השמנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אדם שמן. "הגנרל הטוסקני", ציור מאת אלסנדרו דל בורו, המאה ה-17

השמנה היא מצב גופני, המתאפיין בעודף משקל אצל בני אדם ובעלי חיים עקב הצטברות שומן תת-עורי בגוף. אדם יכול להגיע למצב זה בכל גיל, עבור גברים ונשים כאחד. פרט לאדם, מספר בעלי חיים מסוגלים לפתח מצב של השמנה, בתנאי שפיזיולוגית הם בעלי אגירת שומן תת-עורית.

השמנת יתר חולנית (Obesity) היא מצב קיצוני של השמנה, בו ההשמנה עלולה לגרום לתחלואה ואף מוות. החשש מהשמנה עלול להביא לידי הפרעות אכילה, כמו אנורקסיה ובולימיה, שלהן נזקים בריאותיים אחרים.

סיכונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמנת-יתר מהווה גורם סיכון למספר מחלות, במיוחד למחלות לב וסוכרת וכן לתופעות הנחשבות כמזיקות מבחינה בריאותית כמו יתר לחץ דם.

השמנת יתר גורמת להכבדה על פעילות הלב, סתימת עורקים וורידים והקשחתם בשקיעת חומרים שומניים בדפנותיהם.

מחקרים ‏‏‏[1][2] הוכיחו כי השמנה מהווה גורם סיכון לסרטן השד.

מדידת השמנה תקנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמנת יתר מוגדרת במספר קריטריונים:

  • עליית משקל הגוף הכולל למעל 15% מטבלת המשקל המומלץ (על פי גיל ומין);
  • לחלופין, מצב בו מסת הרקמות השומניות עולה על כ-30% ממסת הגוף הכוללת לגבר ו-40% לאישה;
  • מדד מסת גוף (BMI) של מעל 30.

קיימות מספר דרכים למדוד השמנה, כמו גם השמנת יתר, אך מרביתן מדויקות בעיקר למין, גיל או מצב בריאותי מסוים. השיטות המתוקננות העיקריות, שמיושמות כיום בידי רופאי תזונה ונחשבות כחלות על כלל האוכלוסייה, הן מדד ה-BMI ומדידת היקף המותניים. במחקרים אפידמיולוגיים מדד ה-BMI בדרך כלל נלקח בחשבון לבדו, לשם הגדרת מידת השומן. לחישוב ה-BMI לוקחים את משקל האדם בקילוגרמים ומחלקים אותו בגובהו במטרים בריבוע (\ BMI=\frac {weight} {height^2} [kg/m^2]).

על פי מדד BMI עודף משקל מוגדר כמדד מסת גוף מעל 25; השמנה מוגדרת כמדד מסת גוף שבין 30 ל-40 ; השמנת יתר חולנית - מסת גוף מעל 35 עם מחלות נילוות או מסת גוף מעל 40;

ההגדרות המקובלות לרמת השומן לפי ה-BMI הן:

  • BMI קטן מ-18.5 מייצג תת-משקל
  • BMI בין 18.5 ל-24.9 נחשב למשקל תקין
  • BMI בין 25.0 ל-29.9 נחשב לעודף משקל קל
  • BMI בין 30.0 ל-39.9 נחשב לעודף משקל רב
  • BMI גדול מ-40.0 נחשב להשמנת יתר חולנית
  • BMI גדול מ-50.0 נחשב להשמנת יתר חולנית קיצונית
  • BMI גדול מ-60.0 נחשב להשמנת יתר חולנית קיצונית ביותר

במסגרת בדיקה רפואית, נלקח ה-BMI בחשבון עם היקף המותניים, גזע, אתניות, שריריות, גיל, מין וגורמים נוספים אשר עשויים להשפיע על אופן פירוש מדד ה-BMI. המדד נוטה להפריז בהערכת שומן הגוף אצל אנשים שריריים, ולהפחית בהערכת שומן הגוף אצל אנשים אשר איבדו מסת גוף (לדוגמה אצל קשישים).

מדד נוסף הוא WHR מדד היחס בין המותניים לירכיים (Waist Hip Ratio).

