ויליאם וורדסוורת'

ויליאם וורדסוורת'
William Wordsworth

לידה	7 באפריל 1770 קוקרמות', ממלכת בריטניה הגדולה
פטירה	23 באפריל 1850 (בגיל 80) רידל מאונט, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
מדינה	ממלכת בריטניה הגדולה, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
לאום	אנגלים
מקום קבורה	St Oswald's Church, Grasmere
מקום לימודים	קולג' סנט ג'ון, Hawkshead Grammar School
שפות היצירה	אנגלית
יצירות בולטות	The Prelude

ויליאם וורדסוורת' בגיל 28

ויליאם וורדסוורת' (באנגלית: William Wordsworth‏; 7 באפריל 1770 – 23 באפריל 1850) היה משורר אנגלי, הנחשב לאחד מגדולי המשוררים האנגלים. הוא החל, עם סמואל טיילור קולרידג', את התקופה הרומנטית בספרות האנגלית, כאשר הוציאו לאור ב-1798 את הספר "בלדות ליריות" . שירתו משקפת גישה חדשה לטבע ואדם, ומתאפיינת בפשטות, ישירות, רעננות, והיעדר מלאכותיות. "האקדמה", שיר אוטוביוגרפי פילוסופי העוסק בהתפתחותו למשורר מילדותו ועד בחרותו, נחשב כיום לפסגת יצירתו.

חייו

רישום של ויליאם וורדסוורת'

וורדסוורת' היה השני מבין חמישה ילדים, ונולד בקוקרמוות' שבקמברלנד – חלק מאזור נופי בצפון מערב אנגליה, הקרוי "אזור האגמים" ("לייק דיסטרקט"). עם מות אמו ב-1778, שלח אותו אביו לבית ספר הוקסהד. בשנת 1783 אביו, שהיה עורך דין, נפטר, ולא השאיר אחריו כמעט דבר לילדיו (אף שהרוזן מלונסדל היה חייב לו 4,500 לירות שטרלינג, אותם לא שילם למרות פסיקה משפטית נגדו; אך בנו שילם חלק גדול מהסכום בשנת 1802).

וורדסוורת' התחיל את לימודיו בסנט ג'ון קולג' שבקיימברידג' בשנת 1787. ב-1790 ביקר בצרפת המהפכנית ותמך בתנועה הרפובליקנית. שנה לאחר מכן סיים את לימודיו בקיימברידג'. בנובמבר יצא לסיור בצרפת, שכלל את האלפים ואת איטליה. הוא התאהב באישה צרפתייה, אנט ולון, וב-1792 היא ילדה לו בת, קרוליין. בשל מחסור בכספים שב לבדו לאנגליה בשנה זו, אך תמך בוולון ובבתו כמיטב יכולתו לשאר חייו. "תקופת הטרור" בצרפת הפרידה אותו מהתנועה הרפובליקנית, והמלחמה בין צרפת לאיטליה מנעה ממנו לראות את אשתו ובתו למספר שנים.

ב-1793 טייל וורדסוורת' עם אחותו במערב אנגליה ובוולס. באותה שנה פרסם לראשונה משיריו: את "הליכה בין ערביים", ו-"רישומים תיאוריים". ב-1795 קיבל תמיכה של 900 לירות שטרלינג מרייזלי קלברט כדי שיוכל להמשיך לכתוב. באותה שנה פגש את סמואל טיילור קולרידג' בסאמרסט. שני המשוררים התיידדו במהירות, חברות עמוקה ומתמשכת שצלחה מאוחר יותר את התמכרותו של קולרידג' לסמים ואת ביקורתם הספרותית זה את זה. ב-1799 עברו וורדרסוורת' ואחותו דורות'י לגור בסאמרסט, קרוב לביתו של קולרידג' בנת'ר סטואי. וורדסוורת' וקולרידג' (עם תמיכה מדורות'י) כתבו יחדיו את "בלדות ליריות" (1798), יצירה חשובה בתנועה הרומנטית האנגלית. אחד משיריו המפורסמים ביותר של וורדוורסת', "מנזר טינטרן", פורסם ביצירה זו, יחד עם "שירת יורד הים הישיש" של קולרידג'.

וורדסוורת', דורותי וקולרידג' נסעו לגרמניה. בחורף 1798–1799, התגורר וורדסוורת' בגוסלר והחל לעבוד על יצירה אוטוביוגרפית שאחר כך הוכתרה בשם "האקדמה". הוא ואחותו עברו לגרסמיר שבאנגליה באזור האגמים, בסמוך למשורר רוברט סאות'י . וורדסוורת', סאות'י וקולרידג' נודעו כ"משוררי האגמים". בשנת 1802 נסעו הוא ודורותי לצרפת כדי לבקר את אנט וקרוליין. מאוחר יותר באותה שנה נישא לחברתו מילדות, מרי האצ'ינסון. דורות'י לא קיבלה את הנישואים בתחילה, אך גרה עם הזוג ומאוחר יותר נעשתה קרובה למרי. בשנה שלאחר מכן נולד ג'ון, הראשון מתוך מחמישה ילדים.

וורדסוורת' תכנן לכתוב פואמה פילוסופית ארוכה, שלה התכוון לקרוא The Recluse (מחבוא, או אדם הנחבא). הוא החל בשנת 1798–1799 לכתוב פואמה אוטוביוגרפית, אותה כינה "שיר לקולרידג'", שתשמש כנספח ל-The Recluse. בשנת 1804 החל להרחיב את היצירה האוטוביוגרפית הזו, כאשר החליט שהיא תהיה פרולוג ליצירה הגדולה יותר ולא נספח. עד 1805 הוא סיים אותה, אך לא הסכים לפרסם יצירה כה אישית עד אשר יסיים את "הריקלוז". למותו של אחיו, ג'ון, ב-1805, הייתה השפעה חזקה עליו.

בשנת 1807 פורסם "שירים בשני כרכים", הכולל את "אודה: רמזי אלמוות מזיכרונות שחר ילדות". עד אותה עת היה וורדסוורת' ידוע בציבור רק כמחברן של "בלדות ליריות", והוא קיווה שאוסף זה יעניק לו הכרה מלאה יותר. אך קבלתו הייתה פושרת בלבד. לזמן מה, וורדסוורת' וקולרידג' היו במריבה בשל התמכרותו של קולרידג' לאופיום.

שניים מילדיו, תומאס וקתרין, מתו בשנת 1812. בשנה לאחר מכן, הוא עבר לרידל מאונט (Rydal Mount) שבאמבלסייד, שם בילה את שארית חייו.

בשנת 1814 פרסם את "הטיול" כחלקה השני של הטרילוגיה "הריקלוז". את החלק הראשון והשלישי מעולם לא סיים. מבקרים מודרניים בדרך כלל מזהים ירידה באיכות יצירתו באמצע העשור הראשון של המאה התשע עשרה. אולם החל בשנת 1820 הוא נהנה מהצלחה שנלוותה למהפך בדעות של הביקורת כלפי יצירותיו המוקדמות.

דורותי סבלה ממחלה קשה ב-1829, שגרמה לה לנכות לשאר חייה. ב-1835, נתן וורסדוורת' לאנט וקרוליין את הכסף לו היה זקוקות למחייתן. הממשלה אישרה לו תמיכה של 300 ל"ש בשנה, החל משנת 1842.

עם מותו ב-1843 של רוברט סאות'י, הפך וורדסוורת' למשורר הלאומי ("פואט לורט") של אנגליה. כאשר בתו, דורה, מתה בשנת 1847, יצירתו הופסקה. וורדסוורת' מת ברידל מאונט בשנת 1850, ונקבר בכנסיית סיינט אסוולד בגרסמיר.

אלמנתו, מרי, פרסמה את הפואמה האוטוביוגרפית הארוכה שלו, "שיר לקולרידג'" כ"אקדמה" כמה חודשים לאחר מותו. אף על פי שיצירה זו לא עוררה עניין רב ב-1850, היא הוכרה מאז כיצירה החשובה ביותר שלו.

וורדסוורת' הוציא לאור במהלך חייו מספר מהדורות מקיפות וערוכות של כל שיריו. למהדורה של 1845 הקדים את השיר הבא כמבוא לשירתו:

ג'וזף רייט מדרבי, אגם אולסווטר, אזור האגמים (1795)

אִם אָכֵן אַתָּה מֵפִיק אוֹרְךָ מִן הַשָּׁמַיִם,
אֲזַי, כְּמִדַּת עֵדֶן טֶבַע הָאוֹר,
זְרַח, מְשׁוֹרֵר! בִּמְקוֹמְךָ וּשְׂמַח בְּחֶלְקְךָ:-
הַכּוֹכָבִים הַנַּעֲלִים בְּשִׁעוּרָם,
וְאֵלֶּה אֲשֶׁר מֵהַזֵּנִית מְשַׁלְּחִים אֶת קַרְנֵיהֶם,
(אַף כִּי נִרְאִים לַחֲצִי הָאָרֶץ,
אֲפִלּוּ שֶׁחֲצִי הַכַּדּוּר מוּדָע לִבְהִירוּתָם)
בְּכָל זֹאת אֵינָם מִמָּקוֹר נִשְׂגָּב יוֹתֵר,
אֵין מַהוּתָם טְהוֹרָה יוֹתֵר, מִזּוֹ הַבּוֹעֶרֶת,
כְּמַשּׂוּאָה לֹא מֻשְׁגַּחַת, עַל רֶכֶס
הַר קוֹדֵר, אוֹ מֵאֵלֶּה הַנִּרְאִים
תְּלוּיִים בַּעֲנָוָה, כְּפָנָסֵי-חֹרֶף נוֹצְצִים,
בֵּינוֹת לַעֲנָפִים שֶׁל עֵץ חֲסַר עָלִים,
כֻּלָּם תּוֹלָדוֹת נִצְחִיּוֹת מֵאָב אֶחָד:
אֲזַי, כְּמִדַּת הָאוֹר הַנִּתָּן,
זְרַח, מְשׁוֹרֵר! בִּמְקוֹמְךָ וּשְׂמַח בְּחֶלְקְךָ.

וורדסוורת' וטבע נוף ילדותו

מתוך "שורות נכתבו בראשית אביב"
מאת ויליאם וורדסוורת'
שָׁמַעְתִּי בְּלִיל אֶלֶף צְלִילִים כְּיָשְׁבִי בַּחֹרֶשׁ נִנּוֹחַ, בְּהֵלֶךְ רוּחַ בּוֹ רַעֲיוֹנוֹת נְעִימִים מְבִיאִים מַחְשָׁבוֹת נוּגוֹת אֶל הַמֹּחַ. לִיצִירוֹתָיו הַטֶּבַע קָשׁוּב בְּנִשְׁמַת אָדָם בִּי תַּרְגִּישׁ; וְרַבּוֹת דָּאַב לִבִּי לַחְשֹׁב מָה אִישׁ עָשָׂה מֵאִישׁ. מִבַּעַד צִיצוֹת רַקֶּפֶת, בְּמִסְתּוֹר רַעֲנָן, זֵרֵי וִינְקָה מִשְׂתָּרְעִים, וְלֶאֱמוּנָתִי לְכָל נִצָּן אֲוִיר נְשִׁימוֹתָיו נָעִים. הַצִּפּוֹרִים סָבִיב שִׂחֲקוּ-קִפְּצוּ, מַחְשְׁבוֹתֵיהֶן לֹא אוּכַל לִמְדֹד:- אַךְ כָּל תְּנוּעָה קְלִּילָה שֶׁעָשׂוּ נִרְאֲתָה מִתְפַּעֶמֶת מְאֹד.

וורדסוורת' הוא משורר של הרים ואגמים, של בריות כפריות ושל שירת רועים. הוא היה קשור בכל נימי נפשו לנוף ילדותו, אזור האגמים שבצפון מערב אנגליה. הפליאה מטבע הולדתו והשיחה עמו, שהיו טבועים בו מילדותו, הותירו את חותמן על כל שיר ושיר שחיבר. חמישה מאפיינים טבעיים ניכרים במיוחד בשירתו, ויותר מכל ב-"בלדות ליריות": שקט הררי, בהירות המאפיינת אזורים שיריעת רקיע גלויה ורחבה פרושה מעליהם, שקיפות של נחלים ומעיינות ואגמים, ערפיליות האופיינית למזג האוויר האנגלי, ופשטות, או יחס בלתי-אמצעי לדברים, נחלת תושבי הכפר.

וורדסוורת', כבר-סמכא לאזורו, אף חיבר מדריך למטייל לאזור האגמים. שם כתב:

הגשמים יורדים כאן בחוזקה, ולעיתים תכופות מזג-האוויר שלאחריהם בהיר, אז כל פלג-מים קולני, וכל שטף-מים צלילי; פלגים ושטפים, שלעולם אינם בוצניים, אפילו בשיטפונות כבדים, חוץ מאחרי בצורת, כשלפרק זמן קצר נעכרים ממים שנסחפו בדרכים מאובקות, או שפרצו לשדות חרושים. ימים של מזג-אוויר לא צפוי, גשומים חלקית, מאד שכיחים; אך הקלחים, מחשיכים או מאירים, המקפצים מגבעה לגבעה, לא פחות נעימים לעין מאשר מעברים שלובים היטב של מוזיקה שמחה ועצובה המרגשים את האוזן. אדים נידפים מהאגמים ומהמרעים לאחר הזריחה, בעונה החמה, או במזג-אוויר לח, מרחפים אלי הפסגות, או יורדים לעמקים בתנועה שקטה, מעניקים אופי חזיוני לכל מה שסובב אותם, וכשלעצמם כה יפים, כמו גורמים לנו להבין את רגשות אותם עמים פשוטים שתפסו אותם כשומרים של ההרים; או להזדהות עם אחרים שדמיינו שהמראות העדינים הללו הם רוחות אבותיהם שהלכו לעולמם. באופן דומה ענני כבשים נחים על פסגות הגבעות, בליווי רקיע תכול, לא ממש מתוארים כראוי בתמונה, אך כמה מפוארים הם בטבע! כמה פורי דמיון למשורר!

