התנחלות השבטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התנחלות השבטים היא אירוע מקראי המתואר בספר יהושע ובספר שופטים, המתאר את התנחלותם של שנים עשר השבטים בשטחי ארץ ישראל ועבר הירדן לאחר יציאת בני ישראל ממצרים וארבעים שנות נדודים במדבר. התקופה שלאחר תקופה זו, המכונה גם תקופת ההתנחלות, ועד לתקופת המלכים, מכונה תקופת השופטים.

חלק מהחוקרים סבורים כי תהליך ההתנחלות והתגבשות עם ישראל בארץ ישראל התבצע בצורה שונה מזו המתוארת בספר יהושע. לא ככיבוש מהיר, אלא ככניסה איטית של שבטים. חלק מהממצאים הארכאולוגים לא תואם את הסיפור המופיע בספר יהושע, למשל החומות שנמצאו ביריחו תוארכו לתקופת הברונזה הקדומה יותר מאלף שנים לפני התיארוך המקובל לגבי תקופת ההתנחלות. נמצאו גם שרידי ביצורים מתקופת הברונזה התיכונה II ‏ (1550-2000 לפנה"ס), אבל לא נמצאו בתל חומות מתקופת הברונזה המאוחרת שהיא התקופה שקדמה לתקופת ההתנחלות. כנ"ל גם בחפירות העי, נמצא כי העיר הייתה הרוסה מאות שנים לפני תקופת הכיבוש המשוערת של בני ישראל.

ההתנחלות לפי המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש הארץ כפי שהוא מתואר בספר יהושע

למרות שלתפיסה כי המקרא מתאר את תהליך ההתנחלות וכיבוש הארץ בראשות יהושע בן נון כמסע צבאי אחיד שורשים עמוקים במחשבה היהודית-נוצרית הרי בפועל מתואר במקרא תהליך ארוך שהחל בימי משה, המשיך בימיו של יהושע והסתיים שנים רבות לאחר מותו.

ספר יהושע עצמו מתאר בהרחבה כיבוש של כשלושים ערי מדינה כנעניות (שירת ל"א המלכים), על פי המשתמע מתיאור הכיבוש ומתיאור קורות עם ישראל בתקופות שלאחר מכן, היה זה כיבוש חלקי בלבד, כאשר בחלקים מהארץ נותרו על כנם העמים שהיו שם טרום בא יהושע. מספר פסוקים בספר יהושע גורסים כי יהושע כבש את כל הארץ מקצה ועד קצה,[דרוש מקור] אולם על פי מבקרי המקרא ספר יהושע נערך בתקופה מאוחרת יותר.

כיבוש עבר הירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המקרא, החל כיבוש הארץ במלחמה עם סיחון מלך האמורי, סיחון שעיר בירתו הייתה חשבון כבש את עבר הירדן מנחל ארנון צפונה מיד מלך מואב הראשון, לאחר מכן נלחמו בני ישראל עם עוג מלך הבשן באדרעי ובעקבות כך נכבש הבשן (רמה"ג)וחבל ארגוב (הלג'ה הגדולה שבסוריה)‏[1].

כיבוש יריחו העי ובניית המזבח בהר עיבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם חציית בני ישראל את נהר הירדן חנו בני ישראל בגלגל ומשם יצא העם בראשות יהושע בן נון לכיבוש יריחו והעי לאחר זאת הצפינו בני ישראל להר עיבל (ליד שכם) שם בנו מזבח וקראו את "כל דברי התורה הברכה והקללה בכל-הכתוב בספר התורה".

כריתת הברית עם הגבעונים והמלחמה בחמשת מלכי האמורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות כיבוש יריחו והעי פנו הגבעונים תושבי (גבעון, הכפירה, בארות וקריית יערים לכרות ברית עם יהושע, לאחר הגעת בני ישראל לערי הגבעוני חזרו העם לגלגל‏[2].

