התקופה הערבית בארץ ישראל

היסטוריה של ארץ ישראל

לוח התקופות בארץ ישראל

התפשטות האסלאם לפי עידן ה הח'ליפים השונים

התקופה הערבית בארץ ישראל (מכונה גם התקופה המוסלמית הקדומה או התקופה הערבית הקדומה) תחילתה בשנת 638, כאשר האימפריה הביזנטית ששלטה בארץ ישראל נחלה תבוסות צבאיות קשות. השבטים הערבים שפשטו מחיג'אז לארץ ישראל וסוריה בהנהגת החליפים אבו בכר ועומר הכריעו את החיילות הביזנטיים לבסוף בשנת 641.

הכיבוש והשלטון הערבי בארץ ישראל נמשכו 458 שנים. הוא הסתיים בשנת 1099. כאשר ירושלים נפלה לידי הצלבנים לאחר מצור בן חמישה חודשים. שלשה ימים טבחו הצלבנים בערבים וביהודים תושבי ירושלים. בכך הסתיימה התקופה הערבית הקדומה.

השלטון בזמן התקופה הערבית נחלק בין בית אומיה, בית עבאס, הסלג'וקים וכן הפאטימים. התקופה הערבית השנייה החלה עם כיבוש ירושלים בשנת 1187 על ידי צאלח א-דין, אשר התיר לחיל המצב הצלבני לעזוב את העיר ללא פגע, בניגוד לטבח שהצלבנים עשו בעת כיבוש העיר. התקופה הסתיימה עם נפילת ירושלים לידי הממלוכים בשנת 1260.

כיבוש הארץ

ערך מורחב – הכיבוש הערבי של ארץ ישראל

גלי הכיבוש הערבים שיצרו ישות מדינית המכונה האימפריה המוסלמית יצאו מחצי האי ערב והגיעו בתחילת המאה ה-7 לארץ ישראל. הכובשים המוסלמים הצליחו להביס את האימפריה הביזנטית המוחלשת ממלחמותיה עם האימפריה הסאסאנית (איראן של היום) ואחרי תבוסה בקרב בודד איבדו הביזנטים את השליטה על כל סוריה וכתוצאה מכך, גם על ארץ ישראל.

הצבאות הנצים נפגשו בקרב הירמוך (בסוריה) באוגוסט שנת 636 ואחרי לחימה של שבוע, ניגפו הביזנטים וגלי הכובשים המוסלמים שטפו את הארץ.

החלוקה המנהלית של ארץ ישראל

חלוקת הארץ לנפות. לחצו להגדלה.

לאחר כיבוש הארץ חילקו הערבים את הארץ לנפות הבאות:

• חג'ז אלאורדון (נפת אלאורדון; נפת ירדן)
• חג'ז פילסטין (נפת פלסטין)

חלוקתה של ארץ ישראל לנפּות ומחוזות בימי השלטון הערבי הייתה לרוב העתקת חלוקת הנפות והמחוזות מן הרומאים והביזנטים. הנפה שהרומאים והביזנטים כינו פלשתינה פרימה (Palastina Prima) שהכילה את ממלכת יהודה, מישור החוף וחלק משומרון אשר בירתה הייתה קיסריה היא כעת הנפה פילסטין, שבירתה הייתה בתחילה לוד והועתקה לאחר מכן לרמלה. הנפה אשר כונתה בפי הרומאים והביזנטים פלשתינה סיקונדה (Palastina Secunda), שהכילה בתוכה את הגליל, הכנרת וחלקים מבקעת הירדן ובירתה הייתה טבריה היא כעת הנפה אלאורדון, אשר בירתה נשארה טבריה. בתחילה הערבים חילקו את הארץ לנפה נוספת, שהכילה את דרום הארץ, אך נפה זו התפרקה ועברה לחסותה המנהלית של נפת פילסטין.

