וודי אלן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
וודי אלן
Woody Allen at the premiere of Whatever Works.jpg
Woody Allen signature.svg
וודי אלן, 2009
תאריך לידה: 1 בדצמבר 1935 (בן 78)
מקום לידה: ברוקלין, ניו יורק, ארצות הברית

וודי אלן (Woody Allen; בשמו הרשמי: הייווד אלן; שמו המקורי היה: אלן סטיוארט קוניגסברג; נולד ב-1 בדצמבר 1935) הוא במאי קולנוע, תסריטאי, שחקן, קומיקאי וסופר יהודי אמריקאי , מיוצרי הקולנוע החשובים החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ואף במאה ה-21. אלן זכה בפרסי אוסקר לבמאי ולתסריט הטובים ביותר עבור הסרט "הרומן שלי עם אנני" ולפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר עבור סרטיו "חנה ואחיותיה" ו"חצות בפריס".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וודי אלן נולד בברוקלין שבניו יורק. הוריו, מרטין ונטי, חיו בפלאטבוש, שם למד בבית-ספר יהודי במשך שמונה שנים. לאחר מכן למד בבית-ספר ציבורי (Public School 99) ואחר כך בתיכון מידווד, שם הרשים את חבריו (שכינוהו "רד", Red, בשל שערו הג'ינג'י) בכשרונו המדהים במשחק קלפים (כישרון שהוצג בסרטו "סקופ"). כדי לגייס כסף הוא החל לכתוב בדיחות עבור סוכנות דייוויד או. אלבר, שמכרה אותן לבעלי-טור בעיתונים. בגיל 16 החל לכתוב לכוכבים כמו סיד סיזר והחל לכנות את עצמו "וודי אלן". לאחר התיכון פנה לאוניברסיטת ניו יורק ולמד שם קורס באמנויות התקשורת, אולם עד מהרה נשר מהלימודים. הוא ציין כי את מיטב השכלתו רכש מחוץ לתחום הלימודים הפורמליים. מעולם לא סיים את התואר שהתחיל באוניברסיטה, אך הקדיש זמן רב לקריאת ספרות וספרי פילוסופיה. הוא מחשיב את עצמו כאתאיסט.

בגיל 19 נישא להרלין רוזן והחל לכתוב תסריטים לתוכניות הטלוויזיה "המופע של אד סאליבן", "The Tonight Show", ואחרים. ב-1957 זכה בפרס אמי הראשון שלו; באותה תקופה התגרש מהרלין.

הוא החל לכתוב ספרים ומחזות, וב-1960 החל בקריירה חדשה כקומיקאי סטנד-אפ. אז גם החל לכתוב לתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "Candid Camera" ("מצלמה נסתרת"), ואף הופיע בכמה פרקים. יחד עם מנהליו הפך את חסרונותיו ליתרונות ופיתח את הדמות הנוירוטית וחסרת הביטחון, שהפכה מוכרת מאוחר יותר בסרטיו. בשנת 1970 ניהל רומן עם השחקנית דיאן קיטון ואף כי נפרדו לאחר שנה, המשיכו לשמור על קשרים טובים, והיא הופיעה בכמה מסרטיו, ביניהם הרומן שלי עם אנני.

ב-1992 הפכו חייו הפרטיים לציבוריים, לאחר שעזב את בת זוגו מזה כעשור מיה פארו לאחר שגילתה שניהל רומן עם בתה המאומצת סון-יי פרווין שהייתה אז בת 22. פארו האשימה אותו אף בניצול מיני של דילן, בתם בת השבע, אך האשמה זו לא הוכחה.‏[1] בעקבות הפרשה אמר אלן כי הוא מצטער שלא עזב את פארו בשלב מוקדם יותר בחייו. אירועים אלה הזכירו באופן מוזר את עלילת סרטו שיצא לאקרנים באותם ימים, "בעלים ונשים". בסרט זה מגלמים אלן ומיה זוג שיחסיהם הארוכים מתפרקים, והדמות שאלן מגלם נמשכת לסטודנטית בת 20 שלומדת אצלו. מיה דנה באירועים אלה בספר "What Falls Away: A Memoir". גם בתו דילן האשימה אותו שהוא ניצל אותה מינית, אך אלן הכחיש זאת.‏[2]

וודי אלן וסון-יי נישאו ב-1997, ומאוחר יותר אימצו שתי בנות. שתי הבנות נקראו על שם נגני ג'אז: בקט אלן על שם סידני בקט, ומנזי טיו אלן על שם מנזי ג'ונסון. אלן הוא גם נגן קלרנית מוכשר, והוא מופיע משנות השישים, כמו כן הוא מופיע באופן קבוע בניו-יורק עם להקה המתמחה בג'אז בסגנון ניו אורלינס של תחילת המאה ה-20.

