ההתנגדות לחסידות

ההתנגדות לתנועת החסידות היא מחלוקת שהתעוררה ביהדות במחצית השנייה של המאה ה-18, עם עלייתה של תנועת החסידות, ועיקרה בדור השני של החסידות. מחלוקת זו, שבמידה מסוימת נותרה עד היום, הובילה לחלוקה בין חסידים למתנגדים (המכונים לעתים גם "ליטאים"). המאבק של הקהילה היהודית הממוסדת בחסידות כלל חרמות ורדיפות, ולעתים אף מסירה לשלטונות. שיאו בשלושה פולמוסים בולטים בין השנים 1770–1805.

היסטוריה

הסיבות המשוערות למחלוקת

• חששם של מנהיגי הקהילות מערעור מעמדם ומשינוי סדרי הקהילה הישנים בעקבות עליית ראשי החסידות כמנהיגים חלופיים. לערעור מעמד הממסד היו גם משמעויות כלכליות, כגון שינוי סדרי השחיטה בשל השימוש החסידי בסכינים מלוטשות.
• העובדה שחלק מה"צדיקים" לא נחשבו גדולים בתורה.
• חשש מהתפרצות דומה לזו שחוללו התנועה הפרנקיסטית, שפגעה ביהדות מזרח אירופה כ-20 שנים קודם לכן, וכן השבתאות שקדמה לה.

ההתנגדות החריפה לחסידות הושפעה במידה רבה מעמדתו של הגר"א, אשר ראה בה סכנה חמורה, בשל עדויות שהגיעו אליו על כך שהחסידים מפרשים באופן מסוים מאמר מספר הזוהר ושהם מבזים תלמידי חכמים. לאור זאת, הוא פסק כי החסידים הם "מינים" שיש לרודפם ולנדותם. לדברי עמנואל אטקס לאחר פטירתו פחתה המחלוקת במידה רבה והתרכזה במישור התעמולתי‏. לדעת שמואל אטינגר התנגדותו של הגר"א לחסידות כללה גם התנגדות לגישת החסידות כי אפשר לעבוד את הקב"ה ביצר הטוב ויצר הרע כאחד, והוא ראה בגישה זו טשטוש בין מותר לאסור ובין קודש לחול. התנגדותו התבססה גם על דברים שהגיעו לאזניו בדבר שלילת לימוד התורה שנקטו החסידים בטענתם כי אין ערך ללימוד תורה שלא לשמה, בעוד הוא האמין בגישה שמתוך שלא לשמה יבוא הלימוד לשמה^{[דרוש מקור]}.

לחסידות התנגדו גם רבי יחזקאל לנדא, תלמידו של הגר"א רבי חיים מוולוז'ין, מחותנו של הגר"א ר' אברהם דנציג, ר' שלמה חלמא מחבר הספר 'מרכבת המשנה' ואחרים.

את שורש המחלוקת בין החסידים למתנגדים מגדיר הראי"ה בספרו אדר היקר:

	החסידות, שבאה לרומם קדושת המדות, קדושת האמונה, ההכרה הכללית בקדושתם של ישראל ומעלתם, להגדיל את רגשי הקדש, הנרדמים בלב בטבע, על ידי רוממות ערך התפלה, ולעומתה ההתנגדות הכללית, שדאגה הרבה ליסוד המעשי שלא יתמוטט על ידי ההתגברות של הנטייה אל הרגש, ועל הפרטים, שהם מעמידי הכללים, שלא יתטשטשו, על ידי הנטייה אל הכללים, ועל כח הדמיון, המתעורר גם על ידי התרגשות של הרגשות טובות, קדושות ואמיתיות, שלא יעבור את גבולו, ויביא תוצאות רעות ומרות לכלל האומה לדורות הבאים.