בדורות הראשונים של הכיבוש הערבי כל הנפות חולקו למחוזות. בין המחוזות של נפת פילסטין ניתן למצוא את ירושלים, רמלה, יפו, קיסריה, יבנה, לוד, אשקלון, עזה ועוד. בנפת אלאורדון ניתן למצוא מחוזות כמו טבריה, בית שאן, ציפורי, עכו ועוד.

אף-על-פי שהארץ חולקה לנפות, ונקראה בשמות נפות אלה במסמכים רשמיים, מעולם לא הייתה שם עממי, אלא רק מנהלי. הערבים העדיפו לכנות את הארץ בשמות שונים, כמו בילאד א-שאם (דמשק), ולעתים דרום סוריה.

הפעילות בארץ ישראל

עץ ופרי חושחש

בעקבות הכיבוש הערבי החלה תנועת הגירה גדולה של ערבים לארץ ישראל. בעקבותיה, פרצו התנגשויות שונות עם האוכלוסייה המקומית היהודית בעיקר. הם דרשו לקבל שטחים, רכשו קרקעות והחלו לעסוק בחקלאות. בשנים 715 - 717 בנה הח'ליף סולימאן אבן עבד אלמליך, את העיר רמלה והייתה לבירת דרום ארץ ישראל.

בשמונים ושמונה שנות שלטונו של בית אומיה הייתה ארץ ישראל נתונה לקרבות עקובים מדם רבים בין השבטים הערבים לבין שבטים ערבים אחרים, קרבות אלה החלישו בסופו של דבר את בית אומיה ושליטתה באימפריה הערבית-מוסלמית כולה נחלשה בהדרגה לטובת שושלת מוסלמית אחרת - בית עבאס, והועברה לידיה של שושלת זו באופן סופי בשנת 750. השפעתו המרכזית של השלטון העבאסי בארץ ישראל הוא ירידת מעמדה עם העברת המרכז השלטוני לבגדאד. האוכלוסייה בארץ ישראל לא קיבלה את השליטים העבאסיים באהדה. מקורות שונים מספרים על עשרות מקרי רצח של החיילים של בית עבאס, וכתגובה, נקטו מושלי הארץ העבאסיים צעדים שונים כדי לחסל את ההתנגדות אליהם. ח'ליפים מבית עבאס - בעיקר הראשונים שבהם נהגו לבקר בארץ ישראל בדרכם למכה, הח'ליף אל מנצור, הח'ליף השני לבית עבאס, ביקר בארץ ישראל בשנת 758 ושוב 771. בימיו של הח'ליף אל מנצור פרץ מרד בארץ ישראל - שדוכא, לא ידועים פרטים רבים על מרד זה. בשנת 800 פרץ מרד נוסף בארץ ישראל, בראש המרד עמד יהודי בשם יחיה בן ירמיהו (או יחיה בן ארמיה) ו"סגניו" היו שני ערבים-מוסלמים, נאמני בית אומיה שנעלם כמעט כליל. מושל דמשק נלחם במורדים וניצחם, משתפי הפעולה המוסלמים קיבלו חנינה ואילו היהודי - הוצא להורג על ידי שוביו.

