ויגאן (הפיליפינים)
|
||||||||||||||||||||||||||
| העיר ההיסטורית ויגאן | |
|---|---|
 אתר מורשת עולמית |
|
 |
|
| מדינה |  הפיליפינים |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1999, לפי קריטריונים 2, 4 | |
ויגאן (אילוקאנית Ciudad ti Vigan) היא עיר בפיליפינים המשתרעת על שטח של 11 קמ"ר, והיא משמשת כבירת הנפת אילוקוס סור (Ilocos Sur - "אילוקוס הדרומי"). העיר שוכנת במערב האי לוזון, לחוף ים סין הדרומי. היא נוסדה בשנת 1572, והוכרזה כעיר ב-22 בינואר 2001. העיר נבחרה על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית ב-1999, כיוון שהיא דוגמה שמורה היטב של עיר מתקופת היישוב הספרדי באסיה, והשפעת תקופה זו עדיין ניכרת בה. ויגאן גם ידועה בריצוף המעוגל שברחובותיה ובאדריכלות ייחודית שמשלבת בין סגנון העיצוב האסייתי והאדריכלות האירופית הקולוניאלית. לפי מפקד אוכלוסין משנת 2007, התגוררו בעיר 47,246 איש.
[עריכה] היסטוריה
לפני הגעת הספרדים, שכן במקום יישוב קטן של בתי חיזרן שניצב אותה עת על אי. העיר נוסדה על ידי הקונקיסטאדור חואן דה סלסדו (Juan de Salcedo) ב-1572. כאשר הגיע למקום, הוא הבחין בצמחייה הגדלה על גדת הנהר מסטיסו (Mestizo). הוא שאל לשם הצמחים, ומשמם - "Biga'a" - הוא גזר את שם העיר, ויגאן. שמה הרשמי של העיר היה "וילה פרדיננדינה" (Villa Ferdinandina) לכבוד בנו הבכור של פליפה השני, מלך ספרד, והיא הייתה היישוב הצפוני ביותר שהקימו הספרדים בפיליפינים. היא הפכה לבירה האזורית, ונועדה לשמש כמרכז מסחרי, ולא כמצודה. בסוף המאה ה-17, נוצר בעיר סגנון אדריכלי חדש, ששילב בין הבנייה המסורתית המקומית לבין שיטות הבניין באבן, לבנים ובעץ שהביאו הספרדים. ב-1758 נקבע מקום מושבו של ארכיבישוף בעיר, והיא הייתה למרכז תרבותי אזורי. בשל התפתחותו של היישוב, היא זכה לשם "סיודאד פרדיננדינה דה ויגאן" (Ciudad Fernandina de Vigan - "העיר פרדיננדינה של ויגאן") ב-1778. נהר מסטיסו הסמוך, ששימש כעורק תחבורה ימי בין המאה ה-16 למאה ה-19, נסתם עם השנים, והאי עליו ששכנה העיר התחברה ליבשה. ויגאן עמדה בקשרי מסחר עם סין במערב, ועם המושבות הספרדיות במקסיקו במזרח. בשל כך שררה בעיר אווירה רב-תרבותית.
[עריכה] העיר
העיר שוכנת במישור שלאורף החוף, בדלתת הנהר אברה (Abra), בסמוך לקצהו הצפוני של האי לוזון. שטחה הוא 27 קמ"ר, וזה מחולק לתשעה רובעים עירוניים (Poblaciones) ול-30 רובעים כפריים (Barangays). כמעט מחצית משטח העיר משמש לגידולים חקלאיים. המרכז ההיסטורי של ויגאן משתרע על שטח של 17.5 הקטאר על גדותיהם של הנהרות מסטיסו וגובאנטס (Govantes).
הכיכר המרכזית הספרדית ניצבת במרכזה של העיר ההיסטורית ונחלקת לשני חלקים - "פלאזה סלסדו" (Plaza Salcedo) שבה שוכנים בית העירייה ובית הנבחרים של הנפה, ו"פלאזה בורגוס" (Plaza Burgos) שבה ניצבת הקתדרלה. תוכנית המתאר של העיר הוכתבה על ידי כללי האדריכלות שחייבו ברנסאנס את כל הערים החדשות באימפריה הספרדית, ואשר נודעו כ"חוק (ארצות) הודו" (Ley de la Indias), אולם ברובע מסטיסו ההיסטורי קיימת חריגה מכללים אלה, ותחתם מורגשת השפעה סינית ומקומית. הרובע, כפי שעולה משמו, יושב במשפחות אמידות ממוצא מעורב (מסטיסו) סיני-אילוקאני. חומרי הבניין ששמשו לבניית העיר היו טרקוטה, עץ, אבן ואבן גיר, והבתים הוקמו בהשפעת סגנון הבנייה המסורתי. הבתים המסורתיים היו מוגבהים על עמודים כדי לאפשר איוורור והגנה מפני גשמי המונסון, הם היו עשויים מחומרי בניין קלים, כמו עץ, חיזרן וענפים יבשים, וכללו חדר בודד. בתים כאלה שוב אינם בנמצא בעיר, אך השפעתם עדיין ניכרת במבני אבן מאוחרים. הבתים הנוכחיים עשויים מקומת אבן תחתונה ומעליהם קומה נוספת מעץ וגג רעפים מחודד. רוב מבני העיר הקיימים הוקמו במאה ה-18 ובמאה ה-19, וחלק קטן מהם שמרו על ייעודם כפי שהיה בטרם ירדה העיר מגדולתה. באותה תקופה מיקמו הסוחרים הסיניים את משרדיהם ומחסניהם בקומה הראשונה והתגוררו בזו שמעליה.
על המבנים החשובים בעיר נמנים קתדרלת פאולוס הקדוש (1790-1800), ארמון הארכיבישוף (1783), קולג' פאולוס הקדוש (1892) ובית הנבחרים בסגנון נאו-קלאסי מתחילת המאה ה-20.
[עריכה] קישורים חיצוניים
 |
||
|---|---|---|
|
