התפסן בשדה השיפון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: נראה כסיכום של עבודה ולא כערך אנציקלופדי, סובל מחוסר מוחלט במקורות - במיוחד בפרק פרשנות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
התפסן בשדה השיפון
The chtcher in tje rey israely cover.jpg
עטיפת המהדורה העברית
מחבר ג'.ד. סלינג'ר
שם בשפת המקור The Catcher in the Rye
שפת המקור אנגלית
שנת הוצאה 1951
סוגה רומן ריאליסטי
תרגום לעברית ראו בפסקה תרגום לעברית
מספר עמודים 209 עמודים

התפסן בשדה השיפוןאנגלית: The Catcher in the Rye) הוא רומן מאת ג'יי די סלינג'ר, שראה אור בשנת 1951 (ב-1945 וב-1946 התפרסמו פרקים ממנו כסיפורים קצרים בכתבי עת). הרומן הוא רומן התבגרות ריאליסטי המתאר שלושה ימים בחייו של המספר, הולדן קולפילד, תלמיד תיכון בעיר ניו יורק.

הספר נחשב לפורץ דרך ומן המשפיעים בספרות האמריקנית, למרות היותו שנוי במחלוקת. דמותו של קולפילד ברומן נתפסה כפֶּה לדור החדש ולתחושת הניכור של בני הנעורים מהחברה. כך הפך הולדן קולפילד לסמל למרד נעורים.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור שמו של הספר הוא בפנטזיה דמיונית העולה במוחו של הגיבור. בפנטזיה זו משגיח הולדן על קבוצת ילדים המשחקים ומתרוצצים בשדה שיפון שמסתיים בקצה מצוק. תפקידו של קולפילד בפנטזיה הוא לתפוס את הילדים המתקרבים באופן מסוכן לקצה המצוק.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הולדן קולפילד בן 17 השנים, מספר בגוף ראשון על מה שקרה לו לאחר שסולק מפנימיית פֶּנסי היוקרתית טרם חג המולד בשל כשלונותיו בלימודים. הוא מחליט לעזוב את פנסי מספר ימים קודם למועד העזיבה המתוכנן, במוצאי שבת, ולנסוע לניו יורק. במהלך יום וחצי של נדודים בניו יורק (ממוצאי שבת ועד יום שני בבוקר) הוא עובר ממקום למקום, פוגש אנשים שונים, ומנסה למצוא מישהו שיבין אותו. הוא נפגש עם תיירות, נהגי מוניות, ידידים וידידות ותיקים, ידידים-של-ידידים, זונה והסרסור שלה, אחותו הקטנה ומורה ותיק. בכל הפגישות (ושיחות הטלפון) האלו הוא מנסה למצוא אוזן קשבת ובני שיח. אחדים מהאנשים כלל לא מבינים אותו, אחרים מנסים להבין אך נכשלים, וכמה מהם מבינים אותו היטב אבל מתנגדים לדרכו ולמעשיו.

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופיו של קולפילד והתבגרותו ברומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולפילד עובר במהלך הרומן תהליך של נפילה פיזית שמצביעה על נפילה נפשית. הנפילה היא באופן מטאפורי נפילה אל תוך עולם המבוגרים, דהיינו התבגרות. התהליך קשה לקולפילד, כיוון שהוא אוהב את הכנות, הפשטות והחמלה שהוא מזהה בעולם הילדות. המסע בניו יורק הוא גם מסע מציאותי, אך גם מסע מטאפורי, אל תוך הנפש. למסע זה שלושה שלבים:

  • נידוי וגלות - הולדן מורחק מבית-הספר, הוא מרגיש בניו יורק כמו בג'ונגל, בלי משפחה (מלבד פיבי, אחותו) ובלי חברים קרובים. הוא חש בדידות, ואינו מצליח ליצור קשר משמעותי, ולו רגעי.
  • מוות סמלי - משיאי הרומן היא הסצנה שבה הולדן נמצא במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע ומגיע לחדר המומיות. כשהוא נשאר לבדו הוא אומר: "זה ככה מצא חן בעיני, איכשהו.... היה שם כל-כך נעים ושלו..". הולדן מרגיש במידה רבה שהמוות הוא אמצעי מפלט שבאמצעותו הוא לא יצטרך להתבגר ולסבול. במוזיאון הוא נופל ומתעלף (נפילה בעלת משמעות סמלית): ברורות לו שתי האפשרויות שניצבות בפניו - מוות נפשי שיוביל למוות פיזי (התאבדות), או התמודדות עם בעיותיו וחזרה לחברה ולמשפחה גם אם הללו אינן מושלמות.
  • לידה מחדש - לאחר קבלת ההחלטה הוא נעזר בבני משפחתו ובסיוע חיצוני, וככל הנראה מתאשפז בסנטוריום שבו הוא מקבל טיפול פסיכולוגי. ההתפתחות של קולפילד היא תהליך של שינוי והתבגרות, כשחג המולד (=הלידה) משמש רקע להתרחשויות. גם קולפילד עובר תהליך של התחדשות ולידה.

