התנגדות לחסידות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בשלהי המאה ה-18, לאחר עליית תנועת החסידות, התעוררה בקרב היהדות התנגדות לתנועת החסידות. מחלוקת זו הובילה להקמת התנועה הליטאית ושיאה בשלושה פולמוסים בולטים בין השנים 1770-1805. השפעת הפולמוסים ניכרת עד היום במנהגים המאפיינים את הזרמים השונים, בהפרדה שבין התנועות ואף במפה הפוליטית הישראלית.

תוכן עניינים

[עריכה] הסיבות למחלוקת בין החסידים לליטאים

ישנן השערות לגבי נקודות מסוימות בתנהגותם של החסידים שגרמו לגר"א להקים את התנועה הליטאית המתנגדת לחסידות.

  • שמעון דובנוב טוען שהיא איימה על התשתית הקהילתית של היהדות בהעמידה את הרגש לפני השכל, את האמונה לפני הלימוד, בנוסף לחשש שמדובר בתנועה משיחית שבתאית חדשה שקמה על היהדות.
  • אחרים טענו שהיא נתפסה כתנועה ליצנית שזלזלה בתלמידי חכמים שהתנגדו לה, בצירוף מעשים שנתפסים כקלות ראש, כגון זלזולה בזמני התפילה ובכבודה (החסידים נהגו להתפלל עד אמצע היום ותוך כדי תפילת שמונה עשרה היו מנענעים את זרועותיהם למעלה ולצדדים).
  • יש הטוענים שההתנגדות נבעה בשל מרכזיותו של המנהיג הרוחני, הרבי, כ"צדיק יסוד עולם" שבשבילו נברא העולם וכמתווך בין החסידים לקב"ה, והחשש שהדבר יביא לפולחן אישיות של אדם, כפי שקרה בנצרות, דבר שמבחינת הגאון מווילנה נחשב לפסול.
  • החסידים הנהיגו שינויים בתפילה - לרוב על פי נוסחי הקבלה והאר"י.
  • על-פי מסמכים שמצא ד"ר אריה מורגנשטרן בארכיונים, הייתה ציפיה משיחית לשנת תקמ"א (1781), הגר"א סבר שקירוב הגאולה וסיום "תהליך הבירורים", ייעשה על ידי לימוד תורה, שמירת ההלכה וחיבור שולחן ערוך חדש, בעוד שהחסידים סברו שהתהליך לקירוב הגאולה ייעשה באמצעות כחה של התפילה ודבקות בקב"ה באמצעות קיום מצוות.

[עריכה] פולמוסים

[עריכה] הפולמוס הראשון (1772-1780)

לאחר התפשטות החסידות, החסידים הגיע גם אל מעוז הליטאים, וילנה, אבל שם הם נאלצו להסתתר ולהצניע את מעשיהם כדי שלא להסתבך עם מנהיגי הקהילה.

היה לחסידים מניין נפרד שנקרא מניין "המניין של קארלינער", בראשם עמדו שני אנשים, ר' איסר והמגיד ר' חיים. בחורף תקל"ב 1771-1772 התפשטה בוילנה מחלה קשה, מגפה, אשר מתו בה כמה מאות ילדים קטנים. כנהוג באותם ימים התחילו ראשי הקהילה היהודית לחפש חטאים בקהילתם, כדי לעורר את הקהילה לחזור בתשובה ולפייס את הקב"ה בענישת העוברים על חוקי הדת. לאחר החיפוש נמצאו "עבירות" אצל עדת החסידים: שינוי המנהגים הידועים והמקובלים, וגם גידופים של ראשי העדה (למשל שהמגיד ר' חיים אמר בפומבי על הגר"א - "הוא שקר ותורתו שקר").