בסוף העשור הראשון של המאה ה-9 שוב החלו מהומות ומרידות פרצו. ראשית, בשנת 807 פרץ מרד בדרום ארץ ישראל, כנראה בגלל נטל המיסים הכבד. במרד התאחדו הנוצרים, יהודים וערבים מוסלמים נגד השלטון העבאסי, מרד זה דוכא על ידי צבא עבאסי מבגדד ותגבורת שהובאה ממצרים. בשנים 809-810 שוב החל מרד בארץ, מרד זה דוכא גם הוא על ידי הכוחות העבאסיים, שהחלו להיחלש בהדרגה עם כניסת מאה זו. בסוף ימיו של הח'ליף אלמעתצם בשנת 842 היה בארץ עוד מרד. מרד זה היה הגדול ביותר בכל שורת המרידות שפרצו בארץ ישראל בימי השלטון העבאסי. מרד זה הובל על ידי אדם בשם אבו חרב תמים אללח'מי אלימאני, שכונה בשם "אלמוּברקע". במרד זה לקחו חלק החקלאים מן השבטים הערביים ועובדי האדמה בארץ. אופיו של מרד זה היה אנטי-עבאסי באופן בולט, ועל-פי מנהיג המרד נבע מתוך אידאולוגיה של צדק, יושר וחיי דת. על-פי המקורות השנים, המרד נבע - בנוסף למיסים הגבוהים, מהתנכלות של מצביא לאשתו של אללח'מי והכה אותה, כאשר ראה אללח'מי את סימני המכות הלך והרג את המצביא. בסיסו היה בהרים שסביב בקעת הירדן, וכנראה החזיק כוח של פחות ממאה אלף איש. כוח צבאי ששלח הח'ליף, לא הצליח לדכא את המרד. אך בעת הזריעה התפזרו תומכיו של אללח'מי ובאוקטובר 842, נתפס אללח'מי והוצא להורג על ידי חנק.

בשנת 942 השתלטו על ארץ ישראל נסיכים ממצרים והשליטה עברה לידי הפאטימים. בתקופתם גברו הפלישות של זרים לארץ: ה"קרמטים", הביזנטים גם הם ניסו לחזור ולשלוט בארץ בעזרת פשיטות חוזרות ונשנות על מישור החוף, כמו כן הופיעו שבטי "טיי" הבדואיים. הייתה חלוקת שלטון, בערי החוף שלטו הפאטימים ואילו השלטון הממשי היה בידי בני"גֵרָ‏א'ח" הבדואיים. בשנת 1071 הגיעו לארץ הסלג'וקים, עם ממוצא טורקי, כבש את ירושלים ואת רב הארץ. המאבק בין הפאטימים לבין סלג'וקים נמשך עד שהגעתם של הצלבנים במסגרת מסעי הצלב בשנת 1099.

אשר למצב הכלכלי, החקלאות שגשגה תחת השלטון הערבי. ארץ ישראל סיפקה את צורכי עצמה ב-דגנים וייצאה שמן זית, דבלים וצימוקים. בעמק הירדן ובמישור החוף פותחו מטעי קני סוכר. הערבים הכניסו לארץ את הלימון ואת התפוז, כנראה החושחש. החל ממחצית המאה ה-9 התערער מצב הביטחון בארץ, הושבת הסחר לארצות חוץ ונשאר רק המסחר עם הארצות שהיו תחת שלטון ערבי. בנגב הייתה הידרדרות כלכלית עקב הירידה בחשיבותם של שיירות המסחר שעברו בה. רעידות האדמה בארץ בשנים 1016 ו-1033 פגעו אף הן במשק הארץ ישראלי. לסיכום, התקופה הערבית התאפיינה בשיפור כלכלי קל בתחילתה וקיפאון בהמשכה.

היישוב היהודי

מקובלת הדעה שהיהודים גילו לרוב יחס חיובי כלפי הכובשים. לאחר הגזירות הקשות, שהיו מנת חלקם של היהודים בימי השלטון הביזנטי, הייתה ציפייה לכך. עם זאת, אפשר להטיל ספק האם היחס החיובי נמשך גם בימים לאחר הכיבוש. היהודים שעסקו בחקלאות ובמסחר נפגעו קשות מבחינה כלכלית בעת הפלישה הערבית.