בעקבות הברית עם הגבעונים התאגדו חמשת מלכי האמורי שמלכו בצפון הנגב, ההר והשפלה מירושלים דרומה (אדוני צדק מלך ירושלים, הוהם מלך חברון, פראם מלך ירמות, יפיע מלך לכיש, דביר מלך עגלון) ויצאו למלחמה על גבעון,יהושע וצבאו עלו במסע לילי מהגלגל לגבעון, הפתיעו את חמשת מלכי האמורי, רדפו אחריהם במורד בית חורון עד עזקה ולאחר מכן לכדו את מקדה, לבנה, לכיש, עגלון, חברון, ודביר, וכן הכו את צבאו של הרם מלך גזר כאשר בא לסייע ללכיש. לאחר מסע מלחמה זה חזר יהושע עם לוחמיו לגלגל.

המלחמה עם מלכי הצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המלחמה עם חמשת מלכי האמורי ששלטו בדרום ההר, צפון הנגב והשפלה התאגדה ברית מלכים צפונית בראשות יבין מלך חצור ועימו (יובב מלך מדון, מלך שִמרון ומלך אכשף), יהושע והלוחמים (יתרת העם נשארה כמו במערכה הקודמת בגלגל) עלו למי מרום הכו את צבאות המלכים הצפוניים והחריבו את חצור.

מסעי מלחמה נוספים בתקופתו של יהושע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלכים נוספים שהכה יהושע על פי שירת ל"א המלכים: בית אל, גדר, חרמה, ערד, עדלם, תפוח, חפר, אפק, לשרון, תענך, מגידו, קדש, יקנעם, דור, גוים, תרצה.

מסעות כיבוש לאחר תקופתו של יהושע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסעות לכיבוש המרחבים הבאים נערכו קרוב למותו של יהושע בן נון:

  • כיבוש יהודה וצפון הנגב: לאחר מותו של יהושע עלו שבטי יהודה ושמעון לכיבוש המרחב שבין ירושלים וצפון הנגב, במסגרת זאת נלחמו השבטים שנית עם חברון וירושלים כבשו את חברון והפכו אותה למרכזם. למרות שמתואר כיבושה של ירושלים ברור מהפסוקים שבהמשך כי לא הצליחו למגר את היבוסים בירושלים.
  • כיבוש והתנחלות בהר המרכזי (אזור בית אל - מגידו): למעט כיבוש בית אל מתואר במקרא עיקר אזור ההר המרכזי כאזור מיוער שעל מנת להתנחל בו היו צרכים בני אפרים לבצע בירוא יערות נרחב, ערי הממלכה המרכזיות (מגידו, בית שאן, תענך, גזר ויבלעם) נישארו בידיים כנעניות.
  • מסעות מלחמה בתקופת השופטים: לאחר כיבוש הארץ החלה תקופת השופטים שבה ישבו שבטי ישראל במקביל לכנענים ולפלשתים, במהלך אותה תקופה התקיימו יחסי גומלין מורכבים בין הצדדים ותקופת מלחמה רדפו תקופות שלום, לא רק שלא עלה ביד השבטים להקים שלטון מרכזי על מנת לאחד את כוחותיהם אלא שלעתים אירעו מלחמות ביניהם ולעתים שיתפו פעולה עם הכנענים והפלשתים כנגד אחיהם.
  • כיבוש צפון בקעת עמק החולה: חלק מבני שבט דן שנלחצו בידי הפלשתים עלו צפונה, כבשו את העיר ליש ושינו את שמה לדן, יחד עמם עלה איש לוי בשם יהונתן בן גרשום, שעל פי המדרש היה נכדו של משה וייסד מרכז פולחן בדן.

