התעללות בילדים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כרזה משנת 1888 שהוצאה על ידי האגודה ההומנית, היוצאת כנגד התעללות פיזית בילדים.

התעללות בילדים כוללת פגיעות פיזיות, נפשיות ומיניות בילדים, בדרך כלל על ידי הוריהם, ולחלופין היא תוצר של תנאי קיפוח והזנחה. ההגדרה אינה חד משמעית, בין השאר עקב היעדר הסכמה קולקטיבית חברתית בדבר סגנונות הורות הנחשבים מסוכנים או בלתי קבילים.

סוגי התעללות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעללות גופנית: פגיעה אלימה שנעשית בזדון על ידי הורה, בן משפחה או מבוגר. היא יכולה להגרם על ידי מכות בידיים או באמצעות שימוש בחפצים שונים. להתעללות גופנית דרגות חומרה שונות, החל מדחיפה וסטירה עד כדי מכות אלימות יותר שמייצרות פציעה חיצונית עד גרימת נכות ואף מוות.

ניצול מיני: התנהגות מינית של הפוגע כלפי הילד כוללת נשיקות וליטופים מיניים, חשיפה, מגע אוראלי, אוננות, מין גניטאלי ולא גניטאלי, פורנוגרפיה, זנות או אקסיביציוניזם (חשיפה) ועוד.

היחסים בין הילד למבוגר מאופיינים בעיקר על ידי כוחנות, תוקפנות, שליטה ופיקוח מצד המבוגר, והאינטראקציה המינית ביניהם מסבה לילד נזק או פגיעה. על אף האמור לעיל, אין קונצנזוס לגבי הגדרת התופעה והיא מושפעת במידה ניכרת מערכים תרבותיים וחברתיים ספציפיים (Webster, 2001).

ישנן חמש צורות עיקריות לפגיעה נפשית:

  1. דחייה: ייחוס לילד תכנים של חוסר ערך ומתוך כך כחסר צרכים וזכויות.
  2. בידוד: ניתוק הילד מאינטראקציות חברתיות שגורם לו להרגיש בודד ומנוכר.
  3. הפחדה: יצירת אווירה של פחד תוך שימוש באלימות מילולית, דרכה הילד תופס את העולם כמקום מאיים.
  4. התעלמות: חסך בגירויים חיוניים בהתפתחות שמביא לעיכוב ואף לעצירה בהתפתחות רגשית ושכלית.
  5. השחתה: עידוד לפעילות אנטי חברתית הרסנית.

הזנחה: שלילת טיפול בילד בדרך של מניעת מזון וטיפול רפואי, נטישה וחשיפתו לסכנה כלשהי, חוסר סיפוק של גירויים הנחוצים להתפתחות חושית תקינה, וחסך רגשי שנובע ממיעוט במגע גופני או חוסר בתקשורת מילולית או בלתי-מילולית.

סיבות להתעללות ופגיעה בילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורמים ראשוניים לפגיעה:

  1. דה הומניזציה של הילד, תפיסת הילד כחפץ לפורקן כעסים
  2. תפיסת הילד כמתחרה ואויב המפריע למנוחת ההורה
  3. הקבלת הילד לבן משפחה שנוא.
  4. האם מכה או מתעללת בילד שנתפס בעיניה כחלק ממנה, כדי לזכות בתשומת לב של מוסדות רווחה ורפואה.
  5. קנאה בילד עקב תשומת לב שהוא מקבל מההורה האחר.
  6. חינוך מושרש, האלימות מועברת מדור לדור כדרך תקשורת לגיטימית.
  7. תגובה אלימה כעונש על מעשה כיוון שהילד "רע".
  8. השלכה של תכונות שההורים לא אוהבים בעצמם על הילד. דרך תקיפת הילד הם מתנערים מהפחד הסמוי שמעוררת בהם תכונתם השלילית.
  9. אישיות בלתי בשלה של ההורים. צרכיו של הילד הופכים לשוליים כיוון שהם מעמידים במרכז את עצמם וצרכיהם.
  10. נורמות חברתיות שמכתיבות התנהגות פוגעת.

