השריפה בכרמל (1989)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
השריפה בכרמל (1989)
כיבוי שריפת 1989 בהר הכרמל.jpg
תאריך התחלה 19 בספטמבר 1989
תאריך סיום 22 בספטמבר 1989
משך 3 ימים
סוג שריפת יער
במדינות או באזורים הכרמל שבישראל
פצועים 6 כבאים ומספר מתנדבים
נזק 5,300 - 6,000 דונם נשרפו
מפת הכרמל

השריפה ביערות הכרמל שהשתוללה בין ה-19 בספטמבר ל-22 בספטמבר 1989, הייתה משריפות היער הגדולות ביותר בישראל, והגדולה ביותר בכרמל עד להתרחשות השריפה בשנת 2010. השריפה השתרעה על פני שטח שנע בין 5,300‏[1] ל-6,000 דונם, מתוכם 3,200 דונם של חורש טבעי.‏[2] עיקר השטח שנשרף היה בשמורת נחל גלים ונחל כלח והחי בר, ונגרם בה נזק רב לצומח ולחי. שיקום יערות הכרמל לאחר השריפה כלל התערבות מינימלית בפעולת התחדשותו של הטבע, למעט פעולות מקומיות שעיקרן כריתה וטיפול שנועד להבטיח צמיחה לגובה. בעקבות השריפה נקבעו לראשונה בישראל ממשקים לטיפול ומניעת שריפות ואומצו עקרונות לשיקום יערות בישראל.‏[3]

השריפה ונזקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנאי מזג האוויר ששררו באזור בתחילתה של השריפה היו חום של 31°, יובש של 28% לחות ורוחות מזרחיות של 30-35 קמ"ש. מזג אוויר זה וטופוגרפיית המקום ההררית, הגבירו את קצב התפשטות ועוצמות האש, והקשו על פעולות הכיבוי במקום.‏[4]

השריפה פרצה בסביבות 11:00 בבוקר יום ה-19 בספטמבר 1989, במספר מוקדים מרוחקים זה מזה באזור חורשת הארבעים ו"פסגת האנטנות" שבצפון-מזרח פארק הכרמל.‏[5][3] ריבוי המוקדים הביא לחשדות כי מדובר בהצתה, אך אלו מעולם לא התאמתו.‏[6] בתחילה התפשטה האש מערבה אל עבר שכונת דניה בחיפה ואוניברסיטת חיפה, ועם שינוי כיוון הרוחות בלילה נעה בכיוון דרום מערב אל עבר אזור "שווייצריה הקטנה" בפארק הכרמל, קיבוץ בית אורן ובית סוהר דמון, תוך שהיא מכלה לחלוטין את שטחי החי בר.‏[5] בערב ה-20 בספטמבר הושגה שליטה באש והיא דעכה באופן משמעותי, עד להפסקת כל פעולות הכיבוי ב-22 בספטמבר 1989.‏[7]

בפעולות הכיבוי נטלו חלק 142 כבאים ב-64 רכבי כיבוי, מסוקי יסעור צה"לים שביצעו כ-70 גיחות וכ-250 חיילים שהשתתפו בפעולות כיבוי ידניות, מטוסי ריסוס, מתנדבים של קק"ל ורשות שמורות הטבע וכוחות עזר נוספים של המשטרה, עיריית חיפה, חברת החשמל ומגן דוד אדום. עיקר פעולות הכיבוי עסקו בייצוב האש ועצירתה על קו מסוים.‏[3]

בשריפה נפגעו באופן קל 6 כבאים ועוד מספר מתנדבים אך עיקר הנזק נגרם למערכת האקולוגית.‏[3] כ-3,000 דונם מהשטח השרוף היו שייכים לחי בר שבפארק הכרמל. השריפה שינתה את תמהיל הצמחים שגדלו באזור טרם השריפה ואת מיני המכרסמים שגדלים בו, והכחידה חלק ניכר מבעלי החיים ששכנו בחי בר.‏[8][9] עדר איילי הכרמל שמנה חמישה פרטים נספה כולו בלהבות, עדר עזי הבר איבד 18 פרטים ובכך עוכבה השבתו לטבע, וכך גם עופות ששהו בכלובים מצאו בה את מותם. בנוסף נפגעו גם כל הזוחלים האיטיים כמו צבים שלא הספיקו להימלט. החום הרב אפה חלק מהחרסית באדמה והפך אותה לחרס, אשר מונע את חלחול המים באדמה ומשנה את משק המים והמינרלים.‏[10]