חלוקת הנחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקת ארץ ישראל לנחלות השבטים, על פי המקרא
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נחלות השבטים

לפי המתואר בתנ"ך, בתום מספר שנים של לחימה חילק יהושע את השטח שנכבש בין השבטים, למעט שבט לוי שקיבל כמתנה כמה ערים מכל שבט, ובסך הכל קיבל ארבעים שמונה ערים, כאשר שש מתוכן היו ערי מקלט. על פי חז"ל[3], ארכה תקופת הכיבוש שקודם חלוקת הארץ שבע שנים, וכן ארך זמן חלוקת הארץ (התיישבות והתבססות השבטים בנחלתם, כנראה) שבע שנים. מכל מקום, גם לאחר שנים אלו נותרו עדיין אזורים בארץ שטרם נכבשו, כמתואר בספר יהושע.

חלוקת הארץ נעשתה בשלושה שלבים, אשר נעשו בשלושה מקומות שונים. הראשונים שקיבלו את נחלתם היו ראובן ,גד וחצי המנשה, בעבר הירדן. הם קיבלו זאת ממשה רבנו בערבות מואב, טרם הכניסה. לאחר מכן קיבלו יהודה, אפרים וחצי שבט המנשה, מיהושע ואלעזר בן אהרון הכהן בגלגל, ורק יותר מאוחר, בשילה, שבעת השבטים הנותרים קיבלו מיהושע ואלעזר את חלקם.

בסיומה של התקופה פחת היישוב הכנעני, ואילו הפלשתים הגיעו לשיא התפשטותם עקב עליונותם הארגונית-טכנולוגית. מצב זה בא לקיצו כאשר החלו השבטים להתאחד איחוד של קבע (ממלכת ישראל המאוחדת) בראשותו של המלך שאול, ובהמשך דוד ושלמה.

הכרונולוגיה המקראית של התנחלות השבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופה זו מתוארכת לפי מדרש סדר עולם רבה מ-1272 לפנה"ס ועד שלהי המאה ה-11 לפנה"ס. תיארוך זה מתבסס על ההנחה שהתקופה הפרסית בארץ ישראל נמשכה 34 שנים בלבד, ובית המקדש הראשון חרב בשנת 422 לפנה"ס. לפי המקובל במחקר המודרני החורבן אירע בשנת 586 לפנה"ס, ולפיכך לפי התנ"ך יש המקדימים את תחילת ההתנחלות לסוף המאה ה-15 לפנה"ס.

ארכאולוגיה של תקופת ההתנחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקירה ארכאולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המחקר הארכאולוגי, תקופת הברונזה התיכונה מסתיימת בחורבן רחב היקף שלאחריו מתחילה תקופת הברונזה המאוחרת. בראשית אותה תקופה (תקופת הברונזה המאוחרת I) האוכלוסייה הדומיננטית הם תושבי ערי ממלכה מתקופת הברונזה התיכונה אשר משקמים את תרבותם ובמקביל אליהם חיים קבוצות חברתיות אחרות כגון שרידי החיקסוס שגורשו ממצרים, הח'בירו, והשוסים, האימפריה המצרית מנסה לבסס את שלטונה בכנען במידה משתנה של הצלחה.

במהלך התקופה הבאה (תקופת הברונזה המאוחרת II), גדל כוחם של הח'בירו, מוזכר שבט אשר[4] כשבט היושב בחוף הצפוני של כנען ומופיעים גויי הים.

בסיומה של התקופה (תקופת הברונזה המאוחרת III), יורד השלטון המצרי בכנען מגדולתו, מוזכר לראשונה השם "ישראל" בידי פרעה מרנפתח (מצבת ישראל) כגורם בעל חשיבות באזור שמצפון למצרים, מופיעים הפלשתים והתרבות הכנענית נטמעת בתרבויות אחרות. הופעת הפלשתים שהיו בעלי טכנולוגיית עיבוד ברזל מפותחת מסמנת את תחילת תקופת הברזל בארץ ישראל.