גורמים משניים לפגיעה:

  1. גורמי אינטראקציה: המפגש המיוחד בין האישיות והצורך הן של הילד והן של המבוגר.
  2. היעדר כישורים הוריים: את רוב הכשרתם הם מקבלים בצורה פאסיבית על ידי הסתכלות באחרים. ולא תמיד המודל לחיקוי, ראוי לחיקוי. חוסר מיומנות, והיעדר ידע בסיסי תורמים לכך.
  3. פיגור: מספר ההורים המפגרים הפוגעים בילדיהם גבוה.
  4. אלכוהוליזם וסמים: פגיעה עקב תחושת חוסר שליטה של ההורה שמקורה בהסרת העכבות ועירפול ההכרה תחת השפעת סמים ואלכוהול.
  5. גורמים פסיכיאטריים: חוסר יכולת לתפוס את האחר בצורה מציאותית והיעדר יכולת לבנות מערכת יחסים חברתיים מהווה בסיס למצבים פתולוגיים.
  6. גורמים פסיכולוגיים: הורים המכים את ילדיהם מפני שהם עצמם היו ילדים מוכים.

גורמים מזרזים לפגיעה:

  1. גורמים סוציו אקונומיים: היעדר תעסוקה, צפיפות בבית וחוסר בהשכלה מביאים לפורקן התסכולים של ההורים בילדיהם.
  2. משברים: גורמי משבר מביאים לירידה בסף התסכול ובתפקודי האגו. מצב המביא להתגברות הסיכון להתנהגות פוגעת.

השפעת הפגיעה על הילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם כמה דפוסי התנהגות אצל ילדים שנפגעו:

  1. סתגלנות וניסיון לשאת חן: ילדים מוכים יכולים להיות מאושרים ולקבל אהבה ורגש מצד הוריהם אך זאת בתנאי שהם עומדים בדרישות ההורים. זה מביא לכך שילד יתנהג בהתאם למצופה ממנו ולא בהתאם לצרכיו ורגשותיו. מאוחר יותר, במסגרות אחרות מחוץ לבית הם ימשיכו להפגין התנהגות של ביטול עצמי ופייסנות.
  2. השלמה והסתגרות: כדי להימנע מפגיעה הילד מבין שהדרך היחידה היא לנתק מגע ולא לבלוט, כך הוא מתכנס בעצמו והופך לשקט ופאסיבי.
  3. לחימה: ישנם ילדים שלא יכולים לקבל תשומת לב חיובית מצד הוריהם, ובשל הצורך הנואש ליחס כלשהו, מתנהגים בצורה הפוכה ומפנים דרישות להוריהם, למרות הסכנה שכרוכה בכך ע"מ לזכות בתשומת לב, אפילו שלילית. אותו חיפוש של תשומת לב יתבטא גם מחוץ לבית, כמו למשל בבית הספר, לרוב בהתנהגויות פרובוקטיביות שליליות.
  4. תוקפנות: תוקפנות היא צורך קיומי שמתעורר בילד כתגובה לפגיעה על מנת להגן על עצמו. הילד יודע שאם הוא יתקוף את הוריו הוא יזכה להתנהגות תוקפנית נוספת כלפיו. בד בבד הילד לומד להבחין בין התנהגות שלו שתגרור תוקפנות מצד הוריו, והתנהגות שלא תגרור תוקפנות. תחושת התוקפנות שעולה בו מווסתת בתודעתו כדבר שאסור לו לחוש ולכן הוא מנסה להתכחש לרגשות הללו. אך תוקפנות, כאשר היא קיימת סופה שתצא מן הכוח אל הפועל. הילד מבצע התקה ומפנה את תוקפנותו לא אל עבר מושא הכאב אלא כלפי גורמים חלשים ממנו כמו ילדים קטנים. פעולה זו יכולה להחזיר לו, ולו רק באופן זמני, תחושת כוח ושליטה במציאות.
  5. עצב ואטימות רגשית: ילדים מוכים הינם עצובים, ולעתים אף אטומים רגשית מתוך ניסיון הדחקה של הדחפים והכעסים שנוצרו אצלם בעקבות האלימות שספגו. כאשר הם אטומים לרגשותיהם שלהם, פעמים רבות יגדלו להיות מבוגרים שאטומים גם לרגשות של אחרים.
  6. אמון בסיסי פגום ואי יכולת ליצור קשרים: הילד לא נותן אמון בהוריו כיוון שהם אינם מספקים לו את הצרכים הבסיסיים הדרושים לו ואף פוגעים בו. הדמויות המשמעותיות ביותר שאמורות לספק לו את ההגנה אינן דמויות מיטיבות והוא לא יכול לסמוך עליהן שיגנו עליו, מתוך כך הוא מפרש את העולם החברתי כולו כרע ופוגעני, שיש להתרחק ממנו.
  7. דימוי עצמי נמוך: מהילדות המוקדמת ההורים משמיעים באוזני ילדיהם כי הם רעים וטיפשים והילדים מפנימים את המסר וגדלים בתחושת ערך עצמי פגוע ואמונה מועטה ביכולותיהם.
  8. ביטויים קוגניטיביים: הילד מנסה להדחיק מחשבות אסורות כיוון שהן עולות, אך במקביל הוא מדחיק את כל המחשבות האחרות. בהתאם לכך נפסקים היוזמה, היצירתיות וכל המרכיבים שחיוניים להתקדמות ופיתוח אינטלקטואלי.
  9. אלימות: ההורים מכים את הילד כאשר הוא אינו מתנהג בהתאם לרצונם או כאשר הם כועסים עליו, ובכך הילד לומד שאלימות היא צורת התנהגות לגיטימית במצב בו הוא אינו מרוצה או כועס.