הציפייה ליחס חיובי מהערבים הביאה לכך שהיהודים סייעו לערבים בכיבוש הערים קיסריה וחברון. קיסריה הייתה העיר האחרונה שנכבשה על ידי הערבים, והחזיקה מעמד עד שנת 641. מקור זה מספר כי עמר אבן אל-עאץ, שצר על העיר, החל להתייאש מכיוון שלא הצליח לגרום לעיר להיכנע. מצביא בשם יאזיד בן אבו סופיאן שכנע את עמר לא להתייאש. בנוסף היה יהודי בשם יוסף שהראה לערבים תעלה תת-קרקעית שהובילה על העיר. בתמורה הובטח לו ביטחון (אמאן) לו ולבני ביתו. מקור נוצרי לעומת זאת מספר כי בסופו של דבר המוסלמים פרצו את חומות העיר ללא סיוע כלשהו.

על הסיוע של יהודים למוסלמים במצור על העיר חברון ידוע מפי נזיר נוצרי שחי בימי הכיבוש הצלבנים. הנזיר כתב כי הערבים היו מופתעים מחוזק חומותיה של העיר חברון והטילו ספק ביכולתם לבקע את חומות העיר. אולם יהודים מהאזור הראו להם מקום שיהיה בו קל לפרוץ את החומה תמורת הבטחת ביטחון לכל היהודים ובתמורה להיתר לבנות בית כנסת נוסף לפני כניסתם לעיר.

חוקי עומר

הציפיות מהכובש הערבי התבדו. תושבי הארץ היהודים והנוצרים היו לנתינים מדרגה שנייה, כמקובל בארצות שהיו תחת חסות הדת המוסלמית. אמנם רדיפות הדת הופסקו, היה חופש פולחן אבל נותר החיוב במיסים מיוחדים. גם הפקעת הקרקעות עבור המתיישבים הערבים והפרסים פגעה ביישוב היהודי.

במסמך הילכתי מוסלמי המכונה "תנאי עומר" שמיוחס לח'ליף עומר השני נקבעו חוקים שונים לגבי התושבים היהודים והנוצרים, בני החסות, אשר היו תחת שלטונה של האימפריה המוסלמית. להלן כמה סעיפים בנוגע לתושבים הלא-מוסלמים, אשר בהם כלולים הנוצרים והיהודים:

• דיני ירושה - הדין המוסלמי יהיה הבסיס להחלטות בענייני ירושות. למרות זאת נשמרה ליהודים ולנוצרים הזכות לנהוג לפי דיניהם
• בתי כנסת ובתי כנסיות - נאסר היה להקים בתי כנסת חדשים ובתי כנסיות חדשים. אף על פי-כן ידוע שנבנו בתי כנסת חדשים גם לאחר הכיבוש, לדוגמה בירושלים וברמלה. החוק שאוסר לבנות בתי כנסת לא היה חדש ליהודים, שכן גם בימי הביזנטים היה הדבר נהוג. לנוצרים היה זה חידוש. כמו כן, נאסר על הנוצרים ועל היהודים להרים את קולם בעת התפילות. את לווית יש לערוך בשקט. הנוצרים לא יצלצלו בפעמון בטקסיהם, לא יציגו צלב בפומבי ולא יציגו את ספרי דתם בציבור.
• מלבושי הלא-מוסלמים היה צריכים להראות שונים מאלה של המוסלמים: לא ללבוש קלסוה, סוג כיפה שהבדווים נהגו לחבוש, צניף בדווי (עמאמה), לא לנעול נעלי הערבים ולחגור אבנטים למותניהם. הם צוו לתפור טלאי צהוב בולט על בגדיהם כדי שניתן יהיה לזהותם. אשר לראשם, הם נדרשו לגזור את שערם בצד הקדמי של ראשיהם, לא להסתרק כמות הערבים-בדווים ולענוד פעמון לצווארם בטרם יכנסו לבית מרחץ.
• סעיפים נוספים - היו בתנאי עומר סעיפים פחות משמעותיים, להלן מבחר מהם:

1. איסור לשאת חרב;
2. איסור לימוד הקוראן;
3. לא ירגלו לטובת אויבי המוסלמים ולא יטמנו להם פח;
4. איסור לקבל את עדותו של לא-מוסלמי נגד מוסלמי בבית המשפט;
5. איסור לרכב על סוס עם אוכף;
6. לא יפקפקו באחדות האל (סעיף זה הופנה לנוצרים, שע"פ המוסלמים לא היו מונותאיסטים);
7. לא ימכרו למוסלמי משקה אלכוהולי
8. לא ימנעו מקרוביהם לקבל את האסלאם;
9. לא יבנו בניינים גבוהים יותר מאלה של המוסלמים;
10. איסור ללא-מוסלמים להיכנס לחצי האי ערב;

טבריה כמרכז יהודי

מרכזו של היישוב היהודי בארץ היה בטבריה. לפי אחד המקורות, ברעידת האדמה בעיר, בשנת 748 ("רעש שביעית"), נחרבו 30 בתי כנסת. אוכלוסיית טבריה שמרה על ייחודה הלשוני עד שאחד מחוקרי השפה העברית נהג "לשבת בככרות העיר טבריה וברחובותיה, מקשיב לדיבור פשוטי העם וההמון וחוקר על אודות הלשון ויסודותיה". היצירה הספרותית פרחה בטבריה. בין השאר פעל בה הפייטן יניי, מחבר הפיוט: " קרב יום, קרב יום , שהוא לא יום ולא לילה" מתוך הגדה של פסח. גם הרשות ההלכתית ישבה בטבריה, לפחות בראשית התקופה והגיעו אליה שאלות מרחבי העולם.

ציפיה משיחית

כמה מקורות מלמדים על תקוות דתיות-משיחיות שהתעוררו בקרב היהודים בעת הכיבוש הערבי; מכל מקום הם ראו במלחמות הגדולות ובגורם החזק המרכזי שעולה בעולם כמשהו מבשר גאולה, מעין מלחמת גוג ומגוג שלפני אחרית הימים והגאולה, חיבור יהודי משיחי אחד הוא חיבור שנתחבר בימי הביניים בשם "נסתרות רבי שמעון בר יוחאי" ולו חיברו כמה גרסאות אחדות. הרעיון היסודי בחיבור זה הוא כי מלכות ישמעאל (אשר הערבים הם צאצאיו על-פי התנ"ך) היא הגאולה מידי מלכות אדום (ביזנטיון). מוחמד מתואר שם כנביא שהעמיד את אלוהים על הערבים, טענה זו מפתיעה שכן על-פי האמונה היהודית מעמידים נביאים אך ורק על עם ישראל וגם נביאים אלה חייבים לבוא מעם ישראל. לא רק היהודים נישאו ברוח הרעיונות המשיחיים, גם הנוצרים החלו לחשוב כי הם בימי יום הדין. עדות למשיחיות שרווחה בקרב הנוצרים באזור ארץ ישראל מתבטא בחיבור תעמולה נוצרי בשם "תורתו של יעקב, הנטבל החדש". ספר זה הינו וויכוח תאולוגי בין יהודים תושבי ערים כמו חיפה, קיסריה ועכו בין אחד מהם שנטבל לנצרות, ששמו יעקב ובו סיפורים משיחיים. משתמע מהסיפור כי היהודים שמחו לאידם של הנוצרים ודיברו על נביא שנשלח לערבים.

עלית מעמדה של רמלה

הריכוז היהודי החשוב בארץ ישראל היה בעיר הבירה החדשה רמלה. בנימין זאב קדר מציין שהקהילה הגיע לממדים כאלה עד שיכולה הייתה להתפצל ממנה כת דתית שלמה , היא כת "מליך אל-רמלי". לארץ הגיעו גם שבטים יהודים שגורשו על ידי הערבים מחצי האי ערב. נפתחה גם האפשרות לחידוש היישוב ביהודי בירושלים אבל הוא לא היה ניכר. גם בחברון היהודים הורשו להתיישב.