ממדי התופעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2001 נמצא ‏‏‏[3] כי בארצות הברית 61% מהמבוגרים ויותר מ-20% מהילדים סובלים מהשמנה. כן נמצא כי מספר הסובלים מהשמנת יתר הוא הגבוה ביותר מאז שהחלו לעקוב אחר התופעה‏[4]. בישראל ב-2010 היו‏[5]:

  • 33% בעודף משקל, ו-16% נוספים היו במצב של השמנה או השמנת יתר. שיעור זה דומה לממוצע במדינות ה-OECD, גדול פי ארבעה מבקוריאה ויפן, וקטן במחצית מארצות הברית.
  • 54% מהאוכלוסייה רצו להפחית ממשקלם, ו-34% רצו לשמור על המשקל הנוכחי שלהם
  • 21% מהאוכלוסייה היו בדיאטה

השמנת ילדים ונוער בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי נייר עמדה של האיגוד הרפואי האמריקאי, שתכניו אומצו בישראל, ילד בעל עודף משקל מוגדר ככזה שערך ה-BMI שלו נמצא מעל האחוזון ה-85 לגיל ולמין. ילד שמן הוא זה שערך BMI שלו הוא מעל האחוזון ה-95.

בסקר מצב בריאות ותזונה לאומי (מב"ת) של משרד הבריאות בשיתוף משרד החינוך, נמצא כי נכון לשנת 2004, שכיחות עודף המשקל וההשמנה אצל בני נוער בישראל, בחינוך הממלכתי, הן היהודי והן הערבי, היא כ-17% אצל בנות וכ-20% אצל בנים‏[6]. התגלה כי הן באוכלוסייה היהודית והן בערבית הנטייה לתוצאות גבוהות יותר קיימת ברמה סוציו-אקונומית נמוכה יותר; כלומר, ככל שהילדים ברמה הסוציו-אקונומית הנמוכה יותר, הם נוטים להיות שמנים יותר.

מבין המתגייסים לשירות צבאי בשנת 2000 היו 16.5% מהבנים ו-15% מהבנות עם עודף משקל או השמנת יתר‏[7].

חלק ניכר מהילדים בעלי עודף משקל לא מאובחנים כי מראה עיניים לא מספיק על מנת לזהות עודף זה, ולכן ילדים אלו לא מטופלים.

בנייר העמדה יש גם המלצות למניעת השמנה אצל ילדים ונוער: אכילת ארוחת בוקר, צמצום אכילת מזון מהיר, הימנעות משתיית משקאות ממותקים בסוכר, צריכת ירקות ופירות, הגבלת שעות הצפייה בטלוויזיה ושעות פעילות מול מחשב, והמלצה חמה לביצוע פעילות גופנית.

על פי פרידמן-עינת וצפרירי‏[8], הגורמים העיקריים להשמנת יתר בקרב ילדים הם:

  1. העדר פעילות גופנית - בעשורים האחרונים ילדים ממעטים לעסוק בפעילות גופנית בשעות הפנאי שלהם, כגון משחק כדורגל עם חברים או רכיבה על אופניים, ומעדיפים צפייה בטלוויזיה או משחקי מחשב.
  2. אכילת יתר - צריכת הקלוריות הממוצעת של ילד בגיל ההתבגרות היא כ-1800-2000 קלוריות ליום, ומעבר לכך כל צריכה נוספת של קלוריות מוגדרת כאכילת יתר. קיימים סוגים רבים של מזון לא בריא כמו ממתקים ומאכלים מרשתות המזון המהיר, שאהודים על ילדים, ובדרך כלל אלו הקלוריות המיותרות.
  3. תורשה - קיימת נטייה גנטית להשמנת יתר של ילדים להורים עם בעיה דומה.
  4. השפעת ההורים - אורח החיים בבית והדוגמה האישית של ההורים בנושאי תזונה ופעילות גופנית, משפיעים על ילדיהם (בישול לא בריא של ההורים, ארונות ממתקים, תגמול על התנהגות טובה באמצעות חטיפים, אי מתן דגש לפעילות גופנית ועוד).
  5. הגורם הסביבתי-פסיכולוגי - ילדים נוטים להיות מושפעים מסביבתם. כך, למשל, ילדים שחבריהם נוהגים לקנות גלידה בקיוסק הסמוך לבית הספר בסיום יום הלימודים, ייטו לקנות גם הם כדי לא להיות שונים, גם אם הם מודעים לנטייתם להשמנת יתר.
  6. תאגידי מזון מהיר - החשיפה לפרסומות של תאגידי מזון מהיר מפורסמים תורמת לבעיה.

