים באירופה. בנוסף על כך המשיך את מדיניותו של אביו בכך שמכר זכיונות לזרים. בתקופתו גדלה השפעת מדינות אירופה ובמיוחד השפעת רוסיה. בתקופה אורח החיים הראוותני של השאה עמד בניגוד למצב הכלכלי הקשה ששרר באיראן. קולות רבים בפרס החלו לקרוא למשטר חוקתי בו יהיו סמכויות השאה סמליות בלבד. בדצמבר, 1905 החל גל מחאה בקרב הסוחרים בפרס בעקבות קביעת מחיר אחיד לסוכר. בקיץ 1906 הונהגה בבזארים ברחבי פרס שביתה כללית. באותה שנה התקיימה הפגנה של למעלה מ- 10,000 מפגינים מול השגרירות הבריטית, שסמלה את התערבותם של האירופים בעניינים איראניים פנימיים. בסופו של דבר נכנע מוזאפר אל דין לדרישות המפגינים. ב-31 בדצמבר 1906 התכנס בטהראן המג'לס (פרלמנט). בנוסף על כך הונהגה חוקה המבוססת על החוקה הבלגית, שהגבילה את בית המלוכה. בחוקה נקבע שיונהגו מג'לס וסנאט ותונהג הפרדת רשויות. המג'לס החליט למנות את עורך הדין האמריקני, מורגן שוסטר לטפל בבעיותיה הכלכליות של איראן. בינואר, 1907, זמן קצר לאחר כינוס המג'לס מת מוזאפר אל דין שאה מהתקף לב ובמקומו עולה בנו מוחמד עלי שאה קג'אר, שמבטל את מינויו של שוסטר. בשנת 1908 הורה מוחמד עלי שאה לקצינים הרוסיים שעמדו בראש בריגדת הקוזאקים האיראנית לירות בתותחים על בניין המג'לס בטהראן. בנוסף על כך בטל באותה שנה את החוקה, אסר התארגנות פוליטית וביקורת על ממשטרו והגביל את חופש העיתונות. בעקבות כך כנסו תומכי החוקה מג'לס זמני בעיר טבריז. בנוסף על כך השתלטו תומכי החוקה על אזורים באיראן בהם הערים החשובות איספהאן, ומשהאד. תומכי החוקה זכו לתמיכתם של הנוודים הבחטיארים. מיליציות של תומכי החוקה תקדמו לעבר הבירה טהראן. בעקבות כך נמלט מוחמד עלי שאה בשנת 1909 לאודסה שברוסיה ובמקומו עלה לשלטון בנו בן ה-12 אחמד שאה קג'אר, איראן נותרה מחולקת בין תומכי המהפכה, בתמיכה בריטית לאזורים בשליטת השאה, בתמיכה רוסית. בשנת 1911 חזר מומד עלי שאה עם תומכיו לאיראן דרך הים הכספי. כוחותיו כבשו את מחוזות אסטרבד ומזנדרן, אך בסופו של דבר הובס בידי תומכי החוקה. בעקבות תבוסתו יצא לגלות סופית.

נפילת השושלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אי הסדר באיראן נמשך. בשנת 1914 אחרי מרד במחוז גילאן, הוקמה מדינת גילאן העצמאית בהנהגת מירזא קוצ'אכ ח'אן. מדינת גילאן התקיימה עד שנת 1921. המרד דוכא בעזרת המעצמות, מה שהראה בעיקר על חולשתו של הצבא האיראני באותה תקופה. בתקופה זו בעקבות מהפכת אוקטובר ירדה ההשפעה הרוסית באיראן ועלתה ההשפעה הבריטית. ב-19 באוגוסט 1919 נחתם הסכם בין בריטניה לאיראן. אולם ההסכם נפל בהצבעה בפרלמנט ולא אושר. באותה תקופה עלתה קרנו של ריזא פהלווי, קצין ביחידת הקוזאקים האיראנית. ב-21 בפברואר, 1921 מונה ריזא פהלווי לשר ההגנה. הוא נצל את תפקידו הבכיר במרץ אותה שנה פרסם ריזא שאה כרוז מהפכה נגד נגד אחמד שאה. בכרוז קרא ריזא פהלווי לרפורמה מדינית וכלכלית באיראן. כמו כן מחה נגד השפעת הזרים במדינה. ריזא פהלווי הפך לשליטה של איראן בפועל. בשנת 1923 עזבו אחמד שאה את משפחתו לצרפת. בשנת 1925 הודח אחמד שאה באופן רשמי וכך הגיעה לסופה תקופת שלטונה של השושלת הקג'ארית ועלתה שושלת פהלווי.

מלכי השושלת ושנות שלטונם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. אע'א מוחמד ח'אן קג'אר (1794–1797)
  2. פתח עלי שאה קג'אר (1797–1834)
  3. מוחמד שאה קג'אר (1834–1848)
  4. נאסר א-דין שאה קג'אר (1848–1896)
  5. מוזאפר א- דין שאה קג'אר (1896–1907)
  6. מוחמד עלי שאה קג'אר (1907–1909)
  7. אחמד שאה קג'אר (1909–1925)

צאצאי השושלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. מוחמד מוסאדק, ראש ממשלת איראן 1951-1953
  2. מרג'אן סטראפי, יוצרת קומיקס

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]