וורדסוורת' הסביר במפורש את יחסו המיוחד לטבע בשיר "שורות שנכתבו כמה מיילים מעל מנזר טינטרן", החותם את מהדורת "בלדות ליריות" של 1798. כתב אדוארד דאודן: "כאן הוא מתאר רק את ההנאה החייתית מטבע בנעורים; פרק-זמן מאוחר יותר, כשיופי ושגב מגיעים אליו באמצעות העין והאוזן ונעשים רגש; מאוחר יותר, ההשקט וגם ההשפעה המרוממת והרוחנית של הטבע; ועתה, רגש לטבע, מזוכך ומעודן על ידי אנושיות, ובאותו זמן קרבה עמוקה יותר לרוחני הנוכח בפעולה הן באמצעות הטבע והן באדם. אפשר לכנות את פרקי-הזמן האלו: זה של הדם, זה של החושים, זה של הדמיון, וזה של הנשמה". כתב תומאס האצ'ינסון: "עבור וורדסוורת' של 1798, טבע הוא המקור השופע והתמידי של חסד: זיכוך וריפוי, טהרה ותיקון, נחמה ועידוד, התעוררות והארה".

כתב ארנסט סלינקורט: "למעט שלוש שנים, אזור האגמים היה ביתו כל חייו, והיעדרותו ממנו שימשה רק להעצים את חזקתו עליו. זה נתן לו חומר להשוואה, וכך קנה הבנה שלמה יותר של איכותו הפנימית. מרחק לא יכל להחליש את פליאתו, הן, בכל מקום בו היה, הוא הרגיש בלבו 'נוכחות רוחנית של דברים נעדרים', ובשירים שחיבר בסומסרט ובגרמניה יש אותה העלאת זכרונות אינטימית של גבעות ילדותו".

הרמוניה בין אדם וטבע, בין מה שאוניברסלי לבין מה שאנושי, מייחדת את שירת וורדסוורת'. היא מופיעה בשירתו במבע פשוט להפליא, שלא היה כמותו מאז שירת ימי קדם. כתב פרנסיס טרנר פלגרייב: "רחוק מלהיות סתם 'משורר של אגמים', אף אחד ממשוררינו, מאז שייקספיר ועד אליו, לא תפס בכזו פילוסופיה עמוקה והציג רבות מהבעיות היסודיות של החיים. אותה אנושיות הממוזגת בנוף, על תושביו הטבעיים, זה מה שבדיוק עשה אותו למפרשו העמוק ביותר, הסימפתי ביותר, היפה ביותר".

וורדסוורת', קולרידג', והתנועה הרומנטית

בסתיו 1795, ויליאם וורדסוורת' ואחותו דורות'י עברו להתגורר בבית שנמצא ברייסדאון שבדורסט. וורדסוורת' הקדיש את עתותיו לשיחה מחודשת עם הטבע, וללימוד טבע האדם בשבילים ובשדות ובבקתות כפריות. בבריסטול, באותו סתיו, פגש לראשונה את סמואל קולרידג'. כעבור כחצי שנה קולרדיג' כינה את וורדסוורת': "חבר טוב מאד שלי, שהוא, לדעתי, המשורר הטוב ביותר של התקופה". ביולי 1797 וורדסוורת' ואחותו עברו להתגורר בבית אלפוקסטון, בית גדול הנמצא באזור יערי שעל גבעות קוונטוק ומשקיף אל הים, בקרבת מקום לנת'ר סטואי, העיירה בה התגורר קולרידג'.

בית אלפוקסטון (בו וורדסוורת' ואחותו התגוררו, בקרבת ביתו של קולרידג')

כתבה הלן דארבישייר: "שלושת החברים נפגשו מדי יום ביומו. זו הייתה עת של אושר נדיר עבור שלושתם. קולרידג', על התלהבותו השוטפת והשוקקת, גאונותו למחשבה פילוסופית, ושכלו הרגיש והמקבל, הציע לוורדסוורת' בפעם הראשונה חברות אינטלקטואלית העונה על דרישותיו. וורדסוורת', עם אחיזה עמוקה יותר בניסיון, שכלו היציב יותר והאיזון הבטוח יותר בין שכל ורגש, עורר בקולרדיג' הערצה שלא חש כלפי אף אדם אחר. וביניהם דורות'י, מושכת אותם, באמנות האינסטינקטיבית של אשה, לאינטימיות רגשית המתחשבת בפרטים הקטנים ביותר של החיים היומיומיים, וחודרת לחילוף העמוק יותר בין אינטלקט ורוח. זו הייתה היא - 'עיניה משגיחות באבחנה הדקה ביותר של טבע" - ששמרה אותם עירניים לחיים המשתנים של ארץ, אוויר ורקיע".

במהלך השנה הראשונה לשכנותם, שיחותיהם של וורדסוורת' וקולרדיג' נסובו לעיתים תכופות על שתי נקודות עיקריות של שירה: הכח לעורר סימפתיה אצל הקורא על ידי דבקות נאמנה באמת של הטבע, והכח לתת עניין מחודש באמצעות עדכון צבעים של דמיון. השיחות על שירת הטבע הביאו אותם למחשבה שהגתה את יצירתם "בלדות ליריות". כך שני החברים, האחים-משוררים ויליאם וורדסוורת' וסמואל קולרידג', היו שותפים מדעתם ושלא מדעתם לאחת מהתנועות הספרותיות הגדולות ביותר והמשפיעות ביותר שהופיעו אי-פעם בבריטניה ובעולם כולו.

כתב ויליאם אנגוס נייט: "בקבוצת האנשים המהוללים שיצרו את הספרות השירית של אנגליה, בשלהי המאה ה-18 וברבע הראשון של המאה ה-19, - וורדסוורת', קולרידג', סקוט, ביירון, שלי, קיטס, ועוד הרבה אחרים פחות מוכרים - אנו מוצאים התפרצות פתאומית של אנרגיה שדוכאה ארוכות: כמו באזורך, כשלאחר אביב מאוחר, שבוע אחד של מזג-אוויר נעים לעיתים ישחרר את החיים הכלואים בטבע, ויגרום להם להתפרץ לפתע כעלים וכפריחה. מהחבורה הזו של משוררים (שבמקוריותה ובגאוניותה עלתה לאיך ערוך על הקבוצה הקודמת של התקופה האליזבתנית), וורדסוורת' היה, ללא ספק, המנהיג. בו, הדחף היצירתי, והגישה החדשה כלפי טבע ואדם, קיבלו מאפיינים לגמרי ייחודיים; ולפיכך אפשר להחשיבו כמייצגם הספרותי הבולט ביותר באנגליה".

בלדות ליריות

בספטמבר 1796 יצא לאור בעילום שם, ללא כותרת, ובלי תוכן עניינים, ספר שירה קטן שחיברו שני חברים, ויליאם וורדסוורת' בן ה-28 וסמואל קולרידג' בן ה-25. בפתח הספר נכתבו הדברים הבאים:

יש להתייחס לרוב השירים הבאים כניסיונות. הם נכתבו בעיקר על מנת לוודא עד כמה שפת השיחה של המעמדות הבינוני והנמוך של החברה מתאימה לתכלית עונג שירי. קוראים המורגלים בצעקנות ובצירופי המילים הריקנים של כותבים מודרניים רבים, עלולים להיאבק ברגשות של מוזרות וגלמוניות: יבקשו שירה, ויאלצו לשאול לפי אלו כללי נימוס הניסיונות הללו ראויים לשמה. רצוי שקוראים כאלה, למענם, לא יתנו למלה שירה, מלה שמשמעותה שנויה במחלוקת, לעמוד בדרך לשביעות רצונם; אלא שבמהלך עיונם בספר ישאלו את עצמם אם הוא כולל תיאור טבעי של רגשות אנושיים, צביונות אנושיים, והתרחשויות אנושיות; ואם התשובה חיובית בהתאם למשאלות המחבר, אזי יסכימו להיות שבעי-רצון למרות האויב הנורא ביותר של הנאותינו, כללי החלטה מבוססים מראש. קוראים, ששיפוטם נעלה יותר, עשויים להסתייג מהסגנון של רבות מהיצירות; יש להניח ששורות ופסוקים רבים לא יהיו בדיוק לפי טעמם. אולי ייראה להם, שעל מנת להימנע מהחסרון השכיח של זמנו, המחבר לפעמים ירד נמוך מדי, עד שרבים מביטוייו מוכרים מדי וחסרי הדר. מסתבר שככל שהקורא בקיא יותר בכותבינו הבכירים, ובאלו אשר בזמנים המודרניים הצליחו ביותר לצייר רגשות והתנהגויות, כן תהיינה לו פחות תלונות מהסוג הזה.

המהדורה הראשונה של "בלדות ליריות"

הספר "בלדות ליריות" נפתח בבלדה המפורסמת "שירת יורד הים הישיש" מאת קולרידג' וכלל עוד שלשה שירים פרי עטו ובהם האידיליה "הזמיר", ונחתם בשיר "שורות שנכתבו במרחק כמה מיילים מעל מנזר טינטרן" מאת וורדסוורת'. כמה מהשירים הנודעים ביותר של וורדסוורת' כלולים בספר: סימון לי, אנחנו שבעה, שורות נכתבו בראשית האביב, הקוצני, הילד האידיוט, מחאה ותשובה, שולחנות הפוכים, ועוד. במהדורה של 1800, מה שהתחיל כניסיונות היה לדרך שירית. השירים שחיבר קולדרידג' סומנו, על מנת שלא יבלבלו ביניהם. וורדסוורת' הרחיב את הספר וצירף חלק שני המורכב משיריו החדשים, ובהם: האחים, היא התגוררה בדרכים לא כבושות, לוסי גריי, רות, שני בקרים באפריל, המעיין - שיחה, ליקוט אגוזים, הקבצן הזקן מקמברלנד, מייקל, ועוד. וורדסוורת' צירף גם מבוא נרחב בו הסביר את דרכו השירית. להלן שני הבתים הראשונים של הבלדה "רות":

כְּשֶׁרוּת נוֹתְרָה חֲצִי בּוֹדֶדֶת,
אָבִיהָ לָקַח בַּת-זוּג אַחֶרֶת;
וְרוּת, עוֹד לֹא בַּת שֶׁבַע,
מֵרְצוֹנָהּ, נֶעֱלֶבֶת,
בְּחֵרוּת לֹא מִתְחַשֶּׁבֶת
הָלְכָה לְשׁוֹטֵט בַּטֶּבַע.

מִתֶּבֶן עָשְׂתָה חָלִיל,
יָכְלָה לְהָפִיק כָּל צְלִיל
כְּקוֹלוֹת פְּלָגִים וְרוּחוֹת;
סֻכָּה עֲלֵי יֶרֶק בָּנְתָה,
כְּמוֹ מִיּוֹם לֵדָתָהּ
הָיְתָה יַלְדַּת יְעָרוֹת.

אף על פי שבתחילה "בלדות ליריות" משך את תשומת לבם של מבקרים מעטים, ובשנה הראשונה נכתבו עליו שלוש ביקורות קשות וביקורת אוהדת אחת, הרי שבהמשך היה לאבן-דרך חשובה בתולדות השירה האנגלית. ויליאם הזליט, אולי המבקר האנגלי המשפיע ביותר בתקופה הרומנטית, כשקרא לראשונה את השירים מצא בהם מעט נגיעות של אמת וטבע והשאר מובן מאליו, אולם התחושה של סגנון חדש ורוח חדש כבשה אותו, עד שהרגיש השפעה דומה לזו של אדמה רעננה, של משב-רוח המבשר את בוא האביב. להלן "האלון ואחירותם החורש", בית ראשון:

כתב יד מ-1837 של השיר "היא התגוררה בדרכים לא כבושות", אחד מחמשת שיריו של וורדסוורת' על לוסי

אֱמֶת פְּשׁוּטָה אֶנְדְּרוּ מָצָא
בְּצִדֵּי פְּלָגִים רוֹחֲשִׁים;
תַּלְמִיד זָהִיר הָיֹה הָיָה
בְּקֶרֶב חֻרְשׁוֹת וְהָרִים.
בְּלֵיל חֹרֶף, כְּשֶׁרוּחַ עַז
מִבַּעַד לָעֵצִים, אָחַז
עַל בִּרְכָּיו בְּיַלְדּוֹ הַקָּטוֹן:
וּכְשֶׁהַשְּׁאָר, מַקְהֵלָה סְמוּקָה,
יְשׁוּבִים סְבִיב אֵשׁ מַבְהִיקָה,
וַיְסַפֵּר אָז רוֹעֵה הַצֹּאן:

כתבה הלן דארבישייר:

וורדסוורת' כתב את "בלדות ליריות" כשהגיע מהזעזוע של המהפיכה הצרפתית. אירועים ציבוריים הפריכו את תקוותיו העמוקות עבור האנושות. והוא נקלע למצב של סכסוך רוחני קשה, מצטמצם זמן-מה לשיטה של גודווין, שביססה תפיסה של השתלמות אנושית על כחו החסין מטעויות של ההגיון. אולם וורדסוורת' לא היה אינטלקטואל. טבעו הזדעזע עד עמקי נפשו, ובמהירה התקומם נגד השיטה השטחית של גודווין. הוא חפץ להתקרב למציאות עצמה, ולא ויתר על תקוותיו למען האדם בטרם יבחן את הטבע האנושי ביסודותיו. אבל איך למצוא את הטבע האנושי היסודי הזה? וורדסוורת' השיב בעצמו על השאלה: "על ידי הסרת הלוט מלבנו, והתבוננות אל אנשים שאורחות חייהם הפשוטים ביותר, וביותר בהתאם לטבע: אנשים שמעולם לא ידעו לא עידוני הבל, לא חשקים הפכפכים ומלאכותיים, לא ביקורות כוזבות, ולא דרכים רכרוכיות של מחשבה ורגש". הוא ביקש אפוא את הבריות האנושיות הענוות ביותר - בני כפר, ילדים, קבצנים ונוודים - ומצא שהרוח האנושית חזקה וחופשית... שיריו כמעיין הררי, נובעים היישר מן האדמה. לשונם חסרת צבעים כמים. אוירתם ברה כאוויר השחר, והחזיון שמעבירים אודות הארץ והחיים האנושיים דומה לזה שאנו רואים לעיתים ביקיצה מוקדמת. העולם של דברים מוכרים לגמרי ממשי, ואף-על-פי-כן לא מוכר עם משמעות נסתרת... פעם וורדסוורת' אמר שהוא מוקיר את שירתו לא בעבור השפעתה המוסרית או הפילוסופית, אלא כי הביא כח חדש לעולם הספרות. כח זה מצוי בצורתו הטהורה ביותר ב-"בלדות ליריות". בשירים מאוחרים הוא מופיע בהתפתחות בוגרת יותר ובלבוש עשיר יותר, אך שוב לעולם לא בחוזק ובפשטות כה פשוטים.