תחקיר השריפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השריפה הקים שר הפנים אריה דרעי ועדת חקירה שתבדוק את הנסיבות לפריצת הדליקה ואת התנהלות כוחות הכיבוי, לראש הוועדה מונה יצחק זייד שהיה ראש הג"א והגמ"ר. ועדת זייד מצאה כי בסמוך למקום השריפה הוקמו חפ"קים של משטרת ישראל, של עורף צפון, של שירותי הכבאות ושל גופים נוספים, כגון הקרן הקיימת לישראל, אך החפ"קים לא היו מצוידים במפות של אזור השריפה, וכל אחד מהם פעל ברשת קשר עצמאית ובמהלך האירוע לא נקבעו גיזרות פעולה לכוחות השונים. ועדת זייד קבעה שעל משטרת ישראל, כאחראית לאירועים מסוג זה, להקים מפקדת שליטה שתכלול את כל הגופים המטפלים באירוע ושתצויד באמצעים מתאימים לפיקוד ולשליטה.‏[11]

שיקום פארק הכרמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות השריפה הוקמה "הוועדה המקצועית לשיקום ופיתוח הכרמל" מטעמה של קרן הכרמל. הוועדה אספה למעלה מ-36 חוות דעת מקצועיות והתכנסה לדון בהן בדצמבר 1989. פעילות הקרן נמשכה גם בשנים לבוא והיא המשיכה בהוצאת דוחות שליוו את הליך שיקומו של הפארק. נכון לשנת 2010 הקרן אינה פעילה עוד.‏[12]

המלצות ועדת השיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועדה דרשה את הכנתה של תוכנית מתאר כוללת לכרמל שתתייחס לסוגי השטח השונים במקום ותעזור במניעת שריפות עתידיות. המלצות כלליות נוספות היו ביצוע הערכה שוטפת של פעולות השיקום וקיום פעילות הסברה על האמצעים הדרושים לשיקום השמורה. בתחום פעולות שיקום הצומח הוחלט על טיפוח התחדשותו הטבעית של היער במקום ביצוע נטיעות נרחבות, בין היתר בשל אופי הצמחייה המקומית שכללה בעיקרה את אורן ירושלים שזרעיו נפוצים באופן טוב יותר בעת שריפות, ובשל התחדשותו המהירה של היער כבר כחודש לאחר השריפה. בנוסף המליצה הוועדה על הימנעות מהכנסת מיני צומח זרים לכרמל, ביצוע נסיונות השבה של צומח נדיר וייחודי לכרמל, מניעת רעייה בשטח בשנים הראשונות, דילול אוכלוסיות צפופות מידי של אורנים ושל שיחים מתחרים עימו וסימון שבילים שימנע מנופשים לפגוע בשטח המתחדש.

כמו כן הוחלט על כריתה והוצאה מבוקרת של עצים שרופים בהתאם לסוג השטח וסכנת היווצרות הסחף בו. כהמלצות לעתיד הציעה הוועדה לפתח אזורים חלופיים לנופש בעיקר בדרומו של פארק הכרמל שנפגע פחות בשריפה.

הוועדה המליצה לבחון מחדש את התאמתן של פעילויות החי בר בשמורה למקום.