ביקורת על החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הולדן מתייחס לכל אורך הרומן אל סביבתו מנקודת מבט ביקורתית, החברה נתפסת כמזויפת, הוא מבקר את הקפיטליזם, החומרנות, חוסר ההתייחסות לצורכי הפרט, חוסר הרגישות והשטחיות של החברה האמריקאית בשנות ה-50.

ביקורת כלפי דמויות ספציפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ביקורת על מר ספנסר המורה להיסטוריה (עמודים 11-21 בהוצאה המחודשת).

הולדן מספר שהוא חשב על ספנסר די הרבה ואם חושבים עליו יותר מדי, מתחילים להתפלא בשביל מה בכלל הוא עוד חי. הוא טוען שהוא בן שבעים או יותר והוא כבר כפוף לגמרי וצריך שיעזרו לו בכל פעולה שהיא קצת מסובכת מבחינה פיזית. התלות הזו מעוררת בו מורת-רוח, התנהלות האדם הזקן לא מוצאת חן בעיניו. הולדן סולד מכל מה שסימל בעיניו את הזקנה, את התלות. "לא יכולתי להישאר שם (אצל ספנסר) יותר, ... שהוא היה תמיד מפספס את המיטה כשהוא העיף עליה משהו...והריח החולני הזה של טיפות-האף בכל החדר...". להבדיל מזאת, כשהולדן מזהה דפוסי פעילות ילדותיים בהתנהלותו של ספנסר, הוא מתחיל לגלות כלפיו חיבה, "הוא חי לא רע... מישהו כל-כך זקן, כמו ספנסר הזה, והוא עוד יכול ליהנות נורא מקניית שמיכה".

  • ביקורת על אוסנבורגר (עמודים 22-23 בהוצאה המחודשת).

אוסנבורגר הוא תורם עשיר, שהיה תלמיד בפנסי, והולדן נזכר בביקורו בבית-הספר. באמצעות תיאור הביקור הולדן מביע את דעתו לגבי ההון ובעלי ההון. הולדן מבטא את הגועל שהוא מרגיש כלפי אוסנבורגר, כלפי ההון, באמצעות הדגשת העובדה, שאוסנבורגר התעשר מעסקי קברנות. הוא גם מבקר את יחסו המזויף לדת של אוסנבורגר ואת ההתנשאות הגורמת לו להטיף לתלמידי בית-הספר. נדמה כי הולדן מזלזל כל-כך באוסנבורגר, עד שמספר כי אחד התלמידים בכנסייה "הפליט נאד אדיר כזה", כאשר אוסנבורגר נשא את נאומו המזויף.

  • ביקורת על אקלי (עמוד 25 ואילך בהוצאה המחודשת).

אקלי מתואר על ידי הולדן כמפסידן גמור: "הוא היה בחור מוזר מאוד.. היו לו שיניים רקובות" הוא מכוער, דוחה, לא חכם, לא רגיש, קנאי, מתוסכל, מריר ודחוי. הולדן מבטא בביקורתו את סלידתו הרבה מכיעור "ומי שראה אותו.. כמעט בא לו להקיא", רגישותו העצומה והקיצונית-משהו לפגמים פיזיים שונים "היו לו גם המון פצעי-בגרות" וסלידתו מחוסר רגישות "כמעט נהרגתי... אבל את אקלי זה כמעט הרס לגמרי. הוא התחיל לצחוק...".

  • ביקורת על סטרדלטר (עמוד 29 ואילך בהוצאה המחודשת).