ג'ון וורוויק סמית', העיירה סטונוויט וצוק עיטים, אזור האגמים (1792)

איש זקן מתהלך (מתוך "בלדות ליריות")

צִפֳּרֵי הַמְּשׂוּכָה הַקְּטַנּוֹת
לְאֹרֶךְ הַשְּׁבִיל, לֹא מַשְׁגִּיחוֹת בּוֹ.
הוּא מִתְהַלֵּךְ, כְּשֶׁפָּנָיו, צְעָדוֹ,
הִלּוּכוֹ, אֶחָד; כָּל גַּף, מַרְאֵהוּ
וּכְפִיפוֹת קוֹמָתוֹ, מְעִידִים
עַל אִישׁ הַנָּע בְּלִי כְּאֵב, מִתְקַדֵּם
עִם מַחְשָׁבָה - בַּאֲדִישׁוּת נָדוֹן
לְשַׁלְוַת הַדָּעַת: עַל יָדוֹ
כָּל מַאֲמָץ נִשְׁכָּח, בַּעֲבוּרוֹ
לַסַּבְלָנוּת יֵשׁ נִנּוֹחוֹת רַכָּה,
עַד שֶׁסַּבְלָנוּת נִרְאֵית כְּדָבָר
מְיֻתָּר. הוּא מוּבָל בְּטִבְעוֹ
לְשָׁלוֹם מֻשְׁלָם, - צְעִירִים צוֹפִים
בּוֹ בְּקִנְאָה, מַה שֶׁהוּא לֹא מַרְגִּישׁ.

על ייחודו של הספר "בלדות ליריות", כתב תומאס האצ'ינסון:

מה שמבדיל את בלדות ליריות, אפוא, משירים אחרים של חיי צניעות, זה שהודות להשלכה יוצאת דופן של גאוניות המחבר ולהלך-רוח מיוחד של התעניינותו בזמן הכתיבה, השירים הם גם לימודים בפסיכולוגיה. שכל האדם, ויותר מכל הלב, הוא מחוז חפצו של המשורר, והתחום העיקרי של שירו. שירה, אומר וורדסוורת' בהערה לשיר "הקוצני" (1800) - "שירה היא ההיסטוריה או המדע של רגשות". "העסק ההולם של שירה", הוא אומר במקום אחר, "(שבכל זאת, אם אמיתית, היא תמידית כמדע טהור), שימושה ההולם, זכותה וחובתה: להתייחס לדברים לא כמו שהם אלא כפי שמופיעים; לא כמו שקיימים כשלעצמם, אלא כפי שנראים קיימים לחושים ולרגשות".

ההשקפה של וורדסוורת' ב-"בלדות ליריות" היא שהאמת העמוקה ביותר נמצאת בטבע, מורה טוב יותר מכל החכמים ומכל הספרים, ובלבד שהחושים טהורים, ללא השפעת הגיון מדעי או אמנותי, ושהלב נכון להתבונן ולקבל; ובהתאמה הרגשות הנעלים ביותר יסודם ברגש הטוּב הטבעי התמים, מה שמצא בבריות כפריות, ולא בחברה האנושית העירונית.

יֵשׁ רָמָה, - מִגִּבְעוֹתֵינוּ אַחֲרוֹנָה
הַמְּשׂוֹחַחַת עִם חַמָּה שׁוֹקַעַת.
מַשְׁגִּיחִים בָּהּ מִמְּקוֹם שִׁבְתֵּנוּ בַּגַּן;
וּכְשֶׁלְּעֵת עֶרֶב אָנוּ מִתְהַלְּכִים
בַּדֶּרֶךְ, זֶה הַצּוּק, כֹּה גָּבוֹהַּ
מֵעָלֵינוּ, מְרֻחָק בְּקוֹמָתוֹ,
נִרְאֶה, וְלִפְעָמִים נִדְמֶה שׁוֹלֵחַ
שֶׁקֶט עָמֹק לְהָשִׁיב אֶת לִבֵּנוּ.
זֶה אֲתָר הֶחָבִיב עַל מֵטֵאוֹרִים:
כּוֹכַב צֶדֶק, כֹּה יָפֶה וְגָדוֹל
בְּלֵב הַשָּׁמַיִם, כֹּה בָּהִיר רַק
כְּשֶׁנּוֹצֵץ מֵעָלָיו. זֶה בֶּאֱמֶת
מָקוֹם בּוֹדֵד בְּיוֹתֵר בֵּין הֶעָבִים.
וְזוֹ שֶׁגָּרָה עִמִּי, שֶׁאָהַבְתִּי
בְּאַחְוָה, כָּךְ שֶׁשּׁוּם מָקוֹם בָּאָרֶץ
לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לִי מִדְבָּר,
אָמְרָה, פִּסְגַּת-בָּדָד זוֹ תִּשָּׂא אֶת שְׁמִי.

(שירים על קריאת שמות למקומות, III, מתוך "בלדות ליריות")

שירים בשני כרכים

ג'ון קונסטבל, אגם קסוויק (1807)

כָּל הַלַּיְלָה הָרוּחַ נָהוֹם נָהֲמָה;
גֶּשֶׁם כָּבֵד בָּא יוֹרֵד שׁוֹטֵף אֲרֻכּוֹת;
אַךְ כָּעֵת שְׁקֵטָה בָּרָה עוֹלָה הַחַמָּה;
הַצִּפֳּרִים שָׁרוֹת בְּחֻרְשׁוֹת רְחוֹקוֹת;
הַיּוֹנָה הוֹגָה בְּהֶמְיוֹת מְתוּקוֹת;
עוֹרְבָנִי עוֹנֶה וְעַקְעַק פַּעֲמָיִם;
וְהָאֲוִיר מָלֵא קוֹלוֹת פִּכְפּוּךְ מַיִם.

כָּל אוֹהֲבֵי הַשֶּׁמֶשׁ נִמְצָאִים בַּחוּץ;
הָרָקִיעַ שָׂמֵחַ בְּדִמְדּוּמֵי הַבֹּקֶר;
הָעֵשֶׂב זוֹהֵר עִם טִפּוֹת גֶּשֶׁם; - עַל הַגְּבָעוֹת
אַרְנֶבֶת רָצָה אָצָה בְּאֹשֶׁר,
וּבְרַגְלָהּ מֵהָאָרֶץ הַבּוֹצִית
מַעֲלָה אָבָק, שֶׁבַּשֶּׁמֶשׁ נוֹצֵץ,
כְּהִמָשְׁכוֹ עִמָּהּ בְּכָל אֲשֶׁר תִּתְרוֹצֵץ.

הָיִיתִי מְטַיֵּל עַל הַגְּבָעוֹת;
רָאִיתִי אֶת הָאַרְנֶבֶת שֶׁאָצָה עֲלִיצִית;
שָׁמַעְתִּי מַיִם רְחוֹקִים הוֹמִים וְהַחֻרְשׁוֹת;
אוֹ שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי, כְּנַעַר - חֲגִיגִי:
הָעֵת הַנְּעִימָה הֶעֱסִיקָה אֶת לִבִּי:
עֲזָבוּנִי כָּלִיל זִכְרוֹנוֹתַי הַיְּשָׁנִים;
וְכָל דַּרְכֵי אֱנוֹשׁ, הֶבֶל הֵמָּה כֹּה אֻמְלָלִים.

(נחישות ועצמאות, שלשה בתים ראשונים, מתוך "שירים בשני כרכים")

בשנת 1807, כשוורדסוורת' בשיא כוחו השירי, יצא לאור אוסף השירים "שירים בשני כרכים". אם "בלדות ליריות" חוברו בשפה של אנשים פשוטים, הרי ש-"שירים בשני כרכים" כתובים בלשון של משוררים: בצורות שיר מורכבות ובמשקלים מוקפדים, תוך השפעה סגנונית ניכרת של המשוררים מילטון, ספנסר, וסמואל דניאל. אם "בלדות ליריות" עוסק בעיקר בסיפורם של בריות כפריות, הרי שבמרכזו של "שירים בשני כרכים" הלכי רוחו של המשורר ומחשבתו. התמונות עשירות יותר, הנעימות מלאות יותר, והרוחניות המיסטית של המשורר מעמיקה ומצורפת בדגש על מוסר.

כתבה הלן דארבישייר:

הבלדות הליריות היו הפירות של מאמץ עליון לברוח מניסיון אישי ולחדור באמצעות דמיון מאומץ ל-"לב העמוק של אדם" ולחיים הפנימיים של הטבע. אלא שמאמץ כזה לא יכול היה להחזיקו ממושכות מי שמזגו מתבונן כמו זה של וורדסוורת'. הוא חזר לעצמו, פתור שוב סביב חייו האישיים, ניגש לניסיונו השירי מהמרכז. הסונטות רשמו את השקפותיו על אירועים חולפים, האודות אמונה מוסרית שנקנתה בייסורים של סבל אנושי. השירים הלירים הקלילים יותר עוסקים בפני השטח של חייו היומיומיים. יתירה על כך, האווירה האישית עוטפת את חומר הגלם וקורנת מאירועים כמו אלו ששימשו השראה לבלדות ליריות. דמויות וסצינות שקודם לכן הושמו באור יבש, ללא צבעים של רגשות אישיים, עתה מוצגים, כמוצלים או כמוארים, על ידי הלך רוחו.

בין שיריו הנודעים הכלולים בספר: לחיננית, אודה לחובה, קבצנים, לעפרוני, עליס נפלה, נחישות ועצמאות, הקוצרת הבודדת, הילכתי כענן בודד, קן הציפור, לקוקיה, הירקון, כחה של המוזיקה, ואודה: רמזי אלמוות מזכרונות שחר ילדות. להלן השיר "קן הציפור", הכרת תודה של וורדסוורת' לאחותו דורות'י (המכונה בשיר אמלין):

ג'וזף מלורד ויליאם טרנר, טירת קוקרמאוס (1810)

הַבֵּט, בֵּין צִלְלֵי הָעַלְוָה
בֵּיצִים כְּחֻלּוֹת נָחוֹת בְּשַׁלְוָה!
כָּזֶה מַרְאֶה נִקְרֶה-מְגֻלֶּה
לִי הִבְהִיק כְּחִזָּיוֹן מְהַנֶּה.
מַשְׁתִּי - כְּמַשְׁגִּיחַ עַל הַבַּיִת
וּמִטַּת מִבְטָחִים,
מְגוּרֵי הַצִּפּוֹר, בְּקִרְבַת
בֵּית אָבִי, אֲשֶׁר קֹר וָחֹם
אֲחוֹתִי אֶמֵלִין וַאֲנִי
יַחְדָּו מְבַקְּרִים.

הִיא הִבִּיטָה כְּפוֹחֶדֶת מִזֶּה,
רוֹצָה, יְרֵאָה לְהִתְקָרֵב לְזֶה.
כָּזֶה הָיָה לִבָּהּ, אָז הִיא הָיְתָה
בֵּין אֲנָשִׁים מְקַשְׁקֶשֶׁת קְטַנָּה.
בִּרְכַּת שְׁנוֹתַי הַמְּאֻחָרוֹת
הָיְתָה עִמָּדִי כְּשֶׁבַּיַּלְדוּת:
הִיא נָתְנָה לִי עֵינַיִם, אָזְנַיִם,
דְּאָגוֹת צְנוּעוֹת, פְּחָדִים עֲדִינִים,
לֵב, הַמָּקוֹר שֶׁל דְּמָעוֹת מְתוּקוֹת,
אַהֲבָה, מַחְשָׁבָה, עֲלִיצוּת.

וורדסוורת' כתב על השיר:

בקצה הגינה של בית אבי בקוקרמאוס הייתה טרסה גבוהה ממנה נשקף הנוף הנאה של נהר דרוונט וטירת קוקרמאוס. זה היה מגרש המשחקים החביב עלינו. חומת הטרסה הנמוכה הייתה מכוסה בליגוסטרום ובשושנים, שהעניקו מחסה כמעט בלתי-חדיר לציפורים שבנו שם את קיניהן. בתי השיר מציינים את אחד מאותם קינים.

לסונטות מקום מרכזי בספר "שירים בשני כרכים", ובמיוחד לסונטות לחירות, בהן וורדסוורת' מתהלך בעקבות מילטון כאיש מוסר וכמשורר אמן. כמבוא לסונטות, הוא חיבר סונטת פתיחה:

נְזִירוֹת בְּחַדְרָן הַצַּר לֹא נִלְחָצוֹת;
וּפְרוּשִׂים בְּתָאֵיהֶם מִסְתַּפְּקִים;
וְלַמְדָנִים בְּמִבְצְרֵי שַׂרְעַפִּים;
הַטּוֹוֶה בְּנוּלוֹ, וּבַכִּישׁוֹר מְשָׁרְתוֹת,
יוֹשְׁבִים שְׂמֵחִים; דְּבוֹרִים אֱלֵי פֶרַח מַמְרִיאוֹת,
גָּבוֹהַּ כְּפִסְגָּה יַעֲרִית שֶׁל הֶהָרִים,
תְּזַמְזֵמְנָה לְלֹא הֶרֶף בְּלֹעֵי הַפְּרָחִים:
בֶּאֱמֶת הַכֶּלֶא, שֶׁגָּזַרְנוּ עָלֵינוּ לִהְיוֹת
בּוֹ, כֶּלֶא אֵין הוּא: אִי לְכָךְ בִּדְרָכַי,
לִהְיוֹת מֻגְבָּל לִי נָעֲמָה
חֶלְקַת סוֹנֶטָּה מְצֻמְצָמָה;
מְרֻצֶּה אִם כַּמָּה נְשָׁמוֹת (לְכָאֵלֶּה דַּי)
שֶׁהִרְגִּישׁוּ אֶת מַשָּׂא הַחֵרוּת יוֹתֵר מִדַּי,
תִּמְצֶאנָה שָׁם, כַּאֲשֶׁר מָצָאתִי, קְצָת נֶחָמָה.