בפסח של אותה השנה ישבו למשפט ראשי הקהילה היהודית בוילנה ודייניה, ופסקו לפזר את "המניין של קארלינער" ולהכריח את המגיד לבקש מחילה על דבריו. כאשר הלך ר' חיים אל הגאון מווילנה ובקש את מחילתו, ענה לו הגר"א בלשון קשה: "כבודי מחול לך, וכבוד המקום וכבוד התורה חלילה אם יכופר לכם עד תמותון". אמר ר' חיים - "תן לנו תשובה", השיב הגאון "כל באיה לא ישובון – זו מינות". אז נסתלק ר' חיים מן המגידות וקיבל דין נזיפה ונידוי מהעיר. לאחר מכן באו לחקור גם במעשיו של מנהיג העדה החסידית בוילנה – ר' איסר, אשר גם הוא דבר דברים רעים אודות הגאון. חקירותיהם העלו עוד מעשים "רעים" של החסידים, למשל: הפסקה באמצע התפילה כדי לבקש בקשות בלשון חולין. עקב חטאים אלו בית הדין של וילנה ישב לדיון והחליט להוציא את פסק הדין הבא:

  1. כל כתבי הדת החסידיים יישרפו בשער בית הכנסת.
  2. ראש החבורה, איסר, יעלה בתפילת שחרית אל מול ארון הקודש ויתוודה כנוסח הברכה שכתבו הדיינים, ואחר כך יחרים השמש אותו ואת כל המלווים שלו.
  3. ישלחו מכתבים אל כל הקהילות החשובות על האירועים האחרונים.

כאשר הודיעו לגר"א על פסק הדין, הוא רתח מזעם ואמר: "מדוע הקלתם בעונשם? אם זה היה תלוי בי הייתי עושה להם כמו מה שעשה אליהו הנביא לנביאי הבעל". ואכן, באותה שבת שמע איסר את החרם שהוטל על קהילתו ובמוצאי אותה שבת נשלח קול קורא – "אחינו בית ישראל, הלא ידעתם חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו, שתחברו כת חשודים (במקום חסידים)... ועושים אגודות לעצמם ודתיהם שונות מכל עם בני ישראל בנוסחי התפילות... וגם שואגים בתפילת שמונה-עשרה תיבות לע"ז מגונות ובשיגעון יתנהגו, ואומרים שמחשבותם משוטטות בכל עולמות... ומבטלים תלמוד תורה כל עיקר, ושגור בפיהם תמיד למעט בלימודים ושלא להצטער מאוד על עברות שבאו לידם... כל ראשי עם ישראל יעטו מעיל קנאה, קנאת ה' צבאות... וכבר עקרנו מחשבת הרעה ממקומנו, וכשם שעקרנו מן המקום הזה כן יעקרו מכל המקומות...".

קריאות הבהלה שנשמעו מווילנה פעלו את פועלם – בכל בתי הכנסת בליטא הוכרז חרם על קבוצות החסידים, ובכמה מקומות פוזרו מנייניהם. עד שנת תקל"ג (דצמבר 1772) פורסמו הרבה כרוזים ואגרות כנגד החסידים, או אז פרסמו המתנגדים קונטרס, "זמיר עריצים וחרבות צורים", שעורר מהומה בקרב החסידים שראו בקונטרס זה סכנה לקיומם. עם זאת, בימים ההם עדיין לא העיזו החסידים להשיב ולצאת למלחמת-מגן נגד הגר"א, ולכן השתמשו באמצעים אחרים, למשל: הם היו קונים את כל הקונטרסים במקום מסוים ושורפים אותם.

לאחר הכרזות החרם על החסידים, ניסו המתנגדים להגביר אף יותר את המלחמה בחסידים, במיוחד בקרב החב"דניקים והקרלינרעס. כמו כן, הם לא שיקרו כלל. על כך יוכיח הסיפור הבא: באחד משנים אלו, חל תשעה באב בשבת קודש. כמובן, שאין צמים במקרה זה, ואף שמחים: אוכלים בשר ושותים יין,(משום השבת). הלכו לביתו של רבי שניאור זלמן מליאדי באמצע סעודות שבת ושוחחו איתו בדברי תורה ובמיוחד בענייני השעה - והגיעו כאורחים בלתי קשורים למלחמה כלשהי. לאחר מכן הלכו אותם האנשים אל הגר"א, ואמרו לו שהם ראו במו עינם כיצד אחד ממנהגי ה"כת" אוכל בשר ויין בתשעה באב עצמו. שאל אותם הגר"א אם הם נשבעים – ענו לו הן. שאל אותם אם הם נשבעים בכוח התורה – וענו לו הן! ומיד הכריז חרם רבתי על כל עדת החסידים כפי שיבואר בהמשך.