התפתחות התופעה בתרבות המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באירופה בתקופת ימי הביניים ועד המאה ה-19, אישה שמנה נחשבה כבריאה ופורייה, וגבר שמן נחשב לבעל נכסים וחשיבות. ייתכן כי תפיסות אלו נבעו מהתפשטותן של מחלות רבות שרזון היה סימפטום בולט שלהן, כמו גם תת-תזונה בקרב המעמדות הנמוכים. בתקופה המודרנית תפיסה זו אינה נכונה עוד, והשמנה (כמו גם השמנת יתר) נפוצות בקרב כלל מעמדות החברה. הודות להתפתחות חקלאית וכלכלית, מרבית המזונות כעת נגישים לכלל הציבור. מזונות עתירי שומן, סוכר ומלח, שבעבר היו יקרים ביותר, הפכו לזולים ביותר בסל מוצרי המזון. בעקבות כך, לראשונה בהיסטוריה אין השמנה מקושרת כלל לשפע. במחקרים מסוימים אף נצפה קשר בין עוני לבין השמנת-יתר מסוכנת‏[9].

לגורמים אלה מצטרפים גם מחקרים רפואיים המראים קשר בין השמנת יתר לאוטם שריר הלב (התקף לב) ומחלות נוספות.

דימוי הרזון כיפה מתחזק בחברה המערבית בשל קיומם ותפוצתם של אמצעים טכנולוגיים אשר מאפשרים הפצת תוכן תרבותי ומסחרי בצורה ויזואלית כמו צילום, קולנוע, טלוויזיה, שלטי חוצות, כתבי עת ואתרי אינטרנט. אלו מגדילים את החשיפה לדמויות פופולריות המהוות מודל לחיקוי. עם הדמויות הללו נמנים ספורטאים, אשר נחשבו לאנשים מצליחים ומודלים לחיקוי גם בימי קדם, ודמויות נוספות אשר זכו לפרסום באומנויות הבמה, כמו כוכבי קולנוע וטלוויזיה וזמרים, וכן דוגמנים או מפורסמים אחרים המשתתפים בפרסומות. בדרך כלל מקושרים דימויים חיובים של הצלחה, יופי, עושר וכשרון לרזון, בעוד דימויים שליליים של כישלון, חוסר שליטה עצמית, עוני וחמדנות מקושרים להשמנה. לעתים נוצרים דימויים אלה באמצעים משלים כמו ביגוד ותאורה, ולעתים אף בעריכה מאוחרת של ממש (מכונה ריטוש). בנוסף, תקציבים ממשלתיים ומסחריים מופנים למימון מסעות להגברת מודעות הציבור לנזקים הבריאותיים שבהשמנה, אשר חלקם מונעים מאינטרס ציבורי לשמירה על הבריאות, ואחרים מונעים מאינטרס כלכלי לקידום שירותי רפואה, כושר וטיפוח ומוצרי קוסמטיקה, תרופות, מזון דיאטטי ותוספי מזון.

תופעת ההשמנה בעולם הערבי ובמדינות אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינות אפריקה כמו מאוריטניה, ניגריה ומדינות צפון אפריקה קיימת תופעה בת עשרות אם לא מאות שנים של פיטום נשים בכפייה וישנה מגמה לעודד נערות צעירות לעלות במשקל כאשר בניגריה כלות נשלחות לחוות פיטום והשמנה, תקופה מסוימת לפני נישואיהן.‏[10] התופעה קיימת גם במדינות רבות בעולם הערבי זאת משום שבמדינות אלה ההשמנה נתפסת כסמל לכוח, פוריות ובריאות. מדובר בהשמנה בקרב נשים בלבד, כאשר הגברים נדרשים לשמור על משקל תקין. במידה רבה עידוד השמנה מסוג זה היא חלק מאפליית נשים הקיימת במדינות המוזכרות לעיל.