קריירה קולנועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

וודי אלן עם רעייתו סון-יי בפסטיבל הסרטים טרייבקה, 2009

הסרט הראשון שהפיק היה "מה חדש, חתלתולה?" (1965). ניסיונו הראשון בבימוי היה הסרט "מה נשמע, טייגר לילי?" (1966) ובו סרט יפני קיים שזכה לפסקול חדש באנגלית ובו דיאלוג חדש לחלוטין, וקומי. ב-1967 הופיע בסרט ג'יימס בונד הלא-רשמי "קזינו רויאל". עבודת הבימוי הרגילה הראשונה שלו הייתה בסרט "קח את הכסף וברח" (1969); בין סרטיו המוקדמים ניתן למצוא את "בננות", "כל מה שתמיד רצית לדעת על סקס", "ישנוני", ו"אהבה ומלחמה". סרטים אלה נבנו על סלפסטיק, בדיחות ויזואליות, ושנינות מילולית.

בשנת 1972 שיחק בסרט "שחק אותה סם" שביים הרברט רוס. הסרט מבוסס על מחזה שכתב אלן, שהועלה בהצלחה רבה בברודוויי. היה זה שיתוף הפעולה הקולנועי הראשון שלו עם דיאן קיטון.

בשנת 1976 כיכב בסרט "שם בהשאלה" (The Front), שבוים בידי מרטין ריט; סרט זה בחן ברצינות את תופעת הרשימות השחורות בהוליווד בשנות החמישים. הוא שב לביים ב-1977 בסרט "הרומן שלי עם אנני", סרט שסימן מפנה חשוב להומור מתוחכם יותר (הסרט זכה בארבעה פרסי אוסקר). הוא ביים גם כמה סרטי דרמה רציניים. סרטיו המצליחים ביותר הופקו בעשר השנים שהחלו עם הפקת "הרומן שלי עם אנני"; הצלחות ביקורתיות וקופתיות אחרות היו "מנהטן" ו"חנה ואחיותיה".

על אף הצלחותיו הרבות ובשבחים רבים מהאקדמיה, נהג אלן להיעדר באופן קבוע מטקסי האקדמיה, גם כשזכה בפרס אוסקר על הסרטים "הרומן שלי עם אנני" ו"חנה ואחיותיה". למעשה, בערב הטקס הוא נוהג ללכת אל מועדון ג'אז קבוע בו הוא גם מנגן. בשנים האחרונות סרטיו זכו להצלחה רבה יותר באירופה מאשר באמריקה.

סרטיו משנות השמונים מושווים לעתים קרובות לסרטים מהקולנוע הרוסי והפולני; לרבים מהם יש סוף עצוב, כמו למשל ב"שושנת קהיר הסגולה". על סרטי הדרמה שלו, כמו "ספטמבר", נאמר לעתים קרובות שהם מחקים את הבמאים האירופאים, ובעיקר את אינגמר ברגמן.‏[3] בשנות התשעים חזר לסרטים קלילים יותר עם סוף טוב: "קליעים מעל ברודוויי", "כולם אומרים אני אוהב אותך" ואחרים.

וודי אלן ממשיך לכתוב ולביים סרט אחד בשנה בממוצע. אלו מסרטיו שמרוויחים יותר מ-10 מיליון דולר נחשבים להצלחה מסחרית. רק אחדים מסרטיו האחרונים הגיעו ליעד זה. למרות חוסר הצלחתם היחסית בקופות, סרטיו במאה ה-21 ממשיכים למשוך שחקנים רבים ומגוונים. הוא ממשיך לכתוב סרטים לדמות הנברוטית שיצר בשנות השישים והשבעים, אולם בשל גילו המתקדם, הדמות מגולמת בידי שחקנים אחרים, ובהם קנת' בראנה וג'ייסון ביגס.