בתקופת הברזל א (1200 - 1000 לפנה"ס) התחילו לצוץ מאות יישובים קטנים חדשים באזורים רבים בארץ, הן בצפונה והן באזור חבל ההר בה ישנה התפתחות ממספר יישובים עירוניים בודדים בתקופה שקדמה לה, למאות יישובים קטנים. בקרב הארכאולוגים, לא כולם הסכימו שניתן לאפיין ולהגדיר זהויות אתניות לאותם מתיישבים, אולם אלו שכן ערכו הבחנה שכזו, זיהו את המתיישבים באזור החוף הצפוני בעיקר ככנענים/פיניקים ובגליל ואזור ההר זיהו את המתיישבים כישראלים. הזיהוי נעשה לפי צורת ההתיישבות, פרטי קרמיקה ושרידי המזון (בתי ארבעת מרחבים, מבנה מעגלי של היישוב בדומה למעגל אוהלים של נוודים,קנקני שפת צוארון, והיעדר שרידי חזירים)‏[5] עם זאת מכיוון ופריטים רבים שמזוהים כ"ישראלים" נמצאו גם באתרים כנענים ולהפך, היו מי שפיקפקו באפשרות ליצור סיווג אתני למתיישבים.

במקביל בכל אזור החוף הגיעו לשיא ערי קבוצות גויי הים. אלו קבוצות אתניות שמוצאן באזור יוון ובתרבות המיקנית שחרבה. בין אותם גויי הים ידועה הקבוצה האתנית "פלשתים"‏שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; להערות שוליים ללא שם חייב להיות תוכן. בתקופה הבאה (תקופת הברזל ב) גדל היישוב ונוסדות ממלכות יהודה וישראל.

גישות להתנחלות בארכאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שאת מוצא הפלשתים מקובל לזהות בקרב גויי הים מאזור יוון, הרי שלגבי מוצא המתיישבים הישראלים חלוקות הדעות. ישנם המקבלים את גישת המקרא לפיה מקורם בקבוצה אתנית שעלתה מארץ מצרים בשלהי תקופת הברונזה המאוחרת ופתחה בכיבוש צבאי נגד ערי הארץ, גישה זו מכונה גישת הכיבוש הצבאי האחיד. גישה אחרת מציעה סדר הפוך, לפיו תחילה ישנה התיישבות לא מאורגנת של קבוצות נוודים, בהמשך הם מתארגנים יחדיו ויוצרים אתוס לאומי, גישה זו מכונה גישת החדירה השקטה. גישה שלישית גורסת שמקורם של המתיישבים כולם הוא באוכלוסייה כנענית מקומית, ולא בשבטים נוודים מבחוץ, שנוצר ביניהם בידול תרבותי במהלך תקופת הברזל עד ליצירת אתוס משותף גישה זו מכונה האסכולה הסוציולוגית.

  • ראשית ההתיישבות של שבטי ישראל התחילה במאה ה-13 לפנה"ס, בימיו של פרעה מרנפתח. יש הסוברים, כי מקור השבטים הישראלי היה בשבטים שבאו מעבר הירדן שנקראו "עִפּי‏רוּ‏". שבטים אלו הלכו והתבססו בדומה לסיפור בספר שופטים, בצורה הדרגתית. מושבם העיקרי היה בהרי השומרון[6].
  • שילוב של מספר קבוצות אתניות שישבו בארץ ישראל מקדמת דנא, והתאגדו לעם עקב העדר שלטון, שנוצר עקב התערערות השלטון המצרי בארץ. חלק מהמצדדים בתאוריה זו רואים ביציאת מצרים מיתוס של אחת הקבוצות הללו, אשר אכן היגרה ממצרים לכנען בטרם נוצרה ההתאגדות.
  • תרבות ישראל התפתחה מתוך עמי כנען שישבו בארץ; תרבות ישראל התפלגה לשתי מדינות: ממלכת יהודה וממלכת ישראל; מאוחר יותר נוצר הסִיפּר, ההיסטוריה המכוננת של האומה.
  • מקורו של העם היהודי היה בשכבות מדוכאות של תושבי ערי חוף הכנעניות בארץ, אשר מרדו בשלטון, והתיישבו בהרי יהודה ושומרון. התומכים בהשערה זו רואים בתיאור המקראי, ובכלל זה את סיפור יציאת מצרים כמיתוס, ולא כתיאור היסטורי. השערה זו מכונה "הגישה הסוציולוגית"‏[7].
  • לפי השערתם של הארכאולוגים: אלברכט אלט ואדם זרטל, ראשית האומה היה בנוודים שהגיעו מעבר הירדן המזרחי בתקופת הברזל השנייה, נכנסו לאזור הרי יהודה ושומרון, והקימו שם את יישוביהם, בתהליך שארך כ-200 שנה. הם סוברים, כי ראשיתה של ההתנחלות הייתה באזור הספר המזרחי, ומשם חדרו שבטי ישראל לשולי העמקים המזרחיים בשומרון, ולבסוף גם לאזור גב ההר. השערה זו מכונה "החדירה השקטה"‏[7].