בפולמוס זה נגרם נזק רב לחסידים.

[עריכה] הפולמוס השני (1780-1784)

בתגובה לרדיפות משנת 1772 ענתה החסידות רק שמונה שנים מאוחר יותר, בשנת 1780, בשנה זו נדפס הספר הראשון של תורת החסידות – "תולדות יעקב יוסף",עד שנה זו היה לחסידים ספרות שבכתב, על ידי העתקות, מכאן ואילך הייתה לחסידות ספרות מודפסת. בשנים הבאות פורסמו עוד ספרים: "בן פורת יוסף" (1781) ו"צפנת פענח" (1782).

הספר "תולדות יעקב יוסף" עשה רושם כביר בסגנונו התקיף והחריף, המכוון כלפי הרבנים, רוב הספר מלא בהבדלים בין "תלמיד חכם רשע" (הרבנים, המתנגדים) ובין "תלמיד חכם כשר" (החסידים), ומדוע כדאי ללכת בעקבות החסידים ולהתרחק מהמתנגדים.

המתנגדים נבהלו מעט, ושלחו מכתב לליטא, שם עדיין שולטים הרבנים – הצטערנו לשמוע על הגעת הספר אליכם, כותב הספר מוסר חידושים שדורשים (החסידים) לפי דרכם בתורה – מטרתם העיקרית היא להסית את עם ישראל אחריהם ולבטל תורה.

בנקודה זו הגיעו הגאון מווילנה וחבריו למסקנה, שלא לשווא כינו את החסידות "מינות", מינות זו עולה ובוקעת מתוך ספריהם ומאמרים למאות של מנהיגיהם קוראים להסתת ההמון מדרך הדת. לכן, התכנסו ראשי קהילת וילנה ויצאו עם מספר החלטות:

  1. להכריז חרם על החסידים בקהילותיהם.
  2. לשלוח שליחים אל קהילות אחרות שיעשו כמותם.

לאחר שהשליחים הגיעו אל ראשי הקהילות הגדולות – בריסק, הורודנא, פינסק וסלוצק. קיימו ראשי הקהילות פגישה ביניהם, בה החליטו לעשות כמו שנעשה בוילנה, ולהחרים את החסידים.

פולמוס זה גרם לקלקול היחסים בין הצדדים לדורות.

[עריכה] הפולמוס השלישי (1786-1781)

ב-1772 וב-1781 כאשר הגאון היה כבר זקן ויגע, כבן 75 שנה, חלש בגופו ושקוע בתורה, וכאשר הדי החרמות הלכו ודעכו, הפיצו החסידים שמועות על כך שמנהיג המתנגדים, מתחרט על הרדיפות שרדף אחר החסידים, וכעת הוא חוזר בו. בשנת 1786 נתגלה מעשה רמאות מצד החסידים – חסיד אחד נדד בין קהילות שונות בגרמניה יחד עם משרתו, שהיה מכריז על בעליו שהוא בן הגאון מווילנה, וכאשר שאלו את "בנו של הגר"א" מה דעתו של אביו בעניין החסידות, הוא השיב: "אבי מתייסר על מה שעשה לחסידים, ומחפש מחילה על כך", השמועה על דבריו של בן הגאון פרשה כנפיים ועד מהרה חשבו כולם כי הגאון שינה את דעתו, כאשר נתפסה הרמאות ניתן האות לחדש את המלחמה.
לאחר שסופר לגר"א על הרמאות, נתעוררה בו שוב חמתו וקנאותו והחליט לפרסם את דבר הרמאות באגרת ולשולחה אל קהילות ליטא. לאור פרסום האיגרת נבהלו החסידים והפיצו שמועה שחתימת הגר"א על אגרת מזויפת, לאחר ששמע על כך הגאון הוא החליט לשלוח מכתב תקיף וחריף, הקורא קריאת קנאות לה', ועם זה דברי רעם של נביא זעם. לא בכדי נקראה איגרת זו בשעת הדפסתה הראשונה: "תשובת אליהו קנא שקינא קנאת ה' צבאות".