סיבות להשמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיית ההשמנה יכולה להיגרם על ידי:

תיאורית ההורמונים כגורם להשמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריה זאת טוענת כי השמנה אינה נובעת מכך שאנו אוכלים יותר ומתעמלים פחות‏[11]. התאוריה טוענת שתיאורית הפרת מאזן האנרגיה כגורם להשמנה אינה נכונה ושלסוג המזון אותו אנו אוכלים ישנה השפעה מכרעת על המשקל שלנו‏[12]. התאוריה טוענת שמשקל הגוף הוא גודל מווסת הורמונלית וכי תהליך ההשמנה נובע מפגיעה במנגנון הוויסות‏[13]. הורמון מרכזי שמווסת את יצור ואגירת השומן בגוף הוא אינסולין. לאחר אכילת ארוחה עתירת פחמימות, רמת הגלוקוז בדם עולה. כתוצאה מכך הלבלב מפריש אינסולין, שתפקידו לשמור שרמת הגלוקוז בדם לא תעלה לדרגה מסוכנת. האינסולין מורה לתאים לקלוט לתוכם יותר גלוקוז ולנצל אותו כדלק. הוא גם מורה לתאי השומן לאגור שומן, לרבות השומן שנאכל באותה ארוחה, לשימוש במועד מאוחר יותר. כל עוד רמת האינסולין נשארת גבוהה, תאי השומן מחזיקים בשומן והתאים האחרים נותנים עדיפות לשרֵפת גלוקוז (ולא שומן) לקבלת אנרגיה. ולכן, שרמת האינסולין בדם גבוהה, מעלים במשקל. כאשר רמת האינסולין בדם נמוכה, יורדים במשקל‏[14].

שינוי התזונה בעולם בשנות השבעים ומעבר לתזונה דלת שומנים ועתירת פחמימות הוביל למגפת השמנה. התאוריה מספקת תחזית מפתיעה, כי מעבר לתזונה עתירת שומנים ודלה בפחמימות, תוביל להורדה במשקל ללא תלות בכמות השומן הנצרכת‏[14].

מניעת השמנה והטיפול בה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היות שקיימת שונות של דרגות השמנה, והיות ובמקרים רבים, לדרגות ההשמנה השונות בעצמן ייתכנו מספר גורמים או מערכי-גורמים המחוללים אותן, הרי שהטיפול בהשמנה בדרך כלל יהיה כזה המותאם לאדם ספציפי בהתאם לאופי הפרטיקולארי של מבנה ותפקוד גופו, ויתמקד באותן הבעיות השונות שלפי שעה נראה שהן העומדות בבסיס ההשמנה שלו. משנתגלתה דרגת ההשמנה של הפרט (מה שנעשה ידי חישוב BMI פשוט ולעתים גם הערכות נוספות‏[15]), רופא העוסק בהשמנה, בדרך כלל אנדוקרינולוג, יפנה את מטופלו לבדיקות דם לאבחון חריגות הורמונאליות וביו-כימיות ספציפיות הקשורות להשמנה כגון אבחון רמת גלוקוז, אינסולין, כולסטרול, הורמוני מין, גלובולין קושר הורמוני מין ושאר חלבונים שונים, קורטיזול, טריגליצרידים, ובמקרים נדירים אף גרלין (הורמון הרעב), ולפטין (המכונה "הורמון השובע"), HCG, ועוד. חשוב לציין שהבדיקות שמקבל הפרט הן אלו שמדע הרפואה מציע בתקופתו, דהיינו, אפשר שייתכנו חריגות ביו-כימיות בגופו הגורמות להשמנה שטרם פותחה בדיקה פיזיולוגית לאמדם, או שאף ברמה התאורטית הם טרם נתגלו, ולכן ייתכן שאדם ישמע מן הרופא המטפל שמצבו תקין בעוד שבפועל אכן מתקיימת בגופו אבנורמאליות ביוכימית גורמת-השמנה שבתקופה זו אין כל דרך ידועה לאתרה ולטפל בה.

במקרה של דיאטות קיצוניות הגוף נכנס למשטר חירום ומוריד את קצב חילוף החומרים שלו, דבר המוביל לכך שלאחר הדיאטה, פחות קלוריות ינוצלו למען תפוקת אנרגיה ויותר יאגרו בצורת שומן. בדרך כלל דיאטה קיצונית מסתיימת בחזרה להרגלי האכילה הקודם וחזרה מהירה למשקל הקודם ובעקבותיה ניסיון חוזר לירידה במשקל באמצעות דיאטה קיצונית וחוזר חלילה, תופעה המכונה אפקט היו-יו. דיאטנים ככלל ממליצים על הורדה מתונה באכילה ופיזורה על מספר רב של ארוחות, עם שילוב של פעילות גופנית אירובית הדרגתית והעלאת מסת השריר.

