השושנה הלבנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנדרטה לזכר "השושנה הלבנה" במינכן, בצורת עלונים מפוזרים על המדרכה.
אנדרטה לזכר "השושנה הלבנה" במינכן, בצורת עלונים מפוזרים על המדרכה.

השושנה הלבנה (גרמנית: die Weiße Rose) הייתה קבוצת סטודנטים שהתנגדה לשלטון המפלגה הנאצית בגרמניה.

קבוצת "השושנה הלבנה" כללה התאגדות של חמישה סטודנטים, כולם בתחילת שנות העשרים לחייהם, באוניברסיטת לודוויג מקסימיליאן במינכן. בין יוני 1942 ופברואר 1943 הכינה הקבוצה והפיצה שישה עלונים שונים בהם קראו לסיום שלטון הרודנות הנאצי באמצעות התנגדות פעילה של העם הגרמני. האנס שול ואחותו סופי היו מנהיגי הקבוצה. שאר החברים בקבוצה היו כריסטוף פרובסט, אלכסנדר שמורל ווילי גראף. אליהם הצטרף מרצה בשם קורט הובר אשר ניסח את שני העלונים האחרונים. כל ששת חברי הקבוצה נעצרו, נשפטו, והוצאו להורג בעריפה באמצעות הגיליוטינה. עלון שביעי נמצא בהכנה בעת מעצרה של החבורה.

כיום נחשבים אנשי הקבוצה בגרמניה למופת לאומץ לב והומניות גם אל מול שלטון אימים דיקטטורי.

תוכן עניינים

[עריכה] תחילת פעילות הקבוצה

חברי קבוצת השושנה הלבנה היו ותיקי קרבות מלחמת העולם השנייה אשר בשנת 1942 עת החלה ההתאגדות, לחמו בחזית צרפת ובחזית רוסיה, וחזו במו עיניהם בזוועות המלחמה, ובפשעי המלחמה שבוצעו על ידי הוורמאכט, הן בשדה הקרב והן כנגד אזרחים חסרי מגן. בשלב זה של המלחמה ניתן היה להבחין בהתהפכותו של גלגל המלחמה, שנטה לרעת גרמניה, לאחר הכשלון במערכת מוסקבה, והצטרפותה של ארצות הברית אל הלחימה. במהלך פעילות הקבוצה נחל הצבא הגרמני את תבוסתו הגדולה ביותר בקרב סטלינגרד, וניתן היה להבין כי תבוסתה של גרמניה במלחמה היא עניין של זמן. חברי הקבוצה דחו מבחינה אידאולוגית את הנאציזם והמיליטריזם והאמינו בפדרציה אירופית הבנויה על עקרונות של צדק וסובלנות. הקבוצה נהגה לצטט בעלוניה מן התנ"ך כמו גם מיצירותיהם של גתה, פרידריך שילר, לאו דזה, אריסטו ונובאליס. הקבוצה פנתה אל האינטליגנציה הגרמנית, מתוך אמונה שבקבוצה זו תימצא התנגדות פנימית לנאציזם. בתחילה נשלחו העלונים באמצעות הדואר מערים שונות בבוואריה ואוסטריה מאחר שהחברים האמינו כי בדרום גרמניה, בעלת המורשת הקתולית תימצא אוזן כרויה לגישתם. חברי הקבוצה פעלו בחלקם ממניעים דתיים. סופי והנס שול, לדוגמה, התחזקו באמונתם הקתולית בתקופת פעילותם.

בסוף יולי 1942, הסטודנטים הגברים בקבוצה נשלחו לשירות צבאי בחזית המזרחית, בעת החופשה מן הלימודים. לקראת סוף הסתיו שבו הסטודנטים ללימודיהם, והקבוצה חידשה את פעילותה. בינואר 1943, באמצעות מכונת שכפול ידנית, הפיקה הקבוצה כמות המוערכת בין 6,000 ל-9,000 עותקים של עלונם החמישי "פנייה אל כל הגרמנים" שהופץ באמצעות הדואר אל בלדרים שהפיצו אותו בערים רבות. עותקים מן העלון נמצאו בשטוטגרט, קלן, וינה, פרייבורג, חמניץ, המבורג וברלין. העלונים חוברו על ידי הנס שול, ושופרו על ידי הובר. העלון הזהיר מפני המפלה שאליה מוביל היטלר את העם הגרמני. כוחם של בעלות הברית חזק בהרבה מזה של גרמניה, טען העלון, והתבוסה היא ודאית. קוראי העלון הומרצו "לתמוך בתנועת ההתנגדות" במאבק ל"חופש הדיבור, חופש הדת, והגנת האזרח היחיד מהפעולה השרירותית של מדינת הרודנות הפושעת". אלו היו העקרונות לפיהם תוקם "אירופה החדשה".