סטרדלטר מוצג כהפך הגמור מאקלי. הוא מתואר כמצליחן נאה, גברי, עשיר, אהוב על בנות וכו'. למרות זאת, הולדן מסתייג גם ממנו. הוא מאשים את סטרדלטר בהערצה עצמית, הוא לא סובל את הנרקיסיזם ובייחוד את הערצת הגוף האופיינית לסטרדלטר "הוא היה מאוהב בעצמו עד שיגעון" (עמ' 34). כמו כן מוזכרת שוב רגישותו לחוסר ניקיון, כשהוא מגדיר את סטרדלטר "לכלכן מוסווה" (עמ' 29). גם סטרדלטר מוצג כמי שאיננו מבין את הולדן, הוא בחור שטחי ורדוד, "הוא קצת כמו אקלי". הולדן מבליט את סלידתו מהאגוצנטריות של סטרדלטר ומחוסר הרגישות שלו "אותי מעיפים מבית-הספר המחורבן הזה. ואתה מבקש ממני לכתוב לך חיבור מחורבן". כמו אקלי, הוא לא מסוגל להבין את משמעות כובע-הציידים האדום בעיניי הולדן, "'כביר', הוא אמר. הוא אבל רק התחנף אליי".

  • ביקורת על המועדון של ארני (עמוד 96 ואילך בהוצאה המחודשת).

הולדן מסכים כי ארני הוא פסנתרן מעולה, אך היחס ששרר סביבו מעצבן את הולדן. לדעתו, יחס של הערצה מופרזת פוגעת בחשיבה הביקורתית אצל המעריץ, היא גם פוגעת במוערץ, מכיוון שהוא מתחיל להאמין שאין מקום לשיפור. הוא לא יכול לסבול שהופכים בן-אנוש לדמות על-אנושית. כך למשל, הולדן הוא היחיד באולם שהרגיש כי ארני קלקל את השיר. הולדן מעיד על עצמו, שלו הוא היה מפורסם, הערצת הסובבים לא הייתה מחמיאה לו, אלא הייתה מעצבנת אותו. הולדן בז לביטחון העצמי שארני מפגין, לתפיסתו, אמן לעולם לא מפתח ביטחון-עצמי, לא מסתפק במה שהשיג ולא עובד "בשביל" הקהל. ההתבטאות הזו מזכירה את יחסו לאחיו ד.ב., המכונה על-ידו "זונה" שכן יוצר את מה שאנשים רוצים שיצור ולא את מה שהוא עצמו רוצה.

כריכת הספר

ביקורת על זיוף בחברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל סלידתו של הולדן מהחברה, הוא מרבה להשתמש בהכללות ("אנשים אף-פעם לא שמים לב לשום דבר"), להשתמש בציניות ולתאר מצבי סלידה קיצוניים.

אחת התופעות העיקריות שכלפיהן יוצא הולדן בביקורתו היא הזיוף והצביעות של עולמו. הולדן שונא את הזיוף אך מעיד על עצמו "אני השקרן הכי גדול שפגשתם אי פעם" (עמ' 19), הוא באמת משקר במצבים מסוימים, כך לדוגמה כשעוזב את ביה"ס, נוסע ברכבת עם אמא של ארנסט מורו, ולמרות שמתעב את בנה וחשב ש"בנה היה בטח הממזר הכי גדול שאי-פעם למד בפנסי... הפרצוף הזה מורו היה רגיש בערך כמו קרש של בית-שימוש" אומר לה: "הוא אחד מהנערים הכי מבוקשים בפנסי... יש לו אופי כזה מיוחד... הוא נורא ביישן וצנוע" (עמוד 68 בהוצאה המחודשת). הוא מעיד על עצמו כאשר הוא מספר על הנסיעה עם אמא של ארנסט מורו: "התחלתי לקשקש כל מיני קשקושים... ואז באמת התחלתי למרוח אותה לגמרי". הוא אפילו שיקר לגבי זהותו והציג עצמו בפניה כ"רודולף שמידט".

הולדן מפנה את ביקורתו גם כלפי כמרי הדת שאמורים לייצג את הקדושה, אך במקום זאת הם מדברים "בקול קדוש כזה"... "זה נשמע כל כך מזויף" – הכמרים אמורים לייצג משהו טהור, כן ואמיתי. הולדן מבקר את המלאכותיות שבטקסיות הדתית, מלאכותיות שריח של צביעות נודף ממנה. (עמ' 99)

בדוגמאות הללו מציג הולדן את הזיוף שיש בכל אחד. הוא מוצא דבר מזויף בכל תחום חיים ויש ציפייה שאם כל כך קשה לו בחברה של "מזויפים", אז הוא יצטרך לעשות שינוי מסוים באידאלים שלו ובדרך שבה הוא רואה את הדברים כדי לשרוד.