בתחום מניעת השריפות הומלץ על פיתוח דרכים שיקלו נגישותם של כוחות כיבוי אש ויסייעו במניעת התפשטות שריפות בתוך היער. באופן דומה הוחלט על יצירת אזורי חיץ של בין 50 ל-100 מטרים בקרבת יישובים ומתקנים, בהם יהא צומח בעל תכונת דליקות נמוכה. בנוסף המליצה הוועדה על הקמת מרכז כיבוי שיכלול כבאיות קלות בכרמל, התקנת קווי מים וברזי כיבוי לאורכו, כוננות תצפיות, צוותי כיבוי ומסוקי כיבוי בימים של סיכון שריפה גבוה, פיתוח תורת כיבוי אש בחורש, והכנת תוכניות מבצעיות לכיבוי שריפות בכרמל.‏[13]

פעולות השיקום ותוצאותיהן[עריכת קוד מקור | עריכה]

השטח ממערב לאוניברסיטת חיפה שנשרף ב-1989 כפי שנראה בדצמבר 2010

מרבית המלצות הוועדה התקבלו והשיטה בה נקטו כללה התערבות מינימלית בפעולת התחדשותו של הטבע, למעט פעולות מקומיות שעיקרן כריתה וטיפול בצומח שנועד להבטיח צמיחה לגובה. מעקב אחרי סחף הקרקע העלו כי כמות הסחף הייתה זניחה למדי וירדה באופן משמעותי בחלוף ארבע שנים מתום השריפה.‏[5] המעקב אחר התחדשות הצומח העלה כי בהתאם לצפוי בשריפה של אורני ירושלים הופיעו כבר בחלוף שנה מיליוני נביטות חדשות של העץ. ריכוז האורנים לא היה אחיד על פני השטח, אך גם בריכוז נמוך למדי היו אלו עצים בעלי עמידות גבוהה מאוד. בחלוף 15 שנים רוב העצים ששרדו הוגדרו בידי מנהל פארק הכרמל כצעירים ובריאים.‏[3][10]

בהתאם להמלצות הוכשרו בשנים 1991-1992 שני אזורי חיץ בכרמל, ליד צומת דמון ובין כביש האוניברסיטה והחי-בר.‏[14]

שיתוף הציבור בשיקומו של היער כלל פעולות הסברה לציבור על סוג השיקום שנבחר ליער (התחדשות טבעית ולא נטיעות), ומבצעי התרמה כגון מבצע ההתרמה שנערך בטלוויזיה וגייס 7 מיליוני שקלים לשיקום היער.[דרוש מקור]

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות השריפה נקבעו לראשונה בישראל ממשקים לטיפול ומניעת שריפות ואומצו עקרונות לשיקום יערות בישראל. במסגרת בניית ממשקים אלו, הוקמו מספר תחנות כיבוי ביערות (נכון לשנת 2007 7 מהן פעילות), נפרצו דרכים לרכבי כיבוי ובוצעו מחקרים אקדמיים שסייעו לגיבוש ממשקי מניעת שריפות.‏[3]

כך למשל הונהגה בקרן הקיימת לישראל מדיניות למניעת וכיבוי שריפות שכללה חלוקת יערות לחלקות של עשרות דונמים עם קוי בידוד ביניהן וגיזום עצים גבוהים לצמצום חומר דליק יבש. כמו כן הוגדר בארגון סדר פעולות בסיסי לשיקום יער, על פיו ראשית כורתים ומוציאים בחודשי הקיץ עצים שרופים, אחר כך מעצבים עצים רחבי עלים למניעת הפיכתם לשיחים, כעבור שנה מדללים נביטה מחדש בעיקר של אורנים וצמחים מתחרים כגון שיחי הלוטם והקידה שעירה, וכעבור שנתיים נוטעים מחדש מינים המתאימים לאזור.‏[15]

בעקבות הזעזוע הציבורי שהשריפה גרמה הוחלט על יוזמה להכריז על הרי הכרמל כ"שמורה ביוספרית".‏[16] ההכרזה נעשתה בשנת 1996 על ידי אונסק"ו.‏[17]