יש זיקה בין סונטת הפתיחה לבין האודה לחובה. מהותי לוורדסוורת' הרעיון שצמצום, הצבת גבולות, חוקים, משמעת, חיוניים לחירות. כתב וורדסוורת':

נהגתי לחשוב שצורת הסונטה מגוחכת באופן מביש... לפני שנים רבות אחותי הקריאה לי את הסונטות של מילטון, אז יכולתי לדקלם אותן. משום מה התרשמתי באופן מיוחד מהסגנון ההרמוני ומכובד-הראש ומהצנע הרפוקליקני של היצירות האלו. במהלך אחר הצהריים חיברתי שלוש סונטות ובמהירה סונטות רבות אחרות.

וורדסוורת' קנה שליטה מוחלטת בצורת הסונטה והיה לאחד מגדולי מחברי הסונטות. ככלל השתמש בצורת הסונטה האיטלקית הכוללת שמונה שורות בחריזה של אבבא אבבא, ושש שורות בחריזות שונות, מעדיפה על פני צורת הסונטה האנגלית או השקספירית המורכבת משלוש רביעיות ושתי שורות. פעמים רבות צורת הסונטה שימשה אותו להבעת השקפה כללית, דעה פוליטית או אמונה דתית.

סמואל סקוט, גשר וסטמינסר, 1750

כְּשָׁמְרִי בְּזִכְרוֹנִי מָה חִלֵּשׁ
אֻמּוֹת גְּדוֹלוֹת, אֵיךְ חָלְפוּ מַחְשָׁבוֹת נַעֲלוֹת
כְּשֶׁהֵמִירוּ חֶרֶב בְּסִפְרֵי חֶשְׁבּוֹנוֹת,
נָטְשׁוּ בֵּית הַמִּדְרָשׁ בַּעֲבוּר זָהָב, לִי יֵשׁ
חֲשָׁשׁוֹת סְתוּמִים, אַרְצִי! הֶעָלַי לְהִתְבַּיֵּשׁ?
אַךְ, כְּשֶׁעוֹלוֹת בִּי עָלַיִךְ, עַל מָה שֶׁאַתְּ, מַחְשָׁבוֹת,
בֶּאֱמֶת, בְּעֹמֶק לִבִּי, בַּחֲשָׁשׁוֹת
לֹא מְכַבְּדִים אֵלּוּ אֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ.
אַךְ מְאֹד עָלֵינוּ לְהוֹקִירֵךְ; הַמּוֹצְאִים
בָּךְ בִּצּוּר לַתַּכְלִית הָאָדָם;
וַאֲנִי חִבָּתִי הוֹלִיכַתְנִי שׁוֹלָל.
מָה הַפֶּלֶא, אִם מְשׁוֹרֵר, פֹּה וָשָׁם,
בְּקֶרֶב חֶפְצֵי שִׂכְלוֹ הָרַבִּים,
מֵבִין לְלִבֵּךְ כְּאוֹהֵב, כְּעוֹלָל.

(מתוך סונטות מוקדשות לחירות, "שירים בשני כרכים")

כתב הנרי טיילור על הסונטות המוקדשות לחירות:

על החירות להסתמך על מוסר ולא על בסיס פוליטי, ולשוא כל ניסיון לקדמה רק על סמך דחפים פוליטיים, זו אמת שתמיד הייתה לנוכח עיני משוררינו הגדולים, גם אם לעיתים תכופות נעלמה מעיני הפוליטיקאים שלנו... האנשים הגדולים האלו ידעו את מהות החירות, ואלו שילמדו, אולי, יחד עם כתביהם, את הסונטות הפוליטיות של מר וורדסוורת' וחלק גדול משאר כתביו המתייחסים למדינה ולהשקפות על החברה, בנקל ירחיבו וירעננו את ידיעתם את נושאים אלה, ויעריכו נכון יותר את הקשר בין חירות אמיתית לבין המפעלים הפוליטיים שלעיתים קרובות נקראים על שמה, מבלי בשום פנים ואופן להתפשר על העיקר.

הספר נחתם ב-"אודה: רמזי אלמוות מזכרונות שחר ילדות", המכונה גם האודה הגדולה. וורדסוורת' חיברה בשנים 6–1802. זהו שיר המביע השקפה עמוקה, מלא בהדר פיוטי, כתוב בצורה אמנותית נפלאה, אשר חובר לאנשים הרגילים להגות בסוד הויתם. רבים מחשיבים את השיר לפסגת יצירתו של המשורר. לדעת אמרסון, זה השיא שאליו הגיע האינטלקט בזמנם. להלן שני הבתים הראשונים של האודה הגדולה:

הָיָה עֵת כְּשֶׁחוֹרֵשׁ, פֶּלֶג, מִרְעֶה,
הָאָרֶץ, וְכָל מַרְאֶה יוֹמְיוֹמִי,
הָיָה לִי נִרְאֶה
עָטוּי אוֹר שְׁמֵימִי,
הֲדַר חֲלוֹם לֹא נִלְאֶה.
כָּעֵת זֶה כְּבָר אֵינוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם; -
לַאֲשֶׁר פְּעָמַי אָשִׂים,
לֵילוֹת וְיָמִים.
מָה שֶׁרָאִיתִי כְּבָר אֵינִי רוֹאֶה הֲלוֹם.

הַקֶּשֶׁת בָּאָה וְהוֹלֶכֶת,
הַוֶּרֶד מוֹשֶׁכֶת,
הַלְּבָנָה בַּנְּעִימִים
סָבִיב לָהּ מַבִּיטָה מֵרָקִיעַ בָּהִיר,
מִקְוֶה-מַיִם בְּלֵיל כּוֹכָבִים
יָפֶה וְנָהִיר;
קַרְנֵי הַחַמָּה לֵדָה מְפֹאֶרֶת,
אַךְ יוֹדְעֵנִי, בַּאֲשֶׁר אֵלֵךְ,
מֵהָאָרֶץ חָלְפָה הָלְכָה לָהּ תִּפְאֶרֶת.

על היחס בין האודה הגדולה החותמת את "שירים בשני כרכים" לבין השיר "מנזר טינטרן" החותם את "בלדות ליריות", כתב צ'ארלס הרולד הרפורד:

האודה ממשיכה את הנושא של מבעו הקודם הנעלה ביותר, מנזר טינטרן. בשניהם המשורר מהרהר בניגוד בין ההתלהבות של אחוותו המוקדמת עם הטבע, לבין החזיונות ההגותיים והמפוכחים יותר של בגרותו. בשניהם "השכל הפילוסופי" של השנים הבוגרות נחשב כפיצוי לאובדן של ההתלהבות המוקדמת. בעוד בטינטרן ההתלהבות נתפסת כתחושה משולהבת ונמהרת, אשר השכל הבוגר יותר עם חזיונו הרוחני מתגברים עליה; הרי באודה זו התגלות מרומזת שהשכל הבוגר יותר מבאר ומפרש. הפאר של חזיון הנעורים לא דועך, אלא האינסטינקטים הראשוניים שיצרו אותו ממשיכים להתקיים כיסודות יציבים בכל התנסות - רמזים שבאמצעותם הנפש יכולה "בין רגע" להשיב במחשבה את העולם עטוי השגב שפעם החזיקה בו.

האקדמה

מצעירותו תכנן וורדסוורת' לחבר שיר פילוסופי גדול, אך הוא לא הצליח להשלים ממנו אלא את חלקו השני ("הטיול"), וקטעים ספורים. כמבוא ליצירתו הגדולה חיבר וורדסוורת' את האקדמה (הפרלוד), אפוס אוטוביוגרפי בחרוז לבן העוסק בצמיחת שכלו של המשורר מילדותו ועד בחרותו. וורדסוורת' התבייש להוציא לאור שיר ארוך אודותיו בעודו בחיים. הוא המשיך לתקן ולהגיה את השיר במהלך חייו, מייעדו להוצאה לאור לאחר פטירתו. לאקדמה כמה גרסאות, החל מאב-טיפוס בן שני חלקים משנת 1799 ועד לגרסה האחרונה בת 14 ספרים שהוציאה לאור בשנת 1850 אלמנתו של וורדסוורת', שגם נתנה לשיר את שמו. הגרסה השלמה הראשונה נקראה "שיר לקולרידג'", אותה המשורר השלים בשנת 1805, מקריא את השיר לקולרידג' בינואר 1807. באותו ערב בו שמע את השיר, קולרידג' חיבר לוורדסוורת' כהכרת תודה את השיר "לג'נטלמן", בשבח המשורר ושירו ("שיר נשגב, של מחשבות נעלות נלהבות / שרות לניגון שלהן"). האקדמה של 1850 משקפת את וורדסוורת' הוויקטוריאני המסייג את שירתו בשמרנות דתית, בעוד האקדמה של 1805 את וורדסוורת' הרומנטי המפעים ומפליא במקוריות שירתו. האקדמה של 1805 יצא לאור על ידי סלינקורט בשנת 1926. מאז האקדמה נחשב ליצירת המופת של וורדסוורת'. השיר של 1805 כולל 13 ספרים:

ג'ון פארקר, אולסווטר מפטרדייל (1825)

1. הקדמה - ילדות ובית-ספר
2. בית-ספר (המשך)
3. מגורים בקיימברידג'
4. חופשת קיץ
5. ספרים
6. קיימברידג' והרי האלפים
7. מגורים בלונדון
8. מבט לאחור - אהבת הטבע מובילה לאהבת האנושות
9. מגורים בצרפת
10. מגורים בצרפת והמהפיכה הצרפתית
11. דמיון, איך נפגם ושב לאיתנו
12. אותו נושא (המשך)
13. סיכום
    

על הסיבה לחיבור האקדמה, כתב אמיל לגווי:

וורדסוורת' הרגיש, ידע, שהוא משורר גדול, ולא הסתיר זאת. הוא לא היה מודע לשום מחויבות לעטוף עצמו בלבוש מתועב של צניעות כוזבת. יתירה על כך, הוא חיבר את "האקדמה" ראשית-כל בשביל עצמו, ורק אחר כך בעבור קולרידג', "אחי נשמתו". הוא חפץ להוכיח לעצמו את המציאות של שליחותו השירית ואת הצדק ברף הציפיות הגבוה שהציב לו חברו. הוא לא כיון לשבח עצמי, אלא לידע עצמי. האקדמה פחות סיפורי מאשר לימד של מקורות, פחות תולדות אדם מאשר פילוסופיה של השכל. וורדסוורת' מבקש יותר מכל לגלות את "המקור וההתקדמות של כוחותיו"; וחקירה זו תמיד חודרת את מעטה המאפיינים החיצוניים המתאים לפרט, על מנת להגיע לרגשות המהותיים לו כאדם, רחוקה מלהיות אנוכית, היא נעשית באופן כללי לאנושית. החדירה הזו, באמת, עושה אותה ללא אישית. אנו מרגישים שהמשורר בוחר את עצמו כגיבור, כי פשוט לא היה יכול להבין אף נשמה אחרת כה לעומק, מפני שלא היה יכול להפיק מנשמה אחרת כל כך הרבה אמיתות ודאיות וחדשות.

על מקומו של האקדמה בשירתו של וורדסוורת', כתב ג'ון קמפבל שרפ:

זה שיר נפלא ומיוחד. מאלף מאד לאלו שיטרחו כראוי ללמוד היטב כזו יצירה. אם לאחר היכרות עם שיריו היותר ידועים של וורדסוורת', אדם לא ילמד אלא את "האקדמה", הוא ישוב לשירים האחרים עם תובנה חדשה באשר למשמעותם ואמתותם.

רבים הכירו את שירתו של וורדסוורת' בעודו בחיים, שהרגישו את כחה, ואת האור החדש בו גילתה את העולם החומרי. אך אף על פי ששיערו זאת למחצה, לא ידעו לגמרי את סודה. הם קיבלו מבטים חטופים בחלקה, אך לא יכלו לתפוס בכללותה את הפילוסופיה עליה מושתתת. אולם כאשר, לאחר מותו, יצא לאור "האקדמה", הם הורשו להיכנס אל הסוד, רואים את יסודותיו הנסתרים, כפי שלא ראו אותם מעולם. השירים הקטנים היו יפים יותר, מהנים יותר, אך "האקדמה" גילה את סוד יופיים. הוא הראה שכל הרגש הנלהב של וורדסוורת' לטבע לא היה סתם חלום פנטסטי, אלא מבוסס על יישוב הדעת, על פילוסופיה מאוששת והגיונית ביותר. היה זה כאילו אחד, שבהה מרחוק באיזה בניין גדול ונאה, מתפעל מההיקף העצום של חומותיו, מהחוזק של ביצוריו, מבלי להבין את העיקרון של עקביותם; הורשה ארוכות להיכנס פנימה על ידי בנאי אמן, מקבל מבט בתוכנית הכללית מבפנים, עקרונות הארכיטקטורה, ותתי-המבנים החבויים עליהם נבנה. זה מה ש"האקדמה" עושה לשאר שירתו של וורדסוורת'.