הערכים החשובים בעיני הולדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך הביקורת החברתית של הולדן וגם על פי התנהגותו, ניתן ללמוד על הערכים החשובים בעיניו. הוא לא מצהיר עליהם באופן גלוי אך ניתן ללמוד עליהם באפיון עקיף. הערך העליון בעיניו הוא התחשבות בזולת. כך לדוגמה במפגש שלו עם הנזירות (132-133 בהוצאה המחודשת), מאוד חשוב לו לא לפגוע ברגשותיהן, לא נעים לו לדבר על רומיאו ויוליה, כי הוא נהיה מאוד מיני בקטעים מסוימים, והולדן לא רוצה להביך אותן.

ההתחשבות שלו בזולת אף גדולה יותר כאשר מדובר ביחס לחלש שבחברה, כך במפגש שלו עם סאני הזונה הוא מתכונן, מתלבש, מצחצח שיניים, מחליף חולצה, חושב עליה כעל אדם. הוא משתדל לשמור על כבודן של הבנות איתן נפגש ולהתחשב ברגשותיהן. לא כופה עצמו עליהן, רואה בהן אדם ראוי להערכה ואהבה, ולא אובייקט מיני (לכן כועס על סטרדלטר המתייחס אל בנות כאל חפץ). גם בהקשרים אחרים כשהוא מדבר על בנות עם לוס הוא אומר שאינו יכול לחשוב על יחסי מין ללא אהבה. (ע"מ 176-177) "אתה יודע מה הצרה איתי? אני אף פעם לא יכול באמת להתעסק - ז"א להתעסק באמת - עם בחורה שאני לא מחבב מאוד. ז"א אני צריך לחבב אותה מאוד. אם אני לא, ככה הולך לי, לעזאזל, החשק שלי".

גם באלקטון הילס הוא חווה חוויה שהעידה על חוסר השוויון בחברה ועל ערכים שנחשבים בחברה האמריקאית. בחדרו של הולדן התגורר נער נוסף ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר. כדי לא להביך את אותו נער, החביא הולדן את מזוודותיו היקרות מתחת למיטה והופתע לגלותן שוב ושוב על המדף. התברר שהנער, שותפו לחדר, הקפיד להניחן שם כדי שיחשבו שאלה מזוודותיו שלו. מחד, אותו נער הקניט את הולדן על מזוודותיו ה"בורגניות" על עטו ה"בורגני". ומאידך, באופן אירוני, דווקא אותו הנער היה שבוי בידי החומרנות והסנוביזם החברתי. הולדן מצידו ניסה בכל הזדמנות לטשטש את חוסר השוויון החברתי. הוא הרגיש לא בנוח עם העובדה שהוא בעל אמצעים כלכליים רבים משל האחרים. לכן הרגיש כ"כ לא נוח בשעה שאכל ארוחת בוקר מלאה ועשירה, בעוד הנזירות הסתפקו בקפה.

הולדן אדיש לצד החומרי שבחיים, והדבר מתבטא ביחסו לכסף. לכן איננו מקפיד לקבל עודף, הוא מאבד חפצים, הוא מצטער שלא נתן יותר כסף לנזירות. הוא אומר "כסף מחורבן. בסוף הוא תמיד עושה אותך עצוב נורא." (עמ' 136).

תחושת הניכור מהחברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הולדן מראה סימנים קלים של ניסיון ליצור איזה שהוא קשר עם הזולת, אך לטענתו אין מי שיקשיב לו והיחס שהוא מקבל, לרוב, מאנשים הוא יחס ילדותי: "האנשים תמיד חושבים שמשהו נכון לגמרי. לא אכפת לי. אבל לפעמים נמאס לי לשמוע כשאומרים לי לא להתנהג כמו ילד קטן. לפעמים אני מתנהג כמו הרבה יותר מבוגר מגילי – באמת – אבל אנשים אף פעם לא שמים לב לזה, לשום דבר".

יש להולדן מה שדרוש כדי להיות בחברה אך הוא בוחר לסלוד ממנה ולא להשתלב בה.