על ימי השלטון הפאטמי יש לנו יותר ידיעות הודות לתעודות שנמצאו בגניזת קהיר. לירושלים הצטרפה אוכלוסייה ניכרת. בין השאר של קראים. עמם היו חיכוכים על רקע הלכתי. היסטוריון מוסלמי מתלונן על המספר הרב של היהודים בעיר. ה "ישיבה הארץ ישראלית" עקרה מטבריה לירושלים אשר הפכה להיות להסמכות היהודית העליונה. על הר הזיתים היה נהוג לערוך בחג הסוכות טקס מרכזי ובו היו מוכרזים מועדי השנה.

בסוף התקופה מצב הביטחון הורע. הוא פגע לא רק ביהודים אלה בכל תושבי הארץ. בירושלים נותרו, כנראה רק 50 משפחות. עידן זה בא לסיומו עם כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים ורציחתם של כל תושביה, הערבים והיהודים בשנת 1099

גביית המיסים מהלא-מוסלמים

המיסים היו אחד מהנושאים העיקריים בכל חוזי הכניעה של היישובים השונים שהערבים כבשו. תשלום מיסים על ידי הכופרים מוזכר עוד בקוראן. ההלכה המוסלמית היותר מאוחרת קבעה שלוש דרגות של תשלום מס הגולגלות (גִ'זיַה), אשר כל לא-מוסלמי בוגר וזכר משלם. הדרגות שנקבעו הן בדרך כלל שלושה-ארבעה דינרים (המטבע הרומי שהשתנה לאחר מכן למטבע ערבי) לעשירים, שני דינרים לאנשים מן מעמד הביניים ודינר אחד לעניים. עם זאת, בתקופה המוקדמת של הכיבוש הערבי נהוג היה להטיל מס בדרגה קבועה על היישוב כולו (ללא חלוקה למס על פי מעמדות). דוגמה לכך אפשר למצוא בירושלים, אשר אופן תשלום זה השתמר עד המאה ה-11 על-פי כתבים מגניזת קהיר. ממכתבו של יהודי אשר חי בירושלים, בשם שלמה הכהן בן יוסף, ראש ישיבת ירושלים בשנת 1025, נראה שהמס השנתי בירושלים היה 100 דינרים, ואין ספק שמס זה היה קבוע עוד מתחילתו של הכיבוש הערבי. באותה העת עדיין לא נוצרה הבחנה ברורה בין מס הגולגלות לבין מס הקרקע. הצבא המוסלמי היה מזכה את אנשי הכפר על תשלומים מיוחדים ששילמו במשך השנה לצבא המוסלמי. רק בימי הח'ליף עומר השני בוטל הנוהג לגבות מן הכפר סכום מס קבוע.

רציפותה של מסורת גביית המיסים בזמן שלטון הביזנטים עדיין ניכר בדור הראשון לאחר כיבוש הארץ על ידי הערבים, לדוגמה בדור הראשון שלאחר הכיבוש מס הגולגלות עדיין כונה אפיקפליון, מס הקרקע עדיין נקרא דימוסיה, במספר תעודות מוזכר תשלום של שישה מטבעות "סולידי", אחד מהמטבעות שרווחו בארץ ישראל בזמן השלטון הביזנטי. רק בתקופה מאוחרת יחסית נוצרה הבחנה ברורה בין מס הקרקע - הח'ראג', לבין מס הגולגלות - הג'זיה. המס ששילמו הכופרים שנבע ממצוות הדת המוסלמית כונה אהל אלד'מה, וכספים אלה נחשבו לכספי קודש. הקאצי הוא זה שהיה ממונה על גביית כספים אלה. והיו חייבים להחזיק ב"אוצר המוסלמי" בנפרד מהמיסים האחרים שהוכנסו לממסד המוסלמי. ההלכה המוסלמית אוסרת כניסה של כופרים למסגדים גם בשביל תשלום המס.