טיפולים בסיסיים בהשמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הצטברות הידע על הגורמים הנוירואנדוקריניים, הגסטרואנטרולוגיים, התזונתיים, והסביבתיים (כגון עודפי הורמונים בחלק ממוצרי המזון המתועש והלא מתועש-כאחת, וכן במי השתייה), ההשמנה, לפחות זו החריפה, כבר אינה נתפסת כבעיה הנתונה בלבד לוויסות מצד הסובל ממנה. ידוע כיום כי גורמים בלתי-תלויים, גנטיים ואפי-גנטיים כאחד, מהווים תשתית פיזיולוגית וגורם עיקרי למקרים לא מעטים של השמנה, באופן כזה כך שלנפש הפרט יש שליטה מועטה יחסית, עליהם, ועל נטיית גופו לאגור שומן.

קיימים טיפולים כלליים כגון דיאטה, המומלצים כ"עזרה ראשונה" אך לא בלבד), הניתנים לכלל אוכלוסיית עודפי-המשקל‏[16] ומלבדם גם טיפולים ספציפיים יותר, עליהם יורחב לאחר מכן.

תפריט מאוזן ותוכנית התעמלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוב מצבי ההשמנה (מלבד אלו החריפים במיוחד), ההמלצה הראשונית (הניתנת לרוב על ידי רופא מתאים כגון אנדוקרינולוג, או, על ידי תזונאי קליני אשר ככלל אינו רופא) תהיה בניית תפריט תזונה על ידי התזונאי, אשר יותאם לפרט בהתחשב בגורמים שונים כגון אנינות טעמו, או מטרת הדיאטה שלו (כגון חיטוב, או חיטוב הכולל עלייה משמעותית במסת השריר), ותפריט זה ממילא יתרום להפחתה במשקל במידת-מה ויתנגש בתהליך ההחרפה של השמנה קיימת. כמו כן סביר שהקלינאי ימליץ גם על תוכנית אימונים ראויה, אשר תבטיח "תקיפה" של השומן גם מחזית ספורטיבית. הדגש באימון, כגון התעמלות אירובית או אן-אירובית, תלוי במטרת הפרט.

מנגנונים המתחזקם השמנה קיימת ושליטה עליהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם הורמונים כמו אדיפונקטין המופרש מתאי שומן (הפרשתו נמצאת ביחס הפוך לתאי השומן כך שככל שיש יותר תאים אוגרי שומן, כך כמותו בנוזל הדם נמוכה יותר), הורמון זה תורם לויסות התיעול האנרגטי של שומן במיטוכונדריה[17] וככל שהאדם שמן יותר כך הוא מופרש פחות, ולפיכך גם, בעל סיכוי גדול יותר להישאר שמן. מתוקף המבנה הכימי של הורמון זה, נתינתו בכמוסה או הזרקתו לדם אינה אפשרית או אינה אפקטיבית (אנזימים שונים יפרקו החומר מיד עם נתינתו או שמחסנים שונים יארבו לו בפיזורו ונדידתו לקולטניו), ולכן הדרך היחידה להגביר הורמון זה, או הורמונים דומים אחרים, היא נכון להיום, ירידה באחוזי שומן, בלבד.

טיפול בעיכבה התנהגותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מניעים פסיכולוגיים שונים כמו בדידות, עצבות ודיכאון, עלולים לגרום בעקיפין להשמנה, להחריף השמנה קיימת, או לתרום להישארות במידה קיימת של מסת שומן בגלל דיכוי מנגנונים נוירו-פסיכולוגיים בכלל והחוויה הנפשית בפרט, בהקשר של מוטיבציה, שמחה, תפקוד מיני וזוגיות, וספורט. טיפול פסיכולוגי ספציפי באלו, עלול לסייע להשמנה, כל עוד הם כשלעצמם אכן מחולל עיקרי שלה.