הטיול

"הטיול" הוא אפוס הגותי שוורדסוורת' חיבר בשנים 1795–1814, חלקו השני של שירו הפילוסופי הגדול. זהו שיר ארוך בן תשעה ספרים, העוסק באופן מקיף נעלה ומעמיק באורח-חיים כפרי, או ברעיון וורדסוורת'י של אורח-חיים כפרי, תוך תשומת לב למעלות ולחסרונות של מעשה ומחשבה, עבודה ומנוחה, בורות ולמדנות; להשפעה ההרמונית של קרבה לטבע ושיחה חופשית עם אנשים ושל מידות טובות ודת, ולהשלכות השליליות של המהפכה התעשייתית. השיר כתוב בצורה של שיר נרטיבי בחרוז לבן, ובנוי במבנה דרמטי רופף של טיול שבמהלכו משוחחות ארבע דמויות: המשורר (וורדסוורת' - המספר), הנודד (חכם הנודד בדרכים - הדמות המרכזית), המתבודד, ורועה הדת. הדמויות מבוססות חלקית על אנשים שוורדסוורת' הכיר. במידת-מה הנודד ורועה הדת הן השתקפויות דמיוניות של וורדסוורת' עצמו לו נסיבות חייו היו אחרות. המתבודד משקף הסתכלות שגיונית המובילה למיזנתרופיה, והנודד ורועה הדת מנסים לתקן ולטהר את מבטו. וורדסוורת' צירף לשיר הקדמה ומספר הערות. השיר יצא לאור לראשונה בשנת 1814. במהלך השנים וורדסוורת' שיכתב מעט את "הטיול" והוציא גרסאות נוספות של השיר.

פסגות לנגדייל ואגם בלי - האזור בו מתרחש "הטיול"

סביבתו הטופוגרפית והמחשבתית של "הטיול" יונקת מהשירים האנגלים הדידקטים של המאה ה-18, מהם וורדסוורת' הושפע בצעירותו, בהם "המשורר" מאת ג'יימס ביטי, "הכפר הנטוש" מאת אוליבר גולדסמית', "העונות" מאת ג'יימס תומסון, "המשימה" מאת ויליאם קאופר, "הצמר" מאת ג'ון דייר, "הרהורי לילה" מאת אדוארד יאנג, "תענוגות הדמיון" מאת מרק אקנסייד, ושירים אחרים. מבחינה סגנונית, ניכרת ההשפעה של "גן העדן האבוד" מאת מילטון. מבחינה מתודית, יש קוי דמיון בין "הטיול" לבין ה"גאורגיקה" של ורגיליוס - יצירה מרכזית לשירה האנגלית של סוף המאה ה-17 ושל המאה ה-18. כן ניכרת השפעה של חלק מהמאמרים של אברהם קאולי. למרות הקשר ההדוק בין היצירה לבין השירה האנגלית הדידיקטית של המאה ה-18, ובין וורדסוורת' לבין קודמיו הגדולים - ורגיליוס ומילטון; "הטיול", כמו כל יצירותיו של וורדסוורת', מתאפיין במחשבה ובהתבוננות ובמבע מקוריים.

בתקופה הרומנטית "הטיול" היה שנוי במחלוקת. פרנסיס ג'פרי ביקרו בחריפות וכתב עליו: "זה לא ילך". ויליאם הזליט ביקרו על היעדר צורה שירית ועל תיאורים מעורפלים חסרי גבולות, משווה את השיר לרפסודה של רובינזון קרוזו. קולרידג' התפעל משני הספרים הראשונים והחשיבם לאחד מהשירים היפים ביותר של השירה האנגלית, אך התאכזב משאר הספרים וסבר שאינם משתווים לשירו "האקדמה". לעומת זאת, צ'ארלס לם כתב ש"הטיול" שיר השיחה האצילי ביותר שקרא מעודו - יום בשמיים. קיטס כתב שה"טיול" אחד משלשה דברים שיש לשמוח בהם בתקופתם (כלומר נקודת אור בתקופתם החשוכה). רוברט סאות'י צפה ש"הטיול" עתיד להיחשב לאחת משתי יצירות השיר הגדולות ביותר של השירה האנגלית, לצד "גן העדן האבוד" של מילטון.

בתקופה הוויקטוריאנית וורדסוורת' נחשב לנביא ואיש-רוח אמיתי, מגדלור מוסרי בעולם לא יציב; קוראים רבים הזדהו עם "הטיול", והחשיבוהו ליצירת המופת של וורדסוורת'. "הטיול" השפיע על יצירתם של כותבים ויקטוריאנים חשובים, כגון ג'ורג' אליוט וג'ון ראסקין. הערכת השיר השתנתה משנת 1879 ואילך, לאחר שמת'יו ארנולד שם דגש על האיכויות הליריות של מיטב השירים הקצרים של וורדסוורת' בהעדיפו אותם על פני שיריו הפילוסופיים הארוכים, כך קבע את הקנון הוורדסוורת'י ורוב המבקרים הסכימו עמו. במאה ה-20, ככל שפחתה סבלנותם של קוראים לקרוא שירים דידקטים ארוכים, כן העיסוק ב-"טיול" הוזנח, והיצירה הלכה ונשתכחה. בשנים האחרונות יש התעניינות מחודשת ב-"טיול" אצל חוקרים באנגליה ובארצות הברית, שהגיעו להכרה של"טיול" חשיבות מרכזית להבנת יצירתו של וורדסוורת' (כמו ל"אקדמה").

כתב הנרי קראב רובינסון: "אולי, בסופו של דבר, הטיול ישאיר את חסידיו את ובוזיו של וורדסוורת' כפי שהיו. כל אחד מהם יספק דוגמאות למצוינות או לאי-שלמות לחיזוק טענותיו... אולם עם המסקנות האלו, אינני מהסס להציב את השיר בקרב היצירות האציליות ביותר של האינטלקט האנושי, ועבורי אחת מהמהנות ביותר. מה שטוב, הוא מהסוג הטוב ביותר של טוּב, ויש פסקאות לא מעטות בהן המחבר משתווה למילטון. אמנם, וורדסוורת' איננו משורר אפי... וורדסוורת' הוא אך ורק משורר לירי, במובן הטהור והרחב ביותר של המושג".

הערכת שירתו

ג'ורג' בארט סניור, מראה של אגם וינדמייר, השכם בבוקר (1781)

הַיֶּלֶד הוּא אֲבִי הָאִישׁ;
יִחַלְתִּי כִּי יָמַי יַבִּיעוּ אֹמֶר
זֶה לָזֶה מֵאֱמוּנָה טִבְעִית.

(שורות מתוך "לבי מקפץ בי")

בילדותו וורדסוורת' היה מתבונן בטבע בהתפעלות עצומה; משוחח עם הרים, נחלים, עצים וסלעים כמו היו חבריו; מרגיש כאילו כוח טמיר כללי משוחח עמו. הוא התגורר באזורים כפריים בקרב רועי-צאן ובעלי אדמות אשר רוח אחוה ורעות שררה ביניהם. בהדרגה, ככל שהתבגר, כן העולם הטבעי והעולם האנושי הלכו והתמזגו במחשבתו. היה מתבונן באנשים כבעצים מהלכים, פונה לפרחים ולצפורים כאל בריות אנושיות. שירתו נכתבה בלשון הפשוטה של האנשים שהכיר, שואפת להתחקות אחר השורשים הטבעיים האמתיים של האנושות. וורדסוורת' הביע בשיריו פליאה מהטבע ואת הרגשות והמחשבות של ילד, ילדה, נערה, נער, זקן, אשה, וכל אותם אנשי-כפר פשוטים, נושאים אשר קודם לכן בדרך כלל תפסו מקום שולי בשירה המערבית. הוא השתדל שלא יהיה בשירתו לא מיתולוגיה ולא פנטזיה, לא אלגוריה ולא מלאכותיות אמנותית, אלא שתעסוק בחיי האדם בעולם הזה על כל היבטי המציאות, אף הקשים ביותר, מתוך רוח נמוכה, התפעמות אמיתית, ומחשבה רפלקטיבית להתבונן בדברים כהויתם. הפנייתו עורף למסורת הקלאסית והחדשנות של שירתו גררו ביקורות חריפות על שירתו. לדוגמה, ויליאם הזליט כתב:

הגאונות של מר וורסוורת' היא נביעה טהורה של רוח התקופה. לו היה חי בכל תקופה אחרת, לא היינו שומעים עליו... הוא המשורר המקורי ביותר כיום. שירתו איננה חיצונית אלא פנימית; אינה תלויה במסורת, או בסיפור, או בשיר ישן... הוא לא רואה דבר נעלה יותר מתקוות אנושיות, דבר עמוק יותר מלב האדם... שיריו פותחים את הצוהר להלך-רוח של מחשבה ורגש טוב יותר ועמוק יותר ממה שעשה או שניסה לעשות כל משורר מודרני אחר. הוא יצר רושם עמוק יותר, ועל מעגל קרוב קטן, יותר מכל אחד מעמיתיו. כוחותיו לא הובנו על ידי בני דורו, וגם הוא לא הבינם בדיוק בעצמו. הוא לא מסוגל ליצור מכלול. אין לו כושר בניה. הוא רק מסוגל לתת נימות מובחרות של מחשבה, רשומות בשכלו במקרה או מהטבע, כצלילים שסופה מפיקה מנבל איאולי - הוא לחלוטין חסר כל מנגנון של שירה".

במשך שנים רבות ספרי השירה של וורדסוורת' לא היו פופולרים. אמנם המשוררים הרומנטיים האנגלים החשיבוהו כבכיר שבחבורה, אך הציבור הרחב לא הכירו כמשורר. הדבר השתנה כשהשפעתו של קולרידג', ושל משוררים אחרים כגון וולטר סקוט, בעד שירת וורדסוורת' צברה תנופה. בהדרגה שירת וורדסוורת' הלכה ונעשתה פופולרית, והגיעה לשיא הפופולריות שלה בקיימברידג' בשנים 1830–1840, עד שעיירת מגוריו של וורדסוורת' נהפכה למקום עלייה לרגל, וכל מקום שהוזכר בשיריו היה לאתר תיירות. אלא שוורדסוורת' היה יותר מאשר משורר הנערץ על קבוצה קטנה של חסידים ועל קבוצה גדולה יותר של חסידים שוטים. ואם רוב המבקרים הרומנטיים, להבדיל מקולרידג', הסתייגו משירת וורדסוורת'; הרי שרוב רובם של המבקרים הוויקטוריאנים היו תמימי דעים שוורדסוורת' המשורר האנגלי הגדול ביותר מאז מילטון, ומקומה של שירתו, כאחת מהפסגות המפוארות של השירה האנגלית, הובטח. שירים רבים, ממיטב שירתו של וורדסוורת', זכו במהלך הדורות לפירושים של מבקרי שירה שלמדו בכובד ראש ובחיבה מיוחדת ובעיון את שירתו; ביניהם ג'ון קמפבל שרפ, ויליאם אנגוס נייט, אדוארד דאודן, פרנסיס טרנר פלגרייב, תומאס האצ'ינסון, ארנסט סלינקורט, הלן דארבישייר, ג'ון דאנבי, ג'ונתן וורדסוורת', סטיבן גיל, ואחרים. קולרידג' עצמו היה המבקר המפורסם ביותר של שירת וורדסוורת', על מעלותיה וחסרונותיה, ביקורת שהיא הלב של "ביוגרפיה ליטרריה", ספרו הביקורתי הגדול על השירה. להלן מעלות שירתו של וורדסוורת' לפי קולרידג':

1. טהרת לשון מוקפדת, התאמה מושלמת בין מילים למשמעות.
   
2. כובד ושפיות תואמים של מחשבות ורגשות.
   
3. חוזק ומקוריות נמרצים של שורות בודדות ופסקאות.
   
4. אמת שלמה של הטבע בתמונותיו ובתיאוריו הלקוחים ישירות מהטבע.
   
5. פאתוס הגותי, אחדות של מחשבה עמוקה ודקה עם רגישות; סימפתיה לאדם כאדם.
   
6. מתנת הדמיון במובן הנעלה ביותר והאמיתי ביותר של המלה.

השיר "הילכתי כענן בודד" בכתב ידו של וורדסוורת'

מה מייחד את שירת וורדסוורת'? כתב ויליאם אנגוס נייט: "אתה מוצא אצל וורדסוורת' כנות וישירות, והיעדר דרכים עוקפות או מלאכותיות של התייחסות לדברים ותיאורם. הוא כתב מה שהרגיש; וכפי שהרגיש, לפיכך בבהירות, ברעננות, באופן הולם. הוא לא תיאר מה שכל האנשים ראו, אלא מה שרובם לא הצליחו לראות רק כי "העין הפנימית" שלהם לא הייתה מאומנת לראות זאת. שכלם מעולם לא התעורר לתפוס, גם לבם לא להרגיש, את החשיבות של הדברים הפשוטים ביותר; וכך, בקריאת וורדסוורת', רבים נהיו מודעים לראשונה שיש להם יכולות שמעולם לא השתמשו בהן; שמחשבה הייתה עמם בילדות. הם הרגישו כאילו חוש חדש ניתן להם, או כח, הנעלה מהחושים, לפתע צץ מקרן זווית מעורפלת וחשוכה".

פרופסור ברדלי, בהרצאתו על וורדסוורת', אמר: "היו משוררים גדולים יותר מוורדסוורת', אבל אף אחד מהם לא היה מקורי יותר ממנו. הוא ראה דברים חדשים, או ראה דברים בדרך חדשה. הייתה בזה תועלת מעטה עבורנו לו דבריו החדשים היו שגיונות פרטיים, או אם השגתו החדשה הייתה שטחית. אולם לא כך היו הדברים. לו כך היו, וורדסוורת' אולי היה זוכה להכרה מוקדם יותר, אלא שלא היה זוכה להשפעתו האיתנה על שכלים פיוטיים. כמות שהוא, אלו בהם הוא יוצר טעם עליו מתענגים, אלו הלמדים לאהוב אותו (ובכל דור יש לא מעט כאלה), לעולם אינם מרפים ממנו. אהבתם אליו היא מהסוג שהוא עצמו שיבח, תשוקה מיושבת-דעת, אולי 'לאט מתחילה', אך 'לעולם לא פוסקת', מושתתת על שרשי הווייתם. וזאת מהסיבה שהם מוצאים את דרך ראייתו את העולם, את חוויותו השירית, מה שארנולד כינה 'ביקורת החיים', דבר עמוק, ולפיכך עומד וקיים. זה ממשיך להביא להם שמחה, שלום, כח, והתעלות. לא מתמעט ולא מתמוגג גם בהיותם מבוגרים ונבונים יותר; גם לא מאכזבם, כל שכן לא דוחה אותם, בשעת צער או אפילו במצוקה כואבת. ובכל זאת, ממשיך להרשימם במקוריותו, ויותר מכך. הם יכולים להיזכר ביום בו ראו לראשונה ענן כפי שוורדסוורת' ראה אותו, או כשלראשונה הבינו מדוע כתב שיר כזה או אחר; דרכו הייחודיות להתבונן ולהרגיש, למרות היותה כבר מוכרת ואהובה, עדיין מביאה להם לא רק שלום, כח, התעלות, אלא 'תדהמה של הפתעה מתונה'; והפרדוקסים שלו, אשר כבר מזמן ידועים בעל-פה ומוכרים כמלאי אמת, עדיין נותרו פרדוקסים".