מאפיינים ארכאולוגיים של תקופת ההתנחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצורים בתקופת ההתנחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת ההתנחלות לא הייתה תופעה של ביצורים.‏[8]

למעשה, האתר היחיד שניתן לומר עליו באופן וודאי שהיה מבוצר באותה תקופה, הוא אתר שנחפר בגילה. אתרים אחרים, כמו בית אל, היו בהם אמנם ביצורים אולם הם נותרו מהתיישבויות קדומות בתקופת הברונזה, ואין עדות לכך שהם שימשו לביצור. ואילו בשאר האתרים לא נתגלה כל ביצור. באתרים תל באר שבע (שכבה VII), העי ותל א-נצבה הוצמדו הקירות החיצוניים של הבתים זה לזה, וייצרו מעין קיר היקף. ואילו באתרים אחרים כמו: תל ערד, תל בית מרסים, חרבת רדנה, תל אל פול, תל חצור, תל דן, תל חרשים, סאסא וחורבת עבות לא נמצא אף קיר היקף כלשהו.

מסוף תקופת ההתנחלות, שלהי המאה ה-11 לפנה"ס התגלו ביצורים של ממש באתר חרבת א-דורה.

הכלכלה ואורח החיים של יישובי ההתנחלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישובים היהודיים בתקופת ההתנחלות, היו בעלי מאפיינים ארכאולוגיים שונים באופן מובהק, מהיישובים הכנעניים. לרוב היישובים היהודיים היו קטנים באופן ניכר מהיישובים הכנעניים (גודלם היה בין חמישה לשישה דונם לכל היותר), ולרוב הם גם היו פחות מבוצרים מהם. מבני ציבור היו לרוב מעטים, ובתי המגורים היו בדרך כלל בתי עמודים. כלכלת יישובי ההתנחלות, התבססה בעיקר על חקלאות. גידולי דגנים ועצי פרי כגון זיתים וגפנים, היו נפוצים מאוד בקרב המתנחלים. כלכלתם התבססה גם על משק חי, בעיקר עזים, כבשים ובקר.‏[7]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במדבר כא כא, דברים ב ל"א.
  2. ^ יהושע א עד ח.
  3. ^ סדר עולם רבה פרק י"א, בבלי זבחים קי"ח ע"ב, ערכין י"ג ע"א.
  4. ^ הערך שבט אשר באנציקלופדיה העברית.
  5. ^ מבוא לארכאולוגיה של ארץ ישראל בתקופת המקרא, עמ' 89 ואילך.
  6. ^ הערך: "חַ'בִּרוּ (חַ'פִּרוּ)", האנציקלופדיה העברית, ירושלים-תל אביב: חברה להוצאת אנציקלופדיות, כרך י"ז, עמ' 83.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 ההר המרכזי, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן צבי, 2002, עמ' 134.
  8. ^ הארכאולוג עמיחי מזר טוען שהייתה תופעה של ביצורים בישראל בתקופת הברזל הראשונה, תקופת ההתנחלות, במאמר: Azae, A. Giloh - An Early Israelite Site in the Vicinity of Jerusalem. Israel Exploration Journal 31, 1981. pp 1-36. אולם ארכאולוגים אחרים חולקים על ממצאיו.