הטיפול בעודף משקל קל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עודף משקל קל, המכונה לעתים "נטייה להשמנה", הוא מצב בו ה BMI של אדם נע בין 25.0 ל-29.9. בעיה זו בהמון מקרים אינה נחשבת כפתולוגית ועם זאת גורמת אי נוחות, לעתים רבה, שכן לרוב היא כרוכה בהישארות עקשנית במשקל מסוים שעצם היותו גבולי ועיקש גורם תסכול רב, קל וחומר פוגם בשיקוף הסטרוקטורה הגופנית. כך או אחרת הטיפול בבעיה זו מסתכם, בהמון מקרים בהקפדה על תפריט תזונאי קליני המותאם לגופו של הסובל ממנה ושהוא מאוזן בהקשר חמשת אבות המזון. לעתים יכלול התפריט גם תוספי תזונה שונים.

בין הגורמים הנפוצים לבעיה זו ניתן למנות:

  • תזונה לקויה; תזונה לא מאוזנת בהקשר אבות המזון הכוללת מזונות עתירי פחמימות ריקות ושומן מסוג בעייתי, הן גורם נפוץ במיוחד לעודף משקל קל.
  • בעיה או שילוב בעיות המונעות מאדם לבצע כושר גופני אירובי שבדרך כלל אמור להביא לירידה במשקל, כגון בעיה מסוימת בדרכי הנשימה ברמת האף המונעת מאדם לבצע הליכה מהירה דיה, או לרוץ ליותר ממספר דקות בודדות (דבר הדרוש לחמצון יעיל של שומן בתאי האורגניזם). בעיות כגון אלו הן היפרטרופיה של הקונכות[18], מחיצה עקומה באף‏[19], גירוי כרוני של האף כגון סוגי ריניטיס‏[20], וכן פתולוגיות הקשורות בדרכי הנשימה והריאות בכלל כגון אסתמה, בפרט אסתמת מאמץ. בעיות כגון אלו מאובחנות בבדיקות פשוטות יחסית אצל רופא אף אוזן גרון או רופא ריאות (פנוימונולוג) והן לרוב מוכרות לפרט עוד מההיסטוריה שלו, אם כי אינו בהכרח הכיר בהן כגורם לבעייתו בעברו. עוד חשוב להדגיש שבעיות מסוג זה של קליטה מועטה של חמצן מסיבה אנטומית (כגון חללי-אף צרים מדיי) או פיזיולוגית (כגון הצרת הסימפונות במאמץ), בעצמן מהוות טריגר לבעיה פיזיולוגית משנית אחרת הבאה בעקבותם, או ליתר דיוק, בעקבות מיעוט-החמצן היחסי שנגרם מהן. בעיה זו נקראת אסידוזיס לקטי‏[21] ובין תסמיניה התנשפות יתרה, עייפות, וכן תחושת אי נוחות בשרירים עקב ריבוי של חומצה לקטית בהם‏[23] כך קורה שלעתים בעיה אחת מחוללת בעיה אחרת המחריפה אותה עצמה (כמו שהוצג לגבי היפוונטליציה ויתר חומצה לקטית), ושני הבעיות יחדיו מצטברות יחד ליצירת עיכבה חריפה יותר לאימון אירובי וחמצון בטא של שומן בעקבותו, שהיא כשלעצמה, או התמזגותה עם גורמי-השמנה אחרים, בעייתית לכל הדעות‏[24].
  • על-אף ששיטה זו אהודה פחות על הרופאים ונחשבת למוצא אחרון באיבוד שומן בקרב בעלי השמנה קלה (ולעתים גם בבעלי השמנה קשה יותר), שאיבת שומן (הנקראת גם ליפוסקציה), מסייעת לעתים למבקשים להסיר שומן מאזור ספציפי בגוף כאשר לרוב מדובר על רקמת שומן שאנשים אלה, מסיבות שונות, מתקשים להסיר באמצעים של תזונה ופעילות גופנית. דוגמה ליישום כזה הוא טיפול בפסאודוגינקומסטיה (הנקראת גם ליפוסמטיה) שהיא בעיה ממנה סובלים לא מעט גברים, או בשומן באזור המותניים. תופעת לוואי לשאיבת שומן היא השארת עור עודף

סיבות סביבתיות וחברתיות וההתמודדות עימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם המתגורר בסביבה המרוחקת יחסית מגנים ציבוריים, מסלולי הליכה, מכוני כושר, או אף חברה אנושית תומכת המשמשת קבוצת שווים (במישורין או בעקיפין) בהקשר זה, או אדם המתגורר בסביבה שעשיית ספורט אירובי בה אינה דבר נכסף במיוחד מסיבות אישיות, סוציולוגיות-תרבותיות, או סביבתיות, קל וחומר אדם העובד בעבודה משמינה כגון מסעדה המגישה מזון בלתי-מזין, עלול להינזן באופן לקוי וממושך, או להמעיט (במישרין או בעקיפין וללא הכרה משמעותית בכך), בפעילות גופנית (בהנחה שהוא מסוגל לעשותה ללא מפרע), וכך קורה שסביבת מגוריו משחקת תחנה נוספת במעגל ההשמנה או שימור המשקל הבעייתי שלו.