הלן דארבישייר כתבה: "אין שירה שקשה יותר לבקר מאשר זו של וורדסוורת'. אולי הדרך הטובה ביותר להבינה: ללכת ללב אזור האגמים בתחילת האביב או בשלהי הסתיו. יש משהו באוויר ההרים הבלתי רגיל, בקולות הרוח והמים, במתאר הגבעות החגיגי, בעומקים המתחלפים של גוון וצבע, אשר מפיח חיים להפליא בחושים וברוח. לטבע כאן פשטות יסודית, יופי קורן גם בסיסי; ולנגד רקע עוצמתי של שמים והרים, ערפל וענן, דמות אדם בולטת משום מה נוגעת ללב. כל זה עבר לשירה של וורדסוורת', והוא נשימתה והויתה".

אברהם רגלסון כתב על כוח הפשטות של שירתו: "ספּור בלשים ועיתון הבוקר – אתה קורא בהם פּעם אחת, ושוב אין אתה רוצה לחזור עליהם. לא כן פּסוקי התנ"ך, או שיר מאת וורדסוורת. יותר שאתה מכירם, יותר הם חביבים עליך. אם יש בהם חידוש, הריהו חידוש לעומק. כלומר, עם כל קריאה אתה מגלה בהם צד שהיה נסתר ממך. השיר, כמו העולם, מוכן לתת לך כפי עשרך, בגרותך, כוח הבנתך."

מה המאפיינים את גאונותו של וורדסוורת'? כתב אדוארד דאודן: "אצל הרבה גאונים כוחותיהם הנעלים סותרים זה את זה, או פועלים לבדם ונכשלים בעזרה הדדית. אין דבר המאפיין יותר את וורדסוורת' מאשר ההרמוניה שבין תכונות טבעו; מגוון כוחותיו לא רק פועלים באחדות, אלא נראים מתמזגים זה בזה, כל אחד חי ומתנועע ברעהו. הגאונות של ביירון מרשימה אותנו כתוהו מפואר אך נאבק; דחפיו האצילים נפגשים ומתבלבלים מתשוקותיו הנמוכות; והתוצאה הציניות של "דון ג'ואן". אצל קיטס התחושה לפעמים רודה במחשבה. הרצון של קולרידג' נכשל בלהחזיק דמיון ומחשבה, כך שיצירותיו נעשות מקוטעות. היה צד מעשי לשכלו של שלי, אלא שהיה שמור לפרוזה שלו; בשירה, אם לא איש חזון, הרי הוא כמעט אידיאליסט טהור. זה אכן נדיר שהשלמה אינטלקטואלית ומוסרית שלמה מושגת אצל כל אחד מאיתנו. הרוח נלחמת בחושים, והחושים ברוח; האינטלקט לא בוטח בדמיון, והדמיון נרתע מהאינטלקט; המצוי והרצוי נראים כסותרים זה את זה או כנפרדים זה מזה; עתה החיצוני תופס אותנו, ושוב אנו מוצאים מקלט במבצר הנשמה; תשוקה ומצפון נמצאים במחלוקת; התרגשות פוגמת בשלוות נפשנו או שאיזו קהות מכבידה על רגשותינו האצילים; חפצנו בחירות מורד בציות לחוק, או שאנו מוסרים את עצמנו לקלות ולשיעבוד של מנהגים, מוסכמות, אמונות טפלות; אנו מבחינים, אוספים, מנתחים, ומאבדים את הכח המאחד והמחיה של השכל; בגרותנו בזה או מבכה את נעורינו, זקנותנו מתשת את ענייני בגרותנו. בטבעו של וורדסוורת' וביצירתו מושגת הרמוניה בין יכולות ומצבי-רוח, אשר אצל רוב האנשים מתחרים זה בזה על שליטה עליונה או בלעדית. המאפיין המיוחד, של מה שהשיג, הוגדר באופן קולע על ידי מר אוברי דה ויר, ככולל: "ראשית, מספר גדול ויוצא-דופן של איכויות, לא רק שונות מאד זו מזו, אלא ככל הנראה מתנגדות זו לזו, המיוצגות בשירתו הנעלה; שנית, האחדות המוחלטת בה מתמזגות איכויות אלו; ושלישית, החוזק המוסרי המופתי הנולד ממבע אחדותן.... במיטב שירתו היסודות השונים של האינטלקט ושל הלב האנושי מצויים, לא רק במגוון גדול יותר, אלא באחדות הדוקה ורוחניות יותר מאשר בכל שירה אחרת בת זמנו".

מה ייחד את וורדסוורת' מעמיתיו? כתב אמיל לגווי: "באותה שעה בה משוררים התגאו בדיכאונם, ואפילו עשוהו כתנאי לאמנותם, וורדסוורת' קבע את העיקרון שמשוררים הם "בני האדם השמחים ביותר". הוא טען שיתרונם נובע בעיקר מיכולתם הגדולה יותר לשמוח. על ידי "כח עמוק של שמחה" - "אנו רואים לתוך חיי הדברים". הוא אישר שהמושא הישיר של שירה הוא עונג... והוא החזיק בדעה שכשם שכל אדם אחר מרגיש את החובה להיות טוב, כן עליו, כאדם וכמשורר, להיות שמח; חובה שלעיתים תכופות היא הקשה ביותר מכולן, ולפעמים אפילו, בהתחשב במאמץ ובמרץ שדורשת, הכואבת ביותר... וורדסוורת' החזיק, אפילו עד לסוף,על אף הצער שהובא לידיעתו או שהיה מנת חלקו, אמונה בריבונות השמחה. הוא השקיף על השמחה כאות להתאמת האדם לעולם בו הוא חי, ולהרמוניה בין מעשיו לבין חוקי העולם."

מהם שיריו הטובים ביותר של וורדסוורת'? כתב מת'יו ארנולד: "”הטיול” ו”האקדמה”, שיריו הגדולים ביותר בהיקפם, אינם בשום פנים ואופן יצירותיו הטובות ביותר. מיטב יצירתו נמצא ביצירותיו הקצרות, רבות מהן מהמעלה הראשונה... כשאנו פוגשים אצל וורדסוורת' באיזון מוצלח בין אמת עמוקה של הנושא לבין אמת עמוקה של ביצוע, הוא ייחודי. שיריו הטובים ביותר הם אלו המציגים באופן המושלם ביותר את האיזון הזה. יש בי התפעלות והתרגשות מ-”לאודמיה” ומ-ה”אודה” הגדולה; אולם באמת אני מוצא את לאודמיה לא משוחררת לגמרי ממלאכותיות, ואת ה”אודה” הגדולה לא לגמרי משוחררת ממליציות. אם היה עלי לבחור שירים המציגים באופן המושלם ביותר את כחו הייחודי של וורדסוורת', הייתי מעדיף לבחור בשירים כגון מייקל, המעיין, הקוצרת הבודדת. ושירים המתאפיינים ביופי מיוחד ויוצא דופן, כאלה וורדסוורת' חיבר בכמות ניכרת; לצד שירים רבים אחרים שיש להם ערך רב, אפילו שאינם כה נדירים."

כתבה אליזבת וורדסוורת': "בהמלצה על שיריו של וורדסוורת', יסלחו לנו על שנטען עבורו למקום ששום כותב אנגלי מוקדם לא מילא בשיעור כזה גדול - למרות שרבים התקרבו אליו ממרחק גדול יותר או פחות - של מי שהניח בשביל דורותיו תפיסת חיים הולמת לצרכים של הדורות הבאים, לא רק בעבור ארץ אחת, או בהתאם לקבוצה נתונה כלשהי של תנאים, אלא שתהא, כעקרונות הגאומטריה, או כחוקים הגדולים הבלתי משתנים של המוסר, בת יישום אוניברסלי. כותב פופולרי הוא לעולם לא יהיה, אך כמו הריו עם קוי הרקיע המצוינים שלהם, הוא יישאר ללא שינוי, אבן-דרך לעיניים מהורהרות ונעלות, כשכל החיים הסואנים והמקרים החולפים של תקופה זו או זאת, הקבוצה הזו של אנשים חולפים או אירועים, השמחות והיגונות, הדאגות וההצלחות של השעה, יעברו מן העולם ולא יהיו עוד".

היטיב לסכם את ייחודיות שירתו פרופסור ראלי: "יש איזו השפלה והלבנת-פנים המעיקות על הנפש בקרב 'היחסים הדואבים של חיי היום-יום', הלהט הנוצר מהבדלים קטנים, הרעל הנרקם מחשדות קטנים, המשא הנכפה מדאגות קטנות. לברוח מהדברים האלו לעולם של רומנסה זה להימלט מהם ולהיות מובס על ידם. שפיות משתמרת על ידי עובדות, בידיעה שלהתרחק מהן זה להיות רך-לבב. כאן היה משורר שהתייצב פנים אל פנים לנוכח העובדות, ואשר העובדות לא הצליחו לגבור עליו. להכירו זה ללמוד אומץ מהו; להתהלך עמו זה להרגיש את הביקור של אוויר רחב יותר וטהור יותר, את השלום של רקיע לא-ישוער".

השראה, הגהה

כפר גרסמיר, אזור האגמים (מקום מגוריו של וורדסוורת' בשנים 1799-1813)

וורדסוורת' מוכר לרבים בעיקר בעבור השראתו המיוחדת. כתב ג'ון מורלי: "כישרונו המיוחד, תרומתו המתמשכת, נמצא בכנות ובהתבוננות מיוחדות ומתאמצות שעמן תחילה ראה כאידיאל והלל את העולם העצום שמסביבנו, ואז עשה ממנו, לא במה עליה אנשים משחקים את תפקידיהם (כתפיסת שקספיר במחזה "כטוב בעיניכם"), אלא הויה חיה, המתמזגת בעיסוקינו, שופכת עלינו רוח ידידותית, ו-"נושמת הדר עלי הפנים הצנועות ביותר של החיים האנושיים".

כתב פרופסור ראלי: "החפץ לקרוא את וורדסוורת' כראוי, אל לו לחפש אחר פתגמים, או אמרות, או משפטים מצומצמים וכלליים שבאמצעותם האנושות מבקשת לשמר ניסיון בצורה המתאימה ליישום מעשי. המשורר איש חזון אמיתי, ולא עוסק לא באלגוריות ולא בחלומות... זהו סימן היכר של המיסטיקן: הוא אינו בז לחושים; לעולם לא משתמש בהם כאמצעי למטרה, כמדרגה שיבעט בה לאחר שיתעלה גבוה יותר. הוא לא מביט מעבר לעולם, אלא נועץ מבטו בתשומת-לב במה שלפניו, ואם חיפושו נכשל, עדיין מביט במה שקרוב ביותר וסמוך ביותר אליו. בארץ שתחת סוליות מגפיו, בלבושים הנצמדים קרוב ביותר אליו, בפעימות לבו, הוא מנסה למצוא את הסוד. עבורו השמים אינם מקום רחוק, והנצח אינו זמן ארוך. כאן או בשום מקום, עכשיו או אימתי, נשמת הדברים תימצא".

פחות ידוע, שבאותה מידה שהייתה לוורדסוורת' השראה מיוחדת, כן היה לו כח שיפוט מעולה; כשם שהוא איש חזון, כן פרפקציוניסט, ששם לב לפרטים הקטנים ביותר של אמנותו. הוא היה ממשיך להגיה את שיריו במהלך כל חייו, מוציא לאור גרסאות חדשות ומהדורות חדשות של שיריו. הבעיה בהגהה של שיר, שככל שמתרחקים מהרגע המכונן, מן הרגשות והמחשבות שבזמן משיכת הקולמוס הראשונה, כן ההגהות עלולות להיות מאולצות או מלאכותיות, ולפגום בשיר. וורדסוורת' היה מודע לכך, הגיה את שיריו בזהירות יתירה, וגם כאשר לפעמים קלקל יותר מאשר תיקן, בדרך כלל במהדורה הבאה התעשת והחזיר את הגרסה הטובה יותר, גם אם הייתה ישנה יותר. סה"כ וורדסוורת' הצליח בהגהותיו לשפר את שיריו (למעט אפוס "האקדמה" בו שמרנות ימי זקנותנו מיעטה את ההשראה הנפלאה והשטף שהיו בגרסה שכתב בצעירותו). הגהותיו דקדוקיות (כגון תיקוני שגיאות לשון), מוזיקליות (כגון שיפור צלילי ההברות), סגנוניות (כגון דיוק, בהירות, הימנעות משימוש מופרז בנימה אישית, שמירה על אחדות השיר), תוכניות (כגון תיקון עובדות לא נכונות, שינוי סדר הרעיונות או הוספת רעיונות חדשים, העמקת הרגש הדתי), ופיוטיות (הישמרות מפני גוזמאות או קלישאות או גרוטסקות, הפחת רוח שיר בשורות שגרתיות). וורדסוורת' חיבר הרבה מאד שירים, שאינם שווים זה לזה באיכותם. יש שירים שחוברו בכובד-ראש ומתוך השראה עילאית (כגון רוב השירים שוורדסוורת' כינה "שירים של דמיון"), ויש הרבה שירים שחוברו ממקום פחות פנימי ונוטים לדידקטיות ולפרוזאיות. וורדסוורת' במיטבו הוא המשורר האנגלי הגדול ביותר של שירים לירים קצרים. אזי, אין מילה מיותרת בשיר. כל מילה במקומה, היא ולא אחרת, במקום כזה ולא אחר, חקוקה בכוונת מכוון. אם יש חריזה, היא טבעית ולא מלאכותית. והשיר בכללו מצטרף לאחדות תוכנית סגנונית וצורנית (מה שפחות מצוי בשיריו הארוכים). מלבד ערכם השירי, שירים כאלה, יחד עם הגהותיהם, מהווים בית ספר ללימוד מלאכת השיר.