פולמוסים

הפולמוס הראשון

הפולמוס הראשון נגד החסידות החל בשנת תקל"ב (1771-1772). עם התפשטות החסידות הוקם מניין חסידי גם בוילנה, שכונה "המניין של קארלינער", על שם רבי אהרן הגדול מקרלין שהיה רבם של חסידים אלו. בראש קבוצה זו עמדו שני אנשים, ר' איסר והמגיד ר' חיים. לפי הקונטרס "זמיר עריצים וחרבות צורים" (אלעקסניץ תקל"ב) פסקו ראשי הקהילה היהודית בווילנה ודייניה בפסח תקל"ב (1772) לפזר מניין זה. עוד החליטו לחייב את המגיד ר' חיים לבקש מחילה על הדברים המיוחסים לו, שהגר"א "שקר ותורתו שקר ואמונתו שקר". כאשר הלך ר' חיים אל הגאון מווילנה ובקש את מחילתו, ענה לו הגר"א בלשון קשה: "כבודי מחול לך, וכבוד המקום וכבוד התורה חלילה אם יכופר לכם עד תמותון". אמר ר' חיים – "תן לנו תשובה", השיב הגאון "כל באיה לא ישובון – זו מינות". אז נסתלק ר' חיים מן המגידות וקיבל דין נזיפה ונידוי מהעיר. עוד החליט בית הדין לשרוף את הכתבים החסידיים בשער בית הכנסת, להשפיל ולהחרים את ר' איסר ולשלוח מכתבים אל כל הקהילות החשובות ביחס לאירועים האחרונים. במכתבים נאמר:

	אחינו בית ישראל, הלא ידעתם חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו, שתחברו כת חשודים [...] ועושים אגודות לעצמם ודתיהם שונות מכל עם בני ישראל בנוסחי התפילות [...] וגם שואגים בתפילת שמונה-עשרה תיבות לע"ז מגונות ובשיגעון יתנהגו, ואומרים שמחשבותם משוטטות בכל עולמות [...] ומבטלים תלמוד תורה כל עיקר, ושגור בפיהם תמיד למעט בלימודים ושלא להצטער מאוד על עברות שבאו לידם [ ...] כל ראשי עם ישראל יעטו מעיל קנאה, קנאת ה' צבאות [...] וכבר עקרנו מחשבת הרעה ממקומנו, וכשם שעקרנו מן המקום הזה כן יעקרו מכל המקומות...

החרם הראשון

בעקבות זאת, גיבש הגר"א עמדה מוצקה כנגד החסידות. בית הדין של וילנא הוציא בצירוף הגר"א חרם על החסידים שלפיו מותר להכותם. נסיונות שונים מגדולי החסידות בעיקר מתלמידי המגיד ממעזריטש, היו למנוע את החרם, הרב שניאור זלמן מלאדי מספר באיגרת כי הוא ורבו, הרב מנחם מנדל מוויטבסק, ניסו במהלך החורף של אותה שנה להיפגש עם הגר"א, והוא סירב לכך בתוקף, "וסגר הדלת בעדנו פעמים". כאשר נכבדי וילנה ניסו לשכנעו לקיים את הפגישה, מתוך תקווה שכך ינוצחו החסידים ותימנע מחלוקת, נסע הגר"א מן העיר עד שעזבוה שני המנהיגים החסידיים.
בעקבות החרם החליטו גדולי החסידות לערוך חרם כנגד, אך מנהיג התנועה באותה התקופה, לא התיר להם. לאחר שרבו הרדיפות ערכו התלמידים חרם ללא ידיעתו, אך רבי דוב בער אמר להם שבעקבות זאת הוא יאלץ לעזוב אותם, אך מבטיחם אשר "יד החסידים תהיה על העליונה".

החרם השני

חרם נוסף הוצא בוילנה בשנת תקמ"א (1781) אחר הדפסת הספר "תולדות יעקב יוסף". בין היתר נטען שהמדפיסים לא פנו לראשי הקהילה לקבל "הסכמה" כמקובל. חרם זה אסר להשכיר לחסידים דירות, אסר לדבר איתם והורה לגרשם ממקומות מגוריהם ויישוביהם. ככל הנראה נוסח כתב החרם בידי פרנסי וילנה, ולאחר מכן חתם עליו הגר"א.

