התכתיב האפיפיורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כתב יד של התכתיב האפיפיורי

התכתיב האפיפיורי (לטינית: dictatus papae) מ-1075 היה בולה אפיפיורית, מסמך בן 27 סעיפים שנכתב על ידי או מטעם האפיפיור גרגוריוס השביעי ומייצג את עקרונות הרפורמה שערך בכנסייה הקתולית כחלק ממאבק האינווסטיטורה.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז תום שלטונן של השושלת הקרולינגית והשושלת האוטונית בקיסרות הרומית הקדושה ב-1024 היה נטוש עימות מתמשך בין מלכי הקיסרות וקיסריה, ובין השליטים החילוניים באירופה הנוצרית בכלל (בפרט מלכי צרפת ושליטי ערי המדינה בלומברדיה) לבין האפיפיורים באשר לזכות למנות אנשי דת לכהונות כנסייתיות והענקת דיוקסיה (קהילה, שהיא גם פיאודום, שטח קרקע מניב) לבישופים, זכות שהקנתה עוצמה פוליטית וכלכלית רבה ונקראה גם אינבסטיטורה.

אחד מגדולי המתנגדים לאינבסטיטורה של המלך, היה נזיר ממסדר קלוני, איטלקי טוסקאני בשם הִילְדֵבְּרַאנְד, שטיפס ועלה בהירארכיה הכנסייתית. הוא ראה את תכלית חייו בהבטחת הסמכות האפיפיורית למינויים כנסייתיים ובהפקעת זכות זו מהקיסר. בשנת 1059 התכנסו ראשי הכנסייה ובראשם הילדבראנד. ההחלטה המרכזית שהתקבלה הייתה להקים קולגיום של קארדינלים, מועצה שתחליט מי יעלה לכס האפיפיור, ובכך להוציא את הסמכות הזו מהקיסר, זאת לאחר תקופה בה מינה והדיח היינריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מספר אפיפיורים לפי שיקוליו הפולטיים.

בשנת 1073 עלה הילדבראנד לכס האפיפיור ונקרא מאז גריגוריוס השביעי. האפיפיור ביקש לערוך רפורמה (הרפורמה הגרגוריאנית) שתעמיד את סמכות האפיפיור מעל לזו של הקיסר בהיבטי מינוי והדחת בישופים. כבר בעלייתו לתפקידו הרם החל להתקין תקנות שפגעו בזכויות האינבסטיטורה של המלך וב-1075 חובר בהשראתו המסמך "דיקטטוס פפה" (התכתיב האפיפיורי), שקיבל בחתימתו תוקף של בולה.

סעיפי הבולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. הכנסייה הקתולית נוסדה על ידי האל לבדו (לכן מקור הסמכות שלה הוא מקור אלוהי)
  2. רק הפונטיפקס (כוהן) הרומי (כלומר בישוף רומא, האפיפיור) זכאי להיקרא אוניברסלי
  3. רק האפיפיור רשאי להדיח בישופים או לבטל הדחתם
  4. הלגאט (שליח, בא-כוח) של האפיפיור בעל עדיפות על כל הבישופים במועצה, הוא יכול להדיח אותם, במועצות כנסייה קולו בעל חשיבות רבה יותר מקולות הבישופים
  5. לאפיפיור זכות להדיח אנשי כהונה שלא בפניהם
  6. אסור להימצא תחת קורת גג אחת עם אלו שהוא נידה
  7. האפיפיור לבדו רשאי לחוקק חוקים חדשים, להקים קהילות חדשות, לחלק אפיסקופט (דיוקסיה) עשיר למספר דיוקסיות ולאחד אפיסקופטים עניים לדיוקסיה אחת
  8. רק לאפיפיור יש זכות לעשות שימוש בסמלים הקיסריים
  9. שליטים מנשקים רק את רגלי האפיפיור
  10. רק שמו של האפיפיור יוכרז בכל הכנסיות
  11. שמו יחיד בעולם
  12. הוא רשאי להדיח קיסרים (אימפרטורים)
  13. הוא רשאי לשנות את מקום כהונתו של בישוף
  14. הוא בעל זכות להסמיך כומר בכל כנסייה שהיא
  15. כומר שהוסמך על ידו רשאי לעבור לקהילה אחרת אבל אסור לכומר זה לעמוד לפקודת בישוף אחר
  16. רק סינוד שהוא הכריז עליו ככזה ייחשב כסינוד כללי
  17. רק ספר (או פרק) שהוא הכריז עליו כקאנוני ייחשב ככזה
  18. אין אדם הרשאי לשנות את פסיקותיו חוץ ממנו ומאפיפיורים אחרים
  19. אסור לשום אדם לשפוט אותו
  20. אסור לאדם להוציא לפועל גזר דין של אחר, שפנה אל האפיפיור שישפוט אותו
  21. כל העניינים המשפטיים החשובים של כל כנסייה צריכים להיות מופנים אליו
  22. הכנסייה הרומית לא טעתה מעולם ואף, כפי שמעידים כתבי הקודש (מתי ט"ז) אינה יכולה לטעות לעולם
  23. לאפיפיור שמונה על פי דין יש תכונות של פטרוס הקדוש (כלומר הוא קדוש)
  24. אלו שפועלים בשמו רשאים להגיש כתבי אישום
  25. האפיפיור יכול למנות ולהדיח בישופים בלי צורך לכנס קונציליום
  26. מי שאינו מסכים עם הכנסייה הרומית לא ייחשב קתולי
  27. לאפיפיור סמכות לשחרר וסאלים משבועת אמונים שנתנו לאנשים לא ראויים