היחס של הולדן לרוב החברה הוא יחס מזלזל, פוגע ולא מתחשב. אך למשפחתו הוא מתייחס בצורה שונה לגמרי. הדמות היחידה איתה הולדן מזדהה היא אחותו הקטנה פיבי שאליה יש לו יחס מיוחד. פיבי מייצגת בעיניו את עולם הילדות, הטוהר, התמימות וההבנה להולדן. מערכת היחסים של הולדן עם פיבי מציגה אותו באור שונה לגמרי מכל התנהגותו עם החברה.

הולדן שואל "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?". משפט זה מובא בספר כאנלוגיה לשכבה החלשה בחברה בניו יורק המתמודדת עם הניכור וחוסר האכפתיות. כאמור, הולדן מרגיש שאנשים מייחסים חשיבות גבוהה מדיי לנושאים חומריים ומאבדים את האמינות וההגינות. כתוצאה מכך נפגעת השכבה החלשה שאינה מקבלת את העזרה והתמיכה הנדרשת. הולדן מזדהה עם השכבה החלשה וחש אמפתיה כלפיהם.

ישנם שני פירושים נוספים לשאלה זו : 1: האגם הינו משל לגוף, והברווזים הם משל לנשמה. ובעצם הולדן תוהה עקב מותו של אחיו הצעיר - מה קורה לברווזים (לנשמה) כשהאגם (כשהגוף) קופא (מת)? 2: האגם הינו משל למסגרת ( חברה, בית ספר) והברווזים הם משל לבני אדם. לאן הולך אדם כשאינו מתקבל ע״י החברה? לאן אדם הולך אחרי שסולק מבית הספר?

כמו כן, ההתעניינות של הולדן בברווזים מבטאת את הצד הרומנטי שלו, את עולמו הרוחני העשיר, הוא מתעניין בדברים שלא מעניינים איש. הוא נמשך אל הטבע, שמיוצג גם על ידי הברווזים. המוטיב מייצג גם את רגישותו של הולדן, את מצוקתו בחברה אדישה, מנוכרת, שמתעלמת מאיתותי המצוקה שלו. ניתן לערוך אנלוגיה בין הסיטואציה של הברווזים לבין מצבו של הולדן. הוא משליך עליהם את תחושותיו. הבריכה הקפואה יכולה לשקף הן את מזג האוויר מבחינה פיזית – קור חג המולד, אך בעיקר מבחינה מטפורית – החברה הקרה, האדישה, המנוכרת, מתעלמת מבעיות הפרט.

הדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסלידה הקשה מפני הזיוף והצביעות, העולה מדפי הספר, סיפקה השראה - כך לפחות, על-פי טענתו - למרק דייוויד צ'פמן, רוצחו של ג'ון לנון (ראו רצח ג'ון לנון). צ'פמן ראה עצמו כהתגלמותו של הולדן קולפילד ואילו בלנון ראה את "מלך המזויפים". הספר היווה השראה למספר רוצחים נוספים, כגון ניסיון ההתנקשות ברונלד רייגן על ידי ג'ון הינקלי, ורציחתה של רבקה שפר על ידי רוברט ג'ון ברדו.

השפעה תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשירו של דני סנדרסון, "דון קישוט", מופיע הציטוט "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא".

כמו כן, בשירו של עמיר לב, "לאן עפים הברווזים", מוזכר ציטוט זה יחד עם הקשרים לספרו של סילנג'ר עצמו.

תרגום לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגום ראשון לעברית, יצא לאור בשנת 1954 בהוצאת "דפנה", בשם "אני, ניו יורק, וכל השאר", בתרגומם של אברהם יבין ודניאל דורון, תחת שם העט אברהם דניאלי. שם הספר שונה בצורה דרמטית בטענה ש"אין לו משמעות בעברית".

בשנת 1975 פירסמו מחדש את התרגום, ערוך מחדש, תחת השם "התפסן בשדה השיפון", בהוצאת עם עובד וחתמו עליו בשמותיהם המלאים.‏[1]

בשנת 2006 יצאה בהוצאת "עם עובד" הוצאה מיוחדת (ללא שינוי, מלבד סידור מחדש) לרגל חגיגות 60 שנה להוצאה. הספר נבחר כאחד מששת הספרים האהובים על הקוראים ועל-כן הוצא בעטיפה חגיגית ובפורמט חדש. הוצאת 2006 היא ההדפסה הארבעים ושלוש במספר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נילי דינגוט, גיבור ואנטי-גיבור ברומן המודרני, יחידות 8-9, האוניברסיטה הפתוחה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]