התזמורת הסימפונית של מונטריאול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התזמורת הסימפונית של מונטריאול היא תזמורת גדולה, שמשכן הקבע שלה הוא במונטריאול, נפת קוויבק, קנדה. אתר הקונצרטים שלה הוא ב"כיכר האמנויות" (Place des Arts) במונטריאול. זהו אחד ההרכבים התזמורתיים הראשונים בעולם.

מספר ארגונים נשאו שם זה, ביניהם אחד שנוסד בשנת 1897 והחזיק מעמד עשר שנים, ואחר שנוסד בשנת 1930 ושרד אחת-עשרה שנים. מקור ההרכב הנוכחי, מכל המקום, הוא בשנת 1934, כאשר וילפריד פלטיה יצר הרכב שנקרא "הקונצרטים הסימפוניים". שם זה שונה לשם הנוכחי בשנת 1954. בראשית שנות ה-60' , כשהתזמורת התכוננה למעבר לביתה החדש בכיכר האמנויות, רכש פטרונה,הנדבן איש מונטריאול, ג'ון וילסון מק-קונל, את כינור הסטרדיוואריוס לאוב-פצ'ניקוב משנת 1727 בשביל קלווין סיב, הכנר הראשי של התזמורת.

התזמורת החלה אומנם בסיורים והקלטות בקנה מידה קטן כבר בשנות ה-60' וראשית ה-70', בניצוחם של זובין מהטה הצעיר ופרנץ-פאול דקר, אך לפרסומה האמיתי והנרחב הגיעה בניהולו של שרל דיטואה, שהיה למנהל מוזיקלי בשנת 1977 אחרי כהונתו הקצרה ופרישתו המטלטלת של רפאל פריבק דה בורגוס. דיטואה קשר ידידות עם מפיק בחברת ההקלטות דקה/לונדון, אדם בשם ריי מינשול, ומן הקשר הזה נולד שיתוף פעולה בן עשרים שנה. במשך רוב שנות ה-80' וה-90' הוציאו דיטואה ותזמורת מונטריאול מספר רב של הקלטות, שנמכרו יפה, ויצאו למסעות קונצרטים באמריקה הצפונית, אירופה, אסיה ואמריקה הדרומית. בולטות ביותר ברשימת התקליטים הארוכה הזו הקלטות מן הרפרטואר הצרפתי, בייחוד מוזיקה של מוריס ראוול.

בשנים האחרונות פוקדים זמנים קשים את תזמורת מונטריאול. חברת ההקלטות הפסיקה לפעול בסוף שנות ה-90', כשכל תעשיית ההקלטות עברה תהפוכות וטלטלות קשות, ומקור הסיורים הבינלאומיים דלל גם הוא ויבש זמן קצר אחר כך. ואז, בשנת 2002, פקד את התזמורת עוד ניסיון קשה, כששרל דיטואה פרש במפתיע מתפקידו כמנהל מוזיקלי. להיסטוריה נטייה לחזור על עצמה ופרישת דיטואה, כמו זה של קודמו, פריבק, חצי יובל שנים קודם לכן, הייתה תוצאה של סכסוך קל-ערך, שהעמיד זה כנגד זה את האגו היחיד מול האגו הציבורי. במקרה זה הייתה ההתפטרות, בסופו של דבר, תוצאה של מכתב פומבי עם ביקורת חריפה, שכתב ראש איגוד הנגנים של קוויבק בשם נגני התזמורת.

מכתב זה, שהמניע לכתיבתו היה החלטתו של דיטואה להתחיל בהליכי פיטורין כלפי שני נגנים מתזמורת מונטריאול מסיבות אמנותיות, הוציא לאוויר העולם שנים של עוינות כבושה ומצטברת. דיטואה הוצג בו כעריץ והנגנים כנשים מוכות.

במרץ 2003 הודיעה התזמורת על מינוי קנט נאגנו למנהלה המוזיקלי החדש, החל ב-2006, בחוזה עד 2012. הוא ניצח על הקונצרט הראשון שלו במונטריאול כמנהל מוזיקלי מיועד ב-30 במרץ 2005. בהמשך אותה שנה פתחו הנגנים בשביתה בפעם השנייה תוך פחות מעשור. שלא כמו בשביתה של 1998, שנמשכה רק שלושה שבועות ובאה על פתרונה במידה רבה הודות לקשרים בין דיטואה ללוסיין בושאר, אז מושל קוויבק, הפעם נמשכה עצירת העבודה הזו, שהייתה רוויית משטמה פי כמה, חמישה חודשים והסתיימה זמן קצר לפני מועד הקונצרטים, שעליהם צריך היה נאגנו לנצח.

תזמורת מונטריאול ושרל דיטואה קיבלו שבחים ועיטורי כבוד על הקלטותיהם הרבות מספור, ביניהם פרס נשיא הרפובליקה (צרפת). תזמורת מונטריאול זכתה בפרסי גראמי, בשנת 1996 על הקלטת "הטרויאנים" של הקטור ברליוז ובשנת 2000 על קונצ'רטי לפסנתר של פרוקופייב ושל בארטוק, בביצוע מרתה ארחריץ' בחברת EMI. נוסף לכך זכו במספר פרסי יונו ופליקס.

מנהלים מוזיקליים[עריכת קוד מקור | עריכה]