עודף משקל רב ואילך, והטיפול בדרגות אלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלוקים בהשמנה מסוגים אלה תיתכן שכיחות גבוהה יותר של ליקויים אנדוקריניים ומטבוליים. במקרים הקלים יחסית של הדרגות החריפות, טיפול תרופתי בכלל והורמונאלי בפרט עלול לסייע למטופלים. במקרי קיצון נשקל ניתוח בריאטרי (ניתוח לקיצור קיבה באחת מן השיטות המוצעות כיום במדע). מוסד המכונים הלאומיים לבריאות בארצות הברית ממליץ לבצע ניתוח בריאטרי באנשים אשר הBMI שלהם הוא מעל 40, או, כאלו שבהם הוא 35 אך הם גם סובלים מפתולוגיה מסכנת חיים קשורה אחרת, כגון סוכרת[25]

ייתכן מצב שבו גורמי השמנה הקשורים בהשמנה קלה יחסית כגון תזונה לא מאוזנת מספיק, בעיות בדרכי הנשימה ותפקודי הריאות, ועוד, יתרמו ברמת ההשפעה המכפילה או המצטברת, לפתולוגיות המחוללות את ההשמנה החריפה, כגון מצב בו אכילה מוגזמת של פחמימות וניצול מועט של סוכר ברמה המטבולית "יפעלו יחד" בצורה חריפה יחסית, באגירת שומן בתאים אוגרי שומן בגוף.

השלמה פסיכולוגית לטיפול בסוגי ההשמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסובלים מהשמנה, קלה וחמורה כאחד, נעזרים לעתים בפסיכולוגים (לרוב מדובר בפסיכולוגים רפואיים אך גם כלליים ואחרים) המלווים אותם בתהליך בתמיכה נפשית, ובמתן ייעוץ פסיכולוגי להקלת ההתמודדות עם הנדרש מהם בעת ההרזייה ובפרט ביישום טכניקות קוגניטיביות שמטרתן להקטין ככל הניתן את הסבירות לרשלנות בתהליך ההרזייה בכלל והטיפול הרפואי בבעייתם מחוללת ההשמנה (אם ישנו כזה) בפרט.