אגרת זו עשתה רושם רב על קוראיה, חלק מהמתנגדים הבינו מהאיגרת שהמטרה מקדשת את האמצעים, הגר"א לא ידע עד היכן מגיעים הדברים. כאשר ניסה אחד ממנהיגי החסידים, ר' שניאור זלמן מלאדי לגשר בין החסידות לגר"א, הוא הגיע לוילנה במטרה לדבר עם הגר"א ולגרום להפסקת המחלוקת, אך הגר"א לא הסכים לקבלו, וכשגברו הלחצים קם ועזב את העיר. בפולין שלפני המלחמה התהלכה אגדה לפיה ניסה גר הצדק אברהם פוטצקי לגשר בן הגר"א ובין רבי שניאור זלמן אך הוצא להורג במהלך הניסיון.

בשנת 1788, בחוה"מ סוכות, המלחמה פשטה בכל מדינות ליטא, רוב ראשי הקהילות סגרו את ביהכ"נ של החסידים ונידו אותם מכל מוסדות הקהילה. באותם ימים, היה נודד בין הערים מתנגד שהוסמך מטעם הגאון לדרוש כנגד החסידים. באותו הזמן התמנה קיסר חדש לרוסיה שנלחם באגודות שחשודות במעשים שונים. כאשר שמעו על כך המתנגדים, ניסו להוציא דיבה כי החסידים נמנים על תנועת הבונים החופשיים, שהקיסר חשש מהם מאוד, אך לא עלה זאת בידם (מלבד כליאת האדמו"ר של חב"ד). היו עוד הלשנות על מנהיגים רבים של החסידות, חלקם נעצרו וחלקם שוחררו, אך בשנת 1890 החליטה רוסיה שהחסידות לא מהווה עוד סכנה.

[עריכה] השפעת הפולמוסים על החסידים בארץ ישראל

עמוד ראשי
ערך מורחב – עליית תלמידי הבעל שם טוב

למרות שהפולמוסים התרחשו באירופה השפעתן ניכרה גם על החסידים בארץ ישראל.

גם כאשר הגיעו החסידים לארץ ישראל והתיישבו בצפת המשיכו לרדוף אותם כתבי החרמות של המתנגדים מאירופה. כתבי ההתנגדות הללו עוררו את האשכנזים בארץ ישראל לרדוף את העולים החדשים, אל האשכנזים הצטרפו גם הספרדים מארץ ישראל, הם זכרו את גאוותם של החסידים, ובכדי לעורר עוד יותר את הספרדים למהומות, נכתב באגרות ההתנגדות שהחסידים גינו את הספרדים והוציאו עליהם שם רע.

התנגדות חריפה זו הביאה לכך שבשנת 1781 חלק מן החסידים עברו מצפת להתגורר בטבריה ובשנת 1785 עברו הנותרים מן החסידים לפקיעין.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • תולדות החסידות/ שמעון דובנוב. תל אביב: הוצאת דביר, 1931.
  • יחיד בדורו - הגאון מווילנה - דמות ודימוי/ עמנואל אטקס. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 1999.
  • מיסטיקה ומשיחיות, מעליית הרמח"ל עד הגאון מווילנא / אריה מורגנשטרן. ירושלים: תשנ"ט.

[עריכה] קישורים חיצוניים


מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%9C%D7%97%D7%A1%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA
כלים אישיים