בשנים האחרונות זוכים סרטיו ליתר הצלחה, כך למשל: "ויקי כריסטינה ברצלונה" שגרף מעל ל-90 מיליון דולר‏[4], "סקופ" עם כ-40 מיליון‏[5], ו"מה שעובד" עם כ-21 מיליון.‏[6]

ב-2002 הופיע וודי אלן במפתיע בטקס האוסקר ונטל חלק במחווה לניו-יורק לאחר פיגועי 11 בספטמבר.

ב-2011 זכה בפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר עבור סרטו "חצות בפריס". ב-2013 זכה בפרס גלובוס הזהב על מפעל חיים. הוא נעדר מהטקס, ואת הפרס קיבלה בשמו דיאן קיטון.

ב-2014 הוקרן "קסם לאור ירח", סרטו של אלן, בהשתתפות קולין פירת', אמה סטון, מרשה גיי הארדן, ג'קי וויבר, איילין אטקינס והאמיש לינקלייטר. באותה שנה אלן משחק תפקיד מרכזי בסרטו של ג'ון טורטורו "רק ג'יגולו"‏[7].

מאפייני יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלן בדרך-כלל כותב, מביים, ומככב במרבית סרטיו. סרטיו הטובים ביותר של אלן משלבים הומור עם רוך ופתוס. דמותו הקולנועית של אלן היא גמלונית משהו, מילולית מאוד, שקועה בעצמה, ומלאה בנוירוטיות, בלהג פסיכולוגי, ובחוסר ביטחון עצמי. זו דמות של אינטלקטואל יהודי עירוני המקיים מערכות יחסים מסובכות עם סביבתו ומנסה להבין את משמעות החיים. כמעט כל סרטיו מתרחשים במנהטן, ומספקים דימוי מורכב ורומנטי-משהו של העיר כרקע לקו העלילה.

נושאים מרכזיים העולים שוב ושוב בסרטיו הם שאלת מהות האהבה, האופן בו מתעצב הדימוי העצמי, היחס בין האמנות לבין החיים, והשפעת תודעת הזמן על האופן שבו אנו מבינים את העולם.

וודי אלן הוא מעריץ של הקולנוע האירופי ובייחוד מלא הערכה לסרטיו של במאי הסרטים השבדי אינגמר ברגמן[3] וכמוהו גם הוא נוטה לעסוק בסרטיו בשאלות יסוד של הקיום האנושי.

פעמים רבות התייחס אלן בסרטיו לחייו הפרטיים, ותרם בכך לטשטוש האבחנה בין דמותו על המסך לבין דמותו בחיים. לא פעם הנשים בחייו, כמו דיאן קיטון ומיה פארו, נבחרו על ידיו לשחק בתפקידים הראשיים בסרטיו.

פילמוגרפיה (כבמאי ו/או תסריטאי)[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל של וודי אלן באוביידו שבספרד

בין הסרטים שביים אלן:

פרסומים פרי עטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורים קצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובצי מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Complete Prose of Woody Allen (1992), ISBN 0-517-07229-7. (Collection of Allen’s short stories first published in Getting Even, Without Feathers and Side Effects.)
  • The Insanity Defense: The Complete Prose. New York: Random House Trade Paperbacks, 2007, ISBN 978-0812978117.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • זאב רב נוף, מסך גדול, הוצאת כתר, 1982.
  • יפה כאלב, וודי אלן במיקוד פוסטמודרניסטי, אופטימוס הוצאה לאור, תל אביב, 2009.
  • יובל ריבלין, "זליג בארץ המראה: וודי אלן מחפש את יהדותו - מבט מחודש בסרטיו היהודיים של וודי אלן", מאמר בתוך ספר בעריכת בנימין איש שלום, שכותרו: נתיבות שלום – עיונים בהגות יהודית, מוגשים לשלום רוזנברג, הוצאת בית מורשה בירושלים, 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Brozan, Nadine. "Chronicle", The New York Times, May 13, 1994
  2. ^ ynet, וודי אלן תוקף: "מיה פארו ניצלה את דילן", באתר ynet‏, 8 בפברואר 2014
  3. ^ 3.0 3.1 [1] וודי אלן בעיתון "טיים" על אינגמר ברגמן
  4. ^ [2] הסרט באתר "בוקס אופיס"
  5. ^ [3] הסרט סקופ באתר "בוקס אופיס"
  6. ^ [4] הסרט "מה שעובד" באתר "בוקס אופיס".
  7. ^ רק ג'יגולו, סקירה, עופר ליברגל, 25 אפריל 2014