דמיון ושגיון

לדמיון מקום מרכזי אצל הרומנטיקאים. לפיכך, לחושבים ולמבקרים רומנטיים ופרה-רומנטיים, ובהם ז'וזף ז'ובר, סמואל קולרידג', ולי האנט, היה חשוב להגדיר מה זה דמיון (imagination) ולהבחין בינו לבין שגיון (fancy). כך, לדוגמה, כתב ז'וזף ז'ובר:

אני קורא דמיון לכושר הממחיש את מה שאינטלקטואלי, המאגד את מה שרוחני; כלומר, המגלה, מבלי לשנות, את מה שהוא כשלעצמו בלתי נראה.
שגיון, כושר חייתי, שונה מאד מדמיון, כושר אינטלקטואלי. הראשון סביל; השני, להפך, פעיל ויצירתי. לילדים, לקלי דעת, למוגי לב, יש הרבה שגיון. אנשי רוח, של רוח גדולה, רק להם יש דמיון גדול.

וורדסוורת' מנה דמיון ושגיון עם הבחנה ותיאור, רגישות, הרהור, המצאה, שיקול-דעת ושיפוט; כיכולות הדרושות ליצירת שירה. בהוצאות הכוללות של שיריו, הוא אף חילק את שיריו לפי קטגוריות, בהן קבוצת שירים של שגיון (כגון האלון ואחירותם החורש, לחיננית, המשורר והתור הכלוא, אשליות כפריות) וקבוצת שירים של דמיון (כגון עצי טקסוס, הילכתי כענן בודד, רות, נחישות ועצמאות, פיטר בל). וורדסוורת' עסק באריכות בדמיון ובשגיון במבוא לאוסף שיריו שיצא לאור בשנת 1815, שם כתב:

לשגיון ניתן להפיח חיים בחלק הזמני של טבענו ולהקסימו, לדמיון - לעורר ולתמוך בנצחי.
האוצרות הגדולים של דמיון נלהב והגותי, שירי הנבדל מדמיון אנושי ודרמטי, הם החלקים הנבואיים והלירים בכתבי הקודש, והיצירות של מילטון; להם איני יכול להימנע מלהוסיף את אלו של ספנסר. העדפתי לבחור בכותבים אלה על פני אלו של יון ורומא הקדומים, מפני שההגשמה של הדת האלילית הכפיפה יותר מדי את שכלי המשוררים הגדולים בארצות האלו לשעבוד לצורה מוגדרת, מה שהעברים נשמרו ממנו הודות לתיעובם עבודה זרה.

על הדמיון והשגיון של וורדסוורת', כתב קולרידג':

אני טוען שלמשורר הזה מתנת הדמיון במובן הנעלה ביותר והאמתי ביותר של המלה. במחזה השגיון, וורדסוורת', להרגשתי, איננו תמיד חינני, ולפעמים סתום. ההקבלה לעיתים מוזרה מדי, ודורשת נקודת מבט יותר מדי ייחודית, או כזו הנראית כיציר מחקר שנקבע מראש, ולא כמופע ספונטני. אכן השגיון שלו לעיתים רחוקות מציג עצמו כשגיון פשוט ולא מתוקן. אולם בכח הדמיון, הוא הקרוב ביותר מכל הכותבים המודרניים לשייקספיר ולמילטון; ובכל זאת באופן לגמרי לא שאול ומקורי.

בין הדוגמאות המובהקות לכח הדמיון של וורדסוורת' שקולרידג' הביא, הבית הבא מתוך השיר "אודה: רמזי אלמוות מזכרונות שחר ילדות":

לֵדָתֵנוּ אֵינָהּ אֶלָּא שֵׁנָה וְשִׁכְחָה,
הַנְּשָׁמָה, כּוֹכָב חַיֵּינוּ, אֲשֶׁר עִמָּנוּ לִנְסֹק,
בְּמָקוֹם אַחֵר צוּר חֻצְּבָה,
וּבָאָה מֵרָחוֹק.
לֹא בְּשִׁכְחָה מֻחְלֶטֶת,
וְלֹא בְּאַפְסוּת כּוֹלֶלֶת,
אַךְ עִם עַנְנֵי כָּבוֹד עוֹקְבִים בָּאִים אָנוּ
מֵאֱ-לֹהִים, שֶׁהוּא בֵּיתֵנוּ:
שָׁמַיִם סָבִיב בְּיַלְדוּתֵנוּ!
צְלָלִים שֶׁל בֵּית אֲסוּרִים מַתְחִילִים לִסְגֹּר
עַל הַנַּעַר הַצּוֹמֵחַ,
אַךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ בָּאוֹר, וּבַמָּקוֹר,
רוֹאֵהוּ וְשָׂמֵחַ!
הַבָּחוּר, שֶׁמִּדֵּי יוֹם הָלְאָה מִקֵּדְמָה
הוֹלֵךְ, עוֹדֶנּוּ כֹּהֵן הַטֶּבַע,
וְחִזָּיוֹן נָאוֶה
לְדַרְכּוֹ נִלְוֶה;
לְבַסּוֹף הָאִישׁ מַבְחִין בּוֹ דּוֹעֵך
וּלְאוֹר שֶׁל יוֹם שָׁכִיחַ הוֹפֵךְ.

המבט של וורדסוורת' איננו המבט הכביכול אובייקטיבי של פילוסוף או של מדען, גם אם לפעמים דומה לו, ולא המבט הנבואי של נביא, אלא מבט אישי שהמשורר יוצר במעמקי נפשו, כזה המוליך את החושים אל הרוחני ומאמת את הרוחני בעזרת החושים. פשטותו נובעת מהתבוננות בלתי אמצעית בדברים כפי שמופיעים לפניו; מסתוריותו מהכרה פנימית בשרשרת הקושרת את הדברים הפחותים ביותר לדברים הגדולים ביותר, מגלה כללים נשגבים בפרטים הפשוטים ביותר.

פרנסיס טאון, מבוא בורודייל (1786)

יֵשׁ סֶלַע שֶׁמֵּחֲזִיתוֹ
עוֹבְרֵי אֹרַח מִתְעַלְּמִין;
אַךְ שָׁם תּוֹלוֹת גַּחְלִילִיּוֹת
מַעְלָה מַטָּה פָּנָסִין;
וְרַקֶּפֶת נֶחְבֵּאת לַסֶּלַע
מַשָּׁב אֲבִיבִי מַזְמִין.

אֵיזֶה מִלְחָמוֹת נֶעֶרְכוּ,
אֵיזוֹ מַמְלָכָה נָפְלָה;
מֵאָז לָרִאשׁוֹנָה בָּרַקֶּפֶת
הִבְחַנְתִּי, לְעַצְמִי מְצַיְּנָהּ;
חֻלְיָה נִמְשֶׁכֶת בְּשַׁרְשֶׁרֶת
מִשְּׁמֵי הַשָּׁמַיִם מוֹצָאָהּ!

הַפֶּרַח, עוֹד נֶאֱמָן לַגִּבְעוֹל,
מְחַדֵּשׁ אַחְוָתָם;
הַגִּבְעוֹל נֶאֱמָן לַשֹּׁרֶשׁ,
הָעוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ נֶעְלָם;
וְלַסֶּלַע הַשֹּׁרֶשׁ נִצְמָד
בְּסִיבָיו הָאֲמִתִּיִּים כֻּלָּם.

נֶאֱחָז בָּאָרֶץ הַסֶּלַע,
אַךְ מְאַיֵּם עוֹד לִנְפֹּל;
הָאָרֶץ תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה;
אֱ-לֹהִים יָסַד הַכֹּל:
כָּךְ פּוֹרֵחַ הַצֶּמַח,
לְלֹא חֲשָׁשׁ כִּי יִנְבֹּל.

(מתוך "רקפת הסלע", שירים של דמיון)

תהליך היצירה של וורדסוורת'

תומאס סנדרלנד, מקור אולסווטר, אזור האגמים (1790)

הִלַּכְתִּי כְּעָנָן בּוֹדֵד
שָׁט עַל פְּנֵי גֵּאָיוֹת וּרְכָסִים,
כְּשֶׁפִּתְאֹם רָאִיתִי מִתְגּוֹדֵד
הָמוֹן זָהֹב שֶׁל נַרְקִיסִים,
לְצַד הָאֲגַם, תַּחַת הָעֵצִים,
רוֹקְדִים בָּרוּחַ מִתְרוֹצְצִים.

כְּהֶבְזֵק כּוֹכָבִים מִתְנוֹצֵץ
בִּשְׁבִיל הֶחָלָב שָׁב וָרָץ,
נִמְשָׁכִים בְּרֶצֶף בְּלִי קֵץ
לְאֹרֶךְ שׁוּלֵי הַמִּפְרָץ,
רְבָבָה רָאִיתִי בְּבַת-אַחַת,
נָדִים בְּרֹאשָׁם בְּרִקּוּד לְלֹא חַת.

הַגַּלִּים רָקְדוּ לְצִדָּם, אַךְ
עֲלִיצוּתָם עַל הַגַּלִּים הִתְעַלְּתָה,
מְשׁוֹרֵר הֵיאַךְ לֹא יִשְׂמַח
בְּחֶבְרָה נְעִימָה אֵין בִּלְתָּהּ:
הִבַּטְתִּי שׁוּב וָשׁוּב, בְּלִי לְתָאֵר
אֵיזֶה אוֹצָר בְּלִבִּי יִשָּׁאֵר:

הֵן תְּכוּפוֹת כִּי אֶשְׁכַּב עַל סַפָּתִי
בְּהִרְהוּר אוֹ בְּלִי כְּבֵדוּת,
הֵם יַבְזִיקוּ בְּעֵינֵי בָּבָתִי
הַמְּאַשֶּׁרֶת אֶת הַבְּדִידוּת,
אֲזַי עֹנֶג אֶת לִבִּי יִפְקֹד
עִם הַנַּרְקִיסִים לִרְקֹד.

באפריל 1802 וורדסוורת' ואחותו טיילו ביערות שמעבר לפארק גובארו. דורות'י כתבה בעיתון היומי של גרסמיר:

ראינו מעט נרקיסים סמוכים לחוף... כשהלכנו לאורכו, נתגלו עוד ועוד; עד שלבסוף תחת עפאי העצים ראינו רצועה ארוכה שלהם משתרעת לאורך החוף ברוחב כביש כפרי. מעולם לא ראיתי נרקיסים כה יפים. הם גדלו בין אבנים מכוסות טחב ומעליהן; חלקם מניחים את ראשם על האבנים כאילו היו כריות; והשאר התנוענעו והתנודדו ורקדו, ממש נראים כצוחקים עם הרוח שנשבה על פני האגם. הם נראו כה שמחים, תמיד נוצצים, תמיד משתנים.

וורדסוורת' חיבר את השיר בשנת 1804, והוא יצא לאור בשנת 1807 בספר "שירים בשני כרכים" בפרק שכותרתו "הלכי-רוח של שכלי". לכאורה השיר של וורדסוורת' אינו אלא תיאור התרשמות, כמו זו של דורות'י, בלשון שיר. אלא שכמובן במציאות וורדסוורת' לא התהלך בודד כענן, אלא טייל עם אחותו; לא הבחין בבת-אחת ברבבת נרקיסים, אלא ראה בהדרגה אגודות אגודות. וורדסוורת' היה משחזר בזיכרונו סצנה, מתבונן בה ולומד אותה ממרחק רפלקטיבי, אזי היה נסוג לעולמו הפנימי למצות את משמעותה. וורדסוורת' כתב: "נושא השורות האלו זה רגש יסודי ורושם פשוט על הכח המדמה, ולא אימוצו". כלומר, תהליך היצירה של וורדסוורת' או של משוררים אחרים לחוד ותוכן השיר לחוד. קודם לימיו של וורדסוורת', "רגשות יסודיים ורשמים פשוטים" כאלה לא נחשבו כראויים לשירה, אלא אם שימשו כמשל מוסרי על עולמו של האדם. עבור וורדסוורת', עולם הטבע אינו דבר סתמי הדומה לעולם האדם, אלא הכל הויה אחת, ולפיכך מראות הטבע אינם דברים חיצוניים, אלא עליהם להיות מאוחדים עם לבו ומחשבתו של המשורר. השורות "הם יבזיקו בעיני בבתי / המאשרת את הבדידות" נתרמו לשיר על ידי אשתו של וורסוורת'. בגרסה הראשונה של השיר, במקום "חברה נעימה", נכתב "חברה צוחקת". השיר כלל רק שלשה בתים (למעט הבית המתחיל בשורה "כהבזק כוכבים מתנוצץ"), והבית הראשון נכתב כך:

הִלַּכְתִּי כַּעֲנַן בּוֹדֵד
שָׁט עַל פְּנֵי גֵּאָיוֹת וּרְכָסִים,
כְּשֶׁפִּתְאֹם רָאִיתִי מִתְגּוֹדֵד
הָמוֹן רוֹקֵד שֶׁל נַרְקִיסִים,
לְאֹרֶךְ הָאֲגַם, תַּחַת הָעֵצִים,
רְבָבָה בָּרוּחַ רוֹקְדִים.