הכנסות ממיסי הלא-מוסלמים, בדינרים

השנה	נפת פלסטין (דינרים)	נפת אלאורדון (דינרים)	סה"כ (דינרים)
670	450,000	180,000	630,000
780	310,000	79,000	407,000
820	195,000	109,000	304,000
840	175,000	175,000	300,000
860	500,000	350,000	850,000
890	300,000	100,000	400,000
985	259,000	170,000	429,000

מהנתונים לעיל עולה כי ההרעה במצב הכלכלי נמשכה במשך רוב התקופה ולכן סכומי המיסים שנגבו היו במגמת ירידה (יוצא דופן הנתון ממחצית המאה ה-9).

ראו גם

• קרב הירמוך
• עומר בן אל-ח'טאב - הח'ליף עומר
• היסטוריה של ארץ ישראל
• היסטוריה של עם ישראל

לקריאה נוספת

• חיים זאב הירשברג, הכיבוש והשלטון הערבי (634-1099), בתוך: תולדות ארץ ישראל, (עורך: יואל רפל), כרך ב', תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1986.
• בנימין זאב קדר, היישוב היהודי בתקופה הערבית, בתוך: תולדות ארץ ישראל, (עורך: יואל רפל), כרך ב', תל אביב : משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1986.
• משה גיל, שלטון המוסלמים והצלבנים, בתוך: ההיסטוריה של ארץ-ישראל, (עורך:יהושע פראוור), כרך ו', ירושלים : בית ההוצאה כתר, 1990.
• יהושע פלג (פרנקל), התקופה הערבית המוקדמת (632-1099), פרקים בתולדות המסחר בארץ ישראל; קובץ מחקרים, (עורכים: בנימין זאב קדר, טרודה דותן, שמואל ספראי), ירושלים: יד יצחק בן צבי, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, 1990, עמ' 223-238. ‬
• אמיר גורזלזני, אתר מן התקופה האסלאמית הקדומה ובית קברות מהתקופה האסלאמית המאוחרת בכפר סבא הערבית, בתוך: עתיקות, 61, תשס"ט, עמ' 83-96.

קישורים חיצוניים

• מתיה קם, ‏תקופות בהיסטוריה של עם ישראל, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• משה גיל, ‏עלייה ועלייה לרגל בתקופת הכיבוש המוסלמי הראשונה (634 - 1099), קתדרה 8, יולי 1977
• עמיקם אלעד, ‏ערי החוף של ארץ ישראל בתקופה הערבית (640 - 1099) על פי מקורות ערביים, קתדרה 8, יולי 1977
• יצחק חסון, משה גיל, יורם צפריר, ‏דיון: התפרשות שבטי ערבים בארץ-ישראל במאה הראשונה לאסלאם, קתדרה 32, יולי 1984
• משה שרון, ‏ערי ארץ-ישראל תחת שלטון האסלאם, קתדרה 40, יולי 1986, עמ' 120-83
• יוסף דרורי, ‏הפרק על ארץ-ישראל מתוך חיבורו של יעקוּבִּי 'כִּתאב אלבֻּלדאן', קתדרה 51, אפריל 1989, עמ' 77-67
• משה גיל, ‏בענייני ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, קתדרה 70, ינואר 1994, עמ' 58-29
  • יורם צפריר וגדעון פרסטר, ‏על 'רעש שביעית' בשנת 749, קתדרה 74, דצמבר 1994, עמ' 180-179
• זהר עמר, ‏'מהפכת הטקסטיל' בארץ-ישראל ובסוריה בימי-הביניים, קתדרה 87, אפריל 1998, עמ' 60-37
• יהושע פרנקל, ‏רבע מאה של מחקר מזרחני, קתדרה 100, אוגוסט 2001, עמ' 258-227
• מילכה לוי-רובין, ‏הכיבוש כמעצב מפת היישוב של ארץ-ישראל בתקופה המוסלמית הקדומה, קתדרה 121, ספטמבר 2006, עמ' 78-53