הפולמוס השני

פולמוס נוסף התקיים בשנים תקנ"ו-תקנ"ז (1796). בשלב זה כבר היה הגר"א בן כ-75 ואף היה חולה. במזרח אירופה נפוצו שמועות על כך שהוא חזר בו או ביטל את החרמות ביחס לחסידים. לפי חלק מהדעות נודע לגר"א שהחסידים לקחו אדם שהסתובב בגרמניה והודיע שהוא בנו של הגר"א ואביו חזר בו ביחס לחסידות.

בסיוון תקנ"ו כתב הגר"א בעצמו איגרת חריפה נוספת כנגד החסידות. כשהגיעה איגרת זו למינסק טענו החסידים שהיא מזויפת. לאור זאת ביקש קהל מינסק איגרת נוספת של הגר"א, וזו אכן נכתבה, עם אישור דייני וילנא שאכן זוהי איגרת הגר"א.

החרם השלישי

לאחר פטירתו של הגר"א נפוצו שמועות שחסידים ערכו משתה לחגוג את האירוע ולכן הטילו פרנסי העיר חרם נוסף, חמור מהקודמים, על החסידים ותומכיהם. חרם זה הוציא את החסידים מכלל ישראל וכלל היתר מפורש למסור חסידים לידי הגויים.

פולמוס נוסף התרחש בברודי, שהייתה באותה תקופה הקהילה היהודית הגדולה בפולין. החרם שהוטל בברוד אסר שחיטה חסידית, כלומר שחיטה בסכינים מלוטשות, וכן אסר תפילה בנוסח האר"י והתכנסות חסידים במניין נפרד.

למרות שהפולמוסים התרחשו באירופה השפעתם ניכרה גם בארץ ישראל. החרמות עודדו את האשכנזים בארץ ישראל להתנגד לחסידים שם, ואליהם הצטרפו גם היהודים הספרדים. התנגדות זו הביאה לכך שבשנת 1781 עברו חלק מן החסידים מצפת לטבריה ובשנת 1785 עברו הנותרים מן החסידים לפקיעין.

ראו גם

• הנדח ותהלה - סיפורים מאת ש"י עגנון על רקע ההתנגדות לחסידות

לקריאה נוספת

• מרדכי וילנסקי, חסידים ומתנגדים לתולדות הפולמוס שביניהם בשנים תקל"ב-תקע"ה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1970.
• שמעון דובנוב, תולדות החסידות, תל אביב: הוצאת דביר, 1931.
• יהושע מונדשיין, כרם חב"ד, כרך רביעי, חלק ראשון, כפר חב"ד: והצאת אהלי שם, 1991.
• עמנואל אטקס, יחיד בדורו: הגאון מווילנה – דמות ודימוי, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 1999.
• אריה מורגנשטרן, מיסטיקה ומשיחיות, מעליית הרמח"ל עד הגאון מווילנא, ירושלים: תשנ"ט.

קישורים חיצוניים

• אברהם יערי, עליית החסידים לארץ ישראל, באתר דעת
• אריה מורגנשטרן, מלחמת עולם: המתנגדים נגד החסידים
• הקונטרס (חוברת) זמיר עריצים וחרבות צורים כולל הקדמה מחקרית על ההיסטוריה של מסמך זה, באתר החוג לתולדות עם ישראל של האוניברסיטה העברית
• הרב אפרים גרשון דיינארד בספרו ארוכה בת עמי תמונת מצב והתקפה חריפה נגד החסידות סמוך למלחמת העולם הראשונה.
• הרב יוסף יצחק שניאורסון, חיי אדמו"ר הזקן. בחיבור תיאורים העוסקים בהתנגדות לחסידות.