החוק הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960, מוגדר "קטין נזקק" כאשר, בין השאר, "שלומו הגופני או הנפשי נפגע או שעלול להפגע מכל סיבה אחרת". סעיף 368 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שכותרתו התעללות בקטין או בחסר ישע, קובע: "העושה בקטין או בחסר ישע מעשה התעללות גופנית, נפשית או מינית, דינו - מאסר שבע שנים; היה העושה אחראי על קטין או חסר ישע - דינו מאסר תשע שנים". על-פי החוק, האחריות הפלילית בגין התעללות בקטין מוטלת על הורי הקטין ועל כל מבוגר אחר האחראי עליו ופוגע בו. כמו כן קיימת חובת דיווח לרשויות על כל אדם, שחושב או חושד שילד עובר כל סוג של התעללות. הימנעות מדיווח היא עילה לעונש.

כדרכן של הגדרות שבחוק, גם זו נזקקה לפרשנותו של בית המשפט כדי להבהיר את משמעותה ביחס לתופעת ההתעללות לסוגיה. בית המשפט העליון (בפסק הדין על פי 4598/98) הגדיר התעללות פיזית בילדים כך: "התעללות פיזית יכולה להווצר כתוצאה ממעשה אקטיבי או מהזנחה שעלולים לגרום נזק, סבל נפשי או פיזי (או שניהם). ומתאפיינים באכזריות, הטלת אימה או השפלה". בית המשפט קבע פרמטרים המלמדים על התעללות פיזית: תדירות המעשה, משך הזמן, סוג המגע או האמצעי שננקטים, מידת הכוח ועוצמתו, ההקשר והנסיבות בהן הופעל הכוח, שיטתיות השימוש בכוח וחריגותה של ההתנהגות בהנורמה החברתית המקובלת.

קו הגבול בין שימוש לגיטימי בסמכות וכוח של ההורה ובין התעללות אינו חד.

משתנים משפיעים על ההחלטה בדבר התעללות:

  1. המניע: הבחנה בין הורה שפוגע בילדו מתוך כעס, שנאה וכדומה או מתוך רצון להגן עליו ולטפחו.
  2. גורם תרבותי: כל תרבות מתירה מידה שונה של שימוש בכוח פיזי בתהליך החינוך והטיפול בילד.
  3. גורם הכוונה: האם הדבר נעשה בזדון או בשגגה.
  4. פגיעה מתוכננת או ספונטנית: תקרית שהתבצעה מתוך לחץ וחוסר מחשבה שבו היה נתון ההורה או לאחר תכנון מראש של הפגיעה, או פגיעה שחזרה על עצמה יותר מפעם אחת.
  5. התייחסות למעשה או לתוצאה: התייחסות לשאלה בדבר מצב שבו היה מעשה שלא הביא תוצאות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תמר כהן, מודלים קליניים לטיפול בילדים בסיכון, ג'וינט ישראל, 1994.
  • לוי עדן, ילדות קשה - מין אלימות וילדים, 1996.
  • עופרה איילון, התעללות בילדים במשפחה, מכון הנרייטה סאלד, 1999.
  • יוסי הטב ויצחק קדמן, אינססט, גילוי עריות, ניצול מיני במשפחה, עבירות מין במסגרת המשפחה, ירושלים: המועצה הלאומית לשלום הילד, 1990.
  • ציונית יפה ויצחק קדמן, ילדים כקורבנות התעללות במשפחה, המועצה הלאומית לשלום הילד, 2001.
  • שרי בן נתן (עורכת), זמן שאול - סוגיות בקבלת החלטות לגבי ילדים בסיכון, הוצאת פראג, 2000.
  • Garbarino, S & Garbarino, L (1980). Emotional Maltreatment of Children, Chicago: National Committee for Preventation of Child Abuse.
  • Webster, R.E. (2001). Symptoms and long-term outcomes for children who have been sexually assaulted. Psychology in the Schools, 38(6), 533-547.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]