חשיבות הטיפול בהשמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשמנה ידועה כתופעה שבכוחה לחולל מצוקה נפשית, הצקות, אפליה, וכן לפגוע בתפקודו האינטימי של הפרט, ובכך, לפחות בחלק מהמקרים אם לא ברבים מהם, לגרוע שמחת חיים והזדמנויות מסוימות ממנו, באופן אשר יכול לפגוע בו ואף לסכנו מבחינה גופנית, ונפשית. לפיכך, טיפול בהשמנה, אף שלעתים יכול לדרוש מן הפרט משאבים רבים בשל החקירה המתישה לעתים הכרוכה בגילוי הגורמים הספציפיים להשמנה בכל פרט, ובפרט כאשר זו כרוכה במכשולים ביורוקרטיים ואף כלכליים לא מעטים, הרי שהוא בעל חשיבות עליונה והשקעה מניבת-פרי לכל הדעות. הבנת חשיבות הטיפול בהשמנה בעצמה משחקת משתנה התורם להצלחת תהליכו של הפרט בסילוק כמות יתרה של שומן מגופו ומגבירה סיכויו להצלחה בתהליך זה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Esther Rothblum & Sondra Solovay (eds.), "The Fat Studies Reader", NYU Press 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏Body weight and longevity. A reassessment J. E. Manson; M. J. Stampfer; C. H. Hennekens; W. C. Willett JAMA. 1987;257:353-358‏
  2. ^ JoAnn E. Manson, MD; Meir J. Stampfer, MD; Charles H. Hennekens, MD; Walter C. Willett, MD, Body Weight and Longevity, כתב העת JAMA כרך 257 גיליון 3, 16 בינואר 1987
  3. ^ ‏Vital Signs 2001: The Trends That Are Shaping Our Future, The Worldwatch Institute, In Cooperation with the United Nations Environment Program, W.W. Norton & Company, New York, London, 192 pp. 2001‏
  4. ^ דויד ס. לודויג, Dietary Glycemic Index and Obesity, באתר כתב העת JN
  5. ^ הסקר החברתי 2010-2009 (סטטיסטי-קל), באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  6. ^ סקר מב"ת צעיר
  7. ^ Y.Bar Dayan, K.Elishkevits, I.Grotto, L.Goldstein, A.Goldberg, S.Shvarts, A.Levin, N.Ohana, E.Onn, Y.Levi The prevalence of obesity and associated morbidity among 17-year-old Israeli conscripts
  8. ^ מרים פרידמן עינת ודינה צפרירי, "למה אנחנו משמינים: תורשה או סביבה?", 2004, הוצאת מפה
  9. ^ The Paradox of Hunger and Obesity in America, מסמך של הארגונים FRAC ו- Center on Hunger and Poverty
  10. ^ Ann M. Simmons, [http://www.anthroprof.org/documents/Docs102/102articles/fat26.pdf Where Fat Is a Mark of Beauty]
  11. ^ Robert H. Lustig The Skinny on Obesity https://www.youtube.com/watch?v=Yo3TRbkIrow
  12. ^ Gary Taubes Good Calories, Bad Calories: Fats, Carbs, and the Controversial Science of Diet and Health https://en.wikipedia.org/wiki/Good_Calories,_Bad_Calories
  13. ^ גארי טאובס, מדוע אנחנו משמינים, סיינטיפיק אמריקן http://sciam.co.il/archives/7259
  14. ^ 14.0 14.1 T D Noakes, A NEW DIETARY PARADIGM? Low-carbohydrate and high-fat intake can manage obesity and associated conditions: Occasional survey Afr Med J 2013;103(11) http://www.samj.org.za/index.php/samj/article/viewFile/7302/5493
  15. ^ תזונאי למשל, ולעתים אף אולי גם הרופא, יעדיפו ללמדוד גם אחוזי שומן, היקף בטן, והיקף זרוע.
  16. ^ מהשמנה בלבד בדרך-כלל, ולא מסיבה אחרת כגון מידה מוגזמת או פתולוגית של מסת שריר (Overmass).
  17. ^ Díez JJ, Iglesias P (March 2003). "The role of the novel adipocyte-derived hormone adiponectin in human disease". Eur. J. Endocrinol. 148 (3): 293–300. doi:10.1530/eje.0.1480293. PMID 12611609. 
  18. ^ Turbinate Hypertrophy.
  19. ^ Deviated Nasal Septum.
  20. ^ Rhinitis; Allergic, Vasomotor.
  21. ^ Luft, FC (February 1, 2001). "Lactic acidosis update for critical care clinicians". Journal of the American Society of Nephrology 12 (Suppl. 17): 15–19. American Society of Nephrology. PMID 11251027. אוחזר ב־2008-05-28. 
  22. ^ Lactic Acidosis: Symptoms. Better Medicine. אוחזר ב־4 April 2011..
  23. ^ [22]
  24. ^ בעיות נשימה במאמץ ואף במנוחה עלולות להיות מסכנות חיים, או לפחות לגרום לאי נוחות כבירה ולעתים גם לפגוע באיכות השינה. כך למשל, אדם הנושם מפיו ולא מאפו בגלל בעיית נשימה כרונית, עלול לנשום מהפה באופן כמעט בלבדי כך שכאשר הוא ישן, כניסת החמצן המוגזמת (והלא פרופורציונלית ביחס לנשימה האפית) תגרום לייבוש פיו ולמחושים לא נעימים כלל ולבעיות היגייניות אוראליות בעת התעוררתו, מלבד ההשפעה הנידונה שתהיה לכך בהקשר המטבולי.
  25. ^ Robinson MK (July 2009). "Editorial: Surgical treatment of obesity—weighing the facts". N. Engl. J. Med. 361 (5): 520–1. doi:10.1056/NEJMe0904837. PMID 19641209. .

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.