וורדסוורת' הוציא לאור את גרסתו הסופית של השיר (המופיעה למעלה) בשנת 1815. מבחינה טכנית, השינויים שנעשו בבית הראשון נחוצים בעבור הבית השני, ומבחינה פיוטית משפרים את הבית הראשון. הבית החדש, שוורדסוורת' צירף לשיר, מעמיקו משמעותית. בלעדיו, אפשר לפרש את השיר כהתנחמות של המשורר הבודד במראות טבע המשמחים אותו. בבית החדש וורדסוורת' משווה בין המראה הנשגב של כוכבים נוצצים בשביל החלב לבין המראה היפה של רבבת נרקיסים רוקדים ברוח. קודם לוורדסוורת', השוואה בין הנשגב ליפה נחשבה לחסרת-טעם. אלא שכאמור וורדסוורת' מתייחס לאדם כחלק מהויה אחת, לשמים וארץ כבריאה אחת, ולכל הבריות כיצורים חיים השייכים לעולמו של בוראן. לפיכך, אם בתחילת השיר וורדסוורת' שט על פני גאיות ורכסים כענן, הרי שבסופו הוא שמח לרקוד ברוחו הנמוכה עם נרקיסים. ההתגלות הפתאומית של רבבת נרקיסים מדגישה את הגדלות ורוממות הרוח שהטבע יכול לעורר באדם. וורדסוורת' כשלעצמו היה מתפעל אפילו למראה פרח אחד.

אֵיךְ פֶּרַח-הָאָחוּ מְגַלֶּה תִּפְרַחְתּוֹ?
כִּי הַפֶּרַח הַקָּטָן הַנָּאֶה חָפְשִׁי
עַד שָׁרְשׁוֹ, וְנוֹעָז בְּחֵרוּתוֹ;
כֵּן הֶהָדָר שֶׁל עֵץ יְעָרִי
לֹא נוֹבֵעַ מִיְּצִיקָה בְּתַבְנִית צוּרָנִית,
אֶלָּא מִשֶּׂגֶב חִיּוּנִיּוּתוֹ הָעַצְמִית.

(שורות מתוך שיר שוורדסוורת' הוציא לאור בשנת 1842)

וורדסוורת' המורה

וורדסוורת' כתב: "כל משורר גדול הוא מורה, אני חפץ שיחשיבוני למורה או לשום דבר". בוויכוח הישן האם תכלית השירה להורות ולהנעים או רק להנעים, וורדסוורת' סבר כמילטון וכחכמים הקדמונים, שתכלית השירה להורות ולהנעים. אך מה שירת וורדסוורת' מלמדת? דרך-חיים? שירה כשלעצמה? אהבת אדם וטבע? לב שמח? עין טובה?

בשעה ששירי וורדסוורת' לא היו פופולרים, הוא כתב לליידי בומונט: "אל תדאגי על היחס הנוכחי לשיריי, כי מה הרגע הזה ביחס לעתיד שבטוחני כי נכון להם? לנחם את האומללים, להוסיף אור בלאשר יותר את המאושרים; ללמד את הצעירים ואת טובי-הלב שבכל תקופה לראות, לחשוב, להרגיש, וכך להיות בעלי מידות טובות באופן נמרץ ובטוח יותר, זה התפקיד של שיריי, שאני משוכנע שימשיכו לבצעו הרבה לאחר לכתנו... בל נשכח את אבחנתו של קולרידג', שעל כל כותב גדול ומקורי, כמידת היותו גדול או מקורי, ליצור את הטעם שממנו יהנו, עליו ללמד את האמנות שעל ידה יהיה מוכר". ולאחיינו כתב: "על כל משורר לפזר בריאות ואור, עליו להתנבא לדורו, עליו ללמד את תקופתו את עצת העתיד, עליו להעתיר בעבור הדורות הבאים".

שיריו של וורדסוורת' נכתבו מתוך הלך-רוח מיוחד, אותו תיאר בשיר "שורות שנכתבו כמה מיילים מעל מינזר טינטרן":

אוֹתוֹ הֵלֶךְ-רוּחַ שָׁקֵט וּמְבֹרָךְ,
בּוֹ רְגָשׁוֹת בַּעֲדִינוֹת מוֹלִיכִים אוֹתָנוּ, -
עַד שֶׁהַנְּשִׁימָה שֶׁל הַגּוּף הַגַּשְׁמִי
וַאֲפִלּוּ הַתְּנוּעָה שֶׁל דָּמֵנוּ הָאֱנוֹשִׁי
כִּמְעַט נֶעֱתָקִים, אָנוּ מֻרְדָּמִים
בַּגּוּף, וְנַעֲשִׂים לִנְשָׁמָה חַיָּה:
כְּשֶׁבְּעַיִן שֶׁהֻשְׁקְטָה עַל יְדֵי כֹּחַ
הַהַרְמוֹנְיָה, וְהַכֹּחַ הֶעָמֹק שֶׁל שִׂמְחָה,
אָנוּ רוֹאִים לְתוֹךְ חַיֵּי הַדְּבָרִים.

לראות ללב הדברים, זה המאפיין העיקרי של שירת וורדסוורת'. הוא התבונן בנחלים ובנהרות, בהרים ובגבעות, בעננים ובערפילים, באגמים ובמעיינות, בחורשים ובשדות, בעצים ובצפורים ובפרחים; מתפעל מיופיים, משוחח אתם, ולומד מהם כללים מוסריים. הוא השגיח בילדי ובילדות טבע פלאיים שנפטרו בילדותם והותירו עקבות הגלויות רק לעינו של המשורר. הוא התבונן בגילויי אהבה ורחמים ונאמנות: באם הדואגת היוצאת באמצע הלילה לחפש את בנה ברחבי הכפר; בנער המחפש בעת סערה טלה תועה ומוצא אותו על אי בלב נחל שוטף, ובאביו, רועה-צאן, שברגע האחרון מגיע ומציל את בנו; בכלב שבמשך ימים רבים לא מש מגופת בעליו. הוא הביט אל לבם של אנשים שחרב עליהם עולמם: מייקל רועה-הצאן הזקן והאיתן שבנו יחידו יצא לתרבות רעה, האיש הזקן המתהלך לבית החולים להיפרד מבנו הגוסס שנפצע אנושות במלחמה, מרגרט שמשפחתה ובקתתה הולכות ונהרסות מפגעי העוני, רות שנינטשה על ידי בעלה, האשה ההודית שהותירוה לגסוס בדד והייתה שמחה לו רק ילדה היה לצדה. הוא סקר את התרומה המבורכת של קבצנים לחברה שמדינאיה בזים להם. הוא הקשיב לדבריהם עתירי הניסיון של רועי-צאן והלכים זקנים, המתהלכים ממקום למקום, ומיושבים להפליא בדעתם. כל הדמיויות הללו, ועוד רבות אחרות, גם אם התבססו על בריות ממשיות, היו ילדי רוחו, יצירות של עולמו הפנימי. הוא התבונן בשכלו ובלבו, מנסה להבין היאך צמח להיות משורר, ומה כל אדם יוכל ללמוד מזה.

הפשטות של שירת וורדסוורת' אין משמעה ששיריו פשטניים. הוא לא היה בן כפר צר-מוחין, כפי שטען בזמנו איזה מבקר, שוכח שוורדסוורת' ידע בעל-פה ולמד בעיון את היצירות של מילטון, ספנסר, שייקספיר, וצ'וסר; הכיר לפרטי פרטים את השירה האנגלית של המאה ה-18, כן היה בקיא, פחות או יותר, בתנ"ך, בשירה הקלאסית, ובשירה האיטלקית. אלא שלוורדסוורת הייתה דרכו שלו המקורית לחשוב על האדם, על לב האדם, ועל החיים האנושיים. העולם השירי של וורדסוורת' אינו העולם הדתי המופשט של מילטון העוסק במאבק ביצר הרע, ולא העולם האידיאלי היפה של ספנסר בו גיבורים מתקנים את מידותיהם במעשים הירואיים, גם לא העולם הריאליסטי העמוק והקסום של שייקספיר או של צ'וסר; אלא רעיון של עולם ארצי, המשקף את המרחק, גדול או קטן, בין החיים והעולם כפי שאמורים להיות - פשוטים וטהורים ושמחים ותמימים - לבין המציאות כפי שחש אותה. וורדסוורת' ידע היטב שהאדם, כל אדם, הוא בר חלוף בעולם הזה, ושבכל זאת המעשים הטובים ורגעי החסד והמחשבות הטובות והמילים הטובות נשארים. כחכם הוא הפיק לקחים למען דורו והדורות הבאים, וייעד את שיריו "להנאה הצרופה של מעט לבבות טבעיים, ובחיבה גדולה יותר בעבור משוררים צעירים שבקרב אותן גבעות יהיו האני השני שלי לאחר לכתי".

על מנת לקרוא כראוי את שירת וורדסוורת', ללמוד מה שחפץ להורות, נדרש להאזין לשיריו ממש כפי שהאזין לשירת תור:

בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, שָׁמַעְתִּי תּוֹר
אֶת סִפּוּרוֹ הַפָּשׁוּט שָׁר לֵאמֹר.
קוֹלוֹ בֵּינוֹת לָעֵצִים נִקְבָּר
וּבְכָל זֹאת לַבְּרִיזָה נִקְשָׁר:
הוּא לֹא הִפְסִיק, רַק הָגָה - וְהָגָה;
וְחִזֵּר בְּהֶמְיָה מְהֻרְהָרָה:
הוּא שָׁר עַל אַהֲבָה, עִם הִתְמַזְּגוּת שׁוֹקֶטֶת,
לְאַט מַתְחִילָה, אַךְ לְעוֹלָם לֹא פּוֹסֶקֶת;
עַל אֵמוּן אֲמִתִּי, עַל אֹשֶׁר פְּנִימִי;
זֶה הָיָה הַשִּׁיר - הַשִּׁיר בִּשְׁבִילִי!

יצירותיו

"בלדות ליריות ושירים אחרים" (ארבע מהדורות: 1798, 1800, 1802, 1805)

"שירים בשני כרכים" (1807)

"מדריך לאגמים" (חמש מהדורות: 1810, 1820, 1822, 1823, 1835)

"הטיול" (1814, 1827, 1837, 1845, 1959, 2007)

"לאודמיה" (שתי גרסאות: 1815, 1845)

"האיילה הלבנה של ריילסטון" (1815)

"פיטר בל" (1819)

"הנחל דאדן: סדרת סונטות" (1820)

"סונטות דתיות" (1821)

"שירים, בעיקר משנים מוקדמות ואחרונות" (1842)

"האקדמה" (שתי גרסאות עיקריות: 1805, 1850)

"שירים / היצירות הפיוטיות של וורדסוורת'" (בעריכת המשורר: 1815, 1827, 1836-7, 1845, 1849-50, בעריכת דאודן: 1892, בעריכת נייט: 1896, בעריכת האצ'ינסון: 1904. בעריכת סלינקורט ודארבישייר: 1940)

תלמידים וחסידים מובהקים של וורדסוורת'

תומאס דה קווינסי - סופר, מסאי ומבקר מת'יו ארנולד - מבקר ומשורר צ'ארלס לם - מסאי ומשורר ג'ון וילסון - מבקר הנרי קראב רובינסון - עורך-דין וסופר אדוארד קווילינן - משורר ויליאם רואן המילטון - מתמטיקאי ואסטרונום

אוברי דה ויר - משורר ומבקר פרדריק פאבר - תאולוג ומחבר פזמונים לטיטיה אליזבת לנדון - משוררת וסופרת ויליאם הייל וויט - סופר ריצ'רד צ'נביקס טרנץ' - משורר בנג'מין ג'ווט - מלמד, תאולוג, מתרגם אפלטון ג'ון סטיוארט מיל - פילוסוף

ג'ורג' אליוט - סופרת ומשוררת תומאס הרדי - סופר ומשורר אליזבת גאסקל - סופרת ויליאם אנגוס נייט - סופר ופרופסור לפילוסופיה של המוסר רוברט לואי סטיבנסון - סופר, מסאי ומשורר ויליאם ג'יימס - פילוסוף ופסיכולוג הנרי ריד - מחנך ופרופסור לפילוסופיה של המוסר ולספרות אנגלית

ראו גם

• ג'ון מילטון
• סונטה
• מידות טובות
• סמואל טיילור קולרידג'
• סמואל דניאל
• שיר תיאורי
• ביקורת ספרות

לקריאה נוספת

תרגומים לעברית

• ראובן אבינועם (גרוסמן), מבחר שירת אנגליה, חלק ב, ע' 54–67, תל אביב: מסדה תש"ד (1944).
• יהושע כוכב, משירי שקספיר, וורדסוורת וטניסון, ע' 29–68, הוצאת אופיר, תל אביב, תשכ"ט.
• יהושע כוכב, פרחים ממדינות הים, כרך ד, ע' 58–69, אופיר: תל אביב 2003.
• שמעון זנדבנק, אנתולוגיה אנגלית, ע' 159–163, שוקן: ירושלים ותל אביב תשל"ג (1972).
• מנחם לורברבוים, מעתקים, ע' ז-יח, כרמל: ירושלים 2013.
• ויליאם וורדסוורת' – מתוך המבוא ל'בלדות ליריות' (מאנגלית: שירלי אגוזי), בתוך 'דחק', כרך יג', 2021.

מאמרים

• ראובן אבינועם, ויליים וורדסוורת, ב-"גליונות", כרך כ"ה, חוברת שלישית; דביר 1951.
• דוד אברבך, וורדזוורת וביאליק: שירת הילדות, ב-"מאזנים", תמוז תשל"ז (יולי 1977), ע' 102–111.
• ליונל טרילינג, וורדסוורת' ותקופת הברזל, ב-"סקירת קניון" כרך 12, מס' 3, ע' 477–479, 1950 (באנגלית).

קישורים חיצוניים

• כל שירי וורדסוורת' באתר bartleby.com
• כתבי ויליאם וורדסוורת' בפרויקט בן-יהודה
• רשימת תרגומים לשירים של ויליאם וורדסוורת' באינדקס "פואטרנס" לתרגומי שירה
• ויליאם וורדסוורת', באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ויליאם וורדסוורת' בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• ויליאם וורדסוורת', באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• וילים וורדסוורת (1770-1850), דף שער בספרייה הלאומית