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר באותה עת היה היינריך הרביעי, אשר לא ראה בעין יפה את התנהלותו העוינת של האפיפיור בכלל אות סעיף 12 בפרט. יתרה מו, אנשי הכנסייה מלאו תפקידים רבים שאינם דתיים, והמלך לא יכול להרשות לעצמו להפקיד תחומים הנוגעים לגביית מיסים והקצאת קרקעות בידי אנשים שאינם אנשי אמונו, ואף נבחרו על ידי יריבו האפיפיור. היינריך הרביעי הגיב לפרסום המסמך בכינוס סינוד בוורמס בו הדיחו 24 בישופים גרמניים ושני בישופים איטלקיים את האפיפיור. בתגובה, נידה האפיפיור את היינריך ב־22 בפברואר 1076, ושחרר את הוואסאלים שלו מחובת הנאמנות כלפיו. בכירי הוואסאלים הודיעו שאם לא יימצא פתרון לסכסוך, ייאלצו לבחור מלך אחר. גם הבישופים שנבחרו על ידי היינריך החלו להסס באשר להמשך התמיכה בו. ערעור על סמכות האפיפיור לא היה דבר של מה בכך באירופה הנוצרית האדוקה. הקיסר החליט לבקש סליחה מהאפיפיור, כדי להציל את כיסאו, דבר שהוביל ל"הליכה לקנוסה", בה השפיל עצמו כביכול הקיסר בפני האפיפיור.

אולם, גם לאחר ההליכה לקנוסה לא תם המאבק בין הכוחות. מיד עם שובו של המלך לגרמניה התגבש מחנה שכלל גם בכירי כנסייה בצד סניורים פיאודלים, שתמך דווקא בזכותו של המלך למינויים כנסייתיים. אי השקט נמשך עד לאחר מותם של שני היריבים. באיטליה התרכזו בראשית המאה ה-12 תומכי שני המחנות במפלגות הגואלפים (תומכי האפיפיור) והגיבלינים (תומכי הקיסר).

בשנת 1122 נחתם הסכם וורמס, בין האפיפיור קליקטוס השני לבין היינריך החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. ההסכם סימן סיום הלחימה בין הצדדים והגדיר את תחומי הסמכות של שני הגורמים, החילוני והדתי.

רק לאחר כ- 150 שנה, ב-1309 עלתה יד המלוכה על העליונה והאפיפיורים סולקו מרומא לאביניון שבצרפת.

ההיסטוריון ז'אק לה גוף העלה את הטיעון לפיו היה מסע הצלב הראשון (1096) קריאת תיגר של האפיפיור על השליטים החילוניים (בעיקר קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אך גם ויליאם השני, מלך אנגליה ופיליפ הראשון, מלך צרפת, שלא ראו בעין יפה את יציאת מיטב אביריהם להרפתקאות במקום לשרת את מלכיהם) במטרה להוכיח כי הוא הריבון על העולם הנוצרי ופקודתו עליונה על הוראות השליטים החילונים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]