בעקבות השריפה נעשה מחקר על השפעתה על מיני הצמחים שצמחו בשטח שנשרף בהשוואה לשטחים שלא נשרפו. הממצאים העלו שחל גידול בצמחים עשבוניים, חד שנתיים ורב שנתיים לעומת צמחים ים-תיכוניים ששלטו בשטח לפני כן. חל גם גידול בזרעים של אורן ירושלים בעקבות השפעת החום על פתיחת האיצטרובלים הגורם לפיזור גדול יותר של זרעים.‏[18]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פיזורן המרחבי והעִתי של שריפות יער וחורש בכרמל 2006-1978 עמ' 12
  2. ^ מחקרים שונים מציגים מספרים שונים בפרסומים לאורך השנים
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 יחזקאל לוי, "שריפה בפארק הכרמל 1989", בתוך אסונות טבע בישראל (עורכים: משה ענבר ורמי (יורם) פורת), הוצאת החוג ללימודי סביבה וגאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, פברואר 2007, עמ' 107-112.
  4. ^ קיימים הבדלים במדידות הרוח שהגיעו מהתחנה באוניברסיטת חיפה שמדדה מספרים נמוכים באופן משמעותי (11 עד 22 קמ"ש) לאלו שהגיעו משירותי הכבאות, וזאת כנראה בשל מיקום טופוגרפי שונה. וראו בנושא זה גם: חיים קותיאל, "השפעת תנאי מזג האוויר על שריפות יער בישראל", בתוך: אופקים בגאוגרפיה , גיליון 35-36 (1992), עמ' 35-40.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 ענבר, מ', תמיר, מ', וויטנברג, ל', "השפעת שריפות יער הכרמל על תהליכי נגר עילי וסחיפה", בתוך: אופקים בגאוגרפיה , גיליון 35-36 (1992), ע' 44.
  6. ^ קליאוט נורית וגדעון קידר, "שריפות יער והצתות וגורמיהן האנושיים בישראל" בתוך: אופקים בגאוגרפיה, גיליון 35-36 (1992), ע' 30.
  7. ^ אוריאל ספריאל, "ההיבטים האקולוגיים ממשקיים של השריפה בכרמל - נקודת המוצא בספטמבר 1989", בתוך: אקולוגיה וסביבה, 1996.
  8. ^ פרובולוצקי, א', פולק, ג', לחמן, א', "השפעת האדם על הצומח הים-תיכוני", סדרת פרסומי מחקר: פרויקט רמת הנדיב, הוצאת יד הנדיב; החברה להגנת הטבע, 1992. מופיע גם ב אתר סנונית.
  9. ^ חיים, א', יצחקי, ע', זוהר, ע', "אוכלוסיית המכרסמים בחושות הכרמל המשתקמים משריפה. בתוך: אופקים בגאוגרפיה , גיליון 35-36 (1992), עמ' 79-84.
  10. ^ 10.0 10.1 רשות שמורות הטבע, שמורת חי בר כרמל, באתר "סנונית".
  11. ^ דו"ח מבקר המדינה - היבטים בנושאי המוכנות למצבי חירום ולמלחמה
  12. ^ ראו עמותה מס' 580162923 "קרן הכרמל לשיקום פארק הכרמל", באתר רשם העמותות.
  13. ^ סיכום הדיונים וההמלצות של הוועדה המקצועית לשיקום ופיתוח הכרמל, מתוך הביוספירה י"ט, פברואר 1990.
  14. ^ אבי פרבולוצקי, "אזורי חיץ להקטנת נזקי שריפות ביער ובחורש: או, השימוש בעז השחורה ככלי ממשקי בניהול החורש." בתוך: אופקים בגאוגרפיה , גיליון 35-36 (1992), ע' 115.
  15. ^ עמוס הרפז, "הגנת היער בחבל הצפון", בתוך: אופקים בגאוגרפיה , גיליון 35-36 (1992), עמ' 16-17.
  16. ^ מנחם מרקוס, הר הכרמל סקר נוף ומסלולי טיול, רשות שמורות הטבע, 1997 , עמ' 7
  17. ^ ראו עמוד השמורה באתר אונסק"ו
  18. ^ אבי פרובולוצקי; גדי פולק; אסתר לחמן , נזקי שריפות בחורש הים-תיכוני (דגש על ישראל) באתר מט"ח