התקופה הפרסית בארץ ישראל
 |
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו. | ||
| אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
| היסטוריה של ארץ ישראל |
|
|
| לוח התקופות בארץ ישראל |
התקופה הפרסית בתולדות ארץ ישראל מתוארכת בין השנים 586 לפנה"ס ל-332 לפנה"ס. לאורך רוב התקופה הייתה השליטה בארץ ישראל בידי האימפריה הפרסית. בתולדות עם ישראל מצוינת תקופה זו כתקופת שיבת ציון שהחלה עם הצהרת כורש, וראשית תקופת בית שני.
תוכן עניינים |
[עריכה] גבולות התקופה
בהיסטוריוגרפיה של ארץ ישראל, מקובל להתייחס אל תקופת בית ראשון ותקופת בית שני כאל תקופות עוקבות. לפיכך ישנם היסטוריונים המחברים את גלות בבל לתקופת בית ראשון, ומציינים את תחילת התקופה הפרסית בשנת 538 לפנה"ס, עם הצהרת כורש, ואילו היסטוריונים אחרים מחברים את גלות בבל לתקופת הבית השני ומציינים את תחילת התקופה הפרסית בשנת 586 לפנה"ס, אף כי בתקופה זו הייתה ארץ ישראל עדיין תחת שלטון בבל.
ציון סיומה של התקופה, לעומת זאת, אינו נתון במחלוקת והוא מתרחש עם כיבושה של ארץ ישראל על יד אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס.
[עריכה] ראשית התקופה
 |
ערך מורחב – שיבת ציון |
בשנת 586 לפנה"ס נחרב בית המקדש הראשון בידי הבבלים, וארץ ישראל הייתה נתונה תחת כיבוש בבל עד שנת 539 לפנה"ס. בשנה זו השלים כורש מלך פרס את השתלטותה של פרס על בבל, ושטחי האימפריה הבבלית ובתוכם גם ארץ ישראל עברו לשליטת האימפריה הפרסית.
בשנת 538 לפנה"ס פרסם כורש את קריאתו שזכתה לכינוי "הצהרת כורש" שבה, בין השאר, הרשה ליהודים לשוב לארץ ישראל ולהקים בה אוטונומיה יהודית. מלכי פרס לאחר כורש נטו חסד ליהודים, נתנו אישור לבניית בית המקדש השני ואישור רשמי לכיסוי הוצאותיו מקופת הממלכה, אך כדי לא לחזק סיכוי למרד הרחיקו את בית דוד מהשלטון בארץ יהודה.
במהלך כ-100 שנים מאז מתן ההצהרה החל היישוב היהודי בארץ ישראל בצמיחה מחודשת. נעשו מספר עליות מבבל לארץ ישראל שבראשן עמדו ששבצר, זרובבל, עזרא הסופר ונחמיה והן מתועדות בחלקן בספרים עזרא ונחמיה. בסך הכול עלו לארץ ישראל מבבל כ-50,000 יהודים.
[עריכה] פחוות יהודה
|
|
ערך מורחב – יהוד מדינתא |
בשליטת מלכי פרס זכו היהודים בארץ ישראל לאוטונומיה דתית ופולחנית מלאה, אך יהודה לא שבה לגבולותיה הקודמים לפני גלות בבל ושטחיה הצטמצמו בצורה משמעותית: שטח פחוות יהודה עמד על כ-1,600 קמ"ר בלבד ומנה כ-40,000 אלף נפש לערך.
היישוב היהודי חולק לפלכים עם ערי בירה וערי משנה. בתנ"ך מצוינים חמישה פלכים, אך הדעה הרווחת היא שהיו שישה: ירושלים, בית הכרם, קעילה, בית צור, מצפה ויריחו. כערים מרכזיות בתקופה זו ניתן לציין את ירושלים, עזה, יריחו, לכיש ועכו.
עם שאר תושבי הארץ נמנים שבטים ערבים (בני קדר), אדומים, פלשתים והשומרונים.
רוב תקופת השלטון עברה בשקט יחסי במיוחד לאור האוטונומיה שפרס הרשתה בתחום הדתי. לקראת סוף התקופה ישנה התחזקות של ההשפעה היוונית.
בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את ארץ ישראל מידי הפרסים. בכך תמה התקופה הפרסית, והחלה התקופה ההלניסטית בארץ ישראל.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- בצלאל פורטן, "דיון: "שיבת ציון" בחזון ובמציאות", קתדרה גיליון מס' 4.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- התקופה הפרסית בארץ ישראל, באתר הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- התקופה הפרסית באתר "עידן התנ"ך"
- עודד ליפשיץ, מקורותיה של האוכלוסייה היהודית במודיעין ובסביבתה, קתדרה 85, אוקטובר 1997