העלונים גרמו למהומה, והגסטפו יצא ביוזמה לחיפוש אחר מפיציהם.

שלוש פעמים במהלך חודש פברואר 1943 כתבו חברי הקבוצה את הסיסמה "חירות" ו"הלאה היטלר" על קירות האוניברסיטה, ובניינים אחרים במינכן. אלכסנדר שמורל, האנס שול ווילי גראף כתבו כתובות אלו באמצעות זפת. גרפיטי דומה הופיע במקומות שונים בערים הסמוכות, ונראה כי צוייר על ידי אנשים שאינם קשורים לקבוצה, שקיבלו עידוד ממעשי הקבוצה.

התבוסה הגרמנית בסטלינגרד, שממדיה התבררו בפברואר 1943 סיפקה את הנושא לעלון השישי של הקבוצה, שנוסח על ידי הובר. העלון קרא ל"חברי הסטודנטים" כי "יום הדין" מגיע אל "הרודן המתועב ביותר שעמנו נאלץ לסבול". כפי שהעם הגרמני קרא לסיוע מאת הסטודנטים על מנת לעצור את נפוליאון ב-1813, כך נראה כי יש צורך בסטודנטים על מנת "לעצור את הטרור הנציונל סוציאליסטי". העלון קרא לפעולה בשם המתים בסטלינגרד.

[עריכה] מאסר ומשפט

ב-18 בפברואר 1943, אותו היום עצמו בו נשא שר התעמולה יוזף גבלס את נאומו המפורסם ב"ארמון הספורט", נאום בו קרא לעם הגרמני ל"מלחמה טוטאלית", הביאו סופי והנס שול מזוודה מלאה בעלונים אל האוניברסיטה. הם פיזרו ערימות של עלונים במסדרונות הריקים, במטרה שיימצאו על ידי הסטודנטים כאשר אלו יצאו מכיתות הלימוד. כאשר התכוונו לעזוב את המקום החליטו לנסות ולהפיץ כמה עותקים נוספים שנותרו במזוודתם. הם שבו על עקבותיהם, עלו בגרם המדרגות אל הקומה העליונה, וסופי פיזרה את העלונים באוויר. פעולה זו נצפתה על ידי משגיח בשם יאקוב שמיד. שמיד הזעיק את המשטרה, והנס וסופי שול נעצרו על ידי הגסטפו. עד מהרה נעצרו יתר חברי ההתאגדות, ורבים אחרים הקשורים עמם, והובאו לחקירה.

הנס וסופי שול, ופרובסט, היו הראשונים שעמדו למשפט בפני ה"פולקסגריכט" בית הדין העממי הידוע לשימצה, שדן בפשעים פוליטיים כנגד המשטר הנאצי. ב-22 בפברואר נמצאו השלושה אשמים בבגידה, וראש בית הדין, רולנד פרייזלר דן אותם לעונש מוות. השלושה נערפו באמצעות הגיליוטינה עוד באותו היום. כל השלושה גילו אומץ כאשר הובלו אל מותם, במיוחד סופי שעמדה בחקירות קשות, ובעת משפטה הטיחה בפני פרייזלר - "אתה יודע כמוני שהמלחמה אבודה. מדוע, אם כן, בפחדנותך אינך מודה בכך?"

ב-13 ביולי 1943 נערפו אלכסנדר שמורל וקורט הובר, וב-12 באוקטובר 1943 נערף וילי גראף. ידידים ועמיתים של אנשי השושנה הלבנה, שסייעו בהכנת הכרוזים והפצתם, ובאיסוף כסף עבור מחייתם של אלמנתו של פרובסט וילדיו הקטנים, נדונו לעונשי מאסר שבין שישה חודשים לעשר שנים.

נוסח העלון השישי הוברח אל מחוץ לגרמניה, דרך סקנדינביה והגיע לאנגליה. באמצע שנת 1943 הופצו מיליוני עותקים של עלון זה באמצעות מטוסי בעלות הברית, בכותרת "מניפסט הסטודנטים של מינכן".

[עריכה] מורשת "השושנה הלבנה"

לאחר נפילת השלטון הנאצי נראה כי "השושנה הלבנה" מייצגת צורה טהורה של התנגדות לשלטון עריץ, ללא כל אינטרס אישי שהוא. סיפורם פורסם כאשר המוזיקאי קרל אורף נעצר על ידי בעלות הברית, ובחקירתו טען כי היה חבר ב"שושנה הלבנה". הוא היה מיודד עם פרופ' הובר, אך אין כל עדויות כי היה קשור לפעילות הקבוצה, וכנראה טען כי היה חבר בקבוצה כדי לטהר עצמו מקשריו הטובים עם השלטון הנאצי.

הכיכר שליד האולם המרכזי באוניברסיטת מינכן, נקראת כיום "כיכר האחים שול" (Geschwister-Scholl-Platz). בתי ספר, רחובות וכיכרות רבים בגרמניה נקראים על שם חברי ההתאגדות.

פעילותם של חברי הקבוצה הייתה נושא ליצירות אומנות רבות, ובהן אופרה מאת המלחין אודו צימרמן, אשר אף זכתה לעיבוד ישראלי בבימויו של אלכס כגן ובהפקתו של אריה קרישק בשנת 1992.

חברי הקבוצה נחשבים כיום בגרמניה לאישים דגולים, ופועלם מוערך בציבור הגרמני. בתוכנית טלוויזיה ששודרה בגרמניה בשנת 2003 בערוץ הפופולרי ZDF, נקראו הגרמנים לבחור ב"עשרת הגרמנים הגדולים בהיסטוריה". בקבוצת הגיל שמתחת ל-40 נבחרו הנס וסופי שול במקום הרביעי, כאשר מתחתיהם דורגו אישים כבאך, גתה, גוטנברג ואיינשטיין. באותה השנה בחרו קוראי מגזין הנשים "בריגיטה" בסופי שול כ"אישה הגדולה ביותר במאה ה-20".

על פעילות הקבוצה הוסרטו שלושה סרטים. בשנת 1982 יצר הבמאי פרסי אדלון שנודע בסרטו "קפה בגדד" את הסרט "חמשת הימים האחרונים" (Fünf letzte Tage) המתאר את ימיה האחרונים של סופי שול, מנקודת ראותה של חברתה לתא הכלא. את שול שיחקה לנה סטולצה. באותה השנה חזרה סטולצה לשחק את שול בסירטו של מיכאל ורהובן "השושנה הלבנה" (Die Weiße Rose).

בפברואר 2005 הוקרן לראשונה הסרט "סופי שול - הימים האחרונים" (Sophie Scholl – Die letzten Tage), בו שיחקה השחקנית יוליה ינטש את שול. הסרט מבוסס על ראיונות עם מקורבים לקבוצה ששרדו, ועל פרוטוקולים שנותרו בארכיבים בגרמניה המזרחית. הסרט מועמד לפרס האוסקר כסרט הזר הטוב ביותר בשנת 2006.

במקביל להקרנת הסרט בארצות הברית פורסם מחקר חדש על פעילות הקבוצה באנגלית, בשם "סופי שול והשושנה הלבנה". הספר מאת אנט דומבך וד"ר ג'ד ניובורן, מאוניברסיטת שיקגו, ואחד מהפעילום במוזיאון המורשת היהודית בניו יורק, זכה לתפוצה נרחבת ולעניין רב.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת

  • ינינה אלטמן, הוורד הלבן, הוצאת פרדס, 2007.

[עריכה] קישורים חיצוניים


מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%A9%D7%A0%D7%94_%D7%94%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%94
כלים אישיים